ממשלת ישראל הידקה בשנים האחרונות משמעותית את קשריה עם שליטים ביבשת, וראשיה מכריזים שהמדינה "חוזרת לאפריקה". אך השוואה בין שנות ה-60', שבה ישראל החזיקה 28 נציגויות רשמיות ביבשת, לעת הנוכחית מעלה שעדיין קיים מרחק רב בין הישגיה בשתי התקופות. אם לא תרחיב את ההשקעה הדיפלומטית ותגוון את קשריה, ישראל תתקשה לתרגם את מעמדו וקשריו של ראש הממשלה ביבשת להצלחות קונקרטיות וארוכות טווח
קבלת פנים לראש הממשלה נתניהו במונרוביה בירת ליבריה, יוני 2017 | צילום: קובי גדעון/לע"מ
בפברואר האחרון נועד ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, באוגנדה עם שליט סודאן. הפגישה התקדימית בין מנהיגי ישראל וסודאן הגיעה על רקע תהליך התקרבות רחב יותר בין ישראל לאפריקה, שהתרחש בעיקר במהלך כהונת הממשלה הקודמת. במידה רבה של צדק, מהלכים אלו מתוארים על ידי נתניהו כהישגים דיפלומטיים מהשורה הראשונה, שמהווים "שיבה" של ישראל למעמדה ההיסטורי באפריקה.
לישראל מגוון אינטרסים ביבשת: מבחינה מדינית, היא שואפת לחזק את הלגיטימציה הבינלאומית שלה דרך בריתות עם מדינות אפריקאיות, בפרט במוסדות רב-לאומיים כגון האו"ם. מבחינה כלכלית, ישראל שואפת להרחיב את הסחר האזרחי והביטחוני עם שווקים "מתעוררים" בעלי פוטנציאל רב לייצוא הישראלי. מבחינה גיאופוליטית, ישראל מעוניינת בשיתוף פעולה ובהשפעה בגזרת הים האדום וכן בהצרת צעדיה של איראן ביבשת, ובמיוחד במרחב הסמוך למזרח התיכון וצפון אפריקה. ברקע קיימים גם אינטרסים נקודתיים יותר, שעצימותם משתנה מעת לעת, כגון מניעת הגעת פליטים לגבולות ישראל דרך מצרים.
החוזקות הישראליות בתחומי הטכנולוגיה והביטחון הן אטרקטיביות עבור מדינות רבות באפריקה, המתעניינות במיוחד בפיתוח מגזרי החקלאות, המים, הבריאות והלוחמה בטרור. יחד עם זאת, ההישגים הדיפלומטיים הישראליים התאפשרו גם על רקע תמורות גיאופוליטיות רחבות יותר, שאינן קשורות ישירות אליה. התחזקותם של זרמים נוצריים בעלי עמדות פרו-ישראליות, במיוחד אוונגליסטים ופנטקוסטליים, היא תופעה עולמית שלא פסחה גם על אפריקה.[1] החרפת הסכסוכים הדתיים בתפר בין אפריקאים מוסלמים לנוצרים והתחזקות קבוצות אסלאמיסטיות רדיקליות – בעיקר באזור הסאהל (צ'אד, ניז'ר ובורקינה פאסו), קרן אפריקה (אתיופיה וסודאן) ומערב אפריקה (ניגריה) – הגבירה אף היא את הרלוונטיות של ישראל, כמומחית עולמית בלוחמה בטרור, לאזור.
בנוסף, ההנחה שישראל – ובמיוחד ראש ממשלתה הנוכחי – בעלת גישה ישירה לממשל טראמפ והשפעה חזקה במיוחד עליו, העלתה את יוקרת ירושלים בעיני מדינות אפריקאיות המחפשות לשפר את קשריהן עם הבית הלבן. ולבסוף, ההתמתנות המשמעותית בגישה הערבית ביחס לישראל בשנים האחרונות – בדגש על זו של סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים –זלגה גם למדינות מוסלמיות באפריקה, כולל כאלו שבעבר היו בעלות קו ניצי מובהק נגד ישראל, דוגמת סודאן.[2] תמורות אלו יצרו תנאים חיוביים לקבלה הישראלית בקרב רבות ממדינות אפריקה.
אך חרף ההישגים הדיפלומטיים המשמעותיים הללו, הם טרם הביאו לשינויים דרמטיים בנושאים החשובים לישראל, דוגמת הצבעות של מדינות אפריקה בעדה באו"ם והעמקה משמעותית של הקשרים הכלכליים עמן. אם כן, עד כמה מבוססת ההכרזה ש"ישראל חוזרת לאפריקה", והאם ההיסטוריה מעניקה לנו דוגמאות לניצול שונה – או יעיל יותר – של הקשרים?
מאמר זה משווה מספר פרמטרים מרכזיים של גל הפעלתנות הנוכחי של ישראל לנתונים של תקופת "תור הזהב" שלה ביבשת בשנות ה-60'. ממצאיו מעלים כי אף שמעמדה של ישראל באפריקה מצוי במגמת עלייה, הפעילות הישראלית הנוכחית באפריקה שונה במספר מאפיינים בסיסיים מהנעשה בעידן "תור הזהב", בעיקר בכל הקשור לרמת ועומק המעורבות המדינית והדיפלומטית הישראלית ביבשת. הפרספקטיבה ההיסטורית גם מספקת מספר תמרורי אזהרה על השבריריות הפוטנציאלית של היחסים עם אפריקה, הצורך בהתנהלות ישראלית אחראית וחשיבות המערך הדיפלומטי לשימור ותחזוק הקשרים ולהשגת תמורות מדיניות וכלכליות קונקרטיות מהם.
רכבת הרים: ההיסטוריה של יחסי ישראל-אפריקה
בעת מפגשיו עם גורמים אפריקאיים, רה"מ נתניהו מרבה להצהיר כי "ישראל חוזרת לאפריקה, ואפריקה חוזרת לישראל".[3] רעיון ה"חזרה" משמעותי במיוחד עבורו, גם ברמה האישית. פרט לכך ששכל את אחיו יוני על אדמת אפריקה, נתניהו – כבר בתחילת הקריירה הפוליטית שלו כשגריר באו"ם וכסגן שר החוץ בשנות ה-80' – נדרש להתמודד עם מציאות של שפל עמוק ביחסים בין ישראל לאפריקה. שפל זה, שהחל בשנות ה-70', איתגר את ישראל בזירה הבינלאומית ודחק אותה, בין השאר, לחפש בעלי ברית בקרב הנהגת משטר האפרטהייד הדרום-אפריקאי, שהזיהוי עמו פגע קשות בדימויה של ישראל בעולם בכלל, ובאפריקה בפרט.
ה"חזרה" המדוברת, אפוא, מכוונת לחזרה ל"תור הזהב" ביחסי ישראל-אפריקה ששיאו במהלך שנות ה-60'.[4] בתקופה זו, ישראל כוננה קשרים ענפים עם מרבית מדינות אפריקה, שרובן היו בעיצומו של תהליך השחרור והעצמאות משליטת הקולוניאליזם האירופי. בהובלת שרת החוץ, גולדה מאיר, ישראל ביססה את עצמה כמודל של השראה עבור מדינות אפריקאיות רבות. כמוהן, ישראל נחשבה למדינה "חדשה" אשר נאבקה באימפריאליזם בכדי לזכות בעצמאותה. מנהיגי אפריקה המשתחררת התרשמו מההצלחה הישראלית לבנות מדינה ואומה תוך זמן קצר.
הסוציאליזם הישראלי קרץ להם גם כן, שכן הוא שימש דוגמה לכלכלה ריכוזית ושיוונית-כביכול, שאיננה קשורה לברית המועצות או נכפתה על ידה. ישראל היוותה אפוא מדינה שניתן להסתמך עליה ללמידה וסיוע, תוך עקיפת המַחֲנָאוּת של עידן המלחמה הקרה ונטישת התלות במעצמות הקולוניאליות לשעבר. הנח"ל, הגדנ"ע והקיבוצים היו למוסדות שמנהיגים אפריקאים רבים שאפו לשכפל.[5] על כך נוספו גם רבדים של הזדהות הדדית: האפריקאים והישראלים ראו את עצמם כקבוצות נרדפות ומקופחות, קורבנות לגזענות האירופית וכמי שנתונים תחת איום מצד מדינות ערב החזקות בצפון אפריקה.
מדריך חקלאי באפריקה, 1963 | צילום: לע"מ
אולם הקשרים הענפים בין ישראל לאפריקה הסתיימו באבחה חדה בשנת 1973. שיאו של תהליך גירוש ישראל מאפריקה היה הגיע ב-40 ימים באוקטובר ונובמבר 1973, במהלך ובתום מלחמת יום הכיפורים, עת 22 מדינות אפריקאיות ניתקו את יחסיהן עם ישראל. הגם שיחסי ישראל עם מדינות אפריקה החלו להתקרר כבר אחרי מלחמת ששת הימים, רבות בשל פעלתנות לובית וסעודית, רק במהלך מלחמת יום הכיפורים הלחץ הערבי החל לשאת פירות בקנה מידה משמעותי. ניצול "נשק" הנפט במהלך המלחמה, שגרם למשבר אנרגיה עולמי, איפשר למדינות ערב המפיקות נפט להגביר את הלחץ האפקטיבי על מדינות אפריקה ולהנחיל לישראל תבוסה דיפלומטית מכרעת ביבשת. הלחץ הערבי עשה גם שימוש יעיל בדימוי התוקפני הישראלי שהתעצם במהלך המלחמה, עם צליחת תעלת סואץ וכניסת צה"ל לאפריקה. בסוף 1973, לישראל נותרו קשרים עם ארבע מדינות זניחות יחסית ביבשת בלבד – מלאווי, לסוטו, סוואזילנד ומאוריציוס.
אך גם לישראל גם היה חלק באשמה שהביאה לתוצאה העגומה של שנת 1973. ההתנהלות הישראלית בשנות ה-60' יצרה ציפיות גבוהות מאד לסיוע רחב והצלחות מיידיות בקרב האפריקאים, ששאפו לשכפל את ההישגים הישראליים, בעיקר תחום החקלאות והביטחון, אך אלו בוששו לבוא. הציפיות הנכזבות, לצד בחישה ישראלית בזירות הפוליטיות הפנימיות בחלק ממדינות אפריקה, שלעיתים כללה כריתת בריתות עם כוחות מפוקפקים (אוגנדה וקונגו-זאיר כדוגמאות הבולטות), הולידו מיאוס והתפכחות מישראל.[6] בנוסף, הפחתת המחויבות הישראלית למאבק במשטר האפרטהייד (תהליך שהחל בתחילת שנות ה-70) העלתה סימני שאלה לגבי כנותה ורצונה האותנטי בשחרור ופיתוח אפריקה.
ניתוק היחסים הכמעט-גורף בתחילת שנות ה-70' הותיר את ישראל מבודדת ומודרת מאפריקה. נותרו אמנם קשרים לא רשמיים עם מספר מדינות, דוגמת זאיר וחוף השנהב, וחלק קטן חידשו את היחסים הרשמיים בשנות ה-80', אך באופן כללי ישראל נחשבה למצורעת ביבשת עד לשנות ה-90'. פריצות הדרך בתהליך השלום עם הפלסטינים ושגשוג הכלכלה הישראלית החיו מחדש את כוח המשיכה של ישראל, אשר בשלושת העשורים האחרונים הצליחה בהדרגה לכונן מחדש יחסים רשמיים כמעט עם כל המדינות המנתקות.[7]
בשנים האחרונות ניכרת עליית מדרגה בקשב האסטרטגי שישראל מפנה לאפריקה, הכולל לראשונה גם יחסים עם מדינות אפריקאיות החברות בליגה הערבית
הגם שמדובר בתהליך שהחל בשנות ה-90', בשנים האחרונות ניכרת עליית מדרגה בקשב האסטרטגי שישראל מפנה לאפריקה. המאמץ הדיפלומטי הישראלי כלל עד כה חמישה ביקורים רשמיים של ראש הממשלה נתניהו מאז 2016. בחלק מביקורים אלו, נתניהו השתתף באירועים בעלי סמליות גבוהה: פסגת הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (יוני 2017), שכללה גם פגישה עם נשיא מאלי שעמה אין לישראל יחסים; השבעת נשיא קניה, שבה נתניהו היה המנהיג הלא-אפריקאי היחיד (נובמבר 2017); חידוש היחסים עם צ'אד (ינואר 2019); ופגישה עם שליט סודאן באוגנדה (פברואר 2020). בנוסף, ישראל חידשה את יחסיה עם גינאה בשנת 2016 ופתחה שגרירות חדשה בקיגאלי בירת רואנדה באפריל 2019, שגרירותה ה-11 באפריקה. אירוע זה בולט במיוחד על רקע הצמצום בפעילותו של משרד החוץ הישראלי בשנים האחרונות.
חשוב לציין שההתקרבות הישראלית המחודשת לאפריקה כללה לראשונה גם יחסים עם מדינות אפריקאיות החברות בליגה הערבית, שלא היו אפשריים במציאות של שנות ה-60': יחסים רשמיים עם מאוריטניה בין השנים 1999 ל-2010, והמפגש הפומבי שתואר למעלה בפברואר 2020 בין ראש ממשלת ישראל לשליט סודאן, מדינה עם היסטוריה ארוכה של עוינות כלפי ישראל.
שני הגלגולים של יחסי ישראל-אפריקה במבט השוואתי
חרף הדמיון ביניהן, ה"חזרה" הנוכחית של ישראל ליבשת לובשת צורה שונה מהגלגול הראשון של יחסי ישראל-אפריקה בתקופת שיאם בשנות ה-60'. ניתן להצביע על שישה היבטים מרכזיים בהם הפעילות הישראלית הנוכחית נבדלת מבעבר:
הנקודה הראשונה היא מעורבות המנגנון המדינתי: בשנות ה-60', ישראל החזיקה ב-28 שגרירויות באפריקה, כאשר לכל אחת מהן נוספו לרוב עשרות ולעתים מאות שליחים נוספים שייצגו גופים מדינתיים מגוונים, מחברת מקורות ועד צה"ל. בנוסף, בתקופה זו למדו בישראל כ-7,000 משתלמים אפריקאים תחת חסותה של המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי (מש"ב) של משרד החוץ ובמימון ישראלי.[8] לעומת זאת, בעת הנוכחית, ישראל מחזיקה ב-11 שגרירויות באפריקה בלבד, אף שמספר המדינות האפריקאיות המקיימות קשרים עם ישראל כמעט זהה למספרן בשנות ה-60'. שגרירויות אלו סובלות מתת-איוש (ויש שיאמרו אף תת-תגמול) ומפריסה מוגבלת, כאשר כל אחת אחראית לרוב על מספר מדינות. . למעשה, מספר השליחים הישראלים הרשמיים באפריקה הוא זעום ביחס לעבר. מצב זה מציב סימני שאלה לגבי היכולת הישראלית לקדם באופן מיטבי קשרים דיפלומטיים ארוכי-טווח בדרגי עבודה ולצקת תוכן ממשי למעמד הגובר שלה ביבשת.[9]
הנקודה השנייה היא חלקה של האידאולוגיה בקשרים: בשנות ה-60', ישראל ראתה בעצמה, ומדינות אפריקה ראו בה, מודל לבניין אומה, מדינה וסוציאליזם. שיקולים תועלתניים תמיד היו נוכחים, אך הנדבך האידיאולוגי היה דומיננטי במיוחד ב"תור הזהב" הראשון. המיקום הבולט של משימת הפיתוח ובניין האומה גם גזר צורך בולט במעורבות מדינתית רחבה מצד ישראל, כפי שהוזכר למעלה.
ישראל של תקופת מפא"י, שנוהלה בריכוזיות ועל בסיס מוסדות מדינתיים גדולים, האמינה ב"ייצוא" אותם מוסדות לאפריקה. בעת הנוכחית, ולאור התמורות באוריינטציה ובנסיבות הכלכליות והגיאופוליטיות בעשורים האחרונים, היחסים מוכוונים להשגת תועלות כלכליות ומדיניות קונקרטיות. רבדים אידיאולוגיים קיימים בחלק מהקשרים, אך הללו בעלי אופי שונה מבעבר ונסובים בעיקר על זיקות דתיות של הזדהות נוצרית (פרוטסטנטית) עם ישראל ועל מאבק בטרור (תפישת האסלאם הרדיקלי כאיום מרכזי על ביטחון המדינות).
הנקודה השלישית היא זיהוי ישראל עם המעצמות העולמיות: עד תחילת-אמצע שנות ה-60' זכתה ישראל לדימוי נייטרלי כביכול באפריקה, שכן אף שלעיתים שיתפה פעולה עם המעצמות הקולוניאליות (לדוגמה עם בריטניה וצרפת במבצע קדש ב-1956 ובקניית נשק רב מצרפת), היא לא נתפסה כמדינת חסות שלהן. עובדה זו התפרשה באופן חיובי על ידי מדינות אפריקה, ששאפו לעצמאות במציאות הדו-קוטבית של המלחמה הקרה וביקשו להתנתק מהתלות במעצמות הקולוניאליות לשעבר.
בעת הנוכחית, הקירבה של ישראל לארה"ב דווקא מעניקה לה דימוי יוקרתי – במיוחד בעידן טראמפ, שהקשב הנמוך שמעניק ממשלו לאפריקה מאלץ את חלק ממדינות אפריקה לחפש ערוצים עקיפים להשפעה על וושינגטון. את מהלכי ההתקרבות בשנה האחרונה בין צ'אד וסודאן לישראל, לדוגמה, ניתן לפרש מהזווית הזו.[10]
השיפור הדרמטי ביחסי ישראל עם חלק ממדינות ערב, בדגש על מדינות המפרץ ומצרים, מאפשר הרחבה של היחסים באפריקה, כפי שבא לידי ביטוי במקרה הסודאני
הנקודה הרביעית היא ההיגיון הגיאופוליטי הישראלי: המאמץ האינטנסיבי שהשקיעה ישראל באפריקה בשנות ה-60' התבסס על ההיגיון הגיאופוליטי המכונה "ברית הפריפריה". במוקדו עמדה ההבנה הישראלית כי היא מכותרת במעגל הראשון והשני על ידי מדינות ערב עוינות, ושכדי לפרוץ את הבידוד – ואף לאיים על מדינות ערב מאגפיהן – עליה לכרות בריתות אסטרטגיות עם מדינות מעגל שלישי: איראן המלוכנית, תורכיה הכמאליסטית ואפריקה השחורה.
הדינמיקה בימינו היא שונה: השיפור הדרמטי ביחסי ישראל עם חלק ממדינות ערב, בדגש על מדינות המפרץ ומצרים, מאפשר הרחבה של היחסים באפריקה, כפי שבא לידי ביטוי במקרה הסודאני.[11] היחסים עם מדינות ערב אפוא מייצרים "מקפצה" למדינות במעגל השלישי, והפוטנציאל להרחבה נוספת של הקשרים באפריקה על בסיס מכניזם זה עוד קיים (לדוגמה מול ניז'ר, מאלי ואף לוב). לדינמיקה הזו יש גם חסרונות, שכן ישראל עשויה להידרש לצמצם את מעורבותה באפריקה כדי להתחשב באינטרסים של מדינות ערב הפרגמטיות. הדוגמה הבולטת בהקשר זה היא אתיופיה, שישראל מגבילה חלק משיתוף הפעולה עמה בשל היריבות של אדיס אבבה עם מצרים, בעיקר בסוגיית תוואי הנילוס.[12]
הנקודה החמישית היא הנוכחות בחלקיה השונים של אפריקה: בשנות ה-60', כמו בימינו, מזרח וקרן אפריקה הם המרחבים החשובים ביותר לישראל ביבשת, בעיקר בשל הקירבה למזרח התיכון ולים האדום.[13] בעשור האחרון נרשמו התפתחויות חיוביות מבחינת ישראל באזורים אלו. יציאתה לעצמאות של דרום סודאן (2011), הידידותית מאד לישראל, לצד התקרבות משמעותית נוספת למדינות רבות אחרות במרחב – כגון רואנדה, אוגנדה, טנזניה, קניה, ואתיופיה – מבססות את מעמדה של ישראל באזור. בנוסף, "המהפך" שהתרחש בשנים האחרונות באוריינטציה האזורית הסודאנית – ממדינה שנחשבה לבעלת ברית קרובה של טהראן למדינה המצויה תחת מטריית ההשפעה הסעודית – מעיד על פוטנציאל ממשי לשיפור נוסף במצב האסטרטגי במרחב מבחינת ישראל.
מנגד, מעמדה של ישראל נחלש בדרום היבשת. דרום אפריקה – הכלכלה השנייה בגודלה באפריקה ובעבר שותפה אסטרטגית של ישראל – נחשבת לאחת המדינות העוינות ביותר לישראל מדרום לסהרה. עוינות זו מבוססת על משקעים היסטוריים בגין הברית האינטימית בין ישראל למשטר האפרטהייד בשנות ה-70' וה-80', אך גם מהביקורת החריפה של דרום אפריקה על המדיניות הישראלית הנוכחית בסוגיה הפלסטינית. פרט לכך, כיום ישראל גם בעלת גישה מוגבלת לסאהל (צ'אד, ניז'ר, מאלי ומאוריטניה), אזור שבתחילת שנות ה-60' הייתה לה בו נוכחות רחבה.
נשיא דרום אפריקה פרדריק דה קלרק (מימין) עם ראש הממשלה יצחק שמיר, 1991. ישראל ממשיכה לשלם על קשריה עם משטר האפרטהייד | צילום: סער יעקב/לע"מ
הנקודה השישית והאחרונה נוגעת להישגים: אז כהיום, היחסים עם אפריקה מחזקים את הלגיטימציה הבינלאומית ומגדילים את מרחב התמרון המדיני לישראל. בשנות ה-60', ההשקעה הדיפלומטית הישראלית באפריקה גם נשאה פירות קונקרטיים מבחינה מדינית וכלכלית. בתקופה זו, מדינות אפריקה נטו לתאם עמדותיהן ולשתף פעולה עם ישראל בפורומים בינלאומיים דוגמת האו"ם. גם בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, סירבו מדינות אפריקאיות רבות לתמוך בהחלטות נגד ישראל.[14]
כיום, גם לאחר המאמץ הדיפלומטי של נתניהו וממשלתו בשנים האחרונות ואף שנרשם שיפור מסוים, רוב מדינות אפריקה עודן מצביעות נגד ישראל. כך, לדוגמה, בהצבעה בעצרת הכללית המגנה את ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל בדצמבר 2017, התנגדה מדינה אפריקאית אחת בלבד (טוגו), שמונה אפריקאיות נמנעו ו-31 אפריקאיות תמכו בהחלטה.[15]
במרס 2018 קיבלה מועצת זכויות האדם של האו"ם שורה של החלטות ביקורתיות כלפי ישראל, שזכו לתמיכת מרבית מדינות אפריקה (טוגו דבקה בהתנגדותה בשלוש מתוך ארבע מההחלטות).[16] בהצבעה במועצת זכויות האדם של האו"ם, אשר קראה לחקור את ישראל על הרג מפגינים בעזה במאי 2018, תמכו שבע מדינות אפריקאיות, ארבע נמנעו ואף לא אחת התנגדה.[17]
מבחינה כלכלית, ניכר כי בשנות ה-60' למאמץ הישראלי הייתה השפעה קונקרטית, במיוחד במציאות של משק קטן הצמא ליחסי מסחר עם שווקים חדשים. חלקו של הייצוא לאפריקה מכלל הייצוא הישראלי זינק מ-0% בשנת 1950 ל-3.2% ב-1963 ול-5.4% ב-1970.[18] בסוף שנות ה-70', הייתה זו דרום אפריקה שהייתה אחראית על כשליש מהייצוא הביטחוני הישראלי, ואף בשנות ה-80' מדינות אפריקאיות המשיכו לייבא נשק מישראל בהיקפים משמעותיים גם ללא קשרים רשמיים.[19]
בשנים האחרונות לא ניכר שיפור ברמת המאקרו גם מבחינת היחסים הכלכליים. הייצוא הישראלי לאפריקה שמדרום לסהרה זניח במיוחד ומצוי דווקא במגמת ירידה תלולה מאז שנת 2011. בשנת 2019 הוא עמד על כ-600 מיליון דולר בלבד, שהם כאחוז אחד מכלל הייצוא הישראלי באותה שנה – ירידה של 55 אחוזים בסכום הייצוא ליבשת מאז 2011.[20] גם הייצוא הביטחוני הישראלי לאפריקה עדיין שולי יחסית, ובשנת 2018 הוא עמד על כ-2% מכלל הייצוא הביטחוני הישראלי, המהווה ירידה גם מבחינה אבסולוטית ביחס לשנת 2017.[21]
מסקנות עיקריות
מבט השוואתי-היסטורי על יחסי ישראל-אפריקה מאפשר הסקת מספר מסקנות לקראת המשך העמקת הקשרים. ראשית, פוטנציאל הקשרים מול אפריקה רחוק ממיצוי. טביעת הרגל הישראל ביבשת עדיין דלה יחסית בוודאי בהשוואה לשנות ה-60', הפריסה הדיפלומטית שלה מוגבלת, והתמורות המדיניות והכלכליות המתקבלות מהיחסים עודן מצומצמות. במקביל, הבחינה ההיסטורית גם מזהירה מפני השבריריות הפוטנציאלית של קשרי ישראל-אפריקה, שכמעט חוסלו בשנת 1973, ומפני רגישותם להתפתחויות במזרח התיכון ובכלכלה העולמית. הרחבת הקשרים מעבר לרמת המנהיגים תסייע לבסס, לגוון ולמצות את היחסים באופן מיטבי גם בטווח הארוך. הפחתת התלות באישים או בממשלים מסוימים וגיוון תחומי שיתוף הפעולה תסייע להעמיק את קשרי ישראל-אפריקה ועשויה לבלום זעזועים עתידיים ביחסים בזמנים של שינויים גיאופוליטיים.
שנית, ובניגוד לעבר, לישראל עומדות בעת הנוכחית הזדמנויות ייחודיות: הקרבה הישראלית האינטימית לממשל האמריקני הנוכחי, והתחממות היחסים עם מדינות ערב הפרגמטיות, מספקות הזדמנות לחיזוק מעמדה וקשריה של ישראל באפריקה. מדינות שבעבר נחשבו "מחוץ לתחום", כגון סודאן, חלק ממדינות הסהאל וייתכן שאף לוב, עשויות להיות נכונות לקיום קשרים עם ישראל. קידום אמיתי של תהליך השלום עם הפלסטינים – במתכונת כזו או אחרת – עשוי להשפיע לחיוב על יחסי ישראל עם מדינות ספציפיות, בדגש על דרום אפריקה הדומיננטית, אך איננו בהכרח בעל השפעה חיובית גורפת על מדינות היבשת.
ישראל צריכה להיזהר מדימוי של מדינה המחזקת משטרים רודניים המפרים זכויות אדם, דוגמת הזיהוי עם משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי עליו היא משלמת עד היום
שלישית, ההשוואה ההיסטורית מספקת גם תמרור אזהרה לגבי הצורך להתרחק מדימוי של מדינה המחזקת משטרים רודניים המפרים זכויות אדם. קשריה עם שליטי אוגנדה וזאיר, לדוגמה, גרמו לישראל נזק כבד, ועל הזיהוי עם משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי היא משלמת עד היום. על מנת לצמצם את הסיכון בתחום זה, על ישראל להימנע מייצוא אמצעי לחימה בעייתיים המיועדים לדיכוי בזירות הפנים, להקפיד על גיוון הקשרים מעבר לרובד הביטחוני, בעיקר בחברה האזרחית ובהקשרי פיתוח רחבים, ולשאוף שלא להיות מזוהה עם מנהיגים ספציפיים. מתן תמריצים לחברות ישראליות בתחומים הומניטריים לפעילות באפריקה עשוי לסייע לגיוון הקשרים ולשיפור נוסף בדימוי הישראלי ביבשת.[22] אומנם חלק מהפעילות "הבעייתית" ביבשת (מעורבות בשחיתות ומכירות אמצעי לחימה, לדוגמה) נעשות על ידי גורמים פרטיים ישראליים, אך כחלק מהמאמצים לשיפור הדימוי הישראלי, לפחות לטווח הרחוק, ייתכן שיש לשקול הטלת פיקוח קפדני יותר על פעילות ישראלית עסקית היכולה להתפרש כבלתי לגיטימית.
יתר על כן, בכניסתה לאפריקה ישראל צועדת לתוך זירה שבה פעילות מעצמות גלובליות ואזוריות. סין ורוסיה מרחיבות את השפעתן הפוליטית, הכלכלית והביטחונית ביבשת, ואיראן, מדינות המפרץ ותורכיה מעתיקות נדבכים מיריבותיהן ליבשת (בעיקר, אך לא רק, באפריקה המוסלמית). כל זאת, מול ירידה מסוימת בהשקעה האמריקאית ביבשת, לפחות בעידן טראמפ. מצב זה אולי מספק סיכונים בדמות תחרויות השפעה וחיכוכים, אך גם טומן בחובו הזדמנויות לשיתופי פעולה ומינוף הקשרים באפריקה מול המעצמות השונות, כמו גם לכריתת בריתות יצירתיות להגבלת כוחה של איראן (ותורכיה?) על ידי חיזוק ותיאום הקשרים ביבשת עם מדינות ערב הפרגמטיות.
סיכום
ישראל מצויה בתהליך ארוך של שיקום היחסים עם מדינות אפריקה, שראשיתו באמצע שנות ה-80'. תהליך זה ידע עליות ומורדות לאורך השנים, אך ההתפתחויות מאז 2016 יכולות להיחשב כשנות השיא של תהליך זה. נכון לכתיבת שורות אלו, פרט לניז'ר ומאלי, ישראל חזרה לקיים יחסים דיפלומטיים רשמיים עם כל מדינות אפריקה שניתקו עמה את הקשרים בתחילת שנות ה-70'. בנוסף, ההתקרבות בין ישראל לבין מדינות ערב הפרגמטיות והקשרים החזקים בין ירושלים לוושינגטון, מהווים הזדמנות להרחבה נוספת של קשרי ישראל-אפריקה אף למחוזות תקדימיים, כדוגמת כינון יחסים עם מדינות אויב היסטוריות (סודאן ולוב, לדוגמה).
עם זאת, ביסוס, הרחבה ומיצוי של התמורות המתקבלות מהקשרים עם אפריקה, לצד הימנעות או ריכוך של זעזועים גיאופוליטיים עתידיים, דורשים השקעה שיטתית בדיפלומטיה והתנהלות מקצועית ושקולה, תוך למידה ממשגי העבר. אם הממשלה הישראלית החדשה תשאיר את משרד החוץ מוחלש, נטול תקנים ובעל השפעה מועטה, היא עלולה לחבל במימוש הישגיה הדיפלומטיים של ישראל ביבשת שנים האחרונות.
הערות:
[1] “God Wants Ethiopians to Prosper”, Economist, November 24, 2018.
[2] על השינויים באוריינטציה הסודאנית ראו למשל: אשר לובוצקי, "שלושה חודשים למהפכה בסודאן: מבט אזורי בתקופת מעבר". אפריקיה, מרכז משה דיין, 22 ביולי 2019.
[3] ראו לדוגמה: טל שניידר, "נתניהו ונשיא צ'אד אידריס דבי נפגשו: 'ישראל חוזרת לאפריקה'". גלובס, 25 בנובמבר, 2018.
[4] שני המחקרים המקיפים והמעודכנים ביותר על יחסי ישראל-אפריקה הם: Zach Levey, Israel In Africa, 1956-1976. Dordrecht: Martinus Nijhoff, 2012; Arye Oded, Africa and Israel: A Unique Case In Israeli Foreign Relations. Elstree: Vallentine Mitchell, 2018.
[5] איתן בר-יוסף, וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית, ירושלים: מכון ון ליר, 2013, ע"ע 180-126.
[6] בר-יוסף, וילה בג'ונגל, ע"ע 224-230; Levey, Israel In Africa, pp. 4-8.
[7] לישראל אין כיום עדיין יחסים רשמיים עם מאלי וניז'ר – האחרונה חידשה את יחסיה עם ישראל ב-1996, אך ניתקה אותם במהלך האינתיפאדה השנייה.
[8] בר-יוסף, וילה בג'ונגל, עמ' 188.
[9] על הצמצום במשאבי סיוע החוץ הישראלי, ראו:
Aliza Belman Inbal and Shachar Zahavi, The Rise and Fall of Israel’s Bilateral Aid Budget, 1958-1998. Tel Aviv University and The Pears Foundation, June 2009.
[10] “Sudan: Meeting Netanyahu meant to remove us from US terror list,” Jerusalem Post, February 5, 2020; Ramzy Baroud, “Now Chad, then Mali: Why African Countries Are Normalizing with Israel,” Palestine Chronicle, January 30, 2019.
[11] הפגישה בין נתניהו לשליט סודאן אורגנה, לפי דיווחים, על ידי איחוד האמירויות. ראו: נעה לנדאו, "בכיר בצבא סודאן: הפגישה בין נתניהו למנהיג המדינה אורגנה בידי איחוד האמירויות". הארץ, 2 בפברואר 2020.
[12] ראו לדוגמה: אסף גבור, "מצרים פנתה לישראל: סייעו לנו בשמירה על זרימת הנילוס", מקור ראשון, 29 באפריל 2018. עוד על סכסוך המים בין מצרים לאתיופיה ראו: אופיר וינטר, "מצוקת המים של ארץ הנילוס: ממשבר להזדמנות?". מבט על, גיליון 1089, תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי. 23 באוגוסט 2018.
[13] חיבור המנתח את יחסי ישראל-מזרח אפריקה:
Steve Carol, From Jerusalem To The Lion Of Judah and Beyond: Israel's Foreign Policy in East Africa, Bloomington: iUniverse, 2012.
[14] Nadelmann, Ethan A. "Israel and Black Africa: a Rapprochement?", The Journal of Modern African Studies, no. 19.2 (1981): 198.
[15] הנמנעות האפריקאיות היו בנין, קמרון, גינאה המשוונית, לסוטו, מלאווי, רואנדה, דרום סודאן ואוגנדה.
[17] הנמנעות היו אתיופיה, קניה, רואנדה וטוגו. ראו:
[18] ראו: ראובן גרף, "מאזן התשלומים", פרסומי יובל (פרסום מס' 5), הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אוגוסט 1998.
[19] Sasha Polakow-Suransky, The Unspoken Alliance: Israel's Secret Relationship with Apartheid South Africa. New York: Pantheon Books, 2010, p. 132.
וכן: בר יוסף, וילה בג'ונגל, עמ' 183.
[20] "התפתחויות ומגמות בייצוא הישראלי: סיכום מוקדם לשנת 2019". היחידה הכלכלית, מכון הייצוא. ינואר 2020. עמ' 13-14.
[21] יובל אזולאי, "היצוא הביטחוני הישראלי הצטמצם ב-2018 – אך נשאר גבוה ביחס לממוצע", גלובס, 17 באפריל 2019.
[22] הרחבה על ההיסטוריה של הסיוע הישראלי ראו ב:
Belman Inbal and Zahavi, The Rise and Fall
אשר לובוצקי הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת אינדיאנה. מחקרו מתמקד ביחסי ישראל ומדינות אפריקה הדרומית בעידן האפרטהייד והדה-קולוניזציה, בהקשרים פוליטיים, אינטלקטואליים ותרבותיים. הוא כותב גם על סוגיות אקטואליות, בדגש על מעורבות זרה באפריקה.
ליצירת קשר: aslubo@iu.edu.
(צילום: באדיבות המחבר)