שיטת הבחירות הארכאית, המוטה לטובת המדינות הקטנות שמצביעות לרפובליקאים, שוחקת באופן עקבי את עיקרון ייצוג הרוב בדמוקרטיה האמריקאית. לאור המהלכים האחרונים של הרפובליקאים, הדמוקרטים – אם יזכו בנובמבר בנשיאות ובסנאט – יוכלו להרחיב בשנים הקרובות לא רק את הרכב בית המשפט העליון, אלא את מספר המדינות החברות באיחוד. כך זה עשוי לקרות
האם הדמוקרטים יפעילו את ה"אופציה הגרעינית"? | Photos: McConnell: Photo by Gage Skidmore (CC BY-SA 2.0 - image cropped, flipped); Schumer: Photo by Navajo Nation Washington Office (CC BY-SA 2.0 - image cropped)
לא נחדש דבר לאיש אם נאמר שהשיטה האלקטורלית האמריקאית מעוותת בעוצמה ובעומק שמאיימים על הדמוקרטיה הייצוגית בארה״ב. זו אינה תופעה חדשה, אבל היא מקרבת את המעצמה החזקה בעולם למצב משברי מתמשך. נכון, השיטה תמיד היתה כזו; זה היה נסבל כיוון שהליקויים הודחקו ומשום שלא נעשה אי-צדק פוליטי בוטה מדי. אבל ב-20 השנים האחרונות העיוות הפך לאבסורד והלחץ על עקרון "שלטון הרוב" גובר ומגיע לקראת הבחירות הקרובות לשיא.
בימים האחרונים, חוסר האיזון והעיוותים הבנויים פנימה בשיטה עולים מחדש לכותרות ולתודעה בשל כוונת הנשיא טראמפ – ערב הבחירות ותוך הפרה של כללים ומנהג – למנות שופטת עליונה שמרנית חדשה, איימי קוני בארט, במקומה של רות באדר גינזבורג הליברלית שהלכה לעולמה. היה ותתמנה, ייווצר מצב שבו 5 מתוך 9 השופטים העליונים מונו בידי נשיא שלא זכה ברוב קולות (ג׳ורג׳ וו. בוש ב-2000 וטראמפ ב-2016) ואושרו בידי רוב בסנאט שמייצג פחות מ-50% מהבוחרים האמריקאים. נוסיף לזה את השופט קלרנס תומאס, שאושר בידי סנאט מיעוט, ומדובר ב-6 מתוך 9. היות ששופטי עליון מתמנים לכל ימי חייהם, או עד אשר הם בוחרים לפרוש, לכל החלטה כזו ישנה השלכה פוטנציאלית לעשרות שנים קדימה.
בשנים האחרונות נוצר פער תרבותי ודורי מובהק ובעל פוטנציאל הרסני בין רוב החברה האמריקאית לבין הסנאט ובית המשפט העליון השמרניים
המתח והלחץ על עקרון ״שלטון הרוב״ גדל משמעותית בשל דומיננטיות של המפלגה הרפובליקנית במדינות קטנות ומעוטות אוכלוסיה ובעלות רוב לבן-נוצרי הומוגני למדי. זה מייצר פער תרבותי ודורי מובהק ובעל פוטנציאל הרסני בין רוב החברה האמריקאית לבין הסנאט ובית המשפט העליון. עקב העיוותים בשיטה, שני הגופים הללו מייצגים כיום, ערכית ופוליטית, יותר את אותו רוב לבן במדינות קטנות מאשר את ה״צייטגייסט" של ארה"ב ב-2020.
המתח הזה עלול לייצר במערכת הבחירות הקרובה תגובת נגד חריפה, שתדחוף את ארה"ב למשבר פוליטי וחוקתי חמור. אבל אם המפלגה הדמוקרטית תזכה בנשיאות וברוב בסנאט, ותשמר את הרוב שהשיגה ב-2018 בבית הנבחרים, ניצחונה עשוי גם לבשר על תחילתה של רפורמה אמיתית בשיטה הפוליטית האמריקאית. ננסה להסביר כאן כיצד זה צפוי לקרות – ומה יהיו ההשלכות.
הנשיא טראמפ והמועמדת לבית המשפט העליון, איימי קוני בארט. מינוי שמרני לכל החיים | Photo: Andrea Hanks, The White House (CC BY 2.0)
בדעת מיעוט
הבעיה בשיטת הייצוג האמריקאית נעוצה בכך שהיא מניחה פעם אחר פעם את הכוח הפוליטי בידיה של מפלגת מיעוט. החוקה האמריקאית שנכנסה לתוקף ב-1789 מאפשרת את העיוות הזה באמצעות חלק מסעיפיה, שנועדו, לפי החזון והתכנון של האבות המייסדים שניסחו אותה, להגן על המדינות הקטנות מפני עריצות הרוב במדינות הגדולות. אבל השינויים שעברה אמריקה הפכו את העקרון וההיגיון הזה על ראשם.
חוליַיה העיקריים של החוקה האמריקאית הארכאית מתבטאים בשלושה עיוותים מבניים: ב״קולג׳ האלקטורלי״ (electoral college); במבנה הסנאט, שנוסד סביב העקרון היסודי והבלתי ניתן לשינוי של "מדינה אחת שווה שני סנאטורים"; ובשיטה העקומה לשרטוט מחוזות הבחירה לבית הנבחרים, שבמרכזה ה״ג׳רימנדרינג״: שרטוט יצירתי של מחוזות הבחירה למושבים בבית הנבחרים, שנועד להיטיב עם המפלגה ששולטת בבית המושל ובית המחוקקים של אותה מדינה (ראו בהרחבה בכתבה שפרסמנו בחודש שעבר).
העיוות הראשון הוא המוסד הארכאי והלא מובן (מחוץ להקשרו ב-1787-1789) של ״הקולג׳ האלקטורלי״, או ״שיטת האלקטורים". בשיטה זו, מדינה מעניקה את כל הקולות, או "אלקטורים", שלה – שקלול שני הסנאטורים ומספר נציגיה בבית הנבחרים – בהתאם להצבעת רוב אוכלוסייתה. ברמה הארצית, המועמד לנשיאות שזוכה ב-270 אלקטורים או יותר מנצח במרוץ.
ב-224 שנותיה הראשונות, רק שלושה נשיאים בארה"ב נבחרו בזכות הקולג׳ האלקטורלי בעודם מקבלים מיעוט קולות: ג׳ון קווינסי אדמס ב-1824, רת׳רפורד הייז ב-1876 ובנג׳מין הריסון ב-1888. ב-20 השנים האחרונות זה קרה פעמיים: בוש ב-2000 וטראמפ ב 2016, שניהם רפובליקאים. תיאורטית, זה עשוי להתרחש שוב בבחודש הבא.
סקר גדול של "גאלופ" הראה כי 61% מהציבור רוצים בביטולו של המוסד הזה. באופן לא מפתיע, 83% מהם מזדהים כדמוקרטים ורק 23% כרפובליקאים.
הסנאט: משקל קליפורניה כמשקל וויומינג
חרף הבעיות הרבות בקולג' האלקטורלי, העיוות המבני הגדול ביותר הוא הייצוג בסנאט. עקרון "מדינה אחת=שני סנאטורים" נועד להגן על מדינות קטנות ולאפשר להן ייצוג שווה בסנאט. אך תנודות אוכלוסין והתפתחות המדינות יצרו עם הזמן אבסורד עצום בייצוג. כך למשל קליפורניה, על כמעט 40 מיליון תושביה, מיוצגת על ידי שני סנאטורים – בדיוק כמו מדינת וויאומינג, שבה מתגוררים 590 אלף תושבים בלבד. אם רוב תושבי קליפורניה תומכים בזכות האשה להפלות או במגבלות על רכישת נשק והחזקתו, ורוב תושבי וויאומינג מתנגדים לכך, מתקיים ביניהם תיקו תיאורטי, אף שבקליפורניה גרים פי 68 יותר אמריקאים.
דוגמה אקטואלית: בבחירות 2016, הרפובליקאים לא זכו ברוב קולות המצביעים בבחירות לנשיאות, בבחירות לסנאט (שליש ממנו) ובבחירות לבית הנבחרים. למרות זאת, ועד 2018, הם שלטו בכל שלושת מוקדי העוצמה בזכות מבנה השיטה ובזכות העובדה שהדמוקרטים זוכים ברוב גדול ״במקומות הלא נכונים״ מבחינת השיטה: במדינות הגדולות ועתירות האוכלוסייה, אבל לא במספיק מדינות חקלאיות ודלילות אוכלוסין.
העיוות רק ילך ויחריף: ב-2040 יתגוררו 70% מהאמריקאים ב-15 מדינות וייוצגו בסנאט בידי 30 סנאטורים. השאר יתגוררו ב-35 מדינות דלות אוכלוסין וייוצגו בידי 70
המספרים הבאים מספרים היטב את הסיפור: ב-2040 יתגוררו 70% מהאמריקאים ב-15 מדינות וייוצגו בסנאט בידי 30 סנאטורים. שאר ה-30% יתגוררו ב-35 מדינות דלות אוכלוסין וייוצגו בידי 70 סנאטורים. גם להציג את המשוואה כך: באותה שנה יתגוררו 50% מהאמריקאים בשמונה מדינות – קליפורניה, ניו יורק, פלורידה, טקסס, ג׳ורג׳יה, אילינוי, צפון קרוליינה ואוהיו. הם ייוצגו בידי 16 סנאטורים, כלומר 16% מהסנאט.
עוד דוגמה לעיוות היא השיטה להתיר תיקו 269-269 בקולג׳ האלקטורלי. במקרה כזה, ההכרעה על זהות הנשיא עוברת לבית הנבחרים. זה קרה רק פעם אחת בהיסטוריה, ב-1876 (ושוב בסדרה הקומית Veep). במצב כזה, ל״משלחת הקונגרסיונלית״ של כל אחת מ-50 המדינות – שני הסנאטורים ומספר חברי בית הנבחרים של אותה מדינה – יש קול אחד. הקול הזה מייצג את הרוב בתוך אותה משלחת קונגרסיונלית. זהו מצב אבסורדי, שבו למפלגה עם רוב בבית הנבחרים אין רוב במניין המדינות – וזה בדיוק המצב כיום: בעוד לדמוקרטים רוב בבית הנבחרים, הרפובליקאים מחזיקים ברוב ב-26 מדינות, הדמוקרטים ב-22 ובשתיים (פנסילבניה ומישיגן) יש שוויון.
הפתרון של הדמוקרטים? להרחיב את מגרש המשחקים
למותר לציין כי העיוותים הללו משחקים לטובת המפלגה הרפובליקנית, שציבור בוחריה – המורכב בעיקרו מלבנים, מבוגרים ואנשים בעלי השכלה בסיסית – הולך וקטן ביחס להתרחבות הקהילות האפרו-אמריקאית, הלטיניות, ההיספניות, האסיאתיות וקהילות המיעוטים האחרות, אשר מצביעות ברובן לדמוקרטים. והמתח בין מספר המצביעים ל(תת-)ייצוגם בשלוש הרשויות מתחיל להיות בלתי נסבל. במצב זה, אם הדמוקרטים יזכו השנה בנשיאות וברוב בסנאט (עליו, אם ייכשלו הפעם, יוכלו להשתלט גם ב-2022) וישמרו על הרוב שלהם בבית הנבחרים, תהיה באפשרותם להוציא לפועל מהלכים משמעותיים כדי להילחם בעיוותים המבניים העמוקים האלה.
נתחיל מהסוף: אחת האפשרויות הריאליות הוא להגדיל את מספר המדינות באיחוד. זהו הליך פשוט יחסית, ללא סיבוכים חוקתיים, ללא דרישות רוב בלתי ניתנות להשגה ובעל היתכנות גבוהה. ואם ההצעות של הדמוקרטים להגדלת מספר השופטים בבית המשפט העליון, כדי לאזן שופטים שמונו בידי נשיא שלא זכה ברוב קולות ואושרו בידי סנאט שמייצג מיעוט, הן בבחינת נשק גרעיני-פוליטי טקטי – הרי שהגדלת מספר המדינות היא הנשק האסטרטגי.
כל מדינה חדשה תיוצג באופן מיידי על ידי שני סנאטורים, וחבר בית נבחרים אחד על כל 720,000 תושבים
מבחינה פוליטית, משמעותה של מדינה חדשה היא מיידית: שני סנאטורים ותוספת של חבר בית נבחרים אחד על כל 720,000 תושבים (מספר שעתיד לגדול לאחר עיבוד נתוני מפקד האוכלוסין של 2020, עם הגידול באוכלוסיה הכללית וקביעת מחוזות הבחירה הקונגרסיונלים – וכמובן שמכאן גם הקולג׳ האלקטורלי ישתנה).
הסעיף הרלוונטי לצעד זה בחוקה הוא סעיף 4, חלק 3, פסקה 1 (Article IV, Section 3, Clause 1). הסעיף, הקרוי גם ״סעיף המדינות החדשות״, מתיר וקובע את התנאים והקריטריונים לקונגרס לצרף לאיחוד מדינה חדשה, מעבר ל-13 שהיו קיימות כאשר החוקה נכנסה לתוקף במארס 1789. הסעיף מתיר את צירופה של מדינה חדשה ובלבד שלא חצבה שטח או השתלטה על שטח השייך למדינה אחרת, אלא באישור אותה מדינה ובאישור הקונגרס.
המקרה היחיד בו נעשה שימוש בסעיף 4 דנן התרחש בעת מלחמת האזרחים: לאחר שמדינת וירג'יניה פרשה מהאיחוד לטובת הקונפדרציה הדרומית, פרשו ממנה כמה מחוזות כדי להקים מדינה חדשה, ״מערב וירג׳יניה״, שצורפה לאיחוד. מאז צורפו 37 מדינות, כאשר רק שש מהן לא היו ״טריטוריה בעלת זיקה לשטח אמריקאי מוכרז וריבוני״, לדוגמה קליפורניה וטקסס.
איך זה עובד?
במקביל לחוקה ונלווה לה, חוקק הקונגרס את ״חוק האיפשוּר", The Enabling Act, שקובע כללי מותר ואסור להצטרפות לאיחוד – ברוח התקופה ובהתאם לצרכיה ואתגריה. הוא דורש קודם כל כי הטריטוריה תחיל את אותם כללים על עצמה (לדוגמה: איסור על עבדות). החוק מתיר לתושבי טריטוריה כלשהי בשליטה אמריקאית, לאחר שגיבשו חוקה העולה בקנה אחד עם חוקת ארה"ב ואיננה סותרת אותה מהותית, לבקש מעמד של מדינה באיחוד.
לאחר ניסוח החוקה המקומית, ובהינתן שמתקיימים התנאים הפוליטיים המעידים שהמועמדות תישקל ברצינות, תושבי אותה טריטוריה מחוייבים במשאל עם. היה ונמצא הרוב להצטרפותה לאיחוד האמריקאי, מגיש הפרלמנט או המועצה של אותה טריטוריה בקשה רשמית להצבעת הקונגרס. בקונגרס נדרש רוב רגיל להצבעה, ואם הוא מאשר את הבקשה היא מועברת לנשיא לחתימתו.
מעמד חתימת החוקה האמריקאית - ציור שמן של Howard Chandler Christy התלוי בקונגרס האמריקאי | Image is in the public domain
חשוב לציין שהקונגרס איננו מחוייב לקבל כל בקשה למדינה חדשה, גם אם היא עומדת בכל התנאים המקדימים ההכרחיים. מדינת Deseret של המורמונים, סביב העיר סולט לייק סיטי, נפסלה ב-1849; ובתחילת המאה הקודמת ביקשו חמישה שבטי ילידים (״אינדיאנים״), כולל שבטי הסמינול והצ׳רוקי הגדולים, להתאגד, להחזיר לעצמם את השטחים שנלקחו מהם ולהקים מדינה – אך נדחו. במקום זאת, וכדי למנוע מצב של מדינה עוינת או בעלת רוב דמוגרפי מובהק, הקונגרס יזם במקומה מדינה מעורבת, וב-1907 נוסדה אוקלהומה.
ישנם שטחים שחיכו 50 שנים בטרם אושר מעמדן כמדינה – ניו מקסיקו והוואי, למשל – ואילו מדינות אחרות, דוגמת מישיגן, קיבלו מעמד שמימושו עוכב במשך שנים רבות בשל חילוקי דעות טריטוריאליים עם מדינה שכנה.
לצרף מדינות חדשות – או לפצל את הקיימות
אם יצליחו באופן מלא בנובמבר, בפני הנשיא לעתיד ג׳ו ביידן והקונגרס שבשליטת הדמוקרטים יעמדו שתי דרכי פעולה עיקריות: תוספת מדינות ופיצול מדינות.
שתי המועמדות העיקריות להצטרף לאיחוד הן פורטו ריקו ועיר הבירה, וושינגטון די.סי. פורטו ריקו היא ״שטח אמריקאי בלתי מאוגד" (Unincorporated). מאז 1953 היא ״שייכת״ לארה״ב אבל איננה חלק ממנה. הקונגרס חוקק חוקים, נשיאים פרסמו צווים אקזקוטיביים, ובאי עצמו התקיימו שלושה משאלי עם סביב שאלת המעמד, אך בכל אחד מהם לא התקבל רוב בעד קבלת מעמד מדינה. עם זאת, בשני סקרים גדולים שנערכו ב-2017 ביקש רוב של יותר מ-60% להצטרף לארה"ב כמדינה. אוכלוסיית פורטו ריקו מונה 2.86 מיליון – מספר המציב אותה, היפותטית, במקום ה-31 מבין 50 המדינות בארה״ב כיום.
שאלת מעמדה של וושינגטון די.סי הרבה יותר כואבת לתושבי העיר, שמשלמים מיסים לממשלה הפדרלית, אך אינם זוכים לייצוג בקונגרס. במקום זה, המחוז שולח שלושה נציגים לבית הנבחרים על תקן משקיפים וללא יכולת הצבעה. בעיר וושינגטון עצמה מתגוררים 706,000 תושבים (לא כולל ערי לוויין ופרברי הענק הנמצאים במדינות וירג׳יניה ומרילנד השכנות). אולכוסיית שתי מדינות, וויאומינג (590 אלף) ו-ורמונט (626 אלף), קטנות ממנה, ואוכלוסיית אלסקה (738 אלף) גדולה ממנה אך במעט.
אם דקוטה פוצלה לשתי מדינות צפון דקוטה ודרום דקוטה – מדוע שלא תהיינה גם שתי קליפורניות, צפון קליפורניה ודרום קליפורניה?
סקר של ״הניו יורק טיימס״ וסיינה קולג׳ מהשבוע שעבר הראה תמיכה של 59% במתן מעמד מדינה לפורטו ריקו ווושינגטון די.סי., אם שתיהן יתקבלו כמדינות. המשמעות היא תוספת של ארבעה סנאטורים וארבעה חברי בית נבחרים – שלושה לפורטו ריקו ואחד לדי.סי. אם התהליך הזה יבשיל בשנתיים הקרובות, לפי הפרופיל הפוליטי-חברתי-תרבותי והכלכלי של השתיים, כל שמונת חברי וחברות הקונגרס שישלחו יהיו דמוקרטים.
האופציה השנייה העומדת בפני הדמוקרטים היא פיצול מדינות קיימות. אם יש שתי דקוטות, צפון ודרום, שלהן אוכלוסיה מצרפית של 1.65 מיליון – מדוע שלא תהיינה שתי קליפורניות, צפון קליפורניה ודרום קליפורניה? זו מדינה של קרוב ל 40 מיליון תושבים, אז מדוע לא לפצלה? אפשרות נוספת היא לונג איילנד, המזרחית לעיר ניו יורק, לה אוכלוסיה של 7.65 מיליון – נתון שמציב אותה במקום ה-13 מבין 50 המדינות. לונג איילנד הרבה פחות דמוקרטית מאשר וושינגטון או פורטו ריקו (ואגב ניו יורק – ברוקלין וקווינס, שניים מחמשת רובעי העיר ניו יורק, לבדם גדולים באוכלוסייתן מ-12 מדינות קיימות).
פיצול מדינות כדי לייצר מדינה חדשה היא האפשרות הפחות סבירה והיותר מורכבת, אם כי יש בה לא פחות היגיון פוליטי, חברתי וכלכלי.
התוצאה וטיעוני הנגד
הגדלת הסנאט (בארבעה סנאטורים או יותר) באמצעות תוספת מדינות תהפוך אותו ליותר ייצוגי ופחות גוף המשקף אמריקה של מיעוט לבן-נוצרי במדינות חקלאיות ודלות אוכלוסין. אף שהתוספת לא תשנה את העיוות הבסיסי הטמון בעקרון "מדינה אחת=שני סנאטורים", יש בצעד שכזה איזון קשב גדול יותר לרוב באמריקה, ומכאן לחקיקה ברוח רצון הרוב וערכיו – למשל באישור מועמדים לבית המשפט העליון. נושאים כמו הפלות, החזקת נשק, ביטוח רפואי לכל והגירה הגיעו בשנים האחרונות למפתנם של סנאט רפובליקאי ובית משפט עליון שמרני; כצפוי, הם הוכרזו כ-Legislation Dead on Delivery כבר ביום הראשון, אף שקודמו על ידי נשיא דמוקרטי שזכה ביותר מ-50% מהקולות ורוב בבית נבחרים דמוקרטי.
חשוב לציין כי בניגוד להגדלת מכסת השופטים בבית המשפט העליון מ-9 ל-11 או אפילו ל-13, בניגוד לרפורמות בעבודת הסנאט ובניגוד לתרגיל הפיליבסטר (עליו הרחבנו כאן), תוספת מדינות איננה הפיכה באמצעות רוב אחר בקונגרס עתידי.
ובכל זאת, מהם טיעוני הנגד המהותיים, שסביר שיבוטאו בצעקות רמות וצדקניות אם הדמוקרטים יזמו מהלך של הוספת מדינות לאיחוד?
ראשית, הרפובליקאים יצווחו ״הפיכה״ ויטענו לפוליטיזציה מפלגתית מובהקת של תהליך הענקת מעמד מדינה. אלא שהתהליך זה תמיד היה פוליטי ותמיד היו בו יסודות של פוליטיקה מפלגתית וחישובי עלות-תועלת פוליטיים של הנשיא המכהן. כך, למשל ב-1864, ערב הבחירות, הרפובליקאים (של אז) חששו שהנשיא לינקולן עלול להפסיד ושלא יהיו להם די קולות להצבעה על ביטול העבדות. מה עשו? העניקו מעמד מדינה לנבאדה.
הטיעון הרפובליקאי המשמעותי והרציני מכולם נגד הגדלת המדינות היא שמהלך כזה פותח פתח לבופה ״אכול כפי יכולתך״ פוליטי
דבר דומה ארע ב-1888 כאשר החלטה לצרף שתי מדינות, ניו מקסיקו ודקוטה, הושעתה בעקבות הניצחון של בנג׳מין הריסון הרפובליקאי. הרפובליקאים ייבשו את ניו מקסיקו עד 1912 ואילו את דקוטה פיצלו לשתי מדינות, צפונית ודרומית, כדי להגדיל את ייצוגם בסנאט בעוד שני סנאטורים.
שנית, הרפובליקאים יטענו שתוספת מדינה קטנה תטה את הכף בסנאט. זו טענה נפסדת משום שזה בדיוק המצב כיום: מדינות קטנות מטות את הכף ומעניקות יתרון פוליטי מבני למיעוט, כפי שפורט כאן מוקדם יותר. יש גם חוסר היגיון וחוסר הגינות בסיסית בטיעון הזה. בבחירות 2016, למשל, טראמפ קיבל יותר קולות בברוקלין מאשר בכל מדינת אלסקה – אלא שבברוקלין הוא הובס ואילו את אלסקה ניצח, כך שהעיוות פועל בצורות שונות ומשונות.
שלישית – וזה הטיעון הרפובליקאי המשמעותי והרציני מכולם – תוספת מדינות פותחת פתח לבופה ״אכול כפי יכולתך״ פוליטי. זהו טיעון על-מערכתי ולאומי. רוב משתנה, מגמות הצבעה משתנות, מעבר הצבעה מקבוצות ומגזרים ושינויים בערכי רוח הזמן מייצרים רוב שונה. אם אפשר ״לאזן״ היום, אפשר יהיה ״לאזן מחדש״ מחר, כלומר – יש סיכוי שארה״ב תמצא עצמה בעוד 20-15 שנים כפדרציה רופפת של 60 או 70 מדינות. האם זה יעיל? משיל? מי שמתחיל עם פורטו ריקו, יגמור עם עוד ועוד מדינות חדשות ומלאכותיות לגמרי שנוצרו משיקולים פוליטיים.
על אף שזהו טיעון תקף וכבד משקל, הוא איננו עונה על השאלה היסודית והמרכזית של הנושא: עד מתי תוכל המערכת הפוליטית האמריקאית לעמוד על תילה, לתפקד ולהניח שישנם בלמים ואיזונים המגינים עליה, כאשר היא מעוותת באופן מבני ואיננה ייצוגית, ומכאן שאיננה דמוקרטית על פי עקרון שלטון הרוב?
אלון פנקס שימש יועץ מדיני וראש מטה לארבעה שרי חוץ, חבר בצוותי המו״מ עם סוריה ועם הפלסטינים, חבר בצוות התכנון האסטרטגי ישראל-ארה״ב וקונסול כללי בניו יורק.
(צילום: באדיבות המחבר)