שלוש שנות המלחמה הבהירו: היפרדות מהפלסטינים היא כורח אסטרטגי עבור ישראל
מלחמת "חרבות ברזל" ריסקה את קונספציית "ניהול הסכסוך" והותירה שתי חלופות: המשך התדרדרות למדינה אחת, הטומנת בחובה סכנות לדמוגרפיה, לביטחון ולאופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – או אופק מדיני שסופו היפרדות מוסכמת בין העמים
שלוש שנים לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, ישראל ניצבת בנקודת מפנה אסטרטגית. לצד שרשרת הישגים צבאיים מרשימים, המלחמה חשפה – ולעיתים האיצה – מגמות שליליות במעמדה האזורי והבינלאומי ובלכידותה הפנימית. במציאות מורכבת זו ישראל נדרשת לא רק להתמודד עם אתגריה החיצוניים, אלא גם לשקם את יכולתה הפנימית לנהל מדיניות ארוכת-טווח בזירה הקרובה ביותר שלה: הזירה הפלסטינית.
אף שמתקפת 7 באוקטובר התרחשה בעוטף עזה, המשבר שהיא חשפה אינו מוגבל לרצועה בלבד. הוא נוגע ליסודות המדיניות הישראלית כלפי הזירה הפלסטינית כולה, ובעיקר להנחה שניתן "לנהל" את הסכסוך מול הפלסטינים לאורך זמן ללא הכרעה וללא הסדרה.
במשך שנים נשענה מדיניות זו על שילוב של הרתעה צבאית, יציבות יחסית בגדה המערבית והיעדר לחץ בינלאומי משמעותי. מתקפת 7 באוקטובר ערערה את ההנחות הללו מן היסוד והבהירה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ממשיך להיות משתנה מרכזי בעיצוב מצבה האסטרטגי של ישראל. מכאן נובע, להבנתי, הצורך לבחון מחדש את היגיון "ניהול הסכסוך" ואת המחלוקת העמוקה סביבו בתוך החברה והמערכת הפוליטית בישראל.
במאמר זה אבקש לטעון כי המשבר שנחשף ב־7 באוקטובר לא היה כישלון מודיעיני ומבצעי בלבד, אלא ביטוי לקריסתה של תפיסת "ניהול הסכסוך" שהנחתה את מדיניות ישראל לכל הפחות ב־15 השנים האחרונות. קריסה זו יצרה מציאות שבה ישראל אינה יכולה עוד להימנע מהכרעה או הסדרה, מבלי להמשיך ולהידרדר למציאות דה-פקטו של מדינה אחת, עליה תשלם מחיר כבד – מדינית, משפטית, ביטחונית, כלכלית וחברתית.
הימנעות מהכרעה או הסדרה של הסוגייה הפלסטינית תדרדר את ישראל למציאות דה-פקטו של מדינה אחת, עליה היא תשלם מחיר כבד – מדינית, משפטית, ביטחונית, כלכלית וחברתית
בהתאם לכך, הממשלה שתקום בישראל לאחר הבחירות ב-27 באוקטובר 2026 תידרש לגבש מחדש את מדיניותה כלפי הפלסטינים – לא רק מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך הכרח אסטרטגי: לייצב את הזירה, למנוע הידרדרות נוספת ולהבטיח את יכולתה של ישראל לפעול במרחב האזורי והבינלאומי.
בשלב זה מתחדדת השאלה: מהו הכיוון האסטרטגי הרצוי לישראל לאור קריסתו של מודל "ניהול הסכסוך"? להבנתי, היפרדות מדינית-מרחבית מן הפלסטינים אינה רק חלופה אפשרית, אלא מהלך הכרחי לשימור אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. חלופות אחרות – ובראשן המשך המצב הקיים, החלת ריבונות בגדה ללא מתן זכויות מלאות לפלסטינים, או התבססות הדרגתית במציאות של מדינה אחת – ישיתו עליה עלויות אסטרטגיות כבדות. היפרדות, אם כן, אינה מהלך אידיאולוגי בלבד, אלא בחירה אסטרטגית הנגזרת מן המציאות המשתנה ומהאינטרסים ארוכי-הטווח של ישראל.
שני צדדים לקונספציה
בישראל שוררת כיום הסכמה רחבה כי שורש הכישלון שנחשף ב־7 באוקטובר נעוץ ב"קונספציה" המדינית-ביטחונית שהנחתה את מדיניותה לאורך שנים בכל הנוגע לסוגייה הפלסטינית. במידה רבה גם קיימת הסכמה כי קונספציה זו נשענה על היגיון של "ניהול הסכסוך" ולא על היגיון של "פתרון הסכסוך".[1]
ואולם, בין שני המחנות הפוליטיים בישראל, ובעיקר בקרב הגורמים האידיאולוגיים, אין הסכמה באשר למשמעותו של היגיון זה והסיבות שבגינן הוא כשל. מנקודת המבט של הימין האידיאולוגי, "ניהול הסכסוך" ביטא הימנעות מהחתירה ל"הכרעת הסכסוך" – במישור הצבאי, ההתיישבותי ולבסוף גם המדיני – יעד שלדעתו היה בר-השגה אילו ישראל הייתה מפעילה את מלוא יכולותיה.[2] מנגד, בעיני השמאל האידיאולוגי, "ניהול הסכסוך" שיקף הימנעות מהתקדמות להסדר מדיני עם הפלסטינים – יעד שלשיטתו הוא עדיין בר-השגה. מכל מקום, לשיטתו של מחנה השמאל האידיאולוגי, לא ניתן לקיים לאורך זמן מציאות ביטחונית יציבה, שבה הפלסטינים מגלים אדישות או סבילות לנוכח מציאות המשתנה בהדרגה לרעתם.[3]
מרבית הישראל מודעים למחירים המדיניים, הכלכליים והחברתיים הכרוכים בגישת "הכרעת הסכסוך" ואינם נכונים לשלם אותם. בה בעת, הם אינם רואים בגישת "פתרון הסכסוך" אפשרות ריאלית
לפי סקרי דעת קהל שנערכו בישראל בתקופה האחרונה, רבים בציבור הישראלי מצויים למעשה בין שני הקטבים האידיאולוגיים הללו.[4] הנסקרים ככל הנראה מודעים היטב למחירים המדיניים, הכלכליים והחברתיים הכרוכים בגישת "הכרעת הסכסוך" שמציע הימין האידיאולוגי, ואינם נכונים לשלם אותם. בה בעת, הם אינם רואים בגישת "פתרון הסכסוך" שמציע השמאל האידיאולוגי אפשרות ריאלית, ואף סבורים כי היא עלולה להיות מסוכנת, לנוכח השחיקה העמוקה באמון שהם רוחשים לפלסטינים. למעשה, עבור רבים בציבור הישראלי, כל מדיניות שתעניק לפלסטינים תמורה כלשהי בעקבות 7 באוקטובר נתפסת כבלתי-מקובלת מבחינה רגשית וכבלתי-ראויה מבחינה מוסרית.
אם ניתן לזהות מרכיב חדש בתפיסה המדינית שמציג "המחנה הישראלי שבין שני הקטבים" ביחס לסוגייה הפלסטינית, הרי הוא הדגש הגובר על הצורך לשלב את הטיפול בה במסגרת הסדר אזורי רחב של "נורמליזציה" ביחסי ישראל עם מדינות האזור, ובראשן סעודיה. עם זאת, רוב מנהיגיו הפוליטיים של מחנה זה נזהרים מאוד בהגדרת התמורה המדינית שהם מוכנים להציע לפלסטינים במסגרת הסדר כזה.
כך, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן אמנם אינם מצהירים על תמיכה ב"סיפוח" של חלקים מהגדה המערבית, אך מדגישים כי לא יסכימו לכל מרכיב של הסדרה מדינית כתנאי לנורמליזציה אזורית.[5] לעומתם, גדי איזנקוט ויאיר גולן מדגישים את הקושי להביא להחלפת שלטון חמאס ברצועת עזה ולגייס סיוע חיצוני משמעותי לשיקומה ללא נורמליזציה אזורית, ומכאן נכונותם להציע במסגרת זאת "אופק מדיני" בסוגייה הפלסטינית.[6]
גם אזרחי המדינה חלוקים בנושא זה: סקרי דעת קהל גם מעידים כי קידום מהלכים מדיניים מול הפלסטינים במסגרת נורמליזציה אזורית הוא אחד הנושאים שבהם הפערים בין תומכי הממשלה לבין מתנגדיה הם הרחבים ביותר. כך למשל, בסקר של מכון "מיתווים" מיוני 2026 עלה כי רק כשליש ממצביעי הליכוד תומכים במהלך כזה, לעומת כמעט שני-שלישים מתומכי בנט ואיזנקוט.[7] תמיכה זו תואמת עיקרון ידוע בתיאוריה של יישוב סכסוכים עיקשים, לפיו "קל יותר לחלק את העוגה אם ניתן להגדיל אותה"[8] – כלומר, אם ניתן להציע לצדדים תמורות נוספות מעבר לאלה שהיו על השולחן עד כה.
תג המחיר המאמיר של נורמליזציה
ערב 7 באוקטובר 2023 הונחה על השולחן טיוטת עסקה קרובה לבשלות, במסגרתה ישראל תתגמש בסוגייה הפלסטינית בתמורה לנורמליזציה של היחסים עם סעודיה. האחרונה, בתורה, אמורה הייתה גם לזכות בשורת תמורות אסטרטגיות מארה"ב – העמקת היחסים הביטחוניים, אספקת מערכות נשק וטכנולוגיות מתקדמות, סיוע בהקמת תוכנית גרעין אזרחית ועוד.[9] סיכול העסקה היה ככל הנראה אחד המניעים המיידיים למתקפה שחמאס יזם.
אולם בשלוש השנים שחלפו מאז השתנו הנסיבות האזוריות במידה ניכרת, וכיום לא ברור אם עסקה כזו עדיין רלוונטית – ובוודאי שלא בתנאים שנדונו ב־2023. סעודיה, בעיקר משיקולי פנים, העלתה את "מחיר המינימום" של המרכיב הפלסטיני בעסקת הנורמליזציה עם ישראל. כיום הוא מוגדר כ"נתיב למדינה פלסטינית"[10] – תביעה מפורשת ומשמעותית יותר מן הדרישה העמומה ל"אופק מדיני".
במקביל, התמורות האסטרטגיות שארה"ב אמורה הייתה להעניק לסעודיה במסגרת עסקת הנורמליזציה כבר הוענקו לה, לפחות בחלקן, תוך היחלשות הזיקה בין התמורות לבין קידום היחסים עם ישראל. סעודיה אף פיתחה בשנה האחרונה רשת אזורית מתרחבת של קשרים ובריתות ביטחוניות, מדיניות וכלכליות, בעיקר עם תורכיה, פקיסטן ומצרים.[11] בין הסיבות לשינוי המדיניות של ריאד' ניתן למנות את עליית חשיבותה של הסוגייה הפלסטינית בעולם הערבי לאור המלחמה בעזה; האיומים הגוברים מאיראן; היחלשות מעמדה האזורי של ארה"ב; והחשש שישראל איננה בהכרח עוד שחקן רציונלי, במיוחד לאחר צעדים כמו התקיפה בדוחא בספטמבר 2025.[12]
התפתחויות אלה עשויות לספק לסעודיה חלופות חלקיות לחזון התשתיתי של מסדרון IMEC (India Middle East Europe Corridor), שהוכרז ב-2023 אמור להיות אחד הביטויים המרכזיים של הנורמליזציה האזורית בחסות אמריקאית. חלק מהחלופות ל-IMEC נשענות כיום על תפיסה גאופוליטית לפיה סוריה, שבה משטרו של אחמד אל־שרע החליף את משטרו הפרו-איראני של בשאר אל-אסד, עשויה לשמש חוליית חיבור טבעית יותר מישראל בין אירופה, המזרח התיכון ואסיה.[13]
אי-אפשר להמשיך ולהתחמק
הממשלה שתקום בישראל לאחר הבחירות הקרובות תידרש בתוך זמן קצר לגבש את מדיניותה כלפי הפלסטינים, גם אם לא תוכל עוד לקשור את הסוגייה באופן הדוק לנורמליזציה האזורית. שורה של התפתחויות תקשה עליה להותיר את הנושא ללא מענה לאורך זמן: הלחץ האמריקני הצפוי להאצת מימושה של "תוכנית טראמפ" ברצועת עזה; החיכוך האלים הגובר בגדה; כוונתו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן לקיים בחירות לפרלמנט ב־28 בנובמבר; וההיחלשות המתמשכת ביכולתה התפקודית של הרשות הפלסטינית, בין היתר בשל צעדי הממשלה ה-37 בראשות בנימין נתניהו.
חלק מהגורמים הבינלאומיים והאזוריים נמנעו עד כה מהפעלת לחץ ממשי על ישראל להציג גמישות בסוגייה הפלסטינית, מתוך הערכה כי מהלכים כאלה ייתקלו בהתנגדות כמעט-אוטומטית בתקופת הבחירות בישראל. אולם לאחר 27 באוקטובר, הנחת עבודה זו צפויה להשתנות. מבחינת גורמים אירופיים וערביים רבים, מדיניותה של הממשלה הבאה כלפי הסוגייה הפלסטינית עשויה לשמש "נייר לקמוס" משמעותי לבחינת נכונותה לאמץ גישה שונה מזו הנוכחית.
אם מדינות האזור הנוחות יותר מבחינת ישראל יגלו עניין מוגבל במעורבות בעזה, היא תתקשה למנוע ממדינות התומכות באחים המוסלמים להשפיע על עיצוב המציאות הפוליטית והביטחונית ברצועה
בבסיס המדיניות העתידית של הממשלה הבאה כלפי הפלסטינים צריכות לעמוד כמה הנחות עבודה:
ראשית, עיצוב המדיניות אינו חייב להיעשות "יש מאין". רצוי ככל האפשר לבסס אותה על עוגנים במדיניות הממשלה הנוכחית, הן כדי להבטיח רציפות מדינית והן כדי להרחיב את הלגיטימציה הציבורית למהלכים החדשים. הדבר אפשרי ביתר קלות ביחס לרצועת עזה, שלגביה נתניהו אימץ את "תוכנית טראמפ" בספטמבר 2025 ואת החלטת מועצת הביטחון 2803 מנובמבר 2025, לרבות מרכיביה המדיניים.[14]
שנית, ברי לכל כי חמאס אינו צפוי להתפרק מנשקו מרצון או לשנות את חזונו. אך לישראל אין לגיטימציה חיצונית – ואולי גם פנימית – לצאת למהלך צבאי רחב-היקף נוסף שמטרתו חיסול כוחו הצבאי ותשתיותיו. המפתח להחלשת כוחו של ארגון הטרור השולט ברצועה טמון אפוא ביצירת חלופה שלטונית אפקטיבית – תחילה באמצעות הממשל הפלסטיני הטכנוקרטי (NCAG),[15] ובהמשך באמצעות גופים פוליטיים בעלי לגיטימציה ציבורית מובהקת. לגיטימציה זו עשויה להתחזק באמצעות הבחירות לפרלמנט הפלסטיני שצפויות להתקיים בסוף נובמבר 2026, ואשר יאפשרו לרשות הפלסטינית ולגורמים נוספים בעלי בסיס תמיכה קיים בשטח – ובהם אנשיו של מוחמד דחלאן וראשי חמולות – למלא תפקיד במערכת השלטונית המתהווה.[16]
ללא תהליך שיחזיר את השליטה האזרחית ברצועה לידי מוסדות פלסטיניים הנהנים מלגיטימציה פנימית וחיצונית, יהיה קשה לגייס את הסיוע הבינלאומי והאזורי הנדרש לשיקום הרצועה, מעבר למענה לצרכים הומניטריים בסיסיים. הדבר נכון גם לגבי מדינות שישראל מעוניינת לראות מעורבות משמעותית שלהן בעזה, ובראשן איחוד האמירויות ואולי גם סעודיה.[17] אם מדינות האזור הנוחות יותר מבחינת ישראל יגלו עניין מוגבל במעורבות ברצועה, ירושלים תתקשה למנוע ממדינות התומכות באחים המוסלמים, כמו קטר ותורכיה, להשפיע באופן גובר על עיצוב המציאות הפוליטית והביטחונית המתהווה שם, לעיתים אף בתמיכה אמריקאית.
מכל מקום, לא ניתן יהיה לקיים לאורך זמן מציאות ביטחונית יציבה בעזה בתנאי הקיום האנושי הנוכחיים. המשך המצב הקיים צפוי להוביל לאחד משני תרחישים בעייתיים: התבססות מחודשת של חמאס ככוח שלטוני המחויב לאסטרטגיה של "התנגדות", או התפרקות הדרגתית של המערכת השלטונית והחברתית ברצועה לכדי מציאות כאוטית.
הגדה המערבית כליבת הסכסוך
מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה בעזה הפכו אותה לסמל הסכסוך הישראלי־פלסטיני בעיני רוב העולם. אולם בחלוף שלוש שנים מפרוץ המלחמה, ניתן לומר כי למרות הפעילות הצבאית רחבת-ההיקף ברצועה, זירת המאבק העיקרית בין ישראל לתנועה הלאומית הפלסטינית נותרה הגדה המערבית – שם ייקבעו גבולות הריבונות, המשילות והמרחב המדיני. בזירה זו מתנהל בשנים האחרונות המאמץ המתוכנן העיקרי מצד ממשלת ישראל והימין האידיאולוגי לעידוד הגירת פלסטינים, להגברת ההתיישבות הישראלית ואף לחידושה באזורים שפונו ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות.[18]
מתוך הכרה בקושי לגבש תמיכה בינלאומית בצעדים כאלו, יעדיה המוצהרים של הממשלה ה-37 בראשות נתניהו בגדה נותרו עמומים למדי. הם מנוסחים בעיקר על דרך השלילה: "מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית".[19] גם משמעותה המעשית של "החלת ריבונות" נותרה במכוון בלתי-מפורשת, במיוחד ביחס להשלכותיה על מעמדם של הפלסטינים וזכויותיהם.
בפועל, מכלול המהלכים ההתיישבותיים, המשפטיים והמנהליים שנקטה הממשלה מאז תחילת כהונתה מבססים את "מציאות המדינה האחת". במציאות שכזו, ישראל נהנית מכל היתרונות של היותה ישות שלטונית יחידה במרחב שבין הים לנהר, מבלי לשאת באחריות ישירה לצרכי הפלסטינים ותוך יכולת חלקית להדוף טענות על משטר "אפרטהייד" ולחמוק מדיון על השלכותיה של מציאות זו על זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
יכולתה של האוכלוסייה הפלסטינית להכיל לאורך זמן את העלייה באלימות המתנחלים ואת תפיסת השטחים על-ידם אינה בלתי-מוגבלת, וכמוה וגם יכולתה של הרשות להמשיך ולהצטייר כמי שעומדת מנגד
מאז תחילת 2025 נרשמה ירידה משמעותית בהיקפי הטרור הפלסטיני בגדה, בין היתר הודות לשיפור ביכולות המודיעיניות והמבצעיות של מערכת הביטחון.[20] במקביל, ניכר שמאמציהם המדיניים והמשפטיים של הפלסטינים בזירה הבינלאומית אינם נושאים פירות רבים, למעט ההכרה הריקה-מתוכן של מדינות רבות באירופה ב"מדינת פלסטין" בקיץ 2025.[21] דעיכה זו נובעת, בין היתר, על רקע הסטת הקשב האזורי והבינלאומי לזירות אחרות במזרח התיכון – בעיקר עזה, איראן, סוריה ולבנון.
עם זאת, הסיכונים הנשקפים לישראל מן המערכת הפלסטינית בגדה נותרו גבוהים. יכולתה של האוכלוסייה הפלסטינית להכיל לאורך זמן את העלייה באלימות המתנחלים ואת ההתרחבות המהירה של השטחים הנתפסים על ידם אינה בלתי-מוגבלת, וכמוה וגם יכולתה של הרשות להמשיך ולהצטייר כמי שעומדת מנגד.[22] הסתלקותו האפשרית של יו"ר הרשות אבו מאזן בן ה-90, כמו גם קיום בחירות למוסדות הפלסטיניים, עלולים להצית מאבקי כוח פנימיים שיגלשו לישראל ויגבירו את האלימות כלפי מתנחלים וכוחות צה"ל.
הסיכון גובר במיוחד בהינתן צעדים לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית – הזירה הנפיצה ביותר במרחב. למרבה המזל, מאמצים מטעם חברי ממשלה וגופי ימין לשנות את הסטטוס קוו בשלוש השנים האחרונות לא הצליחו להצית את השטח.
העמדה האזורית והבינלאומית – המקודמת, בין היתר, על ידי ארה"ב, מדינות אירופה ומצרים – רואה ביישום רפורמות מקיפות ברשות הפלסטינית תנאי עיקרי למימוש מדיניות שתעצור את המשך הגלישה ל"מציאות של מדינה אחת", תאפשר הנעה של מהלכי היפרדות (לפחות אזרחית) ותשמר "אופק מדיני". בין הרפורמות הנדרשות: הפסקת ההסתה והמימון של אסירים ומשפחות מחבלים; שיפור היעילות של המנגנונים האזרחיים והביטחוניים; צמצום השחיתות; והגדלת השקיפות והאחריותיות.[23] חרף חשיבותן, רפורמות תפקודיות כאלה אינן מספיקות כדי לבסס לגיטימציה פנימית מול הציבור הפלסטיני, המצוי בתודעה של מאבק לאומי ומודע למגבלות האובייקטיביות של הרשות.
מחפשים אופק
"אופק מדיני", בפרשנות המקובלת על הקהילה הבינלאומית, מדינות האזור והפלסטינים, משמעו אופק להקמת מדינה פלסטינית. סקר דעת קהל עדכני של מכון PCPSR מאוגוסט 2026 מראה כי פתרון שתי המדינות נותר החלופה המועדפת על רוב הציבור הפלסטיני (56%), אף שרובו (58%) סבור כי הקמת מדינה פלסטינית כבר אינה אפשרית.[24]
אולם בקרב הישראלים, מצביעים מרבית סקרי דעת הקהל על שחיקה משמעותית בתמיכה בפתרון שתי המדינות מאז 7 באוקטובר 2023.[25] בה בעת, בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מיולי 2026, ענו כ-80% מהנשאלים היהודים שהם חוששים מאינתיפאדה נוספת ומעריכים כי זו עלולה לפרוץ בטווח הזמן הנראה לעין.[26] ייתכן שחששות אלה עומדות מאחורי התחזקות התמיכה בהמשך המצב הקיים – שלעתים קרובות הוא החלופה המועדפת – ובפתרונות עמומים יותר כגון "היפרדות" או בפתרונות כמו "סיפוח/החלת ריבונות", שאינם מגדירים במפורש את מעמדם ואת זכויותיהם של הפלסטינים.
מציאות של מדינה אחת משמעותה קבלת אחריות אזרחית ישירה על מיליוני פלסטינים, הרחבת החיכוך הביטחוני והעמקת התלות במנגנוני שליטה על אוכלוסייה חסרת זכויות מלאות
לאור קריסת הקונספציה שניתן "לנהל את הסכסוך", מהן האפשרויות שנותרו? חרף חוסר האמון החריף בין הצדדים, הפתרון האופטימלי עבור ישראל היה ונותר בעיניי המשך קידום ההיפרדות המדינית והמרחבית מהפלסטינים. שאר הפתרונות המוצעים ייאלצו אותה לשלם מחיר אסטרטגי כבד, עד כדי סיכון יכולתה להמשיך ולהתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מציאות של מדינה אחת משמעותה קבלת אחריות אזרחית ישירה על מיליוני פלסטינים, הרחבת החיכוך הביטחוני והעמקת התלות במנגנוני שליטה על אוכלוסייה חסרת זכויות מלאות. מעבר לכך, לאורך זמן, מדינה אחת צפויה ליצור סיכון דמוגרפי ממשי, שכן במרחב שבין הים לנהר עלול להתגבש רוב פלסטיני.
לכך מתווסף פער עמוק בין העמים במשמעות ההגדרה "מדינה אחת". עבור חלקים נרחבים בציבור הפלסטיני היא נתפסת כמדינה דו-לאומית, שבה כלל האזרחים שווי זכויות. לעומת זאת, עבור רוב הישראלים מדובר במרחב שבו לישראלים יש עדיפות לאומית או זהותית – מציאות שמערערת את יסודות המשטר הדמוקרטי. פער זה מבטיח עימות מתמשך על אופייַה של המדינה ועלול להוביל לשחיקה עמוקה בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל.
מנגד, היפרדות מדורגת תאפשר לישראל לצמצם את החיכוך עם הפלסטינים, לייצב את הזירה ולמנוע את ההידרדרות למציאות של מדינה אחת – מציאות שמעטים מעוניינים בה, אך היא מתהווה בפועל. בכך, היפרדות אינה מהלך אידיאולוגי בלבד, אלא בחירה אסטרטגית הנגזרת מן המציאות המשתנה ומהאינטרסים ארוכי-הטווח של ישראל.
סיכום
האתגר המרכזי של הנהגות שני הצדדים בשנים הקרובות יהיה שיקום האמון הציבורי באפשרות של פתרון שתי המדינות, גם אם יישומו המלא אינו נראה אפשרי בטווח הזמן המיידי. מבחינת הרשות הפלסטינית, היעדר אופק כזה עלול להעמיק את אובדן הרלוונטיות שלה ולהותיר את הזירה הפלסטינית ללא חלופה מדינית אמינה לזו שמציגים חמאס והגורמים הדוגלים במאבק מזוין.
מבחינת ישראל, חידוש אופק כזה הוא תנאי לבלימת השחיקה במעמדה הבינלאומי – ואף להחלשת הערעור על הלגיטימציה הבסיסית שלה, שגבר בשלוש השנים האחרונות בחלקים מסוימים של דעת הקהל במערב. בטווח הארוך, חידוש אופק מדיני הוא מהלך חיוני לשימור אופיַיה כמדינה יהודית ודמוקרטית. זאת, משום שהמשך ההידרדרות למציאות של מדינה אחת יערער את היכולת לשמר רוב יהודי יציב בשטח המדינה, יעמיק את המתח בין זהותה הדמוקרטית לבין שליטתה על אוכלוסייה חסרת זכויות מלאות, ויחשוף את ישראל לביקורת בינלאומית גוברת על המשטר שלה.
יצירתו של אופק מדיני אמין יסמן לשני הצדדים כי קיימת חלופה ריאלית להמשך ההתדרדרות האלימה למציאות של מדינה אחת
מבחינה זו, גם אם הקמת מדינה פלסטינית אינה אפשרית בטווח הזמן המיידי, עצם יצירתו של אופק מדיני אמין מהווה צעד חיוני לשיקום האמון ולייצוב המערכת. צעד כזה יסמן לשני הצדדים כי קיימת חלופה ריאלית למצב הנוכחי: המשך התדרדרות אלימה למציאות של מדינה אחת. הצגת אופק מדיני תאפשר לישראל לשמר את מרחב הפעולה האסטרטגי שלה ולפלסטינים לראות כי קיימת דרך פוליטית שאינה נשענת על אלימות או על קריסה מוסדית.
תמונת הסיום הרצויה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא היפרדות שתוביל בטווח הרחוק לשתי מדינות המתקיימות זו לצד זו. לשם כך, נדרשים בשני הצדדים מנהיגות אמיצה, תהליכי הבשלה, מוכנות ובעיקר שיקום האמון בקרב שני הציבורים. ללא צעדים מדורגים שיביאו לכך, ישראל והפלסטינים עלולים להמשיך ולהידרדר למציאות בלתי-יציבה, יקרה ומסוכנת – מציאות של מדינה אחת בפועל, שאיש מהצדדים אינו מעוניין בה, אך שניהם עלולים למצוא את עצמם עמוק בתוכה.
נעמי נוימן היא חוקרת במכון וושינגטון ודוקטוראנטית באוניברסיטת תל אביב. שימשה כראשת המחקר ועיצוב מדיניות בשב"כ בשנים 2021-2017.
הערות
[1] ראו למשל: אטילה שומפלבי, "השר יעלון: אין פתרון נראה לעין עם הפלסטינים" YNET, בתאריך 26 במאי 2009; יהושע בריינר, "בנט: לחיות עם הבעיה הפלסטינית - כמו רסיס בישבן", וואלה, 17 ביוני 2013; אפרים ענבר ואיתן שמיר, "'כיסוח הדשא': האסטרטגיה של ישראל להתמודדות עם סכסוכים מתמשכים בלתי פתירים", עיונים בביטחון המזרח התיכון 105, רמת-גן: מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 2013; ערן לרמן, "בשבחו של ניהול הסכסוך", נייר עמדה, מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, 3 בנובמבר 2018.
[2] ראו למשל: בצלאל סמוטריץ', "תוכנית ההכרעה: המפתח לשלום נמצא בימין", השילוח 6, ספטמבר 2017. לצד התומכים ב"הכרעה", ישנם בימין הוגים כמו מיכה גודמן שקראו ל"צמצום הסכסוך". זאת, מתוך הכרה כי אי-אפשר להכריעו, לכן יש לחתור למציאת פתרונות חלקיים.
[3] ראו למשל: שאול אריאלי, "קיפאון בסכסוך הישראלי-פלסטיני ממשיך ללבות חיכוך בינלאומי", זמן ישראל, 15 במארס 2026.
[4] ראו למשל:
“Peace Index - July 2026,” The International Program in Conflict Resolution and Mediation, Tel Aviv University, August 2026.
[5] ראו למשל: ציפורה סימן טוב, "ליברמן: 'בעד נורמליזציה עם סעודיה - לא במחיר שהם דורשים'", C14, בתאריך 3 בפברואר 2025.
[6] ראו למשל: "יאיר גולן: 'אין תחליף להסדר אזורי ובינלאומי - שבתוכו פתרון שתי המדינות'", וואלה!, 30 בספטמבר 2025.
[7] "ממצאי סקר מכון מיתווים", מדד מדיניות החוץ הישראלית של מכון מיתווים לשנת 2026, יוני 2026, עמ' 7.
[8] Marco Warsitzka et al., “Expanding the Pie or Spoiling the Cake? How the Number of Negotiation Issues Affects Integrative Bargaining,” Journal of Applied Psychology 109(8), 2023, pp. 1224-1249; PON Staff, “Expanding the Pie: Integrative versus Distributive Bargaining Negotiation Strategies,” Daily Blog, Program On Negotiation, Harvard Law School, 15 June 2026.
[9] Jacob Magid, “ToI reveals: US and Saudis reached understandings on Palestinian component of normalization before Oct. 7,” Times of Israel, 5 December 2025.
[10] ג'ייקוב מגיד, "ערב הסעודית: נורמליזציה עם ישראל כרוכה בהקמת מדינה פלסטינית", יומן מלחמה, זמן ישראל, 29 ביולי 2025.
[11] Timour Azhari, Ariba Shahid and Tuvan Gumrukcu, “Saudi Arabia, Turkey, Pakistan pledge mutual defence as Middle East turmoil escalates,” Reuters, 7 August 2026.
[12] April Longley Alley and Abdulkhaleq Abdulla, “After Israel’s strike on Qatar, a strategic shift,” The Hill, 20 October 2025.
יורש העצר הסעודי מוחמד בן-סלמאן אף הביע ב-2024 חשש כי אם יחתום על הסכם נורמליזציה עם ישראל, גורלו יהיה כמו זה של אנואר סאדאת. ראו:
Nahal Toosi, “The Saudi Crown Prince Is Talking About An Assassination. His Own.” Politico, 14 August 2024.
[13] Amichai Stein, “Saudi Arabia explores IMEC route through Syria, sidestepping Israel, sources tell 'Post',” The Jerusalem Post, 8 July 2026.
[14] עמוס הראל, "נתניהו נאלץ להתיישר עם תוכנית טראמפ – ועדיין מקווה לסכלה", הארץ, 1 באוקטובר 2025.
[15] National Committee for the Administration of Gaza (NCAG). https://www.ncag.ps/en/
[16] ג'קי חורי, "לקראת הבחירות ברשות, דחלאן בוחן ברית עם חמאס ופלגים אחרים מול עבאס", הארץ, 27 באוגוסט 2026.
[17] יוסי מן, גדליה אפטרמן ועודד רענן, "ישראל חייבת להתנות את שיקום עזה במעורבות מלאה של הציר הסעודי-אמירתי", הזירה, 27 באוקטובר 2025.
[18] עידן בלומהוף, "21 שנים אחרי: ההתנחלות גנים עלתה לקרקע", YNET, בתאריך 13 באוגוסט 2026.
[19] ראו למשל הודעת דוברות רשמית: "ראש הממשלה נתניהו: 'לא תקום מדינה פלסטינית'", משרד ראש הממשלה, 21 בספטמבר 2025.
[20] ינון שלום יתח, "תמונת מצב ביו"ש: צניחה בפעולות הטרור ושנת המבחן שלפנינו", i24News, בתאריך 19 בינואר 2026; מיכאל מילשטיין, "יו"ש: מספר הפיגועים יורד אבל המתח דווקא עולה", YNET, בתאריך 31 ביולי 2026.
[21] "80% ממדינות העולם מכירות ב'פלסטין': אלו שהצטרפו לסחף המדיני, ואלו שמחכות לחטופים", YNET, בתאריך 23 בספטמבר 2025.
[22] ראו למשל: יואב לימור, "ההתרעה האסטרטגית שצה"ל הציג לשר הביטחון – ולא דווחה לציבור", ישראל היום, 20 באוגוסט 2026.
[23] Le Monde with AFP, “EU pushes for reform of Palestinian Authority to help end the Gaza war,” Le Monde, 21 November 2025; Omar H. Rahman, “Can PA Reform Give Palestinians a Way Out of Their Leadership Crisis?” Middle East Council on Foreign Affairs, Doha, 11 August 2026; “Abdelatty Receives Al-Sheikh as Egypt Steps Up Efforts for Palestinian Reconciliation,” Al-Sharq al-Awsat, 26 August 2026.
[24] “Palestinian Politics After the Gaza War: Elections, the Decline of Hamas, and Changing Prospects for Israeli-Palestinian Peace,” Press Release: Public Opinion Poll No (97), PCPSR, 12 August 2026.
[25] בספטמבר 2025 סברו רק 25% מהנשאלים שהקמת מדינה פלסטינית טובה לישראל. ראו: תמר הרמן ושות', "סקר מיוחד – שנתיים למלחמה בעזה: 66% מכלל הציבור סבורים שהגיע הזמן לסיים את המלחמה", מדד הקול הישראלי, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 30 בספטמבר 2025.
[26] תמר הרמן ושות', "סקר יולי 2026: כ-70% מכלל הציבור סבורים שקיימת סכנה לטוהר הבחירות", מדד הקול הישראלי, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 5 באוגוסט 2026.
תגובות