בייג'ין מביעה עד כה קורת רוח ממהלכיו של הממשל האמריקאי החדש, שהופך החלטות רבות של ממשל טראמפ שלא היו נוחות לה. "דיפלומטיית החיסונים" משמשת אותה בינתיים למלא את הוואקום המנהיגותי שארה"ב, המתקשה לחסן את אוכלוסייתה, הותירה במזרח התיכון
רה"מ נתניהו וראש ממשלת סין לי קיצ'יאנג בביקור רשמי בבייג'ין, ב-2017 | Photo by Lintao Zhang/Getty Images
מאז האביב הערבי בתחילת העשור הקודם, החלה סין להגביר את פעילותה במזרח התיכון. גישתה לאזור נעה על הציר שבין רצון לנצל הזדמנות להרחיב את טווח ההשפעה שלה ולקטוף פירות גיאופוליטיים, לבין רתיעה מהמשתנה הקבוע ביותר במזרח התיכון – חוסר היציבות. במקביל, אף שטביעת הרגל שלה באזור גוברת באופן קבוע, בייג׳ין תמיד מחשבת את צעדיה ביחס למתחרה הגדולה בארה"ב. וכך, בעוד ממשל ביידן עסוק בחישוב מסלול מחדש במזרח התיכון (ובכלל) ובזניחת מורשת טראמפ, סין עוקבת בדריכות ומתכננת את צעדיה בהתאם.
בנאומו המשמעותי הראשון בנושא מדיניות החוץ שהתקיים במחלקת המדינה ב-4 בפברואר, תיאר הנשיא ביידן את סין כ"מתחרה הרצינית ביותר עמה מתמודדת כעת ארה"ב" – עמדה המשותפת לרוב השחקנים במערכת הפוליטית האמריקאית. המשמעות היא שהממשל החדש יצטרך לקחת בחשבון את הענק הסיני בתכנון רבים מצעדי מדיניות החוץ שלו, כולל במזרח התיכון.
לאחר ארבע שנים של מדיניות חוץ אמריקאית קפריזית, סין בוחנת כיום את ההשלכות האסטרטגיות של נשיאות ביידן הטרייה – ובפרט לגבי המזרח התיכון
מעורבותה של סין באזור צמחה משמעותית מאז 2013, אז השיקה את יוזמת ״דרך המשי החדשה״ (Belt and Road Initiative) – תוכנית גרנדיוזית ליצירת נתיבי סחר ימי ויבשתי מסין למדינות רבות בעולם, כולל למזרח התיכון. על פי ההערכות, התכנית השאפתנית תעבור בין כ-65 אחוז ממדינות העולם ותעלה יותר מטריליון דולר. במסגרת התכנית, ההתמקדות המסורתית של סין באנרגיה התרחבה במזרח התיכון לתחומים נוספים, וכיום היא מעורבת במספר רב של פרויקטים של תשתית, ערים חכמות, מרכזי חדשנות ופרויקטים של רשתות סלולר הדור החמישי. בשנת 2016 הפכה סין למשקיעה הזרה הגדולה ביותר באזור. המיקום המרכזי של המזרח התיכון בתכנית מצביע על משמעותו הגוברת לאינטרסים הסיניים ולמדיניות החוץ של בייג׳ין.
לאחר ארבע שנים של מדיניות אמריקאית קפריזית בזירה הבינלאומית, סין בוחנת כיום את ההשלכות האסטרטגיות של נשיאות ביידן הטרייה לא רק על היחסים הבילטרליים עם ארה"ב, אלא גם ביחס לעולם כולו והמזרח התיכון בפרט, והיא צפויה לעדכן את מדיניותה באזור בהתאם.
הסכמי אברהם והסכם הגרעין עם איראן
גישתו של ממשל טראמפ למזרח התיכון, שם השיג את מרבית הישגי מדיניות החוץ שלו, הציבה אתגרים בפני שאיפותיה האזוריות של סין, אך גם פתחה בפניה הזדמנויות. מצד אחד, סין הפיקה פירות מדיניים ממה שנתפס בעולם, בעיקר בתחילת כהונת טראמפ, כנסיגה הדרגתית של ארה"ב מן האזור, מהלך שהחל עוד בימי אובמה. מצד שני, המדיניות האגרסיבית של טראמפ נגד איראן, כולל פרישתו מהסכם הגרעין עמה (JCPOA), דרך תמיכתו החד-משמעית בישראל ועד הדחיפה המשמעותית מצד הממשל לחתימה על הסכמי אברהם, עוררה חששות בבייג'ין.
סין האמינה ששינוי פרדיגמה כמו זה שניסה טראמפ לקדם בעידוד הסכמי השלום לא יועיל לאינטרסים של סין באזור, והעריכה כי המאמץ אף יואץ אם טראמפ יזכה לכהונה שנייה. בייג'ין, שעד אז ניווטה בהצלחה את יחסיה באזור תוך פיתוח קשרים במקביל עם איראן, ערב הסעודית, מדינות המפרץ וישראל, דאגה שההסכמים יובילו להקמת קואליציה אזורית חדשה נגד טהראן בראשות ארה"ב. התפתחות כזו היתה מסכנת את יכולתה של סין להמשיך לשמר קשרים טובים עם כל השחקניות המרכזיות באזור – היבט קריטי בהצלחת פרויקט "דרך המשי החדשה".
בהמשך לחששה מהסכמי אברהם, יציאת ארה״ב מהסכם הגרעין נתפס כצעד נוסף בדרך לבידודה של איראן באזור, באופן שיקשה על סין לקיים קשרים עם טהראן במקביל לקשריה עם ישראל והמדיניות הסוניות המובילות. לפיכך, מבחינת סין, החדשות הטובות הן כי הבידוד והמצוקה שמהם סבלה איראן בתקופת טראמפ עשויים לבוא לקצם תחת ממשל ביידן. מוקדם להעריך מהם הסיכויים שארה"ב תחזור להסכם הגרעין, אך הסימנים המקדימים מצביעים על פתיחות לנושא והתאמות אפשריות של תקופת הנשיאות של ביידן.
התפתחות שכזו תביא ככל הנראה להפחתת חלק מהלחצים ביחסים בין טהראן לבייג'ין. נכון לעכשיו, סין היססה לסיים את תהליך חתימתה על הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי ל-25 שנה עם איראן מיולי אשתקד. אך אין ספק כי הפחתת הלחץ הבינלאומי על איראן תאפשר לבייג'ין להרחיב את אחיזתה במזרח התיכון ולחזק את קשריה עם הרפובליקה האיסלאמית, המשמשת עבורה כמקור חשוב לנפט ומרכיב מרכזי ב"דרך המשי החדשה".
האם כהונת ביידן היא הזדמנות לבייג'ין?
כפי שנכתב למעלה, לפחות בהיבטי היחס לאיראן, סין רואה בממשל ביידן חדשות טובות לאינטרסים האזוריים שלה. חזרה פוטנציאלית להסכם הגרעין, כמו גם גישה מאוזנת יותר ביחס למדינות האזור (כידוע, ממשל טראמפ סימן בצורה ברורה את ידידיו ואויביו באזור), מסירות עבור סין חסמים גיאופוליטיים רבים. לדוגמה, אחת ההחלטות הראשונות של ביידן בתפקיד הייתה להקפיא באופן זמני את מכירות הנשק לסעודיה ולאיחוד האמירויות, ולבחון מחדש את כל חבילות מכירת הנשק שאושרו על ידי ממשל טראמפ.
יתרה מכך, הממשל החדש משך את תמיכת ארה"ב בלחימה הסעודית בתימן, אשר במשך שש שנים זורע הרס עצום במדינה הענייה וגורם לרעב המוני. עבור הסינים, הרואים במכירות הנשק אקט המעודד את סעודיה ואיחוד האמירויות הערביות להתמיד בסכסוך המר שלהן עם איראן, עמדתו של ביידן מציעה חזרה לגישה מאוזנת ומדודה יותר. במקביל, התקררות במערכות יחסים ארה"ב-סעודיה וארה"ב-איחוד האמירויות פותחת פתח לחיזוק יחסיה של בייג'ין עם המדינות האלה.
נציגי סין וסוריה חותמים על הסכם שיתוף פעולה כלכלי, במארס 2020. סין נחושה להישאר ביחסים טובים עם כל הצדדים הנצים במזרח התיכון | Photo by Ammar Safarjalani/Xinhua via Getty
בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חזרתו של פתרון שתי המדינות לשולחן – אחרי שננטש רשמית על ידי ממשל טראמפ – מלמדת גם היא על חזרה למדיניות מוכרת ונוחה יותר לסין במזרח התיכון. מאז חתימת הסכמי אברהם על מדשאת הבית הלבן בספטמבר האחרון, בייג'ין קוננה כי "מה שמכונה הסכם השלום בין הישראלים לערבים אינו שלום עבור הפלסטינים". בעוד שככל הנראה מדובר יותר במס שפתיים מאשר דאגה כנה לפלסטינים, האינטרס של בייג'ין הוא להפחית את המתיחות בין הצדדים ולאזן את יחסיה עם העולם הערבי וגם עם ישראל. חזרה לפתרון שתי מדינות מחזירה את הדברים ל"אזור הנוחות" של סין.
בייג'ין מקווה כי גישה אמריקאית עקבית יותר לאזור תביא עמה חזרה לסטטוס קוו המוכר והנוח לניווט. אמנם, היא אינה רוצה לראות את ארה"ב מעמיקה את מעורבותה באזור, אך בו בעת היא מודעת ליתרונות שהנוכחות הצבאית האמריקאית מספקת, שעיקרן הבטחת שקט תעשייתי המאפשר לבייג'ין לטפח יחסים כלכליים, מבלי להישאב לסכסוכים אזוריים.
ביחס למערכת היחסים הישירה בין וושינגטון לבייג'ין, הסימנים המוקדמים מעידים כי גישתו של הנשיא ביידן לסין לא תהיה שונה במהותה מזו של קודמו בתפקיד, אך היא תבוא לידי ביטוי בצורות אחרות, ותתמקד בגיבוש קואליציות ובריתות בינלאומיות נגד סין.
דיפלומטיית קורונה
לאחרונה, הוכיחה בייג'ין את נכונותה למלא את החלל שהותירה ההתנתקות של ארה"ב מהזירה הבינלאומית בנושא בשנה החולפת. סין הצליחה לנצל את העיסוק האמריקני במשברים פוליטיים פנימיים ובהתמודדותה הכושלת במגפה, על מנת לחזק את מעמדה במזרח התיכון באמצעות מה שניתן לכנות ״דיפלומטיית הקורונה״ יעילה.
לאחר שבתחילת המגפה הופנו בעולם אצבעות מאשימות כלפי סין, היא הצליחה למנף את המשבר כדי לחזק את מעמדה הבינלאומי. מסעות "דיפלומטיית החיסונים״ וחלוקת ציוד רפואי למדינות רבות חיזקו את תדמיתה כמעצמה עולמית. בעוד ארה"ב ואירופה רוכשות את מרבית החיסונים "המערביים", כמו פייזר/ביונטק או מודרנה, סין מציעה את החיסון שלה, מתוצרת "סינופרם" הממשלתית, למדינות במזרח התיכון. בנוסף, על סמך קבלת הפנים החיובית למשלוחי האספקה הרפואית שלה בתחילת ההתפרצות, השתמשה סין במדינות כמו מצרים, ערב הסעודית, בחריין וירדן לצורך ניסויי השלב השלישי של החיסונים שלה.
סיוע אמריקני בתחום החיסונים אינו נראה באופק ומדינות המזרח התיכון, שרגילות לשאת עיניהן אל וושינגטון בעתות משבר, מוצאות עצמן תלויות במעצמות אחרות
בחריין ואיחוד האמירויות, העושות שימוש בחיסון הסיני, הן בין המובילות בעולם בשיעורי ההתחסנות, ומפגרות אך במעט מישראל במספר המחוסנים ביחס לגודל האוכלוסייה. כך, בעוד שסיוע אמריקני בתחום החיסונים אינו נראה באופק, המזרח התיכון – אזור שרגיל לשאת עיניו אל וושינגטון בעתות משבר – מצא עצמו תלוי במעצמות אחרות או ביוזמות גלובליות כמו COVAX (יוזמה של ארגון הבריאות העולמי להבטחת הפצה הוגנת של חיסוני קורונה ברחבי העולם, שממשל טראמפ לא לקח בה חלק). ככל שסין תמשיך בנתיב הזה ותמנף את דיפלומטיית החיסונים שלה ככלי נוסף לביסוס מעמדה האזורי, ממשל ביידן צפוי להתקשות בבנייה מחדש של האמון המזרח תיכוני בארה"ב.
מה צופן העתיד למעמדן במזרח התיכון של המעצמות העולמיות?
בעוד שבתחילת דרכו ימשיך ממשל ביידן ליהנות מההשפעה וההישגים של ממשל טראמפ במזרח התיכון, הדרך לא תהיה קלה עבורו בהמשך. שיפור היחסים עם איראן, מבלי לפגוע באלה עם ישראל וערב הסעודית במקביל, יהיה אתגר משמעותי. וגם תהליך השלום הישראלי-פלסטיני לא יניב דיבידנדים בעתיד הנראה לעין.
השאלה כיצד ינווט הממשל החדש בין סדרי העדיפויות המתחרים ויתמודד עם הסכסוכים הגאופוליטיים העמוקים באזור, נותרה לפי שעה ללא תשובה. במקביל, אם יתחזקו הרוחות הקרות המנשבות מכיוון ממשל ביידן כלפי סעודיה, הן עשויות לסלול את הדרך להגדלת ההשפעה הסינית בממלכה – כשברקע, המסחר וההשקעות הדו-צדדיים בין בייג׳ין לריאד כבר צמח משמעותית בשנים האחרונות.
הלכה למעשה, סביר שבתחילת הדרך תאמץ סין גישה זהירה ותלמד בצורה מדוקדקת כיצד נוהג ממשל ביידן. אמנם, חזרה לסטטוס קוו של עידן טרום-טראמפ, הן ביחס להסכם הגרעין האיראני והן ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, עשויה להקל על חששות רבים של סין. אך התמקדותו של ביידן בסין כאתגר האסטרטגי העיקרי של ארצו, והבטחתו להתמקד בבנייה מחדש של קואליציות כדי להתמודד עם עליית כוחה הבינלאומי, צפויות להציב אתגרים חדשים לפתחו של המשטר בבייג'ין.
יון סון היא עמיתת מחקר בכירה, מנהלת שותפה בתוכנית מזרח אסיה ומנהלת תוכנית סין במכון סטימסון בוושינגטון הבירה, ארה"ב.
ד"ר גדליה אפטרמן הוא ראש תוכנית יחסי ישראל-אסיה במכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה.