התזוזות במוקדי הכוח של הכלכלה הגלובלית, האסרטיביות הגוברת של סין והאינטרסים המשתנים של ארה"ב יוצרים דינמיקה חדשה בהודו-פסיפי. הודו, שנמצאת במרכזו, בוחנת כעת מסגרות חדשת לשיתופי פעולה, במטרה לבסס את מעמדה ותפקידה באזור ומחוצה לו
משחתת אמריקאית וספינת סיור הודית בתמרון משותף באוקיינוס ההודי, במארס 2021. קשרי הודו-ארה"ב חזקים מאי פעם | Photo: U.S. Navy photo by Mass Communication Specialist 3rd Class Wade Costin (CC BY-NC-ND 2.0)
בספרו "לקראת ארץ יפהפיה: חזוני עבור יפן" (Utsukushii Kuni E) משנת 2006, חזה שינזו אבה – אז מזכיר הממשלה הראשי של יפן – עתיד דמוקרטי ורוד למרחב ההודו-פסיפי. בחזונו ייעד להודו תפקיד מוביל בסדר האזורי החדש לצד ארה"ב, יפן ואוסטרליה. כעבור שנה, כשהוא כבר ראש הממשלה, נאם אבה בפרלמנט ההודי על "אסיה רחבה יותר", המתנתקת מגבולותיה הגאוגרפיים והופכת את המרחב שבין האוקיינוס השקט לאוקיינוס ההודי ל"ים של חופש ושגשוג".[1] עם הזמן, הרעיון של אסיה במובנה הרחב התפתח למושג הגאופוליטי הידוע כיום כמרחב ההודו-פסיפי (Indo-Pacific).
מאמר זה טוען ששינויים משמעותיים במאזן הכוחות העולמי – שעיקרם תוצאה של התדרדרות ההובלה האמריקאית במערכת הבינלאומית, עלייתה של סין והסטת מרכז הכובד של הכלכלה העולמית מהמערב למזרח – מעצבים כיום מחדש את הגאופוליטיקה של ההודו-פסיפי. הודו פועלת ללא הרף כדי להתאים את מדיניות החוץ שלה לשינויים הללו. מאמצים אלו מחייבים אותה לבצע התאמות ביחסיה עם ארה"ב וסין, תוך בחינת דרכים חדשות לשיתוף פעולה מבוסס נושאים עם שותפות בעלות תפישות דומות. אולם ההצלחה והאפקטיביות של מסגרות שותפוּת חדשות אלו, תלויות יותר מכל ביכולת לשמור על רמה גבוה של אמון בין כל המדינות החברות בהן.
עם הפנים למזרח
שלוש מגמות גאופוליטיות וגאו-כלכליות הביאו לעליית המרחב ההודו-פסיפי כמושג אסטרטגי:
כלכלה עולמית משתנה: ההכרה ההולכת וגוברת בעולם באזור ההודו-פסיפי טומנת בחובה הפנמה בכך שמרכז הכובד הכלכלי הגלובלי נע בהדרגה ובהתמדה מהמערב למזרח. האזור משתרע מהחוף המערבי של ארה"ב ועד למערב אפריקה. הוא כולל כ-65% מאוכלוסיית העולם ויותר מ-60% מהתמ"ג העולמי, ועוברים דרכו כ-46% מהסחר העולמי.[2]
מושג זה מכיר בחשיבותו של האוקיינוס ההודי כנתיב ימי אסטרטגי, המקשר בין האזורים באפריקה ובמערב אסיה העשירים במשאבי טבע לשוקי העבודה, ההון והצרכנים בתת-היבשת ההודית ובמזרח אסיה. מסיבה זו, ההודו-פסיפי הוא אזור חיוני עבור שרשראות אספקה מגוונות – ממכוניות, אלקטרוניקה, מכונות, מוליכים למחצה ותרופות ועד לציוד טלקומוניקציה. באופן פרדוקסלי, המרכזיות הזו מורגשת באחרונה במיוחד עקב השיבושים והדה-גלובליזציה שחווה הכלכלה העולמית.
בעשור האחרון, התפישות הכלכליות המקובלות – יתרון יחסי וסחר חופשי, המחברים בין מדינות במעגל חיובי של שגשוג ודו-קיום – הולכות ונחלשות.[3] כתוצאה, מדינות נוטות באופן גובר למנף תלות הדדית כלכלית לצורך קידום יעדיהן הפוליטיים באמצעות כפייה. מגיפת הקורונה רק החמירה את המגמה הזו.
אסרטיביות סינית: הפיכתה של סין למעצמה עולמית הובילה להידוק הקשר ביטחוני בין המדינות האחרות הפועלות בהודו-פסיפי. ב-2010 עקפה סין את יפן והפכה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם. באותה עת החל גם מה שהוגדר כ"תפנית האסרטיבית" במדיניות החוץ של בייג'ינג, שבאה לידי ביטוי בהקשחת עמדותיה לגבי מחלוקות טריטוריאליות והשימוש שלה בעוצמתה הגדלה, כולל שימוש בכוח צבאי (למשל, בגבול הודו-סין), להשגת מטרות פוליטיות וכלכליות.
אף ששכנותיה הקרובות של סין הן לרוב אלו שמצאו את עצמן בקו האש – לעתים באופן מילולי – הרי שגם אוסטרליה,[4] ובאחרונה אף מדינה מרוחקת כמו ליטא,[5] הרגישו את נחת זרועה. אלו הן רק כמה דוגמאות לאופן שבו בייג'ינג מפגינה את יכולתה ומוכנותה להקרין כוח הרבה מעבר לגבולותיה וחופיה. עם זאת, חשוב להדגיש כי הרווחים שגרפה בייג'ינג מנכונותה ליטול סיכונים הכרוכים בהפעלת כוח מוטלים עד כה בספק. למעשה, האסרטיביות הסינית הוכחה לעתים קרובות כמזיקה לאינטרסים שלה – לדוגמה, היא קירבה בין הודו לארה"ב. עם זאת, מרכזיותה של סין במערכות הסחר ובסביבה הטכנולוגית של מרחב ההודו-פסיפי מקטינה את מרחב התמרון של יתר המדינות בתגובה למהלכים שלה.
גישתה של הודו בהודו-פסיפי מונעת מרצונה להבטיח שהאזור יתמוך בצמיחתה הכלכלית ובחיזוק מעמדה הגאופוליטי
התפנית האסטרטגית של ארה"ב: וושינגטון ביצעה בעשור האחרון הערכה מחדש לגבי מדיניות החוץ שלה. נשיאותו של ברק אובמה החלה את ה"כיול מחדש" של האינטרסים והמחויבויות של אמריקה בעולם. תהליך זה לווה בוושינגטון בהכרה ברורה יותר – וכנראה בלתי נעימה – במגבלות הכוח האמריקאי, בבואה להתמודד עם אתגרים גלובליים ותחרות עתידית.
ברמת המדיניות, "הציר לאסיה" (Pivot to Asia) של ממשל אובמה ב-2012 היה ביטוי מוקדם למאמץ זה. הוא קדם להכרה של ממשל דונלד טראמפ בהודו-פסיפי כאזור שבו מתקיימת "תחרות גאופוליטית בין חזון של חופש לחזון של דיכוי בסדר העולמי".[6]
ממשל ביידן המשיך חלק מהמגמות של קודמיו, תוך ביצוע התאמות כאלה ואחרות במהות ובטון. מרכיב מרכזי בשינוי זה היה נכונותו של הממשל לעבוד לצד בעלות ברית ושותפים בעלי דעות דומות, מחוץ למסגרות הקיימות והמגבילות לעתים. במובן מסוים, הכיוון שאליו צועד ממשל ביידן בנוגע להודו-פסיפי ברור; עם זאת, חסרים בו פרטים רבים, במיוחד בכל הנוגע לעתיד המעורבות הכלכלית של ארה"ב באזור.
בין הסְדַרִים
המגמות שנידונו עד כה מחזקות את ההערכות שהסדר העולמי נמצא בתקופת מעבר, ולהתפתחויות בהודו-פסיפי עשויות להיות השפעה עמוקה על האופן שבו יתעצב בעתיד. כתוצאה, סביר להניח שחוסר יציבות ותנודתיות יהיו דבר שבשגרה בסביבתה של הודו.
גישתה האסטרטגית של הודו כלפי האזור מונעת בעיקר מרצונה להבטיח שהוא ימשיך לתמוך בצמיחה של יחסיה הכלכליים וחיזוק מעמדה הגאופוליטי. מסיבה זו, יותר מכל דבר אחר, הממשלה בדלהי עוקבת בשבע עיניים אחר המתיחות ההולכת וגוברת ביחסי ארה"ב-סין.
עם זאת, חשוב לסייג ולומר שאין לפרש את מערכת היחסים הסינית-אמריקאית בהכרח כמשחק סכום אפס. כפי שטענה באחרונה קבוצת חוקרים וקובעי מדיניות הודים, "האיזון בין שיתוף פעולה לתחרות ביחסי סין-ארה"ב עשוי להמשיך להיות נזיל, לא רק בגלל השינויים בהנהגות שלהן אלא עקב התמורות בכוחן היחסי".[7] במילים אחרות, בעוד שתחרות צפויה להיות המאפיין הדומיננטי ביחסי ארה"ב-סין, איננו ניצבים כיום בפני גרסה עדכנית של המלחמה הקרה.
ישנן שלוש סיבות עיקריות להבדל זה. ראשית, אף שכל אחת מהמעצמות רואה ביריבתה גורם רוויזיוניסטי שמבקש לשנות את הסדר העולמי, שתיהן מוגבלות ביכולתן לעצב אותו בכוחות עצמן. המשאבים והיכולות שלהן מוגבלים, ושתיהן מתמודדות עם קשיים פוליטיים פנימיים. שנית, לא ניתן להתמודד עם האתגרים הגלובליים הנוכחיים, כמו שינויי אקלים וטרור, או לפתח דרך יעילה למַשְטֵר טכנולוגיות מתפתחות, ללא שיתוף פעולה ברמה הגלובלית – גם בין מעצמות יריבות. שלישית, בניגוד לברה"מ בימי המלחמה הקרה, סין משולבת בצורה עמוקה בכלכלה העולמית: היא הסוחרת הגדולה בעולם, מדורגת במקום השני במונחים של סחר בשירותים ושוק הצרכנים ומשמשת מרכז השקעות חשוב המושך הון רב מהמערב.
אי-הוודאות סביב יחסי סין-ארה"ב מציבה אתגרים משמעותיים עבור מדינות אמצע, אך גם יוצרת הזדמנויות
אי-הוודאות סביב הדינמיקה הסינית-אמריקאית מציבה אתגרים משמעותיים עבור מדינות אמצע כמו הודו, צרפת, ברזיל, רוסיה, טורקיה וישראל, אך במקביל גם יוצרת עבורן הזדמנויות. מצד אחד, התחרות בין השתיים צפויה לחזק את כושר המיקוח של מדינות האמצע. כאשר סין וארה"ב מבקשות להרחיב את מעגלי ההשפעה שלהן, מדינות האמצע עשויות לחתום עמן על הסכמים המשרתים את האינטרסים שלהן. מצד שני, בתחומים שבהם התחרות בין שתי המעצמות הופכת ל"משחק סכום אפס", כמו במקרה של טכנולוגיות סלולר מהדור החמישי, סביר להניח שעסקאות כאלו יגיעו עם תג מחיר גבוה – ועלולות לפגוע באוטונומיה האסטרטגית של מדינות האמצע.
מצבה של הודו ממחיש היטב את הדילמה של מדינות המעוניינות לקיים קשרים טובים עם שתי המעצמות. על רקע התנודתיות ביחסים בין בייג׳ינג לוושינגטון, הודו פעלה בעיקר להעמקת יחסיה עם הממשל האמריקאי, בעודה מתאמצת לנווט את יחסיה המתוחים עם המשטר הסיני. הודו תדבק ככל הנראה במדיניות הזו מכיוון שהיא הולמת את ניסיונותיה לפתח את קשריה הבינלאומיים, לחזק את מעמדה האזורי ולהרחיב את האוטונומיה האסטרטגית שלה.
מערבה מכאן
הקשרים בין הודו לארה"ב התרחבו והעמיקו משמעותית בעשורים האחרונים. וושינגטון היא כיום אחת משותפות הסחר הגדולות ביותר של דלהי.[8] גם הקשרים הביטחוניים התחזקו, במיוחד לאחר החתימה על מספר הסכמי הגנה הדדיים – לדוגמה, הגדרתה של הודו כ"שותפת הגנה מרכזית" (Major Defense Partner) אמריקאית ב-2016. לפי מחלקת המדינה, הסחר הביטחוני עם הודו התרחב "מכמעט כלום ב-2008 ליותר מ-20 מיליארד דולר ב-2020".[9]
ההיבט המשמעותי יותר בקשר הזה הוא התיאום הגובר בנוגע לאינטרסים אסטרטגיים הדדיים. הנכונות של הודו לחזק את שיתוף הפעולה הימי עם ארה"ב באזור האוקיינוס ההודי והמאמצים לשמירת הסדר הקיים במרחב ההודו-פסיפי, הם דוגמאות מייצגות לכך. אף שישנם כאלה החוששים שהעמקת התלות בארה"ב תגביר את הפגיעות שלה במובנים שונים, שיתוף הפעולה עם וושינגטון עתיד להישאר איתן.
מצד שני, בעשור האחרון יחסי הודו-סין מתדרדרים בהתמדה. זאת, למרות גידול בסחר ובהשקעות ההדדיות, לצד שיתוף הפעולה בפורומים רב-צדדיים כמו BRICS וארגון שנגחאי לשיתוף פעולה (SCO). בתקופה זו השתנתה המדיניות הסינית כלפי הודו באופן הדרגתי לרעה – מאי-התחשבות באינטרסים שלה ללעומתיות ואף עוינות כלפיה. הדבר ניכר בהתעקשותה של בייג'ינג לחסום במשך עשור את הגדרתו של מסעוד אזהר הפקיסטאני כטרוריסט על ידי האו"ם (דרישה שאליה הסכימה לבסוף ב-2019),[10] כמו גם חוסר נכונותה לקבל את הודו לקבוצת ספקי הגרעין (Nuclear Suppliers Group).[11] סימן ברור נוסף היה אי-התייחסותה של סין לטענות של הודו לפיהן המסדרון הכלכלי בין סין לפקיסטאן מפר את ריבונותה.[12]
העוינות התגלתה לעיני כל בתקריות לאורך הגבול השנוי במחלוקת בין הודו לסין (Line of Actual Control), אשר בשנת 2020 נרשמו בו הרוגים מקרבות, לראשונה זה 45 שנה.[13] כתוצאה, מגעים עתידיים בין הודו לסין צפויים להתאפיין בהיעדר אמון, מתיחות לאורך מה שכנראה יישאר גבול "חי" וחשדנותה של בייג'ינג מפני מערכת היחסים של דלהי עם וושינגטון.
ראשי ארבע חברות ה-Quad בבית הלבן ב-2021. מימין: סקוט מוריסון, ג'ו ביידן, נרנדרה מודי ויושיהידה סוגה (יפן) |Photo: Official White House Photo by Adam Schultz (public domain)
לאור ההתפתחויות הללו, מקבלי ההחלטות בממשל ההודי מתאמצים להתאים את מדיניות החוץ של ארצם להתפתחויות החדשות באזור. זאת, באמצעות שילוב של איזון חיצוני ופנימי – כמו התקשרות עם מדינות ה-Quad והגדלת הרכש הביטחוני – ומאמצים לצמצם את התלות הכלכלית בסין. בהתחשב באופי הסחר בין השתיים, צמצום החשיפה הכלכלית ההודית לסין והקטנת הפגיעוּת שלה יהיו תהליכים ארוכי טווח. עד אז, השאיפה לצמצום התלות בסין הביאה להטלת הגבלות על השקעות סיניות בהודו. מדיניות זו היתה גם משמעותית בהחלטת דלהי לסגת מהסכם השותפות הכלכלית האזורית המקיפה (RCEP) בנובמבר 2019.
לצד החשדנות והעוינות, הודו ממשיכה במגעיה עם סין באופן ישיר ובפורומים רב-צדדיים כדי לייצר שיווי משקל יציב ביחסים עמה. מאמצים אלה באים לידי ביטוי, בין היתר, בפסגות הבלתי פורמליות בהשתתפות ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ונשיא סין שי ג'ינפינג, 14 סבבי השיחות בין מפקדים צבאיים לאורך הגבול המשותף והתקשרויות בפורומים כמו BRICS וה-SCO.
ערכים, אינטרסים ואמון
דרך נוספת שבה נוקטת הודו בניסיונה לנווט את המים הגועשים של הסדר העולמי המשתנה היא הסדרים "מיני-צדדיים" ("minilateralism"),[14] שהם למעשה קואליציות מבוססות-נושא או מטרה. המהלך עולה בקנה אחד עם הגישה ההודית המסורתית לחפש הזדמנויות לרב-צדדיות כדי לשמור על עצמאותה האסטרטגית. בנאום בוועידת האוקיינוס ההודי החמישית בדצמבר 2021 טען שר החוץ ההודי ס. ג'יישנקר כי "אנחנו נכנסים כעת לעולם של 'פלורילטרליות' גדולה יותר". ההיבט המרכזי של הדינמיקה הזו, אמר, יהיה הופעת "מקומיוּת [לוקאליזציה] רבה יותר והסדרים פרגמטיים".[15]
ההתפתחות של הסדרים "מיני-צדדיים" היא בחלקה תוצר של התסכול הגובר מיכולתם המוגבלת של מוסדות בינלאומיים מבוססים לספק תוצאות אפקטיביות, להתמודד עם עלייתן של מעצמות עולות (rising powers) כמו הודו ולהסתגל למציאות גאופוליטית חדשה. תגובת ארגון הבריאות העולמי (WHO) למגפת הקורונה, או המחלוקת סביב חסימת מינויים של חברים לגוף הערעור של ארגון הסחר העולמי (WTO) בידי ארה"ב,[16] הן דוגמאות מייצגות. בחלקה, הנטייה הגוברת להיכנס למסגרות "מיני-צדדיות" היא תוצר של היתרונות המבניים שלהן. קבוצות אד-הוק אלה מקבצות מדינות סביב נושא או נושאים מסוימים, במטרה לגבש תגובות מדיניוּת משותפות שאינן כפופות למסגרות קיימות. במובן זה, מסגרות "מיני-צדדיות" הן באופן תיאורטי ממוקדות יותר ומתגבשות לצורך קידום הערכים והאינטרסים המשותפים של חבריהן.
מסגרת ה-Quad שבה חברות הודו, ארה"ב, יפן ואוסטרליה, או דיאלוג ה-Quad החדש של דלהי עם ארה"ב, ישראל ואיחוד האמירויות, הן דוגמאות להסדרים מסוג זה. בעוד שהאחרון עדיין בשלבי התהוות, נראה שה-Quad המקורי הגיע באחרונה לרמה מסוימת של בשלות. הדבר בא לידי ביטוי באג'נדה הרחבה שהוצגה בפסגת המנהיגים בספטמבר 2021 וכוללת את תחומי הבריאות, האקלים, התשתיות וטכנולוגיות קריטיות.[17]
בנוסף, הודו עוסקת במספר דיאלוגים משולשים מבוססי-נושאים. לדוגמה, הדיאלוג בין הודו, צרפת ואוסטרליה מתמקד בשלושה תחומי ליבה: בטיחות וביטחון ימי, שיתוף פעולה ימי וסביבתי ומעורבות רב-צדדית.[18] דוגמאות נוספות הן יוזמת "חוסן שרשראות אספקה" שהושקה על ידי הודו, יפן ואוסטרליה,[19] או המפגש המשולש החדש בין הודו, יפן ואיטליה על שותפות ליצירת "הודו-פסיפי חופשי, פתוח ומכיל".[20]
כיוון שחלק מהמסגרות הללו עוד מצויות בתחילת דרכן, מוקדם לקבוע אם הן יהיו יעילות בהשגת יעדיהן המוצהרים. עם זאת, ברור שתנאי מפתח להצלחתן הוא רמות גבוהות של אמון פוליטי בין השותפים. הסיבה לכך היא שבעולם מקושר כלכלית אך מפולג פוליטית, מגעים כלכליים יושפעו בעתיד באופן משמעותי הרבה יותר משיקולי פוליטיקה וביטחון. אופן עלייתה של סין, התחרות על טכנולוגיות מתפתחות והתגובה הפופוליסטית נגד הגלובליזציה הכלכלית, מעצבים כולם את תופעת הסחר האסטרטגי, שצוברת תאוצה. במצב כזה, יתרון יחסי או סדרי עדיפויות כלכליים כבר לא יהיו הגורמים המשפיעים ביותר בקבלת החלטות מסחריות; במקומם, לגורמים פוליטיים ולצורכי הביטחון הלאומי תהיה השפעה רבה יותר בקביעת מדיניות הסחר של מדינות.
במובן מסוים, הסביבה הגאופוליטית החדשה יוצרת עבור הודו הזדמנויות למשוך השקעות, לטפל בנקודות התורפה שלה, לשפר את החוסן (הפנימי והחיצוני) ולבחון פיתוח מגזרים אשר קריטיים לביטחון הלאומי באמצעות "בועות של אמון" עם שותפות המחזיקות בעמדות דומות. לעומת זאת, מעבר מסחר חופשי לסחר אסטרטגי עשוי להגביל את הפוטנציאל לצמיחה מהירה ורחבה, הנדרשת כדי לענות על צרכי הפיתוח של הודו. כתוצאה מכך, דלהי חייבת להתמיד ולעודד פתיחות כלכלית, תוך איזון החששות הביטחוניים. זוהי דילמה שעמה ייאלצו קובעי המדיניות בהודו להתמודד בשנים הבאות.
מסגרות "מיני-צדדיות" כמו ה-Quad ממוקדות יותר ומתגבשות לצורך קידום הערכים והאינטרסים המשותפים של חבריהן
כאשר הודו תעשה זאת, דמוקרטיות כמו ארה"ב, ישראל, אוסטרליה, יפן, האיחוד האירופי ומדינות מסוימות במזרח אסיה יהיו שותפות חיוניות עבורה. עם זאת, כדי ששיתוף הפעולה הזה יצליח, הכרחי לשמור על האמון הפוליטי בין השותפות ואף להעמיקו. הדבר מצריך תיאום טוב יותר לגבי אינטרסים אסטרטגיים, במיוחד כאשר הצדדים מנהלים מערכת יחסים פורה עם סין. אסור שיחסים עם בייג'ינג – בין אם בנושא סחר, טכנולוגיה או פוליטיקה – יערערו את בסיס קיומן האסטרטגית של קבוצות האמון הללו. במצב כזה, הקבוצות הללו יהפכו לבלתי אפקטיביות, והקשרים הבילטרליים עם מדינות אלה יהפכו ליחסי תן וקח (transactional) בלבד.
מסקנות
גישתה של הודו כלפי מרחב ההודו-פסיפי מונעת בעיקר מהצורך שלה להבטיח שסביבתה המורחבת תמשיך להוות הבסיס להשגת יעדי הפיתוח שלה. עם זאת, שלושה גורמים מקשים על המדיניות של דלהי: עלייתה של סין כמעצמה גדולה ויחסה לעלייתה של הודו, שנהיה עם הזמן עוין יותר; יחסי הכוחות המשתנים בין סין לארה"ב; והתרחבותה של תופעת הסחר האסטרטגי, במסגרתה החלטות כלכליות מושפעות באופן גובר מחששות מדיניים וביטחוניים. בסביבה שכזו, טיפוח מעגלי אמון עם שותפות בעלות דעות דומות צפוי להפוך לרכיב מרכזי במדיניות החוץ ההודית.
ניטין פאי הוא המייסד והמנהל של מכון טקשאשילה (Takshashila), מרכז עצמאי למחקר וחינוך על מדיניות ציבורית בבנגלור, הודו. נושאי המחקר שלו כוללים כיום לוחמת מידע, הגאו-פוליטיקה של ההודו-פסיפי, כלכלת ביטחון ופוליטיקה בחברות מרושתות במיוחד. הוא מלמד יחסים בינלאומיים ומדיניות ציבורית בתוכניות לתארים מתקדמים של טקשאשילה.
ליצירת קשר: nitin.pai@takshashila.org.in
(צילום: באדיבות המחבר)
מאנוז' קוולראמאני הוא יו"ר התוכנית ללימודי הודו-פסיפי במכון טקשאשילה. מחקריו מתמקדים בפוליטיקה הסינית, במדיניות חוץ, בגישות לטכנולוגיות חדשות ובגאופוליטיקה של מרחב ההודו-פסיפי. הוא מחבר הספר Smokeless War: China’s Quest for Geopolitical Dominance ועבד בעבר כעיתונאי בהודו ובסין.
ליצירת קשר: manoj@takshashila.org.in
(צילום: באדיבות המחבר)
הערות:
[1] Ministry of Foreign Affairs of Japan, “’Confluence of the Two Seas:’ Speech by H.E.Mr. Shinzo Abe, Prime Minister of Japan at the Parliament of the Republic of India,” August 22, 2007. https://www.mofa.go.jp/region/asia-paci/pmv0708/speech-2.html
[2] Mohammad Masudur Rahman, Chanwahn Kim & Prabir De, “Indo-Pacific Cooperation: What Do Trade Simulations Indicate?” Journal of Economic Structures 9, no. 45, 2020.
[3] Patrick Tyrrell and Ambassador Terry Miller, “Global Trade Freedom Has Declined for the Fourth Straight Year,” The Heritage Foundation, 17 November 2021. https://www.heritage.org/trade/report/global-trade-freedom-has-declined-the-fourth-straight-year
[4] Jeffrey Wilson, “Australia Shows the World What Decoupling From China Looks Like,” Foreign Policy, 9 November 2021. https://foreignpolicy.com/2021/11/09/australia-china-decoupling-trade-sanctions-coronavirus-geopolitics/
[5] Thomas Latschan, “Lithuania: Taking a stand against China,” DW.com, 13 December 2021, at: https://www.dw.com/en/lithuania-taking-a-stand-against-china/a-60105709
[6] The White House, “National Security Strategy of the United States of America,” December 2017. https://trumpwhitehouse.archives.gov/wp-content/uploads/2017/12/NSS-Final-12-18-2017-0905.pdf
[7] Yamini Aiyar et al., “India’s Path to Power: Strategy in a World Adrift,” Center for Policy Research and The Takshashila Institution, October 2021. https://takshashila.org.in/wp-content/uploads/2021/10/Indias_path_to_Power_English_Final.pdf
[8] World Integrated Trade Solution, “India Trade,” World Bank, n.d. https://wits.worldbank.org/CountrySnapshot/en/IND
[9] U.S. Department of State, Bureau of Political-Military Affairs, “U.S. Security Cooperation With India,” 20 January 2021. https://www.state.gov/u-s-security-cooperation-with-india/
[10] Nidhi Radzan, “Masood Azhar Designated Global Terrorist In UN, China Removes Objections,” NDTV, 1 May 2019. https://www.ndtv.com/india-news/masood-azhar-designated-global-terrorist-in-un-sanctions-list-china-removes-objections-2031498
[11] Geeta Mohan, “China blocked India's bid for membership at UN Security Council, NSG: S Jaishankar,” India Today, 28 January 2021. https://www.indiatoday.in/india/story/china-blocked-india-s-bid-for-membership-at-un-security-council-nsg-s-jaishankar-1763679-2021-01-28
[12] Ministry of External Affairs, “Official Spokesperson's response to a query on participation of India in OBOR/BRI Forum,” 13 May 2017. https://mea.gov.in/media-briefings.htm?dtl/28463/Official+Spokespersons+response+to+a+query+on+participation+of+India+in+OBORBRI+Forum
[13] “India-China dispute: The border row explained in 400 words,” BBC.com, 25 January 2021, at: https://www.bbc.com/news/world-asia-53062484
[14] Stewart M. Patrick, “Making Sense of ‘Minilateralism’: The Pros and Cons of Flexible Cooperation,” Council on Foreign Relations, January 5, 2016. https://www.cfr.org/blog/making-sense-minilateralism-pros-and-cons-flexible-cooperation
[15] S. Jaishankar, “Keynote address by the External Affairs Minister at the 5th Indian Ocean Conference 2021,” December 2021. https://mea.gov.in/Speeches-Statements.htm?dtl/34599/Keynote+address+by+the+External+Affairs+Minister+at+the+5th+Indian+Ocean+Conference+2021
[16] Bryce Baschuk, “Biden’s Nominee to WTO Wants to Restore Appellate-Body Function,” Bloomberg, 26 October 2021. https://www.bloomberg.com/news/articles/2021-10-26/biden-s-nominee-to-wto-wants-to-restore-appellate-body-function
[17] Ministry of External Affairs, Government of India, “Fact Sheet: Quad Leaders’ Summit,” 24 September 2021. https://www.mea.gov.in/bilateral-documents.htm?dtl/34319/Fact+Sheet+Quad+Leaders+Summit
[18] Ministry of External Affairs, Government of India, “India-France-Australia Joint Statement on the occasion of the Trilateral Ministerial Dialogue (May 04, 2021),” 5 May 2021. https://mea.gov.in/bilateral-documents.htm?dtl/33845/IndiaFranceAustralia+Joint+Statement+on+the+occasion+of+the+Trilateral+Ministerial+Dialogue+May+04+2021
[19] Department of Foreign Affairs and Trade, “Joint Statement on the Supply Chain Resilience Initiative by Australian, Indian and Japanese Trade Ministers,” 27 April 2021. https://www.dfat.gov.au/news/media-release/joint-statement-supply-chain-resilience-initiative-australian-indian-and-japanese-trade-ministers
[20] Ministry of External Affairs, Government of India, “Secretary (East)’s opening remarks at the India-Japan-Italy Trilateral Webinar on Indo-Pacific (June 17, 2021),” 17 June 2021. https://www.mea.gov.in/Speeches-Statements.htm?dtl/33924/secretary+easts+opening+remarks+at+the+indiajapanitaly+trilateral+webinar+on+indopacific+june+17+2021