החוסן המדיני של מדינת ישראל הוא אחד מעמודי התווך של הביטחון הלאומי שלה – אך במקום לחזקו, בשנים האחרונות הממשלה דווקא מכרסמת בבסיסו. כדי להפוך מגמה מסוכנת זו, ישראל חייבת בראש ובראשונה לשקם את שירות החוץ שלה ולהתחיל ליזום בזירה הפלסטינית
אולם מועצת הביטחון של האו"ם | Photo: Neptuul on Wikipedia (CC BY-SA 3.0)
בספרו "סדר עולמי" חוזר הנרי קיסינג'ר לשאלה יסודית: האם למדיניות חוץ יש מטרה? האם מדיניות חוץ היא סיפור שיש לו התחלה וסוף, או שאולי מדיניות חוץ היא תהליך של ניהול ויישוב אתגרים שתמיד נערמים?
במקרה שלנו, יש לתפיסתי למדיניות החוץ הישראלית יעד ברור ומובהק שנמצא מעל כל המטרות האחרות שלנו – חיזוק הביטחון הלאומי באמצעות שמירת היתרון האיכותי של צה״ל וכוחות הביטחון, לשם הבטחת קיומה הריבוני של מדינת ישראל. אין לנו קיום בלי צה״ל החזק באופן מובהק מכל אויביו, ואין לנו צה״ל חזק בלי גיוס של הכוחות האחרים של המדינה – הכלכליים, החברתיים והמדיניים. מדיניות החוץ אינה עומדת בפני עצמה, אלא כאחת מזרועות הביטחון הלאומי. כדי לבצע את תפקידה זה צריכים להתקיים, בעיניי, שני תנאים:
הראשון – משרד חוץ חזק, יעיל ודומיננטי, הנהנה מגיבוי של הדרג המדיני; השני – נקיטת יוזמה במישור הפלסטיני, שגם אם לא תוביל לתוצאות מעשיות בטווח הנראה לעין, תבהיר לאומות העולם שישראל היא מדינה לגיטימית ודמוקרטית, שראוי לפעול לחיזוקה הצבאי והמדיני.
שני התנאים אינם מתקיימים בימים אלה תחת הממשלה הנוכחית. הקירבה היתרה בין הממשלה הנוכחית לממשל טראמפ מניבה פירות מבורכים, כמו העברת השגרירות האמריקאית לירושלים וביטול הסכם הגרעין עם איראן, אבל יש בה כדי להטעות - היא אינה תחליף לבניית עוצמה מדינית סדורה.
הדמוקרטיה כמקור עוצמה
ישראל היא מדינה קטנה יחסית, הנמצאת בלבו של מרחב איסלאמי עוין המונה למעלה מחצי מיליארד נפשות. סך האיומים עליה גדול ומשמעותי יותר מעל כל מדינה אחרת. בין האיומים הללו אפשר למנות את הבאים: האפשרות הריאלית של התגרענותה של איראן, שתהווה יריית הפתיחה במירוץ גרעין שיכלול מדינות רבות במזרח התיכון; החדירה של איראן לסוריה; הגידול הדרמטי באיום הטילים המדויקים וביכולות הייצור וההפעלה של ארגון חיזבאללה; השיפור ביכולות הצבאיות של ארגון חמאס; טרור הבודדים והחשש מהתפתחות אינתיפאדה חדשה, הפעם על רקע דתי; ותופעות האיסלאם הקיצוני באזור ובעולם.
בנוסף לכך, ישראל חייבת להישאר בחזית המהפכה הדיגיטלית, אשר גלי ההדף שלה משנים סדרי עולם וסדרי כוחות. איומי סייבר חדשים שצצים מדי יום עלולים לפגוע בתשתיות האזרחיות שלנו ולגרום נזק למערכים הצבאיים. בנסיבות אלה, יתרונה האיכותי של ישראל רחוק מלהיות קבוע. היא לא תנצח במערכה בזכות מספר האוגדות או החיילים, אלא בזכות תחכומה. היתרון האיכותי שלנו הוא התשובה המרכזית – אם לא היחידה – לנחיתות הכמותית בטריטוריה, באוכלוסייה ובמשאבי טבע. מדובר באתגר קיומי דינמי שמחייב אותנו להשקיע את כל משאבינו – הצבאיים, הכלכליים והמדיניים – בשימורו של פער יכולות מהותי מאויבינו.
רבים בישראל – כולל בתוך הממשלה הנוכחית – אומרים ששמירה על ערכים דמוקרטיים היא מחיר יקר מדי לשלם בזמן מאבק בטרור איסלאמי רדיקלי. הם טועים טעות מרה ומסוכנת
היתרון האיכותי של ישראל מתבטא ביכולותיה הצבאיות, אבל הוא אינו נשען רק על יכולותיה של מערכת הביטחון. הוא מבוסס על שני מרכיבי עוצמה נוספים: הראשון הוא העוצמה הכלכלית-חברתית של ישראל, שהופכת אותנו לחברה טכנולוגית ומתקדמת, עם איכות אנושית נדירה ותחושת מטרה משותפת (שנמצאת באחרונה בסכנה ויש לשמור עליה מכל משמר).
המרכיב השני הוא העוצמה המדינית הישראלית. תפקידו של מערך החוץ הוא שימור התפיסה של ישראל כמדינה מערבית חדשנית ודמוקרטית וחיזוק הלגיטימיות הבינלאומית, המאפשרת לנו לקיים בריתות צבאיות ואזרחיות. בעולם הרב-קוטבי המתגבש למולנו, יש לישראל אינטרסים ספציפיים בכל רחבי תבל. בלי משרד חוץ דינמי וחזק, הפרוס על פני כל הגלובוס, לא נוכל לקדם את האינטרסים האלה.
עוצמתה של מדינה נשענת על שילוב נכון בין כוח צבאי לבין הלגיטימיות הבינלאומית המאפשרת לעשות בו שימוש. הלגיטימיות הישראלית מבוססת על העובדה שאנחנו מדינה השומרת על הדין הבינלאומי והזהות הדמוקרטית שלנו. רבים בישראל – כולל בתוך הממשלה הנוכחית – סבורים ואומרים שהשמירה על ערכים דמוקרטיים היא מחיר יקר מדי לשלם בזמן שאנחנו מנהלים מאבק בטרור איסלאמי רדיקלי. הם טועים טעות מרה ומסוכנת. העובדה שישראל חזקה יותר מכל אויביה היא תוצאה ישירה של העובדה שאנחנו חלק מהעולם המערבי המתועש והדמוקרטי. גם מדינות חזקות כמו איראן וטורקיה גילו עד מהרה שבלי לגיטימיות בינלאומית הן מתקשות לייצר את הכלכלה והטכנולוגיה העומדות בבסיס הכוח. אף מדינה בעולם אינה יכולה לייצר לבד את כל הנשק שלו היא זקוקה, או לאסוף בכוחות עצמה את המודיעין החיוני לביטחונה.
מערכת "כיפת ברזל". העוצמה הצבאית של ישראל נשענת גם על העוצמה המדינית שלה | צילום: משה מילנר, לע"מ
במקביל להתעצמות הצבאית הישראלית המתמדת, עלינו גם לפעול בכיוון הנגדי – למניעת התעצמות אויבינו. מתוך תפיסה זו נולדה תפישת המב"מ – המערכה שבין המלחמות – שמייצרת מאמץ מתמיד לכרסם ביכולות האויב. בשנים האחרונות התמקד עיקר המאמץ במניעת נשק מדויק מארגון חיזבאללה, אבל המב"מ היא רחבה בהרבה ועוסקת בשימור היתרון האיכותי בכל האמצעים, כולל הכלכליים והמדיניים. איכותה הצבאית-טכנולוגית של ישראל עומדת בזיקה ישירה לאיכות הבריתות המדיניות שלה – בראש ובראשונה עם ארה"ב, אבל גם עם אירופה והמדינות המערביות האחרות. הערכים הדמוקרטיים שלנו הם האמצעי המרכזי לגיוס העולם המערבי לצדנו. הערכים האלה אינם עול – הם מכפילי כוח.
שחיקה מדינית כאיום על הביטחון הלאומי במבחן המעשה, קשה לומר שקברניטי מדיניות החוץ – ובראשם ראש הממשלה ושר החוץ בנימין נתניהו – עושים את עבודתם נאמנה. העוצמה המדינית של מדינת ישראל – במיוחד הלגיטימיות הבינלאומית שלה בקרב מדינות וקהלי יעד בעלי כוח והשפעה על סדר היום העולמי – נשחקת בצורה עקבית בשנים האחרונות. משרד החוץ משותק כמעט לגמרי, וההסברה הישראלית היא כישלון גמור בחלק גדול מן הזירות הרלוונטיות.
ראש הממשלה מוכר לאזרחי ישראל סיפור מנותק מן המציאות שיש בו סתירה פנימית מובהקת: מצד אחד הוא קובע שישראל נמצאת בעיצומו של "רנסנס מדיני", אך מצד שני טוען שהמערב הליברלי שונא את ישראל ממניעים אנטישמיים ואין טעם לנסות לשנות זאת. שתי הטענות לא נועדו לשרת את ישראל בזירה המדינית, אלא לסייע לנתניהו בזירה הפוליטית הפנימית. שתיהן גם רחוקות מלהיות נכונות.
העוצמה המדינית של מדינת ישראל – במיוחד הלגיטימיות הבינלאומית שלה בקרב מדינות וקהלי יעד בעלי כוח והשפעה על סדר היום העולמי – נשחקת בצורה עקבית בשנים האחרונות
כל מי שמכיר את התחום יודע שאין שום רנסנס מדיני. ראש הממשלה מקיים אמנם פגישות רבות עם מנהיגים בעולם, אבל מפגשים כאלה קיימו בעבר כל ראשי הממשלה הישראלים. השאלה היא לא עם מי נפגשים, אלא מה יוצא לנו מזה. העובדה המצערת היא שבשורה של זירות מדיניות חשובות – המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, יהדות ארה"ב, האיחוד האירופי, מועצת הביטחון של האו"ם, רוסיה וסין (שהפכו לשותפות העיקריות של איראן) – מצבה המדיני של ישראל גרוע היום באופן משמעותי ממה שהיה לפני ארבע או חמש שנים. למעשה, רק בשתי זירות – המפלגה הרפובליקנית ומדינות העולם המתפתח – מצבה של ישראל השתפר.
המחשה של ההידרדרות המתמשכת הזו וביטוי להשפעתה על ביטחוננו הלאומי היא שבשתי מטרות-העל שהגדיר נתניהו עצמו למדיניות החוץ הישראלית – עצירת הסכם הגרעין עם איראן ומניעת ההתבססות האיראנית בסוריה – הוא נכשל כישלון חרוץ. ראוי לציין שגם החלטת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לסגת מהסכם הגרעין ב-8 במאי התקבלה באופן חד-צדדי. ישראל לא השכילה להשפיע על חמש השותפות האחרות להסכם – רוסיה, סין, גרמניה, צרפת ובריטניה – לחזור למשטר הסנקציות, או אפילו להרחיב את ההסכם כך שיחול על תוכנית הטילים הבליסטיים האיראנית. עם נסיגת הממשל האמריקאי מן ההסכם, איראן רואה עצמה כעת כמשוחררת מכל מגבלה על תוכנית הגרעין שלה, בעודה עושה עסקים עם חמש המדינות האחרות בהקפים חסרי תקדים.
גם הטענה השנייה של נתניהו, לפיה "עם לבדד ישכון" – כלומר, שהעוינות לישראל וליהודים מוטמעת עמוק כל-כך בתרבות המערב הליברלי, עד שאין למעשה סיבה להתאמץ מול האירופאים או הדמוקרטים בארה"ב – היא טענה מופרכת. די אם ניזכר כיצד בתחילת 2009, ביום האחרון של מבצע "עופרת יצוקה", לאחר שיותר מאלף פלסטינים נהרגו מאש צה"ל, הגיעו לישראל כדי להביע בה תמיכה נשיא צרפת, ראש ממשלת בריטניה, ראש ממשלת ספרד, ראש ממשלת איטליה, קאנצלרית גרמניה וראש ממשלת צ'כיה. כולם הסבו לארוחת ערב ממושכת בבית ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט והדגישו שוב ושוב את מחויבותם לביטחון ישראל.
כחמש שנים מאוחר יותר, בעת מבצע "צוק איתן", ביקור כזה – ומחויבות כזאת – היו נראים כהפלגת דמיון פרוע. מדוע בעצם? מפני שישראל אינה עושה את הצעדים הדרושים כדי לשפר את מעמדה הבינלאומי. אין בזירה המדינית ניצחונות קלים או מוחלטים, אבל בעבודה נכונה המציאות הבינלאומית בהחלט ניתנת לשינוי.
זה לא קורה היום מפני שאין מי שעוסק בזה ברצינות. ראש הממשלה מסרב באופן עקבי למנות שר חוץ. סמכויות המשרד חולקו בין שישה שרים שונים, שאף אחד מהם לא יודע מה השני עושה. האחריות להסברה הישראלית חולקה בין חמישה שרים שונים, שאין ביניהם שום מנגנון תיאום. מסיבות פוליטיות פנימיות ראש הממשלה החליש באופן מהותי ומסוכן את משרד החוץ, את עובדיו, את המיומנות הבסיסית של המערך הדיפלומטי שלנו ואת יכולתה של מדינת ישראל לבצע את מדיניותה.
מנהיגים מאירופה בביקור סולידריות בישראל במבצע "עופרת יצוקה", ב-2009. ביקור שכזה אינו עולה על הדעת היום | צילום: אבי אוחיון, לע"מ
דרושה אסטרטגיית-על
באסטרטגיה אחרת, עם הנהגה אחרת, ישראל יכולה לחזור למקומה הטבעי כמדינה שהעולם המערבי כולו מחויב לביטחונה. מדיניות חוץ נבונה, המופעלת כהלכה, תאפשר לישראל את הדברים הבאים:
לקבל נשק ומודיעין איכותיים ממדינות אחרות.
להפעיל את כוחה הצבאי בזמן עימות או במבצעים מיוחדים מבלי להסתכן בסנקציות או בתגובת נגד מצד הקהילה הבינלאומית.
לספק לצה"ל את פרק הזמן הדרוש לו להשגת מטרות טקטיות.
לקיים שיתופי פעולה עם בעלות ברית תוך כדי עימות.
לפעול יחד עם ארה"ב ומדינות אחרות כדי לסיים עימותים בזמן ובמצב הנוחים לנו.
לבסס שיתופי פעולה כלכליים ותרבותיים (דוגמת תוכנית "הורייזון 2020", שתוזכר בהמשך), שיעצימו את ישראל ויעשירו את יכולותיה הטכנולוגיות והאחרות.
לבנות את תדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית, מודרנית וחדשנית, ובכך ליצור דעת קהל חיוביות במערב המשפיעה על מקבלי ההחלטות.
לאפשר לישראל לקיים מו"מ מדיני מתוך עמדת כוח, מבלי שיופעל עליה לחץ מהמערכת הבינלאומית לבצע ויתורים שהיא אינה מעוניינת בהם.
להיות מעורבת בפיתוח ובפרשנות המשפט הבינלאומי באופן שיעניק למדינה מרחב פעולה מדיני ומשפטי הנדרש לביצור ביטחונה וריבונותה.
אסטרטגיית-על של מדינה עוסקת בעצם בדבר מרכזי אחד: בהתאמה של יכולות ומשאבים למטרות. היות שישראל הגדירה לעצמה את בניית העוצמה הצבאית והזכות להשתמש בה כמטרתה האסטרטגית הראשונה במעלה, מדיניות החוץ צריכה להגדיר בכל בוקר מחדש את הנכסים הבינלאומיים המרכזיים התורמים למטרה זו, ואת הגורמים המרכזיים העשויים להפריע לה. החלוקה אינה חד-ממדית כמובן – לעתים קרובות אותה מדינה היא נכס וגורם מפריע בו-זמנית. יחסינו עם רוסיה בזירה הסורית הם דוגמה מובהקת ליחסים שאי אפשר להגדירם רק כ"ידידותיים" או "לא ידידותיים". יש בין שתי המדינות דיאלוג ושיתופי פעולה, אבל אין העמדת פנים. הם עושים מה שטוב לאינטרסים שלהם, אנחנו מה שטוב לנו.
ביקורו של רה"מ נתניהו בהודו הוצג כהישג מדיני יוצא דופן, אך כעבור זמן קצר אירח ראש ממשלתה נרנדרה מודי את נשיא איראן חסן רוחאני באותה לבביות שבה קיבל את פני נתניהו, וחתם איתו על שורת הסכמים ושיתופי פעולה נרחבים בהרבה
לאחר שהוגדר האינטרס הלאומי – שימור היתרון האיכותי במישור המדיני – מדיניות חוץ יעילה וקוהרנטית עוסקת במיפוי נכון של האינטרסים של המדינות והגופים שמולם אנחנו עובדים, ופעולה מתמדת להשגת מטרת העל. המפה הזו היא דינמית ורבת גוונים, אבל ממעוף הציפור ניתן לייצר רשימה בסיסית של שמונה נכסים וגורמים שכאלה: הממשל בארה"ב, יהדות ארה"ב, המוסדות הבינלאומיים, האיחוד האירופי, המדינות הערביות הסוניות, רוסיה, סין, ואת מה שניתן לכנות, בהיעדר הגדרה טובה יותר, כ"שאר העולם".
קצרה כמובן היריעה מלפרט את כל המורכבויות של כל אחת מהזירות, אבל אפילו היכרות ראשונית איתן מבהירה כמה אבסורדית הטענה בדבר "רנסנס מדיני". הדבר היחיד שמזין את הטענה הזו – או בעצם את יחסי הציבור שלה – היא בחירתו המפתיעה של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב והחלטתו (המבורכת) להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. מלבד זאת, מדובר רק בסדרה של ביקורים ומפגשים מצולמים עם מדינות ומנהיגים שיש להם תהודה ציבורית רבה, אבל משמעות מדינית וביטחונית שולית.
דוגמה מובהקת היא ביקורו המתוקשר של ראש הממשלה נתניהו בהודו, שהוצג כהישג מדיני יוצא דופן. מיד אחרי הביקור קרו שני הדברים הבאים: הראשון הוא שראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, ביקר אצל נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן ברמאללה, הצהיר על מחוייבותו למדינה פלסטינית והניח זר על קברו של יאסר ערפאת, תוך שהוא מכנה אותו "אחד המנהיגים הגדולים בעולם". השני הוא שאותו מודי אירח בניו דלהי את נשיא איראן חסן רוחאני באותה לבביות שבה אירח את נתניהו, וחתם איתו על שורת הסכמים ושיתופי פעולה נרחבים בהרבה מאלה שנחתמו עמנו, כולל הקמת נמל הודי בתוך איראן.
גם בזירות מרכזיות יותר, ובסוגיות מרכזיות יותר, ישראל אינה פועלת כמי שזוכרת ומקדמת את האסטרטגיה המדינית-ביטחונית של שימור היתרון האיכותי. אציין כאן רק כמה מהבעיות המרכזיות, לפי הגורמים שמניתי למעלה, והשלכותיהן על ההתעצמות הישראלית: הממשל בארה"ב: הזיהוי הרעיוני והפרסונלי של ממשלת ישראל הנוכחית עם המפלגה הרפובליקנית מייצר הצלחות קצרות-מועד על חשבון אסטרטגיית ההתעצמות המתמדת. כבר בבחירות אמצע הקדנציה הקרובות, בנובמבר 2018, יכולים הדמוקרטים לזכות ברוב בבית הנבחרים ואולי אפילו בסנאט. אי אפשר גם להתעלם מהאפשרות שבינואר 2021 יישב נשיא דמוקרטי בבית הלבן. אם תימשך המגמה הנוכחית, זו תהיה מפלגה דמוקרטית הנושאת עמה לשלטון מטען לא קטן של זיכרונות רעים כלפי ישראל מן השנים האחרונות. אם להוסיף לכך את השינויים הדמוגרפיים בארה״ב, את ההזדהות עם הפלסטינים ב״קואליציית המיעוטים״ האמריקאית ואת הפגיעה ביחסים עם יהדות ארה״ב – הרי שיש פה איום מתגבש על חוסן היחסים האסטרטגיים בין ישראל לבין ארה״ב לא רק בטווח הארוך, אלא גם בטווח הבינוני. יהדות ארה"ב: המשבר המתעצם עם יהדות ארה"ב בשנים האחרונות מסכן לא רק את שלמותו של העם היהודי, אלא גם את הביטחון הלאומי הישראלי. הציבור הישראלי אינו מכיר מקרוב את החיוניות העצומה של היהדות האמריקאית לבניין הכוח, אולם ראשי מערכת הביטחון שלנו חוזרים ומתריעים בפני הדרג המדיני על כך שביטול מתווה הכותל והעברת חוק הגיור בידי הממשלה הנוכחית, הביאו לפגיעה חמורה בביטחון הלאומי.
איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית, עוסקת באופן יומיומי באלפי הפרטים הכרוכים בשיתופי הפעולה הביטחוניים בין ארה"ב לישראל. גם הקהילות היהודיות המפוזרות במדינות ובערים השונות ידעו תמיד "להתיישב על הטלפון" ולהפעיל את נציגיהן בקונגרס לטובת האינטרס הביטחוני הישראלי. לחץ מתמיד ורציף של הקהילות היהודיות ושל מחוקקים יהודים גרם, למשל, לכך שהנשיא הקודם ברק אובמה חתם ב-2016 על הסכם הסיוע הביטחוני הנדיב ביותר שניתן לנו אי פעם.
ראוי להזכיר שההסכם נחתם אחרי שראש הממשלה נתניהו נאם בקונגרס ללא תיאום עם הנשיא ותקף אותו מעל כל במה אפשרית בעקבות הסכם הגרעין עם איראן. העימות הגלוי עם הממשל האמריקאי גרם ליהודי אמריקאים רבים (קרוב ל-80% מיהודי ארה"ב הם דמוקרטים) לחוש שמאלצים אותם לבחור בין הנשיא שלהם לראש הממשלה שלנו. למרות זאת, איפא"ק והקהילות היהודיות בארה"ב נרתמו למאבק בהסכם הגרעין ללא היסוס. חודשים ספורים אחר כך בוטל מתווה הכותל והועבר חוק הגיור. רוב רובה של יהדות ארה"ב חשה כמי שקיבלה מישראל סטירת לחי מצלצלת.
נאומו (המוצלח) של נתניהו בוועידת איפא"ק האחרונה לא הצליח להסוות את העובדה שהמשבר הנוכחי פגע במידה ניכרת במחויבותן של הקהילות היהודיות למדיניות הישראלית. כך, למשל, לא מורגשת התגייסות אמיתית של יהדות ארה״ב כדי לגרום לממשל להיות מעורב יותר בזירה הסורית ולסייע לישראל לחסום את ההתבססות האיראנית בסוריה. מעולם לא קרה בעבר שיהדות ארה"ב התעלמה מבעיה ביטחונית ישראלית באופן גורף כל כך. ישראל צריכה להעביר בהקדם את מתווה הכותל ולבטל את חוק הגיור. זה הדבר הראוי ברמה הערכית, והנכון לעשותו מבחינת הביטחון הלאומי. המוסדות הבינלאומיים: המוסדות הבינלאומיים, ובראשם האו״ם, הפכו ל"אזור אסון" מדיני מבחינת ישראל. גם בלי לקחת בחשבון את מועצת זכויות האדם של הארגון – המשמשת הלכה למעשה כשופר לקולות אנטי-ישראליים, ואף אנטישמיים – יש באו"ם רוב אוטומטי נגד ישראל כמעט בכל הצבעה, כולל במועצת הביטחון (שם פועל לטובתנו בדרך כלל הווטו האמריקאי, אבל כפי שראינו בהחלטה 2334 – גם על זה אי אפשר לסמוך לנצח).
יחד עם זאת, אסור להיכנע מראש למגמה הזו. עלינו לוודא שמתנהלת מול האו״ם עבודה דיפלומטית רציפה ואפקטיבית. ההחלטה של הממשלה הנוכחית למנות פוליטיקאי חסר כל ניסיון או כישורים מוכחים בתחום מדיניות החוץ לשגריר באו״ם במקום דיפלומט מקצועי יעיל היא סוג של הרמת ידיים. זוהי גישה בעייתית: ישראל אינה רוצה להיקלע למצב שבו תישקל הטלת סנקציות כלפיה בשל הקיפאון המדיני או בגלל הפרסומים על יכולותיה הגרעיניות. היא גם זקוקה למוסדות הבינלאומיים כדי לתחזק את מעמדה כחלק מהעולם המערבי הטכנולוגי והמתקדם. האו״ם כנראה לא יהפוך לחובב ציון, אבל אין שום סיבה שנחמיר את המצב בשל הזנחה. עם עבודת מטה יסודית ומקצועית ניתן לשפר את מעמדה של ישראל באו״ם ובמוסדות בינלאומיים אחרים.
עם עבודת מטה יסודית ומקצועית ניתן לשפר את מעמדה של ישראל במוסדות בינלאומיים. האו״ם כנראה לא יהפוך לחובב ציון, אבל אין שום סיבה שנחמיר את המצב בשל הזנחה
האיחוד האירופי: אירופה היא לא רק שוק הסחר העיקרי של ישראל, אלא גם חיונית לביטחון הלאומי שלה. חלק גדול מהפעילות הישראלית בתחום הלוחמה בטרור (ולא פחות מכך, בתחום המאבק במימון הטרור) מתנהל על אדמת אירופה. למרות זאת, לעתים נדמה שהמדינה מוותרת מראש על ניסיונות לשפר את יחסיה עם האיחוד האירופי. נכון אמנם שלאיחוד יש מסורת ארוכה של התנגדות למפעל ההתנחלויות, שהגיעה לשיאה ב״חוק סימון המוצרים״, אבל זוהי טעות להניח שהאיחוד הוא אנטי-ישראלי באופן אוטומטי. שתי המדינות המרכזיות של האיחוד – גרמניה בראשות הקאנצלרית אנגלה מרקל וצרפת של הנשיא עמנואל מקרון – הן פרו-ישראליות ומחויבות לביטחוננו, ואפשר לעשות הרבה יותר כדי לגייס אותן לצדנו.
במקביל, השתתפותה של שישראל ב״הורייזון 2020״, התוכנית הגדולה בעולם לשיתוף פעולה טכנולוגי ומדעי, היא נדבך חשוב בתהליך בניית העוצמה הישראלית ושימור מעמדנו כמדינה טכנולוגית מובילה. ממשלת נתניהו חתמה בשנה שעברה על ההסכם המאריך את השתתפותנו בתוכנית, אף ש"הורייזון" מחריגה (ולמעשה מחרימה) את ההתיישבות ביהודה ושומרון. זוהי דוגמה מכעיסה אבל אופיינית לכך שלעתים אנו נדרשים לפשרה מדינית שקטה כדי להשיג יתרון איכותי מתמשך. ישראל צריכה לפתוח מחדש ערוץ תקשורת מתמיד עם הנהגת האיחוד האירופי בבריסל. אנחנו יכולים וצריכים גם לבנות קואליציה של מדינות התומכות בענייננו בנושאים ביטחוניים העומדים על הפרק, כמו הוצאת הזרוע המדינית של החיזבאללה אל מחוץ לחוק בכל מדינות האיחוד – דבר שיאפשר פגיעה משמעותית ב"נתיב הכסף" של מימון הטרור. המדינות הערביות הסוניות: בשנים האחרונות חל שיפור ביחסים הבלתי-פורמליים של ישראל עם מדינות המפרץ בשל האינטרסים החופפים בנושא האיראני. יחד עם זאת, לקשרים האלה יש ״תקרת זכוכית״ ברורה – הסעודים ומדינות המפרץ שמחים לקבל מישראל חומר מודיעיני רב-ערך תמורת מחוות סמליות, אבל בלי התקדמות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני אין ליחסים האלה לאן להתפתח.
בניגוד ליחסים עם המדינות הערביות, ליחסים עם טורקיה אין אפילו רצפת זכוכית והם הולכים מדחי אל דחי. הסכם הפיוס עליו חתם נתניהו ב-2016 הוא כישלון גמור, המצביע על כך שישראל היתה צריכה לנקוט קו תקיף בהרבה מול הנשיא רג'פ טייפ ארדואן. אין לנו היום שיתופי פעולה ביטחוניים משותפים מהותיים עם הטורקים, ואין סיבה שלא נפעיל ״עוצמה רכה״ כלכלית ומדינית מול מדינה עוינת, המתערבת ללא הרף בעניינינו הפנימיים.
רוסיה: גם אחרי ביקוריו הרבים של ראש הממשלה נתניהו במוסקבה וסוצ׳י והקמת המנגנון למניעת עימותים בין המדינות (“de-confliction”), רוסיה נותרה אדישה במובנים רבים לאינטרסים הביטחוניים של ישראל. לא זו בלבד שההתבססות האיראנית בסוריה פוגעת ביתרון האיכותי הישראלי, גם עצם הנוכחות הרוסית שוחקת יתרונות ישראליים מובהקים, כמו בתחומי הסייבר והעליונות האווירית. דוגמה מדאיגה במיוחד לכך קיבלנו בפברואר האחרון, עת חדר מל"ט איראני לשטח ישראל – אירוע שהוביל להתקפה של חיל האוויר על מערכות הגנה אווירית סוריות ומערכות הפעלה איראניות. בתום האירוע, שהחל בהפרת הריבונות האווירית הישראלית, הוציאה רוסיה הודעה המגנה את הפגיעה בריבונות האווירית... של סוריה. מאוחר יותר אף הודיעה רוסיה על מכירתה מערכות הגנה אווירית מתקדמות מדגם S-300 למשטר אסד, מתוך כוונה מפורשת לפגוע בחופש הפעולה של חיל האוויר בסוריה.
סין: באופן מסורתי, מדיניות החוץ הסינית במזרח התיכון היא בעצם זרוע של מדיניות הסחר שלה. בשנים האחרונות המדיניות הזו ספציפית אפילו יותר, שכן העדיפות הראשונה במעלה לממשלו של שי ג'ינפינג היא קידום תוכנית ״דרך המשי החדשה״. הדבר מציב בפני ישראל אתגר חדש, שכן התוכנית הזו מבוססת במידה רבה על הקשרים המתפתחים בין סין לאיראן. בשנים הקרובות תהפוך סין לשותפת הסחר הגדול ביותר של האיראנים, מה שמפר את האיזון ביחסיה עם ישראל ומקל על האיראנים את תהליך ההתעצמות שלהם.
ניוון מקצועי לצד קיפאון מדיני
יודגש שוב – זו איננה סקירה כוללת של זירות בעייתיות, אלא מספר דוגמאות של מקומות שבהן מדיניות החוץ הישראלית צריכה לשפר מהותית את הדרך שבה היא משרתת את בניין הכוח ואת מניעת ההתעצמות מן הצד השני. כדי שזה יקרה, ישראל צריכה לנהל מב״מ מדיני רציף, עקבי ובעיקר מקצועי. זה לא מה שקורה היום, משתי סיבות:
הסיבה הראשונה היא מקצועית. תקציב המשרד החוץ קוצץ פעם אחר פעם, בעוד ראש הממשלה – שהוא להלכה גם שר החוץ – אינו נוקף אצבע. בתוך המשרד האווירה קשה ומדוכדכת וניכר שלא גדל בו הדור הבא של דיפלומטים מקצועיים ומחויבים. בלי עבודת מטה, בלי סינכרון בין הדרג המדיני לדרג המקצועי ובלי מועצה לביטחון לאומי (מל"ל) חזקה, אובדת היכולת לייצר מדיניות שמשרתת באופן עקבי אסטרטגיה ברורה וסדורה. במקום משרד חוץ, יש לנו היום משרד יחסי ציבור העומד לשירותו של ראש הממשלה.
הקיפאון המדיני הנוכחי גובה מחיר כלכלי, מדיני וצבאי שיכול היה לשמש את בניין הכוח של צה"ל ואת שימור היתרון מול אויבינו באזור. וכל עוד הוא נמשך, מדיניות החוץ הישראלית עסוקה רוב הזמן במגננה
הסיבה השנייה חשובה יותר – העובדה שישראל מוותרת פעם אחר פעם על חובתה ליזום וליטול את ההובלה בנושא הפלסטיני. יש להדגיש שיוזמה כזו אינה מחייבת כלל צעדים מעשיים או הגעה לקו הגמר. למעשה, קשה להיות אופטימי לגבי מידת הנכונות הפלסטינית ואפילו הכלל-ערבית להגיע להסדר מדיני. יחד עם זאת, זוהי חובתה של ישראל ליטול את ההובלה תוך שהיא מפגינה מדינאות פעילה ויוזמת. גם אם לא יהיו לה תוצאות מיידיות, היא תסייע לנו לשמר את מערך הבריתות שלה ואת תרומתו לבניין הכוח.
הקיפאון המדיני הנוכחי גובה מחיר כלכלי, מדיני וצבאי שיכול היה לשמש את בניין הכוח של צה"ל ואת שימור היתרון מול איראן, חיזבאללה, חמאס ומדינות האזור. וכל עוד נמשך הקיפאון, מדיניות החוץ הישראלית עסוקה רוב הזמן במגננה. במקום לקדם את היתרון האיכותי, אנחנו מבזבזים את האשראי המדיני שלנו על הסברים.
רה"מ נתניהו ונשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) בוושינגטון ב-2010 | צילום: לע"מ
הקיפאון המדיני נמשך כבר כמה שנים, אבל הוא בולט במיוחד בשנה האחרונה דווקא מפני ש"כל הכוכבים הסתדרו". מכל בחינה שהיא, מעולם לא היה רגע נכון יותר להנחת תוכנית ישראלית על השולחן: הפלסטינים חלשים ומבודדים מאי פעם; בבית הלבן יושב נשיא ידידותי במיוחד, שיסכים לתמוך כמעט בכל מהלך ישראלי; המדינות הסוניות אומרות בגלוי גם לנו וגם לפלסטינים שהן מוכנות ללכת רחוק מאוד כדי לתמוך בתהליך מדיני, אפילו אם יהיה מוגבל בהיקפו ובמטרותיו; ידידינו במערב חוזרים ואומרים לנו שיתמכו כלכלית ומדינית בכל נסיון לנוע קדימה. לא מדובר על נסיגות או ויתורים (אני מתנגד לכל צעד חד-צדדי, כפי שאני מתנגד לכל ניסיון לחלק את ירושלים), אלא רק על חזרה לשיחות ונטילת היוזמה.
גם מצד הסיכון, זהו הזמן הנכון לנוע. כל ראשי מערכת הביטחון בכל זרועותיה מאוחדים בדעתם שהשקט הנוכחי ביהודה ושומרון הוא מלאכותי, שברירי וזמני מאוד. זוהי נאיביות מסוכנת (או גרוע מזה: היתממות מסוכנת) לחשוב שאם היו לנו כמה שנים של שקט, זה אומר שהוא יימשך. עידן אבו מאזן קרב לסופו ואם לא ניטול את היוזמה עכשיו, צפוי לנו כאוס מסוכן.
אלא שבמקום לנצל את הזמן, ישראל בזבזה יותר משנה בציפייה לנייר שאותו יניח על השולחן הממשל בוושינגטון. זהו ליקוי מאורות. ממתי ישראל מפקירה בידי גורמים זרים – ידידותיים ככל שיהיו – את גורלה ועתידה? במקום לחכות לאמריקאים, עלינו לנצל את שעת החסד הנוכחית כדי ליזום ועידה אזורית יחד עם מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ (להוציא את קטאר), תוך שאנחנו מגדירים את המטרה כהיפרדות מן הפלסטינים על פי עקרון שתי המדינות והגעה להסדר חלקי שלא יכלול את ירושלים וזכות השיבה.
מבחינת ישראל, מטרת ההיפרדות הזו היא אחת – שימור האינטרסים הביטחוניים שלה וחופש הפעולה של צה"ל גם בתחומי המדינה הפלסטינית. היפרדות כזו תשמר את הזהות היהודית והדמוקרטית של ישראל, ובעיקר תשרת את מטרתה האסטרטגית העליונה: שימור יתרונה האיכותי ועוצמתה הצבאית, ויצירת התנאים שיבהירו לאויבינו שלא נהסס להשתמש בעוצמה זו.
ח"כ יאיר לפיד הוא שר האוצר לשעבר, חבר בוועדת חוץ וביטחון וועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים וראש מפלגת "יש עתיד". (צילום: באדיבות המחבר)