אריתריאה, השוכנת בקרן אפריקה, טרם נשאבה לתחרות בין המעצמות על האזור הודות למדיניות חוץ מסוגרת שכופה עליה הרודן איסייאס אפוורקי. אך בריאותו הרופפת מדרבנת את הקבוצות היריבות במדינה להתכונן ליום שאחריו, שבו משטר חדש עשוי לקדם בריתות ושיתופי פעולה עם הכוחות הרבים הפועלים באזור. ישראל צריכה ללמוד להכיר את הקבוצות השונות שעשוית לשלוט במדינה בעתיד – כי אם לא תעשה זאת כעת, היא עלולה לגלות שיריביה הקדימו אותה
רה"מ שמעון פרס מקבל את פני נשיא אריתריאה איסייאס אפוורקי בירושלים, ב-1996. מאז אותו עשור מצויים היחסים בין המדינות בקיפאון|צילום: אבי אוחיון/לע"מ
הסגל הדיפלומטי של שגרירות ישראל באריתראיה, אחת המדינות המרכזיות בקרן אפריקה, דרך בה בפעם האחרונה ב-2018. בקיץ שעבר אישרה הממשלה את מינויו של שגריר חדש, אולם נכון לכתיבת שורות אלה הוא טרם אושר על ידי רודן אריתריאה, איסייאס אפוורקי (Afwerki). מצב זה מייצג נאמנה את יחסי ישראל עם אריתריאה, אחת המדינות המסוגרות בקרן אפריקה, שמנהלת מדיניות חוץ בדלנית וחשדנית.
חרף היחסים הדלים והעניין המינימלי של ישראל בה, אריתריאה דווקא חשובה עבורה עקב מיקומה בסמיכות לאחת הנקודות האסטרטגיות בקרן אפריקה: מיצרי באב אל-מנדב, השולטים על הכניסה לים האדום. בעוד שכנותיה של אריתריאה נשאבות לתחרות הגוברת בין המעצמות הגלובליות והאזוריות על שליטה והשפעה במרחב, המשטר באסמרה נותר עיקש בסירובו לקחת בה צד.
אריתריאה נחשבת אחת המדינות היציבות באזור, בשל אחיזת הברזל של הממשל וכן עקב העובדה שהסכסוכים האתניים והדתיים שמתלקחים באזור בשנים האחרונות פסחו עליה עד כה. מסיבות אלה, היא מתבססת בשנה האחרונה כגורם המנסה לפתור סכסוכים בין שכנותיה, בין אם בדיפלומטיה או בכוח. המדינה שכונתה "צפון קוריאה האפריקאית" נדמית כיום, אפוא, כאי של יציבות על חופיו הסוערים של הים האדום.
להורדת הגיליון המלא: "אפריקה בין המעצמות"
עם זאת, אריתריאה עשויה למצוא עצמה במהרה במציאות אחרת לחלוטין. מעצמות התרות אחר טריטוריות להקמת בסיסים ימיים ואוויריים במרחב עשויות להפעיל על המדינה הענייה לחץ קשה מתמיד להיפתח כלפי חוץ. במקביל, המלחמה בין אתיופיה למורדים התיגרינים, וכן סכסוכים בסומליה ובסודאן, עשויים לזלוג לשטחה.
אך מעל לכל מרחפת שאלת מצבו הבריאותי של שליטה המזדקן אפוורקי, במיוחד לנוכח העובדה שסירב עד כה להכריז על יורש או לייסד מנגון מסודר לחילופי שלטון במדינה. תמורות פנימיות ואזוריות אלה עלולות לשנות בקרוב הן את מעמדה האזורי של אריתריאה והן את הבדלנות שלה בתחרות בין המעצמות.
מאמר זה מבקש לבחון מחדש את יחסי ישראל-אריתריאה לנוכח ההתפתחויות האחרונות בים האדום והאפשרות לשינויים פנימיים בתוכה. טענתו העיקרית היא שעל ישראל להקדיש כעת משאבים ותשומת לב רבים יותר ללמידת המרחב והשחקנים הרלוונטיים שבו. שינויים עלולים לקרות בפתאומיות, ואם תיתפס לא מוכנה, ישראל עלולה לחזות ביריבותיה מתבססות במדינה גדולה וחשובה באזור אסטרטגי.
יחסי ישראל-אריתריאה
מדינת הלאום האריתריאית זכתה בעצמאותה מאתיופיה ב-1993 לאחר שנים של מאבק עקוב מדם. בעשורים שלפני עצמאותה, לישראל הייתה נוכחות משמעותית במרחב: יועצים ישראליים סייעו לאתיופיה הקיסרית להדק את שליטתה באזור ולהתמודד עם מרידות מקומיות, ולאנשי עסקים ישראלים היו בה אינטרסים כלכליים (מוכרת במיוחד היא חברת אינקודה הישראלית לשימור בשר, שפעלה בבירה אסמרה, בעיקר בשנות החמישים והשישים).[1] מספר מקורות אף מצביעים על כך שישראל החזיקה שלושה בסיסים צבאיים על איים לחופי הפרובינציה אריתריאה עד תחילת שנות השבעים.[2]
באותה העת, חשיבותה של אריתריאה עבור ישראל נסובה סביב הצורך להבטיח את חופש השיט אל נמל אילת וממנו, וכן מתוקף היותה של אתיופיה (ואריתריאה כפרובינציה בתוכה) לבנה חשובה באסטרטרגיית "ברית הפריפריה״ הישראלית.[3] אריתריאה עצמה שיחקה תפקיד חשוב במאבק מול מצרים הנאצריסטית, אשר בחשה באותה העת באתיופיה ובתימן ושאפה לפגוע באינטרסים ישראליים במרחב באמצעות בריתות עם מורדים פרו-ערביים באריתריאה. אחרי עליית מועמר קד'אפי לשלטון ב-1969, לוב הרדיקלית ראתה אף היא בבחישה באריתריאה אמצעי לערעור אינטרסים מערביים וישראליים.[4]
מסיבות אלו, ישראל המשיכה לסייע לאתיופיה בלחימתה במורדים האריתריאים גם לאחר המהפכה המרקסיסטית (1974) שהעלתה לשלטון באתיופיה את מנגיסטו היילה מריאם. זאת, חרף עוינותו הבסיסית לישראל ולמערב.[5]
ישראל תמכה באתיופיה במלחמתה עם אריתריאה ב-1998 – ובתגובה ציננה אסמרה את היחסים עמה
על אף הסיוע הישראלי ארוך השנים לכוחות האתיופיים, ישראל ייסדה יחסים רשמיים עם אריתריאה כבר עם קבלת עצמאותה ב-1993. אחת מהסיבות לנכונות האריתראית לכינון היחסים בין המדינות הוא סיוע רפואי שישראל העניקה לשליטה של המדינה הצעירה, איסיאס אפוורקי, שבתיווך אמריקאי הוטס לישראל לקבלת טיפולים נגד מלריה.[6] לאחר כינון היחסים, אפוורקי ביקר פעם נוספת בישראל בתחילת 1996, וישראל ניסתה לסייע לארצו בתחום החקלאות (בעיקר השקייה) וייעצה בנושא הכוונת והסבת חיילים משוחררים.[7] אריתריאה גם מעולם לא הכירה ברשות הפלסטינית כגורם מדיני עצמאי.
עם זאת, עד מהרה פגעו מספר חיכוכים בעלי פרופיל גבוה ביחסים בין המדינות. ישראל תמכה באתיופיה במלחמה שפרצה בינה לבין אריתריאה ב-1998, ואף סיפקה סיוע טכני מוגבל לחיל האוויר האתיופי – צעד שהוביל את אסמרה לצנן את היחסים.[8] פגיעה נוספת נגרמה עם תחילת הגעתם של מבקשי מקלט אריתריאים לישראל דרך מצרים, בעיקר מ-2008, שגררו התבטאויות שליליות כלפי המשטר באריתריאה מצד בכירים ישראלים.[9]
חרף דיווחים לא מאומתים על שיתוף פעולה מודיעיני וצבאי לפני כעשור,[10] היחסים בין המדינות מאז סוף שנות התשעים נותרו מוגבלים. אחת הסיבות לכך היא התעקשותו של אפוורקי – שהפך עצמו לרודן אבסלוטי ואת אריתריאה למדינה המכונה "צפון קוריאה של אפריקה"[11] – לצמצם את יחסי החוץ האריתריאים למינימום האפשרי. המניע לכך הוא רצונו למנוע התערבות זרה (במיוחד אמריקאית), או לחשוף את בני ארצו לעולם מעבר לגבולותיה.
אפוורקי, יליד 1946, הוא בין המנהיגים האפריקאים היחידים המסרבים בעקביות לקבל סיוע בינלאומי – עמדה יוצאת דופן במיוחד על רקע התחרות הסינית-מערבית על הסיוע לפיתוח אפריקה. כך, לדוגמה, דוחה הרודן באופן עקבי הזמנות להצטרף ליוזמות אזוריות – גם כאלו הנהנות מפופולריות יחסית במרחב, כגון "יוזמת החגורה והדרך" (BRI) הסינית או "ברית הים האדום" שיזמה סעודיה.[12] הדבר נכון גם ביחס ליחסו של אפוורקי ל"הסכמי אברהם" בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו. חוקרים מעריכים כי אפוורקי רואה בהסכמים אלה פתח להגברת ההשפעה האמריקאית במרחב, שמהתערבותה ה"אימפריאליסטית" הוא חושש עמוקות.[13]
כתוצאה מבדלנות זו, שגרירות ישראל באריתריאה אינה מאוישת מאז אוקטובר 2018 בסגל דיפלומטי, ונוהלת בפועל על ידי קצין הביטחון של השגרירות עד שנסגרה באפריל 2020 בגלל הקורונה.[14] מינויו של השגריר המיועד למדינה, אסמאעיל חאלדי, ממתין לאישורו של אפוורקי מאז הקיץ שעבר.[15] בעת מסעו של רה"מ לשעבר, בנימין נתניהו, במזרח אפריקה (2016), במסגרתו ביקר גם באתיופיה, גיחה לאריתריאה השכנה כלל לא עמדה על הפרק.
היחסים הרדומים בין המדינות מלווים גם בהיעדר עניין של ישראל באריתיראה ובהיכרות בסיסית בלבד עמה.[16] לטענת מאמר זה, על מצב זה להשתנות, שכן המציאות המתגבשת במרחב הים האדום, לצד שינויים פוטנציאליים בתוך אריתריאה, עשויים להציב את המדינה במוקד המאבקים במרחב. אם ישראל תתעורר רק אז, זה יהיה מאוחר מדי.
חשיבות גיאופוליטית עכשווית
המאבקים הגלובליים על השפעה במרחב הים האדום ממצבים את אריתריאה כאחד מהיעדים הבאים לתחרות בין המעצמות, בעיקר סין, ארה"ב, הודו, פקיסטן, יפן, מדינות המפרץ ואיראן. כולן שואפות לקנות אחיזה בנמלים אסטרטגיים במרחב, אך עד כה התמקדו בעיקר בג'יבוטי ובמספר נמלים בסומליה. אריתריאה אומנם נעדרת במידה רבה מהמאבקים הללו בשל מדיניותה המסוגרת, אך העצימות הגוברת של התחרות הגלובלית על אחיזה במרחב צפויה להגביר את הלחץ לדריסת רגל זרה בה.
שנית, אריתריאה ממוקמת בקרבת מוקדי סכסוך פעילים בעלי חשיבות אסטרטגית בתימן, באתיופיה ובסומליה. המלחמה בתימן בין המורדים החות'ים לממשלה המקומית, שהינה גם מלחמה בין סעודיה, איחוד האמירויות ובעלות בריתן לבין איראן, מתרחשת מזה כעשור במרחק קצר מאריתריאה, מעברו השני של הים האדום ומיצרי באב אל-מנדב.
בנוסף, אריתריאה ממוקמת בסמוך לסכסוכים המתנהלים בתוך אתיופיה ובינה לבין שכנותיה. המלחמה בין אדיס אבבה לבין המורדים התיגרינים, שפרצה בנובמבר 2020, מתרחשת בסמוך לגבול עם אריתריאה, שבה רוב האוכלוסייה ממוצא תיגריני. סכסוכי הגבול בין סודאן לאתיופיה ובנייתו של "סכר התחייה" האתיופי (שבו רואה מצרים איום אסטרטגי),[17] אף הם אינם מתרחשים רחוק מהמדינה. גם סומליה, הסמוכה לאריתריאה, הינה מוקד לחוסר יציבות ולסכסוכים אלימים בעשורים האחרונים.
חרף קרבתה לאזורי סכסוך רבים, הללו טרם חדרו לשטחה של אריתריאה או ערערו את יציבותה – במידה רבה הודות להיותה מדינה הומוגנית יחסית, שבה הזהות הלאומית התיגרינית היא הדומיננטית (כ-70% מהאוכלוסייה). עובדה זו מאפשרת לה להתבסס כ"אי של יציבות" במרחב קרן אפריקה ודרום הים האדום, ואף להעניק סיוע צבאי או דיפלומטי לצדדים הלוחמים בקרבתה. כך, בימים אלו היא מעניקה סיוע צבאי נרחב לממשלת אתיופיה – לרבות בהצבת כוחות לוחמים בשטח – במסגרת לחימתה של האחרונה נגד המורדים התיגרינים,[18] אף שמדובר בבני אותה קבוצה אתנית כמו הרוב בארצו. הסיבה לכך היא שמשטר אפוורקי פועל לטשטוש הזהות התיגרינית בקרב נתיניו לטובת בניית זהות אריתריאית נפרדת, ובעיניו המורדים הללו מהווים איום בשל הזיקות שעלולות להיות להם לאוכלוסייה התיגרינית באריתריאה גופא.
בנוסף לכל אלה, אסמרה גם מעניקה סיוע מדיני וצבאי לסומליה, פעלה לתווך במתיחות האחרונה בין סודאן לאתיופיה וקראה לקידום פתרון במסגר משבר "סכר התחייה" בין אתיופיה לבין מצרים וסודאן.[19]
היערכות לעידן שאחרי אפוורקי
בסביבתו של הנשיא אפוורקי, ששולט במדינה קרוב ל-30 שנה, הודפים כבר שנים דיווחים לפיהם הוא סובל מבעיות בריאותיות ממושכות.[20] שמועות על היותו חולה במחלה קשה, או כסובל ממקרים של שבץ מוחי, נפוצות בעשור האחרון,[21] וקיימת גם עדות שהוא מקבל טיפולים קבועים בבית חולים באבו דאבי.[22]
בשל היותו הנשיא הראשון של המדינה האריתריאית העצמאית, קיימים סימני שאלה לגבי שיטת חילופי השלטון לאחר מותו. רשמית, אין לאפוורקי יורש וגם אין מנגנון שיכריע כיצד חילופי השלטון יתקיימו. נראה שהרודן מנסה לסמן את בנו, אברהם איסיאס אפוורקי, כיורשו,[23] אך ספק אם אפוורקי הצעיר יזכה ללגיטימציה הציבורית של אביו, שהיה בעל הילה של לוחם חופש במלחמות השחרור נגד אתיופיה.
מסיבה זו, הסתלקותו של הרודן מהבמה – בין אם בנסיבות טבעיות או שלא – היא תרחיש שצריך להילקח בחשבון בהסתכלות על עתידה (גם הקרוב) של אריתריאה. ספק אם הגישה המסוגרת שלו, המבוססת גם על דיכוי של זהויות לאומיות, דתיות ואתניות קיימות לטובת בניית "לאום אריתריאי" חדש,[24] תשרוד אחר מותו. כוחות אופוזיציוניים שונים ומתחרים נערכים ליום שאחריו, בהם תנועות לאומיות תיגריניות, קבוצות שמאל, וכן הסניף המקומי של תנועת האחים המוסלמים (כשליש מאוכלוסיית המדינה הנו מוסלמי).[25]
ספק אם הגישה המסוגרת של אפוורקי, המנסה לבנות "לאום אריתריאי" חדש באמצעות דיכוי זהויות קיימות, תשרוד אחר מותו
מאחר שהמשטר באריתריאה נעדר דרכים סדורות לירושה ובמידה רבה מתבסס על אישיותו ונטיותיו השלטוניות של אפוורקי, תרחיש בו האחרון מסתלק מהזירה עלול, אפוא, ליצור ואקום שלטוני במרחב רגיש זה, ולהזמין זליגה של מאבקים אידיאולוגיים, דתייים ואתניים למדינה. זאת, לצד כניסה של שחקנים זרים חדשים, ביניהם כאלה העוינים את ישראל, דוגמת איראן או כוחות ג'יהאד עולמי (במיוחד מסומליה).
חרף הצינה המדינית בין ישראל לאריתריאה, התפתחו בעשור וחצי האחרון קשרים אישיים. לפי הערכות ישראליות, נכון לסוף 2020 חיים בישראל קרוב ל-22,000 מבקשי מקלט או מהגרים אריתראים, שהפכו אותה למרכז משמעותי של קהילה אריתריאית גולה.[26] חרף קבלתם המסויגת על ידי השלטונות וחלקים מהציבור הישראלי, סביר כי חברי קהילה זו יצטרפו בהדרגה לרקמה המגוונת המרכיבה את החברה הישראלית. גם אלו שיעזבו את ישראל לחו"ל (כ-8,000 אריתראים עזבו מאז 2017),[27] צפויים עדיין לשאת מטען מזמנם בישראל. חלק מחברי קהילה זו הם בעלי קשרים לתנועות האופוזיציה האריתריאיות.
נוסף על כך, לישראל "תנאי פתיחה" טובים לחיזוק הקשרים עם אריתריאה, בין אם משטר אפוורקי יחליט להיפתח, או לאחר שייפול. כשני שלישים מאכולוסיית המדינה הנם נוצרים אורתודוכסים, שמחזיקים בגישה בסיסית חיובית כלפי ישראל ויהודים (בדומה, במידת מה, לתפיסות האתיופיות הנוצריות כלפי ישראל).[28] התיגרינים, הקבוצה הילידית האתנית הגדולה באריתריאה, רואים בדתם ובכתבי הקודש שלהם כבעלי זיקה עמוקה ליהדות. בדומה ליהודים ולמיעוטים אחרים, הם מרגישים כמיעוט מבודד באזור המוקף באויבים. התבטאויות פרו-ישראליות נשמעות מצדם באופן תכוף.[29]
סיכום
בשנים האחרונות הפך מרחב הים האדום לסוער ורווי שחקנים אזוריים ובינלאומיים. הוא חשוב לישראל כנתיב שיט וגישה לישראל ולגזרות עניין אחרות (חצי האי סיני, לדוגמה), ובשל האפשרות לפעילות איראנית דרכו (בין אם להברחות או לפעילות חבלנית). זאת, במיוחד לנוכח ההסלמה בתקופה האחרונה בפעילות הימית האיראנית נגד מטרות המזוהות עם ישראל. המרחב משמעותי לישראל גם בשל היותו מוקד אפשרי ליציאת פליטים לכיוונה של ישראל, והפוטנציאל הקיים בהתפתחויות באזור לערעור היציבות ולפגיעה באינטרסים של בעלות הברית שלה – הן הוותיקות (ארה"ב, אתיופיה, הודו) והן החדשות (מדינות המפרץ).
בתוך מארג זה שוכנת אריתריאה, אשר יציבותה בעת הנוכחית מאפשרת לה להתבסס כמדינה משפיעה ועצמאית במרחב, חרף קוטנהַ ועוניהַ. עם זאת, השקט המסתמן ממנה בעת הנוכחית עלול להיות מטעה. זליגה של אחד מהסכסוכים הסמוכים, שינויים במדיניותו של אפוורקי או הסתלקותו הפתאומית, עשויים להופכה באחת למוקד של חוסר יציבות אזורי. בכך היא תהפוך גם למטרה עבור איראן, המחפשת זירות השפעה נוספות על חופי הים האדום, בין השאר בכדי לתמוך בבני בריתה בתימן וכפיצוי על אובדן בריתה עם סודאן בעשור הקודם. ישראל צריכה לתת את הדעת הן על המשמעויות של מעורבותה הגוברת של אריתריאה בזירות סכסוך באזור והן על תרחישים של שינוי פנימי, ולגבש אסטרטגיה מולם.
אריתריאה עלולה להפוך ליעד נחשק עבור איראן, המחפשת זירות השפעה נוספות לחופי הים האדום
לסיכום, על ישראל לשמור על "יד על הדופק" מול התפתחויות אפשריות באריתריאה, כולל היווצרות ואקום שלטוני במדינה. במסגרת זו, היא צריכה לעמוד, דרך הערוצים דיפלומטיים, על אישור מינויו של השגריר הישראלי לאריתריאה ועל נוכחותו בה.
כמו כן, עליה לשקול להסתייע בגולים אריתראים לצורך היכרות עם הגזרה ועם מצבה הפוליטי והחברתי של המדינה. מבחינה ביטחונית, כדאי לישראל לנהל מעקב הדוק אחר התנהלות איראן בגזרה, שיאפשר לסכל בעתיד רצון מצדה לקדם פעילות העוינת לאינטרסים שלה ושל בעלות בריתה בשטח אריתריאה.
הבטום מהרי הוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא חוקר את הדרכים בהן אריתראים גולים מעורבים בקידום זכויות אדם, צדק ודמוקטיזציה במולדתם. בנוסף, הוא מפרסם תדירות בכתבי עת אקטואליים ובמכוני מחקר דוגמת The Jerusalem Post ו-Jerusalem Center for Public Affairs. הבטום מהרי הוא פעיל זכויות אדם אריתראי ופליט על רקע פוליטי בישראל. (צילום: באדיבות המחבר)
אשר לובוצקי הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת אינדיאנה שבארה"ב. הוא כותב על יחסי ישראל-אפריקה מזוויות היסטוריות ואקטואליות. עבודת הדוקטורט שלו מתמקדת במעורבות הישראלית בתהליך הדה-קולוניזציה בדרומה של אפריקה. בנוסף, הוא מפרסם מעת לעת מאמרים על יחסי ישראל-אפריקה בכתבי עת אקטואלים דוגמת "הזירה", "אפריקיה" ו"הערכה אסטרטגית". (צילום: באדיבות המחבר)
הערות:
[1] חגי ארליך, ברית ושבר: אתיופיה וישראל בימי הילה-סלאסה, תל אביב: מרכז משה דיין, 2013, ע"ע 96-72, 152-150, 185-184.
[2] Sharon Rose, “Report on Eritrea,” MERIP Reports, no. 6, 1972, p. 13.
[3] Joseph Alper, Periphery: Israel’s Search for Middle East Allies, Lanham, MD: Rowman & Littlefield, 2015.
[4] ארליך, ברית ושבר, 184-185.
[5] שם, 243. ראו גם:
Ronen Bergman, Israel and Africa: Military and Intelligence Liaisons, PhD Diss., University of Cambridge, 2007, pp. 338-341.
[6] Steven Carol, From Jerusalem to the Lion of Judah and Beyond: Israel’s Foreign Policy in East Africa, iUniverse, 2012, p. 361.
[7] Mürsel Bayram, “The Fact and Fiction in Eritrea's Middle East Policy,” International Journal of African and Asian Studies, 48, 2018, pp. 67-76. See also: https://www.upi.com/Archives/1996/02/05/Eritrean-president-visits-Israel/9629981034440/.
[8] Carol, From Jerusalem, 365.
[9] Yotam Gidron, Israel In Africa: Security, Migration, Interstate Politics, London: Zed Books, 2020, pp. 121-152.
[10] Tazari, Ismail. (2017). روابط رژيم صهيونيستی و اريتره. Fars News, October 23, 2017.
[11] “Why Eritrea is called Africa’s North Korea,” The Economist, August 14, 2018.
[12] Harry Verhoeven, “Amid Red Sea Rivalries, Eritrea Plays for Independence,” United States Institute for Peace, March 11, 2020.
[13] על החשדנות של אריתריאה כלפי ארה"ב, ראו למשל:
Verhoeven, “Amid Red Sea Rivalries.”
[14] איתמר אייכנר, "בגלל משבר הקורונה: שלוש שגרירויות ישראל בעולם סגורות", וואיינט, 15 במאי, 2020.
[15] Lahav Harkov, “Foreign Ministry appoints Israel’s first-ever Bedouin ambassador,” The Jerusalem Post, July 5, 2020.
[16] משה טרדימן, "רוח חמימה מנשבת לעבר ישראל גם בים האדום," הארץ, 23 בדצמבר 2020:
[17] אופיר וינטר ואשר לובוצקי, "מצרים ואתיופיה במסלול התנגשות: היכן ניצבת ישראל?", הערכה אסטרטגית 23:4, אוקטובר 2020.
[18] Seeye Abraha Hagos, “Why Eritrea Won’t Leave Ethiopia,” Foreign Policy, May 4, 2021; Habtom Mehari Ghebrezghiabher, “The War in Ethiopia: The Federal Army Won the War in Tigray, but the Region Remains Ungovernable,” JCPA, January, 2021
[19] Harun Maruf, “Clandestine Training of Somali Forces in Eritrea Stirs Families' Concern,” VOA NEWS, Feb. 19, 2021; “Eritrea Forces Deployed in Disputed Sudan-Ethiopia Area, UN Says,” Bloomberg, March 24, 2021; “Eritrea’s Isaias meets Sudanese leaders amid Ethiopia tensions,” AlJazeera, May 5, 2021.
[20] Aaron Maasho, “Eritrean TV shows president after health rumours,” Reuters, April 29, 2012.
[21] For example: Martin Plaut, “BREAKING: President Isaias alive, seen in Asmara, after stroke,” Eritrea Hub, April 29, 2020.
[22] “Isaias's omnipresence in the Horn prompts concerns over his succession¸” Africa Intelligence, June 22, 2021.
[23] Ibid.
[24] Alexandra Dias and Sara Dorman, “’We Didn’t Fight for This:’ The Pitfalls of State- and Nation-Building in Eritrea,” in: Lotje de Vries, Pierre Englebert, and Mareike Schomerus (eds.), Secessionism in African Politics, London and New York: Palgrave Macmillan, 2019, pp. 395-422.
[25] לרשימה חלקית של ארגוני אופוזיציה וחברה אזרחית באריתריאה, ראו:
Abdulkader Saleh Mohammad and Kjetil Tronvoll, “Eritrean Opposition Parties and Civic Organisations,” Norwegian Peacebuilding and Resource Center, January 2015.
[26] רשות האוכלוסין וההגירה – אגף לתכנון ואסטרטגיה, נתוני זרים בישראל, מארס 2021.
[27] שם, 9.
[28] כ-70 אחוז מאוכלוסיית אריתריאה הם תיגרינים (קבוצה המהווה גם כשישה אחוזים מאוכלוסיית אתיופיה). הם בעלי זהות קבוצתית לאומית מגובשת יחסית, המתבססת על שפה משותפת וכתבי קודש בני מאות שנים.
[29] ראו למשל: יוסי מלמן, "'שליט אריתריאה לא יחיה לנצח, אנחנו רוצים שישראל תסייע לנו'", הארץ, 18 בנובמבר 2020.