התפוררות "היחסים המיוחדים" עם ארה"ב היא סכנה אסטרטגית לישראל
למרות שיתוף הפעולה הביטחוני ההדוק בין ארה"ב לישראל במהלך "חרבות ברזל", המלחמה הביאה את התמיכה בישראל בקרב הממסד הפוליטי ובציבור האמריקאי לשפל חסר תקדים. אם הממשלה החדשה שתקום לא תפעל לשיקום היחסים, ייתכן שנזכור את ביידן וטראמפ כנשיאים הפרו-ישראלים האחרונים בבית הלבן
מערכות יחסים בין מדינות נבנות בדרך כלל על בסיס אינטרסים אסטרטגיים וכלכליים. לעיתים רחוקות נכנסים לתמונה גורמים נוספים, בעיקרם ערכיים, שעומדים לצד האינטרסים ומחזקים אותם.
בין ארה"ב לישראל התפתחו לאורך עשורים "יחסים מיוחדים", שנשענים על שילוב נדיר של גורמים "קשים" כמו אינטרסים אסטרטגיים, וגורמים "רכים" כמו ערכים משותפים.[1] אף שהיו תקופות מתוחות בעבר, מלחמת "חרבות ברזל" אתגרה את היחסים באופן חסר תקדים.
כדי להעריך את התמורות בקשרים בין וושינגטון לירושלים מאז 7 באוקטובר 2023, יש לבחון את הגורמים שמרכיבים אותם וכיצד הם השתנו בשלוש השנים האחרונות. הפרדוקס הוא שדווקא בזמן המלחמה, בעת שהתיאום הביטחוני בין שתי המדינות הגיע לשיא, ה"יחסים המיוחדים" מתפוררים באופן שמסכן את ביטחון ישראל. ברבים מהגורמים הקשים והרכים חלו שינויים שליליים משמעותיים שמעצבים מגמות לטווח הקצר והארוך. אף שחלקם התחילו להיחלש עוד לפני המלחמה, התנהלותה של מדינת ישראל במהלכה במידה רבה העצימה ואף החמירה אותם.
המלחמה הוכיחה את תלותה המוחלטת של ישראל בארה"ב בנשק, במימון ובהתמודדות עם אתגרים מדיניים ודיפלומטיים. דווקא בתקופת רה"מ בנימין נתניהו, שפיתח יחסים הדוקים במיוחד עם הנשיא דונלד טראמפ בכהונתו השנייה, התלות הזו שחקה את עצמאותה והכפיפה אותה לגחמותיו של היושב בחדר הסגלגל.
המאמר יסקור את השינויים העיקריים שחלו באינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון ואת ההתרחקות הערכית ההדדית בינה לישראל. מסקנתו היא שאם ישראל לא תכיר בשינויים שחלו ותנקוט באמצעים יעילים לבלום או לצמצם אותם, היא תאבד את המשענת המעצמתית היחידה שלה.
איש העסקים בבית הלבן
ארה"ב היא מעצמת-על ובעלת אינטרסים בכל רחבי העולם, בעוד ישראל היא כיום מעצמה אזורית. בתקופת המלחמה הקרה והמאבק באסלאם הקיצוני בעשרים השנים שבין מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 עד ועד נסיגת ארה"ב מאפגניסטאן באוגוסט 2021, נוצרה חפיפה בין האינטרסים של וושינגטון וירושלים במזרח התיכון. אבל החפיפה הזו משתנה ככל שמטרות-העל של מדיניות החוץ האמריקאיות מתעדכנות, בעיקר בכהונתו השנייה של טראמפ שהחלה ב-2025. יחד איתן משתנה חשיבותם של ישראל והמזרח התיכון כולו עבור וושינגטון.
חרף המלחמה המתמשכת אליה יצא יחד עם ישראל באיראן בפברואר 2026, מטרתו העיקרית של טראמפ בכהונתו השנייה בבית הלבן הייתה ונותרה לשנות את מקומה של ארה"ב בזירה הבינלאומית ואת סדרי העדיפויות שלה באזורנו. בראש ובראשונה, הנשיא שואף להסיג את ארה"ב מתפקידה כמנהיגת העולם החופשי, אותו היא ממלאת מאז תום מלחמת העולם השנייה. במקומה הצטלבו אסטרטגיה בינלאומית ופוליטיקה פנים-אמריקנית לסיסמה שטראמפ טבע, "קודם אמריקה" (America First), והתנועה הרפובליקנית והשמרנית שהקים, "לעשות את ארה"ב שוב גדולה" (Make America Great Again, MAGA).
טראמפ הבהיר שהאינטרסים הכי חשובים של ארה"ב מצויים ביבשת אמריקה, במעין חזרה ל"דוקטרינת מונרו" מ-1823
הנשיא ה-45 וה-47 היה ועודנו איש עסקים, והוא הביא גישה כלכלית-עסקית מובהקת למדיניות החוץ והביטחון של ממשלו, בעיקר בכהונתו השנייה. בד בבד, הוא נראה כמי שרוצה להחליף את ההגמוניה הבינלאומית האמריקנית והגלובליזציה הכלכלית שנוצרו בתום המלחמה הקרה, במערכת של מאזן כוחות המבוססת על חלוקת אזורי השפעה גיאופוליטיים.
טראמפ הבהיר שהאינטרסים הכי חשובים של ארה"ב מצויים ביבשת אמריקה, מעין חזרה ל"דוקטרינת מונרו" מ-1823 של הנשיא ג'יימס מונרו, הרואה בכל יבשת אמריקה כמי ששייכת לאמריקאים.[2] כך רצה לספח את קנדה ולהפוך אותה למדינה ה-51, להחזיר את תעלת פנמה לריבונות אמריקנית, ולרכוש או לכבוש את גרינלנד. ב-2026 הוא שלח כוחות צבא מיוחדים לוונצואלה, עצר את נשיאה ניקולס מדורו והשתלט על המדינה, במטרה להסיט את הנפט הרב שלה לשוק האמריקאי – ובזול. באחרונה הוא הטיל מצור על קובה ומנסה להשתלט גם עליה, ובמרכז ובדרום אמריקה הוא פועל נגד מנהיגים מהשמאל ותומך בשמרנים.[3]
במקביל, טראמפ מתעמת עם האיחוד האירופי ונאט"ו על השליטה בגרינלנד ומבקר אותם בחריפות על כך שהם מנצלים את ארה"ב כלכלית ואסטרטגית, ואינם עושים מספיק להגן על חברותיהם ולעצור הגירה מאסיבית לשטחן מהעולם השלישי. הביקורת על אירופה מחלישה את נאט"ו בשעה שהיא מתמודדת עם איומים רוסיים ובכללם המלחמה באוקראינה.[4]
מסיבות אלה, טראמפ אינו רואה ב"ציר הרשע" – מושג שטבע הנשיא ג'ורג' וו. בוש בתחילת שנות האלפיים, ובו כלל את רוסיה, סין, קוריאה הצפונית ואיראן – כמי שחברותיו שואפות להחליש את ארה"ב ולפגוע במעמדה הבינלאומי. הוא מעריץ דיקטטורים כמו פוטין, שי ג'ינגפינג וקים ג'ונג-און וחושב שניתן להגיע איתם לעסקאות. בד בבד, הוא אינו מתייחס לסין כאל יריבה אסטרטגית, אלא כמתחרה כלכלית.[5]
אינטרסים כלכליים ואישיים במזרח התיכון
טראמפ הגדיר מחדש בכהונתו השנייה את האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון, בעיקר משיקולים כלכליים ועסקיים. מבחינה זו, מעמדה של ישראל אינו נראה מבטיח, חרף המלחמה אליה יצאה עם ארה"ב נגד איראן בפברואר 2026.
ישראל נחשבה במשך שנים ארוכות לבעלת הברית הכי עוצמתית, חשובה ואמינה של ארה"ב באזור, מעין "נושאת מטוסים יבשתית".[6] שתי המדינות פיתחו עם השנים ברית צבאית ואסטרטגית הכוללת העברת סיוע צבאי שנתי מוושינגטון, שב-2016 נקבע לגובה שנתי של 3.8 מיליארד דולר על פני עשור; פיתוח משותף וייצור של מערכות נשק, בעיקר של מערכות הגנה מפני טילים; שיפורים באמצעי לחימה כתוצאה מניסיון קרבי ישראלי; שיתופי מודיעין; תמרונים צבאיים משותפים; והחזקת מחסני חירום צבאיים אמריקאיים על אדמת ישראל.[7]
בנוסף, מתחילת שנות ה-2000 מסכימות ארה"ב וישראל על הצורך למנוע מאיראן הקיצונית והקנאית להשיג נשק להשמדה המונית; חילוקי הדעות היו על הדרכים לממש את המטרה הזאת. ממשלי הנשיאים ברק אובמה (2017-2009) וג'ו ביידן (2025-2021) העדיפו דיפלומטיה ומשא ומתן, בעוד ישראל האמינה שבחסות המגעים וההסכמים, טהראן תמשיך לפתח נשק גרעיני. ב-2018 שכנע נתניהו את טראמפ, אז בכהונתו הראשונה, לסגת מהסכם הגרעין (JCPOA) שאובמה חתם עם איראן ב-2015.
שיתוף הפעולה הביטחוני-אסטרטגי הגיע בתקופת "חרבות ברזל" לרמה שטרם נצפתה. תחת ביידן, ארה"ב סיפקה לישראל כמויות אדירות של סיוע צבאי ואמצעי לחימה,[8] ומערכות הגנה שהוצבו באזור יירטו טילים וכטב"מים רבים ששיגרו איראן ושלוחיה.[9]
בכהונתו של טראמפ נוסף לשיתוף הפעולה ההגנתי בעיקרו רכיב התקפי: ב-2025 הסכים נשיא ארה"ב לתקוף את מתקני הגרעין של איראן בסוף מבצע "עם כלביא", וב-2026 הצליח נתניהו, על-פי דיווחים, לשכנע את הנשיא לצאת למתקפה אמריקאית-ישראלית משותפת באיראן,[10] מערכה הנמשכת בעצימות משתנה נכון לכתיבת שורות אלה.
דעיכה הדרגתית
חרף שיתוף הפעולה הביטחוני ההדוק, השינויים באינטרסים האזוריים של ארה"ב, התנהלותה של ישראל במהלך המלחמה והתגובות של מדינות האזור אליה, הובילו עם הזמן לירידה במעמדה של ישראל בוושינגטון.
בכהונתו הראשונה פעל טראמפ יותר במישור הדיפלומטי. מספטמבר 2020 עד ינואר 2021, הוא הצליח לתווך חתימה על הסכמי נורמליזציה בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן. "הסכמי אברהם" כללו שיתופי פעולה בתחומי הביטחון, האנרגיה והטכנולוגיה שנועדו, בין היתר, להתמודד עם איומים איראניים. בד בבד, ניסיונות הממשל לגבש תוכנית שלום בין ישראל לפלסטינים נכשלה.
בכהונתו השנייה הגישה הכלכלית-העסקית של טראמפ באה לידי ביטוי באופן מובהק יותר במזרח התיכון
טראמפ וישראל קיוו שמדינות מוסלמיות נוספות, ובראשן סעודיה, יצטרפו להסכמים. ריאד הסכימה עקרונית, אך התנתה זאת בכך שישראל תעניק אופק מדיני כלשהו לפלסטינים ושארה"ב תחתום עמה על הסכם הגנה ותמכור לה כור גרעיני אזרחי ונשק מודרני. נתניהו לא היה מוכן לספק את אותו אופק מדיני לפלסטינים שריאד דרשה, בעיקר מטעמים קואליציוניים.[11] גם סעודיה, מצדה, לא מיהרה להתחייב, והתנתה זאת ב"פריצת דרך" בנושא הפלסטיני.[12] משטר חמאס ברצועת עזה, שחשש מהאפשרות של נורמליזציה בין ישראל וסעודיה, הסביר בדיעבד שאחת הסיבות למתקפה הרצחנית שלו ב-7 באוקטובר 2023 הייתה לסכל אותה.
בכהונתו השנייה הגישה הכלכלית-העסקית של טראמפ באה לידי ביטוי באופן מובהק יותר במדיניותו במזרח התיכון. במאי 2025, כמה חודשים לאחר ששב לבית הלבן, טס הנשיא לאזור וביקר בסעודיה, בקטר ובאיחוד האמירויות, אך דילג על ישראל. מטרתו הייתה בעיקר מסחרית: בסעודיה, הוא חתם על הסכם "שותפות כלכלית אסטרטגית" בשווי של 142 מיליארד דולר והבטחה של שליט סעודיה בפועל, יורש העצר מוחמד בן סלמאן, להשקעות בארה"ב בהיקף של כ600 מיליארד דולר. בקטר נחתמו עסקאות בהיקף של 243 מיליארד דולר, ובאיחוד האמירויות העסקאות היו בהיקף של 200 מיליארד דולר. קטר אף העניקה לטראמפ במתנה מטוס נשיאותי יוקרתי מדגם בואינג 747.[13]
משפחת טראמפ השקיעה בהיקפים משמעותיים בכל שלוש המדינות הללו, לכן לאינטרסים הלאומיים חברו גם אינטרסים אישיים. מבחינה זו, לישראל יש מעט לתרום לנשיא וממשלו, מה ששם אותה בעמדת נחיתות מול יריבותיה האזוריות.
השינויים לאחר 7 באוקטובר
היעדר ההתקדמות במגעים עם סעודיה, ופריצתה של מלחמת "חרבות ברזל", יצרו שלושה אתגרים שהובילו בסופו של דבר לירידת כוחה האזורי של ישראל.
ראשית, הלחימה בפלסטינים ברצועת עזה ודעת הקהל הערבית נגד ישראל העלו את "מחיר המינימום" שסעודיה תבעה מישראל תמורת נורמליזציה. כיום הוא מוגדר כ"נתיב למדינה פלסטינית"[14] – תביעה מפורשת ומשמעותית יותר מן הדרישה העמומה ל"אופק מדיני" מלפני 7 באוקטובר.
התרחקות האופציה לנורמליזציה עם ישראל הובילה את ריאד לפעול בילטרלית מול ארה"ב כדי להבטיח את ההישגים שהובטחו לה על-ידי ממשל ביידן לפני פרוץ המלחמה. ב-22 ביולי 2026 חתמו ארה"ב וסעודיה על הסכם שיתוף פעולה גרעיני אזרחי לתקופה של 30 שנה.[15] אחד המניעים העיקריים לחתימה על ההסכם היה התחייבות סעודית להעניק באופן בלעדי חוזים להקמת התשתיות הגרעיניות לחברות אמריקניות בהיקפים של עשרות מיליארדי דולרים. ההסכם לא כלל התניה להצטרפותה של סעודיה להסכמי אברהם, אבל זמן קצר לאחר החתימה הודיע טראמפ במפתיע שיישום ההסכם מותנה בכך. עם זאת, מה שקובע הוא ההסכם שנחתם, לא ההצהרות של הנשיא.
שנית, המלחמה דרדרה בצורה חריפה את יחסי ישראל-טורקיה. הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן ביקר במהלכה בחריפות חסרת-תקדים את נתניהו וישראל, ויחסי המסחר והתיירות בין שתי המדינות הוקפאו. בדצמבר 2024, כתוצאה ישירה של הפגיעה הקשה של ישראל בארגון חזבאללה בלבנון והודות לסיוע צבאי משמעותי של טורקיה, השתלטו כוחות מורדים בהובלת אחמד א-שרע, מנהיג הארגון הג'האדיסטי "היאת תחריר א-שאם", על סוריה. המורדים הדיחו את הנשיא בשאר אל-אסד וחיסלו את משטרו.
אם עסקת מטוסי האף-35 לטורקיה תצא לפועל, תהיה זו הפרת התחייבות ארוכת-שנים של ארה"ב לשמור על היתרון הצבאי האיכותי (QME) של ישראל
המהפכה בסוריה חיזקה מאד את מעמדה של טורקיה במזרח התיכון. טראמפ, שנכנס לבית הלבן מספר שבועות לאחר הפלת אסד, שיבח את ארדואן, הפך אותו לחבר אישי והזמין אותו לוושינגטון. הנשיא האמריקאי אף הסתייע במקבילו הטורקי כדי לקדם את הסכם הפסקת האש בין ישראל לחמאס באוקטובר 2025, שכלל את שחרור כל החטופים הישראלים. בתמורה, ולמגינת לבה של ישראל, טראמפ העניק לארדואן דריסת רגל משמעותית במאמצי השיקום של רצועת עזה.
בוועידת פסגה של נאט"ו שהתקיימה באנקרה ביולי 2026 טען ארדואן שטראמפ הבטיח לספק לארצו מטוסי קרב מדגם אף-35, המשוכללים בעולם.[16] אם העסקה תתממש, זו תהיה פגיעה קשה בישראל והפרת התחייבות ארוכת-שנים של ארה"ב לשמור על היתרון הצבאי האיכותי (Qualitative Military Edge – QME) של ישראל מול אויביה, שגובתה בחקיקה ובהחלטות רבות של הקונגרס. מעמדו של ארדואן בוושינגטון השתווה לזה של נתניהו ואולי אף עולה עליו.
שלישית, ב-7 באוגוסט 2026 חתמו סעודיה, פקיסטאן וטורקיה על הסכם לכינון ברית הגנה, שכונה "הסכם מכה" או "נאט"ו הערבי". טראמפ, שרואה בארדואן ובראש ממשלת פקיסטאן שאווז שריף ידידים אישיים שלו, ברך על הברית החדשה. השאלה הייתה כנגד מי הברית הזו מכוונת: אפשרות אחת היא איראן והשנייה ישראל, שמבחינתה, הברית נראית כמתחרה בהסכמי אברהם. החתימה על "הסכם מכה" הרחיקה עוד יותר סעודיה מנורמליזציה עם ישראל, היות ששתי החברות הנוספות להסכם עוינות מאוד כלפיה.
סעודיה עלולה גם לפגוע כעת באינטרס אמריקני-ישראלי חשוב – "המסדרון היבשתי" (The India–Middle East–Europe Economic Corridor, IMEC). מדובר בתוכנית כלכלית וגאו-אסטרטגית שאפתנית שהושקה בספטמבר 2023 על-ידי ממשל ביידן במטרה לחבר בין הודו, המזרח התיכון ואירופה באמצעות רשת של נתיבי שיט, רכבות, צינורות אנרגיה וכבלים דיגיטליים. הרעיון המסדר היה לעקוף נתיבי שיט, כולל מצרי הורמוז ובאב אל-מנדב ותעלת סואץ, ולהוזיל משמעותית את מחירי התעבורה.
ארדואן זעם על התוכנית, שלא כללה את ארצו, ועבד על ציר מתחרה שעובר מסעודיה דרך עיראק לנמלים בסוריה ובטורקיה. המפתח הוא סעודיה, שללא לחץ אמריקאי צפויה להעדיף את החלופה הטורקית שמותירה את ישראל מחוץ למסדרון, בשל התקררות היחסים בין ריאד לירושלים והחתימה על "הסכם מכה".
היחלשות העוצמה הרכה
הגורמים הרכים ב"יחסים המיוחדים" של ארה"ב וישראל כוללים תחומים ונושאים דומים בהיסטוריה של שני העמים: השורשים ה"יודו-נוצריים" של החברה האמריקאית; בניין אומה באמצעות גלי הגירה; רוח החלוציות שפיעמה בקרב האבות המייסדים; כיבוש הסְפר והשממה; ערכים משותפים כמו משטרים דמוקרטיים-ליברליים; תמיכה משמעותית מצד קהילה יהודית ומשגשגת; תמיכה משותפת מצד שתי המפלגות, הדמוקרטית והרפובליקנית (Bipartisanship); ודעת קהל אוהדת.[17]
אף שחלק מהיסודות החלו להיחלש עוד לפני שפרצה המלחמה, במהלכה חל כרסום משמעותי ברבים מהם. חלק זה יסקור את הגורמים העיקריים לכך.
א. אובדן התמיכה הדו-מפלגתית
הקונגרס האמריקני משתתף בקבלת ההחלטות ובקביעת מדיניות. בלי אישורו, הנשיא אינו יכול להוציא סנט אחד למימוש מדיניותו. אחד הנכסים הכי חשובים של ישראל בארה"ב היה התמיכה הדו-מפלגתית בקונגרס (Bi-partisanship), שנשענה על דעת קהל אוהדת וסייעה לה להשיג תמיכה צבאית וכלכלית, לצד שיתופי פעולה הדוקים בתחומים רבים.
מתוך הכרה בחשיבות השמירה על יחסים טובים עם שתי המפלגות, מנהיגים ישראלים נמנעו במשך שנים מהתערבות בפוליטיקה הפנימית בארה"ב, בעיקר בתקופת בחירות. נתניהו הפר את הכלל הזה כשהתייצב בבחירות לנשיאות 2012 לצדו של המועמד הרפובליקני מיט רומני, שהתמודד מול הנשיא המכהן ברק אובמה (2017-2009) ולבסוף הפסיד לו. אפשר לסמן זאת כציון דרך משמעותי בהתדרדרות בתמיכה הדו-מפלגתית בישראל.
העימותים הגוברים בין נתניהו וביידן, שספג ביקורת בתוך מפלגתו על תמיכתו בישראל במלחמה, נתפסו באלקטורט הדמוקרטי כאי-הכרת תודה על תמיכתו של הנשיא, דווקא בשנת בחירות קריטית
נתניהו הרבה להתכתש עם אובמה, בעיקר סביב המו"מ שניהל הנשיא עם איראן על הסכם גרעין. ב-3 במארס 2015, שבועיים לפני הבחירות לכנסת העשרים, נאם ראש הממשלה בפני שני בתי הקונגרס ותקף בחריפות את הנשיא. מחוקקים דמוקרטים החרימו את הנאום והאשימו את הרפובליקנים בקנוניה עם נתניהו שמטרתה לפגוע אישית באובמה ולהכשיל את המו"מ שניהל עם איראן.[18] הסכם הגרעין נחתם ביולי 2015 חרף התנגדותו של ראש הממשלה, שהתנהלותו השאירה משקעים אנטי-ישראליים משמעותיים במפלגה הדמוקרטית. בהמשך לכך, בבחירות לנשיאות ב-2016, 2020 ו-2024 תמך נתניהו בטראמפ וחיזק בציבור האמריקאי את התחושה שישראל מתערבת בצורה גסה בפוליטיקה הפנימית שלה.
במהלך מלחמת "חרבות ברזל" היה הנשיא ביידן מטרה קבועה לביקורת מצד נתניהו וממשלתו, אף שהממשל העביר לישראל סיוע צבאי וביטחוני חסר תקדים, שכלל מאות רכבות אוויריות וימיות של תחמושת וציוד לחימה בשווי מיליארדי דולרים.[19] העימותים הגוברים עם ביידן, שספג ביקורת בתוך מפלגתו על תמיכתו בישראל, נתפסו באלקטורט הדמוקרטי כאי-הכרת תודה על תמיכת הנשיא דווקא בשנת בחירות קריטית, ופגעו עוד יותר בתמיכתם של המחוקקים והמצביעים בישראל.
ב. השפעת מדינות עוינות על דעת הקהל האמריקאית
מאז "ועידת האו"ם נגד הגזענות" שהתקיימה ב-2001 בדרבן שבדרום אפריקה, מתנהל מאבק תעמולתי רעיל נגד ישראל, במימון כבד של קטר, איראן ומדינות נוספות. ביקורת על מדיניות ישראלית הפכה לדמוניזציה, דה-הומניזציה, ותיאור המדינה כ"רעה ביותר בעולם" – ומכאן לשלילת זכותה להתקיים.[20] בד בבד, השקיעו אויבי ישראל במשך שנים ארוכות במימון תוכניות לימוד מסולפות ואנטי-ישראליות באוניברסיטאות מובילות בארה"ב, במטרה להטות צעירים משכילים נגד המדינה הציונית.[21]
מאמצים אלה נשאו פרי בימים שאחרי 7 באוקטובר, כשקואליציה קיצונית של מוסלמים, שמאל רדיקלי וימין אנטישמי ארגנה הפגנות ענק בקמפוסים וברחובות הראשיים של ערים ברחבי ארה"ב. תומכיה האשימו את ישראל שהיא מדינה קולוניאליסטית, המקיימת אפרטהייד ומבצעת טיהור אתני ורצח עם בעזה, עוד לפני שישראל בכלל החלה במצבע הצבאי הקרקעי ברצועה. מאז מתנהלת מערכה משולבת להכפשת תדמיתה של ישראל בארה"ב, במטרה להוקיע אותה ולבודד אותה – בממשל ובציבור.
ג. עליית השמאל הפרוגרסיבי האנטי-ישראלי
בבחירות לקונגרס ב-2018 נבחרו לראשונה שתי צירות מוסלמיות לבית הנבחרים, אילהאן עומאר ממוצא סומלי ורשידה טליב ממוצא פלסטיני. יחד עם שתי צירות נוספות, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ואייאנה פרסלי, הן הקימו קבוצה פרוגרסיבית בקונגרס שכונתה "הסקווד" ("החבורה"). בבחירות הבאות הצטרפו אליהן מחוקקים פרוגרסיביים אחרים – צירוף של מוסלמים, אפרו-אמריקנים והיספאנים. בסנאט הם זכו לתמיכתו של הסנאטורים היהודי ברני סנדרס (עצמאי) ואליזבט וורן (דמוקרטית).
הקבוצה הפרוגרסיבית היא העוינת ביותר לישראל בקונגרס. היא התעצמה, בין היתר, כתגובה לעמדות הקיצוניות של טראמפ שפילגו את החברה האמריקנית, והיא מאתגרת את המנהיגות המתונה של המפלגה הדמוקרטית, שהיסטורית ומסורתית תמכה בישראל.[22]
באפריל 2024 אישר הקונגרס העברת סיוע חירום לישראל בהיקף של כ-14.6 מיליארד דולר, כשרק 37 צירים דמוקרטים התנגדו. לשם השוואה, ביולי 2026, העלה ציר בית הנבחרים הרפובליקני תומאס מאסי הצעת חוק לביטול כלל הסיוע לישראל. בעד ההצעה הצביעו הפעם 103 צירים – כמחצית מהנציגות הדמוקרטית, ורובם מהאגף הפרוגרסיבי – לעומת 98 דמוקרטים שהתנגדו. כל הרפובליקנים התנגדו, למעט מאסי. ההצעה נפלה.[23]
המתונים והקיצונים מנהלים כיום מאבק על עתידה ונשמתה של המפלגה הדמוקרטית, וישראל משחקת בו תפקיד מרכזי ובעייתי
בחירתו של זוהרן ממדאני לראשות העיר ניו יורק בנובמבר 2025 הייתה יריית הפתיחה להסתערות של האגף הפרוגרסיבי על בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס ב-2026. ממדאני הוא מוסלמי שיעי, פופוליסט, אנטי-ישראלי ומי שמואשם תכופות באנטישמיות. הוא משתייך לתנועת הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה (DSA), גוף שמאלני פסאודו-קומוניסטי. ממדאני תמך בתנועת החרם על ישראל, שלל את זכות קיומה כמדינה יהודית, האשים אותה ברצח עם בעזה והודיע שיעצור את נתניהו כשיגיע לניו יורק, על אף שאין לו סמכות לעשות זאת – כפי שהודה בעצמו.[24]
הצלחתו של ממדאני ומועמדים פרוגרסיבים אחרים, שהקמפיין שלהם כלל מרכיב זהותני חזק של התנגדות לישראל, היא עדות לכך שמדינת היהודים הפכה לנושא נפיץ ושנוי במחלוקת בפריימריז הדמוקרטים לבחירות האמצע בנובמבר 2026.[25] מעולם לא קרה שמצביעים פרוגרסיבים וצעירים מתנים את תמיכתם במועמדים בכך שיוקיעו את ישראל ויתחייבו להצביע נגד העברת סיוע צבאי אליה. מועמדים פרוגרסיביים מאתגרים מועמדים של הזרם המרכזי בלא מעט מרוצים ואף גברו על כמה מהם.[26] אף שבמקומות אחרים ידם של מועמדי הזרם המרכזי יצאה על העליונה, המגמה עתה נוטה לטובת הפרוגרסיביים.
מנהיגות המפלגה הדמוקרטית צופה באימה בניצחונות שצובר הפלג הרדיקלי שלה, מחשש שהתחזקותם תשחק לידי הרפובליקנים ותביא להפסד בבחירות לקונגרס בנובמבר 2026. המאבק על עתידה ונשמתה של המפלגה מתנהל בין מתונים לקיצונים, וישראל משחקת בו תפקיד מרכזי ובעייתי.
ד. השחיקה הדמוקרטית בישראל והתנהלותה במלחמה
קידום הדמוקרטיה בעולם עמד בראש סדר העדיפויות של מדיניות החוץ האמריקנית מאז ראשית המלחמה הקרה (אף שטראמפ אינו מייחס לה חשיבות רבה). העובדה שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון תפסה מקום נכבד ב"יחסים המיוחדים", ונשיאים ומנהיגי הקונגרס הדגישו את הגורם הזה בהתייחסותם לישראל.
עוד לפני שפרצה "חרבות ברזל", המהפכה המשפטית והמשטרית ששר המשפטים יריב לוין ניסה לממש בארץ מינואר 2023 פגעה קשות במעמד ישראל בארה"ב, בעיקר בקרב הדמוקרטים. [27] הנשיא ביידן ואנשיו אף הזהירו את ממשלת ישראל מפני ההשלכות השליליות שיהיו לצעדיהם על היחס כלפי ישראל בארה"ב.[28]
לבסוף, חשוב גם לציין שההתנהלות של נתניהו וממשלתו בתקופת המלחמה האיצה את ההתדרדרות בתמיכה בישראל. ככל שהלחימה התארכה וממדי ההרס והאבדות בעזה נחשפו לעולם, התגלעו חילוקי דעות בין ראש הממשלה לנשיאים ביידן וטראמפ בסוגיות כמו היקף האבדות, בעיקר של נשים וילדים (שחמאס, יש להדגיש, האחראי העיקרי להן); הטלת מגבלות על אספקת מזון ומצרכים חיוניים; דחיקת עזתים לאזורי החוף הדרומיים ברצועה; התנאים לעסקאות לשחרור החטופים; וכיבוש אזורים כמו העיר רפיח.[29]
אובדן דעת הקהל
סקירת הסיבות שהובאו לעיל רחוקה מלהיות ממצה, אך היא מספקת רקע מקיף דיו כדי להבין מדוע הציבור האמריקאי – בעיקר הדמוקרטי – מתרחק מישראל בשנים האחרונות.
דעת קהל אוהדת היא אחד המרכיבים החשובים ביותר ב"יחסים המיוחדים". היא משתקפת בהצבעות ובהחלטות של הקונגרס ומשפיעה על נשיאים ואנשי ממשל בכירים. במשך עשרות שנים, רוב מכריע של הציבור האמריקאי תמך בישראל ובמאבקה נגד מדינות ערב והפלסטינים.[30] הרוב הזה תמך בקונגרס פרו-ישראלי ובשיתוף פעולה הדוק בין ארה"ב לישראל. תמיכה דו-מפלגתית רחבה בקונגרס הבטיחה שגם במקרים של משבר מול הממשל המכהן, תיוותר לישראל תמיכה והשפעה בבתי המחוקקים.
במהלך המלחמה, חוותה ישראל קריסה חריפה של מעמדה בעיני הציבור האמריקני. סקר גאלופ מתחילת המאה ה-21 הצביע על שיעור תמיכה גבוה ויציב בישראל – כשני-שלישים היו בעלי גישה חיובית כלפיה.[31] אולם בתקופת ממשל ביידן חלה ירידה בכמה מדדי תמיכה, שמפרוץ המלחמה התדרדרו לכדי קריסה.
בעוד שבפברואר 2023 התייחסו 68% בחיוב לישראל, בפברואר 2026 רק 46% חשבו כך לגביה – נפילה של 22%.[32] בנובמבר 2023 תמכו 50% מהנסקרים במלחמה נגד חמאס מול 45% שהתנגדו, אולם ביולי 2025 התוצאה התהפכה: 60% נגד ורק 32% בעד.[33] באופן דומה, בפברואר 2023 אהדו 54% יותר את ישראל ו-31% יותר את פלסטינים, אולם בפברואר 2026 התוצאה התהפכה: 36% מול 41% – צניחה של 18% בתמיכה בישראל.[34] זו הייתה התוצאה הגרועה ביותר למדינה מזה כ-50 שנה.
סקר מאוגוסט 2025 מצא ש-60% מהצעירים בארה"ב בגילאים 24-18 תומכים בחמאס, לעומת 40% שתמכו בישראל
בפילוחים סוציו-דמוגרפיים נמצאו פערים גדולים בין קבוצות שונות, שהמלחמה רק העצימה. על פי סקר של "פיו" ממארס 2026, כ-58% מהמשיבים הביעו עמדה שלילית כלפי ישראל מול 41% שהחזיקו בדעה חיובית. בקרב הדמוקרטים התוצאה הייתה שלילית ביותר – 80% – ואילו אצל הרפובליקנים היא הייתה 41%.
75% מקרב הצעירים בני 29-18 החזיקו במדגם הכולל בדעות שליליות כלפי ישראל. בקרב הדמוקרטים השיעור השלילי היה 85%, ואילו בקרב הרפובליקנים 64%. סקר של הרווארד-האריס מאוגוסט 2025 מצא ש-60% מהצעירים בגילאים 24-18 תומכים בחמאס, לעומת 40% שתמכו בישראל.[35]
גם בתוך הקהילה היהודית האמריקאית התדרדרו הדעות החיוביות כלפי ישראל. ב-2025 החזיקו 73% מהנשאלים בדעה חיובית על ישראל, בעוד שב-2026 השיעור ירד בכמעט 10% ל-64%.[36] ירידה דומה, אם כי פחות חמורה, נרשמה בקרב פרוטסטנטים אוונגליסטים לבנים,[37] ובקרב צעירים יהודים ואוונגליסטים נרשמו תוצאות ירודות מאוד.
המלחמה באיראן, אליה יצא טראמפ בפברואר 2026 יחד עם נתניהו ובעידודו, דרדרה עוד יותר את מעמד ישראל בדעת הקהל. בימין האמריקאי התעצמה תנועת "America First", שחבריה דוגלים בהתבדלות, מתנגדים לכל מעורבות משמעותית של ארה"ב בענייני העולם, ובעיקר שוללים התערבות צבאית כמו זו שהנשיא מנהל מול איראן (ואף ביקרו אותו בחריפות בגללה). על הקבוצה הזו נמנים גם אנשי תקשורת בעלי השפעה רבה שעוינים את ישראל במיוחד, דוגמת טאקר קארלסון, ניק פואנטס וקנדיס אואן. הם טענו שראש הממשלה הישראלי גרר את טראמפ למלחמה בניגוד לאינטרסים האסטרטגיים האמריקניים, וכינו אותה "מלחמת נתניהו".[38] אמריקנים רבים, בהם רפובליקנים, הזדהו עם הטענה הזו.[39]
סיכום
מאמר זה סקר כיצד "היחסים המיוחדים" עם ארה"ב נפגעו קשות במהלך המלחמה – הן הרכיבים ה"קשים" שלהם והן ה"רכים". השינויים בגישת טראמפ לזירה הבינלאומית, ובעיקר הנסיגה מתפקיד מנהיגת המערב, ההתמקדות ביבשת אמריקה, המוטיבציה העסקית, וההתעלמות ממזימותיו של "ציר הרשע" – מקטינים את מעמדה וחשיבותה של ישראל כבעלת ברית אסטרטגית. גם במזרח התיכון חל פיחות במעמדה של ישראל, ומעמדן של מדינות המפרץ העשירות לכל הפחות השתווה לשלה.
ישראל איבדה בשלוש השנים האחרונות מספר נכסים חשובים. הראש ובראשונה, היא איבדה חלק גדול מדעת הקהל האמריקאית, בייחוד הדור הצעיר שמתנגד למלחמות, מחויבים יותר לערכים ליברליים ולצדק חברתי, ועמם חלקים גדלים והולכים בקונגרס. הכוח הפוליטי של הפרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית ושל הקיצונים הימניים במפלגה הרפובליקנית מאיים על היחסים המיוחדים. הוויכוח על ישראל מתנהל לא רק בין המפלגות אלא גם בתוכן, ובשתיהן מאתגרים הקיצונים את המתונים.
"היחסים המיוחדים" עם ארה"ב שרדו בתקופות של משברים ומלחמות, אבל חומרת המצב כיום מעוררת ספקות לגבי היכולת לסובב את הגלגל לאחור
לצד המפלגות ודעת הקהל, ישראל איבדה גם את תמיכתו של חלק גדול מהציבור היהודי בארה"ב, שעמד לצדה במשך דורות. יהודים אמריקאים הזדעזעו מטבח 7 באוקטובר ורצו תחילה להביע סולידריות עם ישראל, אך אופן ניהול המלחמה בעזה הובילו בהדרגה להתרחקות ממנה. בד בבד, המאמצים של גורמים אנטי-ישראליים לקשור בין יהדות ארה"ב להתנהלות ממשלת נתניהו וצה"ל, עוררו גלי אנטישמיות בהיקפים שמעולם לא נראו באמריקה.
כעת, אם בבחירות אמצע הקדנציה שייערכו בנובמבר 206 יזכו הדמוקרטים ברוב המושבים בבית הנבחרים (ובתרחיש אופטימי במיוחד, גם בסנאט), הם צפויים להקשות על המשך העברת הסיוע הצבאי לישראל. כדי להקדים תרופה למכה, עם פקיעתו של הסכם הסיוע הנוכחי ב-2028, יהיה צורך להמירו בשותפות אסטרטגית, שבה תרומתה של ישראל לביטחון ארה"ב תתומחר בהתאם לערכה.[40] על ישראל ליזום זאת כעת, במקום להיגרר למצב זה בעל כורחה בהמשך.
עד לשנים האחרונות, הקונצנזוס בארה"ב סביב ישראל היה שהקשר עמה מהווה נכס אסטרטגי חשוב, אבל רבים טוענים היום שהוא הפך לנטל. בהעדר מהלכים מדיניים ופוליטיים, יאבד בהדרגה התיאום הצבאי ההדוק שהושג בעמל רב והודגם במלחמה.
במבט קדימה, גם אם יחסי ישראל-ארה"ב יצלחו את הבחירות המתקרבות, הבחירות לנשיאות ולקונגרס ב-2028 עלולות לבשר על שינוי נוסף לרעה. מועמדים דמוקרטים לנשיאות ב-2028 המבקשים את תמיכת הפרוגרסיבים אינם מהססים לבקר את ישראל. במקביל, סגן הנשיא ג'יי-די ואנס, שאינו מייחס חשיבות רבה ליחסים עם ישראל, נמצא בעמדה טובה לזכות במועמדות מטעם המפלגה הרפובליקאית. השילוב המסוכן ביותר הוא נשיא וקונגרס אנטי-ישראליים; במצב כזה, ישראל תאבד לגמרי את ארה"ב.
"היחסים המיוחדים" עם ארה"ב החזיקו מעמד בתקופות של משברים ומלחמות, אבל הממצאים שהוצגו במאמר מעוררים ספקות לגבי הסיכוי לסובב את הגלגל לאחור. למעשה, בהחלט ייתכן שביידן וטראמפ יהיו הנשיאים הפרו-ישראלים האחרונים בבית הלבן.
שיקום היחסים עם וושינגטון יחייב את הממשלה הישראלית החדשה שתקום לאחר הבחירות בארץ ב-27 באוקטובר 2026 להתחשב באינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון, לפעול כדי לתקן את היחסים עם הדמוקרטים המתונים ולהחזיר את התמיכה הדו-מפלגתית, להיאבק בגורמים הקיצונים והעוינים לישראל בשתי המפלגות, לשנות את תדמית המדינה מסרבנות שלום למוכנות לשלום, לפעול בקרב הצעירים ואוכלוסיות המיעוטים, ולשמור על הדמוקרטיה והפרדת הרשויות בארץ.
פרופ' איתן גלבוע הוא מרצה בכיר לארה"ב ולתקשורת בינלאומית באוניברסיטת רייכמן, וחוקר בכיר במרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. הוא פרסם ארבעה ספרים ומאמרים רבים על יחסי ארה"ב-ישראל, כותב מאמרי דעה ומשתתף כפרשן בתוכניות רדיו וטלוויזיה. ב-2023 זכה ב"פרס המדען הדגול" מטעם האגודה ללימודים בינלאומיים, וב-2024 הוענק לו "פרס מפעל חיים" על-ידי העמותה הישראלית ללימודים בינלאומיים.
הערות
* The appearance of U.S. Department of War (DoW) visual information does not imply or constitute DoW endorsement.
[1] איתן גלבוע, ארצות הברית-ישראל: תשתית היחסים המיוחדים. ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1993.
[2] The White House, National Security Strategy of the United States of America, November 2025.
[3] Brian Winter, “Trump Is Remaking Latin America,” Foreign Affairs, 9 July 2026.
[4] Rym Momtaz, “Trump Turns NATO into a Tool of Coercion,” Carnegie Endowment for International Peace, 19 May 2026.
[5] The White House, National Security Strategy.
[6] Paul Iddon, “Israel Living Up to Reputation as Unsinkable American Aircraft Carrier,” Forbes, 30 June 2026.
[7] איתן גלבוע, "תרומותיה של ארצות הברית לביטחון ישראל", עדכן אסטרטגי 23, יולי 2020, 29-15.
[8] Jonathan Masters and Will Merrow, “U.S. Aid to Israel in Four Charts,” Council on Foreign Relations, 7 October 2025.
[9] Tom Bateman, “Why the US is sending Israel a powerful Thaad anti-missile system,” BBC, 15 October 2024; TOI Staff, “US said to fire more interceptors to protect Israel in latest Iran war than Israel did,” Times of Israel, 22 May 2026.
[10] Mark Mazzetti et al., “How Trump Decided to Go to War with Iran,” The New York Times, 2 March 2026.
[11] איתן גלבוע, "מדיניות ארצות הברית כלפי היום שאחרי המלחמה בעזה," מחשבה, פברואר 2024, 5-1.
[12] Peter Aitken, “Bret Baier interviews Saudi Prince: Israel peace, 9/11 ties, Iran nuke fears: 'Cannot see another Hiroshima',” Fox News, 20 September 2023.
[13] Elizabeth Dent, “Unpacking Trump’s 2025 Gulf Investment Tour,” The Washington Institute for Near East Policy, 25 June 2025.
[14] ג'ייקוב מגיד, "ערב הסעודית: נורמליזציה עם ישראל כרוכה בהקמת מדינה פלסטינית", יומן מלחמה, זמן ישראל, 29 ביולי 2025.
[15] “United States and Saudi Arabia Reach Historic Nuclear Cooperation Agreement,” Energy.gov, 22 July 2026.
[16] Reuters, “Erdogan says Trump upbeat on potential F-35 jets sale to Turkey,” Times of Israel, 8 July 2026.
[17] Eytan Gilboa, “US-Israel Relations at 75,” Israel Affairs 29, 2023, 473-491.
[18] Alexandra Jaffe, “58 members of Congress skipped Netanyahu's speech,” CNN, 4 March 2015.
[19] Masters and Merrow, “U.S. Aid to Israel in Four Charts.”
[20] Mattthew Cohen and Charles Freilich, “The Delegitimization of Israel: Diplomatic Warfare, Sanctions, and Lawfare,” Israel Journal of Foreign Affairs, 9 (2015), 29–48; Katie Bo Lillis, “US intel chief says Iran is attempting to stoke Gaza protests,” CNN, 9 July 2024; ISGAP, “Institutional Capture: How Qatar Foundation International Reshaped US Education on the Middle East,” 2026.
[21] ראו למשל: אריאל אדמוני, "דעת הקהל הישראלית חשובה לקטר. ישראל צריכה לנצל זאת", הזירה, 19 בפברואר 2025;
Hussein Aboubakr Mansour, “Higher Influence: How Qatar Pulls the Strings on American Campuses,” JINSA, 9 June 2026.
[22] Steve Posner, “The Question That Unmasks Democratic Socialists,” National Review, 21 August 2026.
[23] Emily Brooks, “100 House Democrats vote to cut off aid to Israel, showcasing party shift,” The Hill, 15 July 2026.
[24] “Democratic Socialists of America: Who They Are and Their Stance on Israel,” Analysis, American Jewish Committee, 31 August 2026; Jay Michaelson, "Mayor Mamdani, please step back from the brink," The Forward, 27 July 2026; Ali Bauman, "NYC Mayor Zohran Mamdani on accusations he's fueling antisemitism: 'There's no room for hate or bigotry of any kind'," CBS News, 26 July 2026; "Chair Cassidy Launches Oversight into Zohran Mamdani Emboldening Antisemitism, Endangering Jewish New Yorkers," U.S. Senate Committee on Health, Education, Labor & Pensions, 2 May 2026.
[25] טד ששון, ארי בלומנטל ואבישי בן ששון-גורדיס, יחסי ישראל-ארצות הברית כנייר לקמוס: הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית והמאבק על עתידה, המכון למחקרי בטחון לאומי, 2026.
[26] בניו-יורק גברו שלושה מועמדים שקודמו על-ידי ממדאני על מועמדים מתונים, ששניים מהם נתמכו על-ידי ה-DSA. מועמדים פרוגרסיבים ניצחו גם במדינות מיין, ניו-ג'רזי, קליפורניה ואילינוי – במחוזות דמוקרטיים מובהקים, שבהם המנצח בפריימריז לוקח גם את הבחירות הכלליות מול מועמדים רפובליקנים. בפריימריז לסנאט במישיגן ניצח המוסלמי עבדול אל-סייד בהפרש קטן את היילי סטיבנס, מועמדת של הזרם המרכזי שתמכה בישראל. אל-סייד השמיע ביקורת חריפה מאד על התנהלות ישראל בעזה. אם ינצח את המועמד הרפובליקני, הוא יהיה הסנאטור המוסלמי הראשון בארה"ב.
[27] Laura Kelly, “Jewish House Democrats call on Israel to suspend controversial judicial reforms,” The Hill, 3 September 2023.
[28] Yasmin Abutaleb, “Biden warns Israeli leader on judicial changes,” The Washington Post, 19 March 2023.
טראמפ אמנם ניסה להנהיג מהפכה משלו בממשל האמריקני, אבל החוקה, בית המשפט העליון וההפרדה ממשית בין הרשויות בשיטת המשטר האמריקאית – הפרדה שלא באמת קיימת בישראל – מנעו ממנו לממש את כל מאווייו. מאמצים אלו ממילא נובעים בעיקר מאישיותו וצפויים להתמתן ואף להיפסק כאשר יפנה את הבמה הפוליטית.
[29] Kevin Liptak and Sam Fossum, “Biden criticizes Netanyahu’s approach to war with Hamas as mistake,” CNN, 10 April 2024; Kierra Frazier, “Trump: Netanyahu 'rightfully has been criticized' for Oct. 7 attack,” Politico, 30 April 2024; Barak Ravid and Marc Caputo, “Scoop — Trump to Netanyahu on Gaza talks: ‘You're always so f***ing negative’,” Axios, 5 October 2025.
[30] Eytan Gilboa, The American Public and Israel in The Twenty-First Century. The BESA Center for Strategic Studies, Bar-Ilan University, 2020.
[31] Gallup Historical Record, Middle East, February 2026. https://news.gallup.com/poll/1639/middle-east.aspx
[32] JTA and TOI Staff, “Poll: Americans’ support for Israel at record low, backing for Palestinians at all-time high,” Times of Israel, 8 March 2026.
[33] Megan Brenan, “32% in U.S. Back Israel's Military Action in Gaza, a New Low,” Gallup, 29 July 2025.
[34] Benedict Vigers, “Israelis No Longer Ahead in Americans' Middle East Sympathies,” Gallup, 27 February 2026.
[35] Harvard CAPS/Harris Poll, 20-21 August 2025, p. 52.
[36] Guy Golan and Guy Chet, My Brother’s Keeper: The Complicated Relationship Between American Jews and Israel,
Sunshine Way, 2024.
[37] Laura Silver, “Negative views of Israel, Netanyahu continue to rise among Americans – especially young people,” Pew Research Center, April 7, 2026.
[38] Mike Zapler, “The Republican Party is starting to turn on Israel,” Axios, 28 June 2026.
[39] Tyler Pager, “Trump Tries to Quiet Claims Among Supporters That Israel Dragged Him Into War,” The New York Times, 3 March 2026.
[40] Raphael BenLevi, “America Should Be Israel’s Partner, Not Its Patron,” Foreign Affairs 105, 22 April 2026.
תגובות