מה מאמין ממשל טראמפ שהוא עשוי להרוויח מגיבוש וקידום תוכנית השלום האזורית שלו?
ממשל טראמפ ממשיך מהותית את מדיניות ממשל אובמה: נסיגה הדרגתית אבל מובהקת מהמזרח התיכון. עיצוב והגדרת מדיניות החוץ שונים, הטונים שונים והסגנון שונה מאוד, אבל הכיוון ברור - שינוי סדר העדיפויות האמריקאי והעברת מרכז הכובד של הפעילות המדינית אל מחוץ למזרח התיכון. ההתנתקות האמריקאית מהאזור נובעת ממספר טעמים: ארה"ב הגיעה בשנים האחרונות לעצמאות אנרגטית, שייתרה כמעט לגמרי את ההישענות המסורתית שלה על נפט מהמזרח התיכון; אכזבה גיאופליטית מהתועלת המדינית לארה״ב מהעולם הערבי והיחלשותו; עייפות מצטברת וצלקות ממעורבות צבאית מתמשכת באזור - באפגניסטאן ובעיראק - שהובילה בעשור הנוכחי להסתייגותה מהתערבות צבאית בלוב, בסוריה וכעת בתימן; ולבסוף, העתקת תשומת הלב ומוקד האינטרסים האמריקאים למזרח אסיה. כיוון שהמזרח התיכון מאבד ממשמעותו ומחשיבותו עבור ארה"ב, לא ברור מדוע הממשל טורח כלל לעסוק בסוגיית ״תהליך מדיני״ או שאיפה ל״הסדר מדיני״ בין ישראל לפלסטינים. אינדיקציה ברורה לחוסר העניין היא איכות האנשים שמונו לקדם את הנושא. בעבר עסקו בו הנשיאים עצמם (קרטר, רייגן, בוש האב, קלינטון, בוש הבן ואובמה), או מזכירי המדינה שלהם (בלטו ג׳יימס בייקר, וורן כריסטופר, מדלן אולברייט וג׳ון קרי). הנשיאים גם מינו ״שליח מיוחד״ או צוות בעל מסה קריטית וניסיון מדיני. לעומת קודמיו, טראמפ מינה שלושה אנשים חסרי ניסיון, רקע, או יתרון יחסי כלשהו להוביל את הנושא: חתנו ג׳ארד קושנר ושני עורכי דינו, ג׳ייסון גרינבלט ודייויד פרידמן, השגריר בישראל. על פניו, זהו צוות חסר כל כישורים או איכויות לעסוק בסוגיה, למרות רצונו הטוב. טראמפ אולי מונחה בידי עקרון פשוט - לנסות לעשות מה שקודמיו לא עשו או לא הצליחו לעשות - ושלאורו הוא פועל גם בנושאים אחרים. אך לחלוטין לא ברור מה הממשל מניח או מעריך שיוכל להשיג מהצגת תוכנית מדינית כלשהי, שאף שפרטיה המלאים טרם נחשפו, ברור כבר כעת כי היא איננה מקובלת על הפלסטינים.
מה הוא חושש שהוא עלול להפסיד ממנה?
לא סביר שיש לממשל חשש כלשהו, משום שאין לו מעשית מה להפסיד לאור האמור לעיל. הממשל הנוכחי לא יכול להציג תוכנית טובה או רצינית יותר מ״מתווה קלינטון״ שהוצג בדצמבר 2000 ומפי הנשיא היוצא קלינטון בינואר 2001, ובוודאי שאינו יכול להשקיע מאמץ גדול, נרחב ורציני יותר מניסיון הנפל של מזכיר המדינה ג׳ון קרי במהלך כל שנת 2014. הדבר היחיד שטראמפ אולי חושש ממנו היא תווית הכישלון, אבל כדי להימנע ממנה המאמץ שיושקע יהיה קטן יחסית. הראיות לכך ברורות: הצוות חסר הניסיון שמונה לגבש אותה; העובדה ששני מזכירי המדינה - רקס טילרסון ומחליפו מייק פומפאו - אינם עוסקים בסוגיה; והיעדרה של עבודת מטה במחלקת המדינה ובמועצה לבטחון לאומי בנושא הישראלי-פלסטיני. יש לציין כי דחייה פלסטינית של התוכנית רעה לארה"ב, כי היא מקבעת את חוסר יכולתה לתווך בסכסוך. עם זאת, מאחר שכל קודמיו נכשלו גם הם במשימה, לא תוטל על טראמפ אחריות אישית על אי הצלחתה. ארה"ב תמיד תוכל לטעון, ״ניסינו, הצענו, אך יש חוסר בשלות״. וצריך לזכות שבמקרה כזה, ישראל - ולא ארה"ב - תהיה זו שתצטרך להמשיך ולחיות לצד 3.6 מיליון פלסטינים, ולהביא בחשבון התמוטטות או התפרקות מרצון של הרשות הפלסטינית.
כיצד יכול הממשל לקדם את התוכנית, לסייע לקבלתה ולהגדיל את סיכויי ההצלחה שלה?
במשוואת היחסים המשולשת הקיימת כעת בין ארה״ב-ישראל-פלסטינים, קשה לראות איך הממשל מקדם ברצינות תוכנית כלשהי. ראשית, ישראל והפלסטינים אינם מראים כל סימן לנכונות, רצון, או יכולת מדינית ומנהיגותית להיכנס למשא ומתן תכליתי. קואליציה ימנית בישראל ששוללת את מודל שתי המדינות מצד אחד, ורשות פלסטינית נוקשה, חסרת מעוף ומנותקת מעזה מצד שני, יוצרים מצב בלתי אפשרי לקידום תוכנית. אם שני הצדדים באמת היו רוצים להתקדם, גם חוסר נכונותו של חמאס לקחת בו חלק וניסיונותיו לערער את התהליך, לא היו צולחים כנראה. תיאורטית, על מנת לייצר מסד למשא ומתן, ארה״ב היתה צריכה להציג שורה של צעדים בוני אמון, לפרסם עקרונות מנחים ולהקים צוות שימפה היטב את מצב הכוחות והגישות לנושאים, ויבחן את יכולת ונכונות הצדדים להידבר. בפועל, הממשל לא עשה דבר, ולהיפך: בסדרה של הצהרות והחלטה על העברת שגרירות ארה״ב בישראל לירושלים, מבלי להעניק פיצוי - ולו הצהרתי - לפלסטינים, ארה״ב הפכה עצמה בפועל למתווך לא באמת מקובל במידה שווה על שני הצדדים.
אלו צעדים מצדו עלולים דווקא לפגוע בסיכויים אלו?
לממשל טראמפ אין באמת מדיניות במזרח התיכון, כפי שאין לו מדיניות חוץ סדורה ברורה במקומות אחרים בעולם. הנסיגה האמריקאית מהאזור פוגעת בפני עצמה בסיכויים למשא ומתן משמעותי והסדר במזרח התיכון. בנוסף, שורה של התבטאויות הופכות את הצגת התוכנית להצגה ותו לא. התוכנית - אם יש כזו - הפכה למעין ״תוכנית לוך נס״, כמו המפלצת שכביכול חיה באגם נס בסקוטלנד: הרבה טוענים שהיא קיימת, מאות מעידים שראו אותה, חלק נשבעים שצילמו אותה, אבל לאף אחד אין הוכחות שהיא כלל קיימת.
אלון פנקס היה יועץ מדיני וראש מטה לארבעה שרי חוץ, חברי בצוותי המו״מ עם סוריה ועם הפלסטינים, חבר בצוות התכנון האסטרטגי ישראל-ארה״ב וקונסול כללי בניו יורק
(צילום: באדיבות המחבר)