המאמרים המומלצים
  • אורן נהרי

הטרור של 9/11 לא באמת ערער את הסדר העולמי

עודכן ב: ספט 9

הפיגועים הנוראיים על אדמת ארה"ב הניעו תהליכים משמעותיים בעולם וזרזו אחרים, אך כעבור עשרים שנה ניתן לומר שהסדר העולמי נותר דומה למה שהיה לפניהם. באופן פרדוקסלי, ייתכן שנסיגת ארה"ב מאפגניסטאן תשפיע עליו יותר מהפיגועים שהביאו אותה לשם

סיור משותף של כוחות אמריקאים ובריטיים באזור קנדהאר שבאפגניסטאן, ב-2010 | Photo: U.S. Air Force Flickr, photo by Tech. Sgt. Efren Lopez (US government work)

"כאשר מתגלית טכנולוגיה חדשה המומחים תמיד מעצימים מדי את ערכה והשפעתה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך ממעיטים מדי בערכה והשפעתה" – כך אמר העתידן, הממציא והסופר היהודי-אמריקאי ריי קורצווייל (Kurzweil). לדעתי, הוא צדק לחלוטין – ראו כיצד מבטיחים לנו כל פעם מחדש שחיינו ישתנו בעקבות השקת דגם חדש של סמארטפון. לעומתם, דווקא תהליכים סמויים מן העין הם אלה שבאמת מעצבים מחדש את עולמנו.


גם את האירועים המטלטלים והטראומטיים של 11 בספטמבר 2001 צריך, לטעמי, לבחון באופן דומה. רבים כתבו וטענו שבאותו יום השתנה העולם לבלי היכר. כל אמריקאי זוכר בדיוק היכן היה בזמן הפיגועים, את השידור החי שבו צפה בקריסת מגדלי התאומים ואת צילומי המסוק מעל הריסות אגף הפנטגון שנפגע. למעשה, כל אדם בעולם שראה את המראות באותו יום מניו יורק, וושינגטון ופנסילבניה בשעת אחר הצהריים (שעון ישראל) זוכר אותם, והוא נחרת בזיכרון העולמי באופן אחר, עמוק יותר, מאירועים דרמטיים אחרים.


אף על פי כן, אני מבקש לטעון שבראייה מפוכחת לאחור, תוצאות המתקפה לפני עשרים שנה השפיעו פחות על הסדר העולמי מכפי שנדמה היה אז. ב"השפעה" כוונתי לכך שאירוע או תהליך מסוים – במקרה זה, פיגועי 11 בספטמבר – הביאו לשינוי בעמדתם, בכוונותיהם ובמעשיהם של השחקנים השונים בגלובוס, בין אם רצו בכך ובין אם השינוי נכפה עליהם. מבלי להיכנס להיסטוריה אלטרנטיבית, ניתן לומר בזהירות כי תהליכים אחרים – שחלקם כבר החלו לפני אותו יום גורלי וחלקם התרחשו אחריו, אך במנותק ממנה – היו בעלי השפעה רבה יותר. במובן הזה, אפשר להתייחס בחלק מהמקרים לפיגועים כגורם משלים, אך לא בלעדי, לשינויים שקרו.

פיגועי 11 בספטמבר היו במקרים רבים גורם משלים, אך לא בלעדי, לתהליכים שהחלו הרבה לפני אותו יום ובמנותק ממנו

כדי לחשוב על תמורות בסדר העולמי, צריך להסתכל על העולם כולו – לא רק על הגורמים שהושפעו ישירות מאירוע 11 בספטמבר. "התנגשות הציוויליזציות", המסגרת התאורטית שהגה סמואל הנטינגטון, היא כלי מועיל במובן הזה. התיאוריה – על אף חסרונותיה, אותם סקרתי במאמר נפרד – יכולה לשמש אותנו לבחון כיצד הפיגועים השפיעו, או לא, על אזורים שונים בעולם.


לפי הנטינגטון, העולם מחולק לשמונה "ציוויליזציות" מובחנות (לימים הוא הוסיף תשיעית, בודהיסטית): המערב הקתולי-פרוטסטנטי בצפון אמריקה ומערב אירופה; התרבות האורתודוקסית המזרח-אירופית; התרבות הלטינית; התרבות הסינית בדרום מזרח אסיה; התרבות היפנית; התרבות ההינדית; התרבות האסלאמית במזרח התיכון, במזרח אירופה ובאסיה; והתרבות האפריקאית שמדרום לסהרה. מספר מדינות אינן נופלות אצלו לקטגוריה מובחנת, כיוון שהן ממוקמות גאוגרפית בציוויליזציה אחת אך בעלות תכונות הדומות לאחרת (ישראל, למשל).


התזה המפורסמת, שהופיעה תחילה כמאמר ב-1993 ופותחה על יד הנטינגטון לספר ב-1996, זכתה לעדנה מחודשת בעקבות אירועי 11 בספטמבר 2001, שרבים ראו בהם התנגשות בין הציוויליזציה המערבית לאסלאמית. אך דווקא התמקדות בשבע הציוויליזציות הנוספות, וראייה שקולה של התמורות שחלו בעולם המערבי ובעולם המוסלמי מאז, מעלה כי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר נגעה ברובן באופן מינורי, או בכלל לא. גם הסדר העולמי נותר במסלול דומה לזה שהיה לפני האירועים.


מסיבות אלה, מותר לנו גם להשמיע קול נגדי, המפקפק בקביעה הנחרצת שהעולם השתנה לעד באותו יום טרגי.


עולם כמנהגו נוהג


הסדר העולמי החדש במאה ה-21 מעוצב, בסופו של דבר, על ידי אותן שלוש מעצמות (או ״ציוויליזציות״, בלשונו של הנטיגטון) ששלטו בו, בדרגות שונות, מאז אמצע המאה הקודמת: המערב (ארה"ב ועמה מערב אירופה וכמה מדינות דוברות אנגלית נוספות), רוסיה/בריה"מ (מובילת הציוויליזציה האורתודוקסית) וסין, כשהאיחוד האירופי ניצב מעט מאחוריהן. אפשר לבחון כיצד השפיעו עליהן אירועי 11 בספטמבר, אם בכלל.


ארה"ב, כמובן, צולקה מהפיגועים יותר מכל מדינה אחרת והם באמת הפכו את עולמה. במדיניות הפנים נרשמה נסיקה בפטריוטיות וחוקקה חקיקה שהעלתה על נס את הביטחון הלאומי, לעתים קרובות במחיר פגיעה בזכויות אזרח; והיא אימצה מדיניות חוץ אגרסיבית ומתערבת, שכונתה במשך שמונה שנות ממשל בוש "המערכה הגלובלית נגד טרור" והרחיבה מאוד את הגדרות המלחמה והטרור. כוחות אמריקאיים פעלו – בפומבי ובחשאי, עם ״מגפיים על הקרקע״ ומרחוק – כמעט בכל רחבי העולם, ובעלות ברית של ארה"ב שיתפו פעולה עם זעמו של הענק הפצוע והמושפל.

ארה"ב לא "פספסה" את עלייתה של סין בגלל עיסוק בטרור, אלא כי לא הבינה שמעבר להיותה היצרנית הגדולה בעולם – סין גם הופכת למעצמת טכנולוגיה

אך אחרי עשרים שנה גם ארה"ב נסוגה (שלא לומר בורחת) מאפגניסטאן – כמו ברה"מ והאימפריה הבריטית לפניה. שלוש מעצמות שאפגניסטאן הביסה. במקביל, ארה"ב נמצאת במה שנראה כשלהי שהותה בעיראק, אחרי שנסוגה רשמית ב-2011. לאיש בממשל או בציבור האמריקאי אין עוד תיאבון להרפתקות צבאיות או התערבות בשום מדינה אחרת. היהירות נמוגה.


חשוב להדגיש כי לא הפיגועים גרמו לנפילתה הכואבת של מעצמת העל, אלא ההחלטות שקיבלה בעקבותיהם. שום דבר במתקפת 11 בספטמבר לא חייב את ארה"ב לפלוש לעיראק, למשל. זו היתה טעות קולוסאלית במושגים של מדיניות חוץ – ״ניצול הזדמנות״, לתפיסת בוש, צ׳ייני וראמספלד, לשנות את הסדר העולמי כראות עיניהם – שהשפיעה על עתיד המזרח התיכון יותר מאשר מתקפת הטרור. מעבר ליוקרה ולמעמד שהתערערו עם השנים, המשאבים שהופנו לפלישה לעיראק ולמאמצי "בניית אומה" (nation-building) לאחריה פגעו מאוד בלחימה ובמאמצי השיקום באפגניסטאן, בבחינת תפסת מרובה לא תפסת.


עשרים שנה אחרי הפיגועים הנוראים, ארה"ב היא מדינה חלשה יותר, ענווה יותר ומרוכזת יותר בעצמה. אך הפיגועים עצמם אינם הסיבה הישירה לכך, אלא התגובה האמריקאית אליהם: ההישארות באפגניסטאן והעברת מוקד המשימה מחיסול מדינת הטרור, שבה הצליחה לרוב, ל"בניית אומה" הבלתי אפשרית להשגה.


רוסיה וסין


מה באשר למתחרותיה של ארה"ב? ערב הפיגועים, מעצמת העל האמריקאית היתה חזקה לאין שיעור מסין, שעסקה בניסיון לשקם את כלכלתה מההתרסקות הכלכלית שחוותה מזרח אסיה בסוף המאה הקודמת, ומרוסיה פושטת הרגל, שהתקשתה להתאושש מהעשור האבוד שלאחר התפוררות ברה"מ.


נתחיל מסין: מאמצע המאה ה-19 חוותה מדינת הענק כמאה שנות ההשפלה, שהחלו עם מלחמת האופיום הראשונה והסתיימו בתום הכיבוש היפני, שאחריו הגיעו קטסטרופות שהמיט עליה מאו דזה דונג. סין החלה את עלייתה אחרי מותו של מאו ב-1976, כאשר דנג שיאופינג והרפורמיסטים ניצחו במאבק על השלטון. שלושת יורשיו המשיכו בקו שלו, ולצד תהליכים דרמטיים כשלעצמם – גלובליזציה, התפתחות טכנולוגית, ועוד – ביססו את מעמדה בעשרים השנים האחרונות כמעצמת ייצור וכלכלה, חרף הפגיעה שספגה בשנות התשעים. דבר מאלה אינו קשור לפיגועים במגדלי התאומים, בפנטגון ובפנסילבניה.


האם העיסוק של ארה"ב ובעלות בריתה בלוחמה בטרור ובפלישות לאפגניסטאן ולעיראק גרמו להן "לפספס" את עלייתה של סין? אין ספק שמשאבים רבים ועיקר תשומת הלב הופנו ללחימה במזרח התיכון ובמרכז אסיה; אך הדבר נבע, בין היתר, מכך שוושינגטון לא הבינה עד שלב מאוחר מאוד את משמעות ההתעצמות של בייג'ינג. במקום מתחרה פוטנציאלית, ארה"ב ראתה בסין בית חרושת ענק וזול למוצרים אמריקאיים, ולא זיהתה את (או המעיטה בערך) השתלטותה המאוד מהירה לא רק על הייצור – אלא גם על הטכנולוגיה.


במקביל, במערב היו אופטימיים שהכנסתה של סין לארגון הסחר הבינלאומי בשנת 2000 תהפוך אותה ליותר פתוחה, דמוקרטית ומערבית – אך דבר לא קרה מלבד המשך התעצמותה. גם כאשר במערב הפנימו לבסוף את משמעות ההתפתחות הזו, לקח עוד זמן רב (מדי) עד שהחלו לפעול. לאירועי 11 בספטמבר, לטעמי, לא היה כמעט קשר לכך.

מתקפת הטרור בארה"ב לא השפיעה על מטרת העל של רוסיה – לערער את ההגמוניה המערבית – ואף לא העניקה לה נכסים אסטרטגיים למימושה

ברוסיה התמנה ולדימיר פוטין לנשיא פחות משנתיים לפני הפיגועים, אחרי שכיהן קודם כראש הממשלה. משימתו היתה – ונותרה – לחזק את המולדת ולחלץ אותה מהשנים הארוכות של פשיטת רגל והשפלה בעקבות פירוק ברה"מ. הוא דבק במשימה הזו עד היום. לאחר ששיקם את כלכלת ארצו מההריסות עידן ילצין, החל פוטין לנצל באופן גובר את נסיגת ארה"ב ממשימתה המסורתית – השיטור העולמי, או לפחות המערבי. התגובות הרפות במערב לפלישות שלו לגאורגיה (2008) ולאוקראינה (2014), והגברת המעורבות בסוריה אחרי "הקו הוורוד" של אובמה בקיץ 2013, הבהירו לפוטין שלא ייגבה ממנו מחיר כואב עבור מהלכיו האגרסיביים.


עם הזמן, הוא עבר למתקפה – באמצעים דיפלומטיים, בסייבר, ברשתות חברתיות – בניסיון (מוצלח למדי) לערער את המערב. יעד העל שלו, כמובן, הוא להביא לפירוק ברית נאט"ו והאיחוד האירופי; האמצעי היה ועודנו תקיעת טריז בין אזרחי המערב לממשלותיהם, ערעור האמון בדמוקרטיה וניצול הפערים בין האיחוד האירופי לארה"ב.


אפשר לטעון שלולא אירועי 11 בספטמבר והפעולות שבאו בעקבותיהם – התבוססות בבוץ של אפגניסטאן ועיראק, שהתישו את המערב והכניסו בו פירוד ומחלוקת – פוטין לא היה נוחל כזו הצלחה. עם זאת, האירועים הללו לא השפיעו על מטרתה ארוכת הטווח של המדיניות הרוסית – לערער את ההגמוניה האמריקאית והמערבית – ולא העניקו לה נכסים אסטרטגיים למימושה. מבחינת מוסקבה, הפיגועים היו הזדמנות נוספת שאותה ניתן לנצל – גם במובן התעמולתי ("האמריקאים תמכו במוג'אהידין נגד בריה"מ ועכשיו המפלצת שגידלו הסתובבה ונשכה אותם") וגם בשטח. האינטרס המשותף לכאורה של וושינגטון ומוסקבה במלחמה בטרור, ושיתוף הפעולה החלקי מאוד ביניהן בראשית שנות האלפיים, לא שינו זאת אף הם.


בסופו של יום, האינטרסים הגיאו-אסטרטגיים העתיקים גברו ועודם גוברים: רוסיה רואה במערב אויב, בעוד המערב רואה ברוסיה יריב ולעתים גם אויב.


המערב והאסלאם


מה בנוגע לציווליזציות אחרות? נראה שאלה לא הושפעו כמעט, אם בכלל, מאירועי 11 בספטמבר. אמריקה הלטינית, ההינדואיזם, יפן, הציוויליזציה הבודהיסטית, אפריקה – אני מעז לומר שכמעט לא הרגישו כלל את אירועי אותו יום והשלכותיהם. למדינות באפריקה חדרו אמנם ארגוני ג'יהאד עולמי, ובראשם אל-קאעדה, שהחלו לערער אותן, אולם לא במידה ששינתה את הכיוון אליו צועדת היבשת.


מי שהושפעה יותר מכל, כמובן, היתה הציווילזציה האסלאמית (מושג שחייבים להזכיר שוב כי מידת דיוקו עומדת בסימן שאלה גדול, ומבחינת מבקרי התיאוריה הרבים – בסימן קריאה). אין ציוויליזציה מוסלמית מונוליתית אחת, הם טוענים (לא בלי צדק), ואי אפשר לקחת את העולם המוסלמי העצום ורב הגוונים ולרדד אותו לכלל אמירה פשטנית. יחד עם זאת, גם לא ניתן להכחיש שהפיגועים השפיעו על האסלאם – על הדת עצמה ועל המדינות שבהן היא הדת השלטת, מי פחות ומי יותר. אבל כולן הושפעו.


אירועי 11 בספטמבר והמשכם – המערכה בהובלת ארה"ב נגד הטרור, הפלישות לאפגניסטאן ולעיראק, פיגועי התופת באירופה וברחבי העולם המוסלמי – היו כולם בעלי השפעה דרמטית. קו ישיר מחבר גם בין פיגועי הטרור בארה"ב לפלישה לעיראק (אשר, כפי שכבר צוין, לא היתה זוכה לתמיכת הציבור האמריקאי לולא באה בעקבות הפיגועים והפלישה לאפגניסטאן), ומשם להקמת דאעש בשנים שלאחר נסיגת ארה"ב מהמדינה ב-2011. כמו כן, לולא נפילת סדאם חוסיין ולאחר מכן מלחמת האזרחים בסוריה, איראן לא היתה מצליחה לפתח את דוקטרינת "הסהר השיעי", המחבר אותה ללבנון דרך שתי המדינות המפוררות הללו.

אירועי "האביב הערבי" נבעו מתסכול ומכעס ציבורי רחב כלפי שליטים אוטוריטריים. קשה לקבוע שלא היו מתרחשים, או היו מתפתחים בצורה שונה, אם לא הפיגועים בארה"ב עשור קודם לכן

מצד שני, קשה לקבוע למשל שהאירועים הקטקליזמיים של האביב הערבי לא היו מתרחשים, או מתפתחים בצורה שונה, אם לא הפיגועים בארה"ב עשור קודם לכן. התסכול ברחובות תוניסיה ומצרים, הזעם על הרודנים העשירים כקורח בלוב ובסוריה, היה כנראה מתפוצץ בשלב זה או אחר גם בלעדיהם. מצד שני, סעודיה – מולדתו של אוסמה בן לאדן והמדינה מתוכה יצאו מרבית חוטפי המטוסים – היתה צריכה על פניו להיות יעד עיקרי לפעולה עבור האמריקאים, אולם דבר לא השתנה בה.


הפיגועים, אם כן, היו כנראה זרז לתהליכים מסוימים, אך אינם יכולים להיחשב כגורם הבלעדי מאחורי התמורות ב"ציוויליזציה" הזאת. העולם הערבי והמוסלמי שונה היום מאוד מכפי שהיה לפני עשרים שנה – באופן חלקי בגללם ובגלל תוצאותיהם, אך במידה רבה בגלל תהליכים נוספים או משלימים.

סיכום


פיגועי 11 בספטמבר שמו קץ לסלחנות או להשלמה עם טרור, לפחות עד כה. ארה"ב יצאה למלחמה בטרור, ודאי הג'יהאדיסטי, וסחפה אחריה את מרבית העולם – אם מרצון ואם מהחשש להרגיז את המעצמה ההגמונית שהושפלה. כאשר וושינגטון חילקה את העולם לבעלי ברית ולאויבים, הרוב ידעו באיזה צד כדאי להם להתייצב.

אבל ההשפעה העיקרית של אותו יום לא היתה על מבנה הסדר העולמי, אלא על יחסי הכוחות בין המעצמות שממילא מכתיבות אותו. ייתכן שהפערים ביניהן היו שונים, אולם יש מקום סביר להניח שגם לולא התרחשו הפיגועים היינו מקבלים מציאות הדומה לימינו – עולם ובו שתי מעצמות-על כלכליות (ארה"ב וסין), מעצמת על במובן הפוליטי והצבאי (רוסיה), אחת או שתיים המתקרבות אליהן (הודו, למשל), וכמה מוקדי כוח משניים.


מאז תום המלחמה הקרה איבדה ארה"ב מכוחה באופן יחסי – ואחד הגורמים לכך הוא, ללא ספק, התנהלותה אחרי 11 בספטמבר – בעוד מעצמות אחרות כמו סין ורוסיה, שהיו חלשות לפני עשרים שנה, התחזקו. עם זאת, תהליכי ההתעצמות שלהן הושפעו בצורה מועטה בלבד כתוצאה ישירה מהפיגועים – רוסיה בנתה את כוחה בזכות שנים ארוכות שבהם מחירי הנפט היו גבוהים ועל בסיס הפחד הקבוע של אירופה מפניה. סין התעצמה בשקט וכמעט מבלי שבמערב ישימו לב, עד שהיה כבר מאוחר מדי לעצור או להכיל אותה.


תמונת העולם כיום – מעצמות יריבות הנאבקות על השפעה ומשאבים ומתחרות בכל תחום, ממדליות אולימפיות עד המירוץ לחלל, מטכנולוגיות חדשניות ועד שכלולים צבאיים – מוכרת לנו היטב מהעבר, מהקונצרט האירופי (Concert of Europe), דרך מערך הבריתות שלפני מלחמת העולם הראשונה, עידן המלחמה הקרה ועד ימינו. גם פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה לא הצליח לשנות אותה באופן משמעותי.

אורן נהרי הוא עיתונאי ופרשן לנושאי חוץ, מרצה ומחבר ספרי עיון. יותר משלושים שנה היה עורך חדשות החוץ בערוץ 1, ממייסדי התוכנית "רואים עולם" וייסד את "גלובוס", לימים הפרשן הבינלאומי של "וואלה! ניוז"

(צילום: באדיבות המחבר)