שירות החוץ מפורק במחשכים. הגיע הזמן לבנות אותו
המאמרים המומלצים
Please reload

שירות החוץ מפורק במחשכים. הגיע הזמן לשקם אותו

החלוקה השיטתית של סמכויות משרד החוץ בין משרדים וגופים שונים נועדה לאפשר לממשלה לנהל מדיניות חוץ ללא ביקורת ציבורית ופרלמנטרית. כדי לבטל את הנזק שהצעד הזה גורם למדיניות החוץ של ישראל, יש להשיב למשרד את כוחו ולהפוך את תהליכי קבלת ההחלטות לשקופים ונגישים
 

 בניין משרד החוץ בירושלים. פירוק שיטתי ומכוון | Photo: Doronef (CC BY-SA 3.0)

 

ב-9 בדצמבר 2017 פורסם סיפורה של דיפלומטית מצטיינת שהחליטה לעזוב את שירות החוץ. במכתב פרישה מריר היא כתבה: "הפיחות במעמדו של משרד החוץ בדיונים בתוך הממשלה, העברת סמכויות למשרד הביטחון בעיצוב מדיניות החוץ של המדינה, במקביל לאי מילוי משרות פנויות וכוונה לקצץ בתקציבים ובתקנים, הותירו את משרד החוץ מוחלש וללא כיוון... על שר החוץ להראות מנהיגות, לעצור את הדימום של שירות החוץ ולהפגין מחויבות לאנשי שירות החוץ ולמשימתם כזרוע האמונה על מדיניות החוץ בממשלה". הכתבה ציינה כי שר החוץ עומד בפני גל ביקורת מצד מחוקקים ודיפלומטים בכירים בדימוס, לאור מה שכונה על ידם כפירוק משרד החוץ, עזיבת בכירים, הקפאת מינויים חדשים ומוטיבציה ירודה.
 

למרות הדמיון, המובאה מעלה מתייחסת לדיפלומטית בשירות החוץ האמריקאי ולקוחה מהמגזין Foreign Policy. שמה של הדיפלומטית הפורשת, ששירתה בסומליה מטעם מחלקת המדינה, הוא אליזבת שקלפורד, ושר החוץ המותקף הוא מזכיר המדינה המפוטר רקס טילרסון.

 

הנה, יגידו הקוראים, לא רק משרד החוץ הישראלי מתמודד עם קיצוצים חדים בתקציבו, קושי באיוש משרות ובגיוס כוח אדם איכותי ועזיבה של בכירים – גם שירות החוץ של הגדולה שבידידותינו חווה משבר בממדים היסטוריים תחת ממשלו יוצא הדופן של הנשיא דונלד טראמפ. אך לפני שנתנחם בעובדה ששירות החוץ האמריקאי וזה הישראלי מצויים במשבר בעל סממנים דומים, עלינו לענות על השאלות הבאות: האם ישראל וארה"ב ישלמו מחיר דומה בגין החלשת שירות החוץ שלהן? האם האתגרים שעמן מתמודדות שתי המדינות בזירה הבינלאומית דומים? האם לרשות שתיהן עומדים מנגנונים דומים לפצות על היחלשותה של הזרוע האזרחית העוסקת במדיניות חוץ וביטחון לאומי?


התשובה לכל השאלות הללו שלילית. גורמים בממשלת ישראל – ובוודאי העומד בראשה – היו רוצים לחשוב שהמצב דומה, אך זו תהיה שגיאה חמורה. האתגרים הרציניים שעמם ישראל מתמודדת, לצד אלה שעלינו להיערך לקראתם בעתיד, מצריכים אסטרטגיה רצינית. במקביל לחיזוק כוחנו הצבאי, ישראל זקוקה לשירות חוץ חזק, נחוש ואסטרטגי, אשר יודע לתכנן קדימה. לצערנו, השירות שלנו, שנבנה בעמל רב ובמשך שנים ארוכות, עומד עכשיו בסכנה של ממש – הרחק מהעין הציבורית, במהלך חד-צדדי ושקט של ראש הממשלה אשר עובר תחת הרדאר.


בל נטעה – לתהליכים שהובילו לריסוק שירות החוץ יש יד מכוונת ומטרה ברורה: החלשת הפיקוח הציבורי והפרלמנטרי על מדיניות החוץ של הממשלה. מטרה זו נועדה לשרת אינטרסים פוליטיים צרים, ועומדת בסתירה לטובת המדינה. היעדר השקיפות במהלכי הרשות המבצעת לשינוי פניו של שירות החוץ מסתירה מהציבור את המהלכים הללו, ואינו מאפשר דיון ציבורי בנושא או פיקוח פרלמנטרי מספק שיוכל לעצור את המגמה המסוכנת הזו. על מנת להתחיל בתהליך ההבראה של שירות החוץ, על הכנסת והציבור לדרוש את חיזוק השקיפות והשבת סמכויות ניהול מדיניות החוץ לידי משרד החוץ.
 

השחיקה העקבית במעמדו של משרד החוץ
גורלה של ישראל, כך קבע דוד בן גוריון, תלוי בשילובם של שני גורמים זה עם זה: כוחה וצדקתה. לצד חשיבות יכולתם של כוחות הביטחון להגן על אזרחי ישראל, הנקודה החשובה הנוספת בדבריו של בן גוריון נוגעת ליכולתה של ישראל להצדיק את מדיניותה, גם לעצמה וגם מול בנות בריתה המשמעותיות בעולם. לאלו נודעת משמעות עצומה עבור האינטרסים האסטרטגיים והביטחוניים של המדינה, בטווחים קצרים וארוכים. שירות חוץ מקצועי ומתפקד הוא אמצעי קריטי ליכולתה של ישראל לקדם את מטרותיה. כפועל יוצא – ובניגוד למה שמצטייר מהשיח הציבורי המנומנם בנושא – מצבו של משרד החוץ הוא רלוונטי לחייהם ועתידם של אזרחי ישראל כולם.


מקום המדינה ובמשך שנים ארוכות היה משרד החוץ הגוף העיקרי האמון על גיבוש מדיניות החוץ ועל בניית היכולת להצדיק את מדיניות ישראל בפני הקהילה הבינלאומית. אך בשנים האחרונות, מתחת לרדאר, עובר המשרד תהליך הפוך: פירוק שיטתי, ביזור סמכויות, ועיקור יכולתו לקיים תהליכי תכנון אסטרטגי. את המהלך הזה מוביל ראש הממשלה ושר החוץ בנימין נתניהו, שבשנים האחרונות מחלק למקורביו ולסיעות הקואליציה את סמכויות משרד החוץ כתשורות פוליטיות.

היעדר שקיפות ופיקוח גורם לכך שהיום לציבור, כמו גם לכנסת, אין יכולת של ממש להגן על משרד החוץ מפני קריסה

רק כדי למנות כמה מהן: משרד ראש הממשלה קיבל את תפקיד "קידום מדיניות הממשלה בישראל ובעולם באמצעות כלי הסברה ותקשורת", משרד התפוצות את "חיזוק הזהות היהודית והקשר לישראל בתפוצות", המשרד לנושאים אסטרטגיים אורגן מחדש כדי ללחום את "הובלת המערכה כנגד תופעת הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל", כמו גם את "ייצוג עמדת הממשלה בכל הנוגע למערכה מול ארגונים חוץ ממשלתיים בארץ ובעולם". המשרד לענייני מודיעין אמנם אחראי על גיבוש מודיעין ואסטרטגיה בסוגיות מדיניות-ביטחוניות, אך עיסוקיו כוללים בתקופה האחרונה גם קידום יוזמות לפתרון חוסר היציבות ברשות הפלסטינית ויוזמות נוספות לשיתופי פעולה אזוריים. הוא חולק אחריות זו עם המשרד לשיתוף פעולה אזורי, האחראי על "פיתוח כלכלי ותשתיתי לקידום שיתוף פעולה אזורי". כל זאת, מבלי להזכיר את מינויו של ח"כ מייקל אורן לתפקיד סגן שר במשרד ראש הממשלה, שאחריותו היא עיסוק במדיניות חוץ, או את תפקידיו החשאיים של עו"ד יצחק מולכו, מקורבו של ראש הממשלה, שכלל אינם מדווחים לציבור או לכנסת, כולל כאשר הוא מנהל בעקיפין משא ומתן על גבולותיה העתידיים של המדינה.

 

נתניהו, למעשה, עוטף בסודיות את פעילות מערך החוץ כולו ובכך מוודא שלא יהיה ניתן לבקר את מעשיו – צעדים שלא אחת סותרים את המטרות והיעדים שעליהם מצהירה המדינה בגלוי. וכאשר הציבור מנסה להבין, למשל, מה הן תכניות העבודה של משרד החוץ או אילו סוגי פעילות נעשים בנציגויות, אין לו יכולת מעשית להצליח בכך.
 

הפגנה פרו-פלסטינית במינסוטה, ב-2013. סתירה באסטרטגיה לטיפול ב-BDS בין המשרד השונים

Photo: Fibonacci Blue (CC BY 2.0)

 

מובן מאליו שישנם עניינים שהשתיקה יפה להם, ושלא ייתכן שייחשפו. כיו"ר ועדת השקיפות של הכנסת, אני מקפידה לשים קו ברור בין הנושאים שעליהם חייבת לחול שקיפות מלאה לטובת הציבור, לבין אלו שבשל צרכים ביטחוניים ואסטרטגיים ראוי להשאיר מאחורי דלתיים סגורות. ואולם, אין זה המקרה בנוגע לרוב פעילות מערך החוץ. ההיעדר המוחלט של שקיפות ופיקוח גורם לכך שהיום לציבור, כמו גם לכנסת, אין יכולת של ממש להגן על משרד החוץ מפני קריסה – ולהעלות שאלות וספקות לגבי הכיוונים התכנוניים הנלקחים במשרד (ולרוב לא על ידו ממש).


באופן דומה, אין באפשרות הציבור לוודא שהאינטרסים שלנו אינם מופקרים בידי גורמים פוליטיים ובלתי מקצועיים. דוגמה אחת היא השגריר באו״ם דני דנון, שזכה להתמנות לאחד התפקידים הבכירים בשירות החוץ ללא כל ניסיון דיפלומטי קודם, ועל פי דיווחים בתקשורת קיים חשד שבמסגרת תפקידו השתמש בתקציב שנועד לקידום מעמדה של ישראל באו"ם לעריכת כנסים לפעילי ליכוד. דוגמה נוספת היא סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, שעמדותיה המוצהרות סותרות את עמדותיו הרשמיות של משרד החוץ והעומד בראשו – ולא פעם גורמות לישראל מבוכה בזירה הבינלאומית. ולראייה, מנהיגי התנועות היהודיות בארה"ב גינו לא פעם את הצהרותיה, וטענו בין היתר כי "סגנית השר ממשיכה לחבל באופן קשה ביחסי ישראל עם יהודי התפוצות ולגלות בורות מדהימה ביחס ליהדות ארה"ב".  

איך זה נראה בשטח?
יכולתה של ישראל לקדם מהלכים מדיניים נפגעה קשות כתוצאה מהמהלכים המתוארים כאן. בימים שבהם הקול שיצא ממדינת ישראל אל העולם היה אחוד וברור, יכולים היו מנחם בגין ויצחק רבין לחתום על הסכמי שלום עם שכנותינו מצרים וירדן, ומנהיגים כמו אהוד ברק ואריאל שרון יכלו לנקוט במהלכים חד-צדדיים כמו היציאה מלבנון ותוכנית ההתנתקות. מנהיגים המזוהים הן עם צדה הימני של המפה הפוליטית והן עם צדה השמאלי, עם פרטנר או בלעדיו, הצליחו לקדם תהליכים מדיניים.


את התוצאות של תהליך ריסוקו של משרד החוץ רואים בשטח. היעדר התיאום בין המשרדים השונים העוסקים בנושאי החוץ, הפוגעת בפעילות המערך כולו, הוא רק דוגמה אחת. לפי מנכ"ל משרד החוץ יובל רותם בהופעתו בפני ועדת השקיפות של הכנסת בסוף פברואר, מנגנון התיאום בין משרדו לבין המשרד לנושאים אסטרטגיים, למשל, לא קיים כלל: בעוד עמדת משרד החוץ לגבי אופן ההתמודדות עם תנועת החרם על ישראל (BDS) הייתה ונותרה למנוע ממנה את הבמה התקשורתית על מנת שלא תיהפך לתנועה לגיטימית, המשרד לנושאים אסטרטגיים רואה עניין זה באופן הפוך לחלוטין - הוא מארגן כנסים עתירי תקציבים שבהם ה-BDS הוא הכותרת הראשית, ומשקיע עשרות מיליוני שקלים בפרסום הנושא. לאחר שספג ביקורת על פעילותו, ביקש המשרד לנושאים אסטרטגיים וההסברה לפני שנתיים לקבל פטור מלא מחוק חופש המידע, ולא להיות מחויב כלל לדווח לציבור.
 

יתרה מכך, לא רק מהציבור נמנע מידע מהותי, כולל על הנעשה בתקציב של למעלה מ-230 מיליוני שקל. פעם אחר פעם מוצא עצמו משרד החוץ כקבלן הביצוע של המשרד לנושאים אסטרטגיים ולא כמוביל מדיניות. לדברי מנכ"ל משרד החוץ בדיון בכנסת, אנשי המשרד לנושאים אסטרטגיים משתמשים בנציגויות משרד החוץ כדי להגיע ליעדים שונים בעולם ואז "נעלמים לימים שלמים בלי שאיש יודע מה הם עושים ואיך הם עושים, ואף אחד לא מקבל על זה דיווח".


גם ההחלטות האחרונות על קיצוץ תקציבי שירות החוץ וסגירת נציגויות ישראליות בעולם התקבלו באופן דומה – ללא שקיפות וללא התייעצות עם גורמי המקצוע שיושפעו ממנה. ניתן היה להניח כי החלטות כבדות משקל שכאלה יונחו על ידי מסקנותיה והמלצותיה של ועדה מקצועית, אשר חקרה את הנושא לעומק ולקחה בחשבון את צרכיה המדיניים של מדינת ישראל. בפועל, כאשר שאלתי את מנכ"ל משרד החוץ על אופן קבלת החלטה זו והחלטות נוספות המשמעותיות לפעילות משרדו, התברר כי משרד האוצר היה זה שקיבל אותן, באופן שרירותי ומבלי שהתקיימה כל התייעצות עם משרד החוץ. למעשה, התכנון המקורי של משרד האוצר היה לסגור 22 נציגויות ולפטר עשרות עובדים במטה המשרד – החלטה שמותנה מאוחר יותר והתייצבה על סגירת שבע נציגויות "בלבד",  וגם זאת ללא כל תכנון ותעדוף.


כך קורה גם בסוגיית השכר של העובדים הקיימים. המשבר שנגרם עקב אי עדכון השכר של נציגי המשרד בחו"ל ב-16 השנים האחרונות כבר פגע קשות בשירות החוץ של ישראל: מספר הניגשים למיונים לקורס הצוערים צנח בכ-50% בחמש השנים האחרונות ועשרות משרות בנציגויות ישראל בחו"ל נותרו לא מאוישות. במקום ששירות החוץ יהיה מקום עבודה אטרקטיבי ויוקרתי, רבים בורחים ממנו כיום בחיפוש אחר ביטחון כלכלי.

השכר של נציגי משרד החוץ בחו"ל לא התעדכן כבר 16 שנה. כתוצאה, מספר הניגשים למיונים לקורס הצוערים צנח בכ-50% בחמש השנים האחרונות ועשרות משרות אינן מאוישות

אלו רק כמה דוגמאות מני רבות להחלטות ודרכי פעולה שפוגעות ביעדיו של משרד החוץ בפרט, ומערך החוץ הישראלי בכלל, ויכולות להתקבל רק בחסות המאבק הממשלתי בשקיפות המערך. כאשר תהליכים כמו קיצוץ תקנים וסגירת נציגויות, או אפילו חלוקת תחומי אחריות ברורה בין המשרדים השונים, נעשים כולם באופן הנסתר למעשה מפיקוח ציבורי – נבצר מאיתנו, כנבחרי הציבור, להציב את הבקרות הנדרשות על התהליכים ולקיים שיח על אלו שהוא תופס כשגויים.
מסך העשן שעוטף את פעילותו של מערך החוץ כיום, ומסתיר אותו מעיני הציבור, לא נוצר יש מאין; אף שהוא מתורץ כ"צורך אסטרטגי" של המדינה, מדובר למעשה בצורך אסטרטגי של אדם אחד – ראש הממשלה. נתניהו עוטף בסודיות את פעילות מערך החוץ כולו ובכך מוודא שלא ניתן יהיה לבקר את מעשיו, שלא אחת סותרים את המטרות והיעדים עליהם מצהירה המדינה בגלוי. נדמה לפעמים שהמצב אליו חותר נתניהו הוא כזה שבו אזרחי ישראל ילמדו על מצבה הבינלאומי של המדינה לא דרך הפרספקטיבה המקצועית של אנשי משרד החוץ, אלא רק באמצעות הפרסומים המשווקים בדף הפייסבוק שלו.
 

נזקים קשים למעמד המדינה בעולם
לאורך רוב שנותיה הצליחה מדינת ישראל לזכות בצורה מעוררת השתאות לתמיכת העולם המערבי, שראה בה בעלת ברית וזיהה בחברה הישראלית ערכים הקרובים לשלו. אולם בשנים האחרונות אנו רואים את התמונה משתנה. די להביט בצניחה הדרמטית של נתוני הזיקה לישראל בקרב סטודנטים יהודים בארה"ב כדי להבין את חומרת הבעיה: 40% מקרב הצעירים בני 29-18 מרגישים שאין להם קשר רגשי לישראל – כפול מאלה שענו תשובה כזו בגילאי 60 ומעלה.


מחקר שערך באחרונה מכון המחקר Pew מצביע על התחזקות המגמה. בשאלה לגבי התמיכה בצדדים במהלך סכסוך בין ישראל והפלסטינים, ציינו 27% מהדמוקרטים בארה"ב שיתמכו בישראל ו-25% ציינו שיתמכו בפלסטינים. עוד מציין הדו"ח כי שיעור הדמוקרטים המחזיקים בדעה חיובית על העומד בראשות ממשלת ישראל הוא 18%, בעוד שיעור המחזיקים בדעה שלילית עליו עומד על 40%.


המצב בארה"ב עוד נחשב טוב לעומת זה שבאוניברסיטאות באירופה, שם גם תנועת החרם נגד ישראל חזקה בהרבה. בנוסף, דו"ח שפורסם לפני מספר שנים בבריטניה מצביע על תמיכה הולכת וגוברת בפלסטינים בקרב הציבור במדינה. בתשובה לשאלה בדבר תמיכתם באחד מן הצדדים בקונפליקט, ענו 16% מהבריטים כי הם תומכים בישראל, לעומת 22% שציינו כי הם תומכים בפלסטינים; הפערים גדולים בהרבה בקרב מצביעים ליברלים.


בטווח הארוך, המגמה הזו מובילה להתרחקות הדור הצעיר במערב מישראל. אותם אנשים שבעוד עשור יתפסו את מקומם בהנהגת מדינותיהם כבר לא יבינו את האינטרס הביטחוני שלנו ולא יתייצבו להגן על הצרכים האסטרטגיים של ישראל. וגם אם הדיפלומטיה הישראלית תצליח לשכנע את המגזר הפוליטי, לא יהיה למנהיגים הללו מנדט ציבורי לפעול לטובתנו.
בכל פעם שמושמעת ביקורת בארץ על הירידה בתמיכה בישראל בקרב הדור הצעיר בעולם, והתגברות תנועות המקדמות את הנרטיב הפלסטיני, נציגי הממשלה טוענים כי את התיקון יש לעשות בהסברה, לעתים בצורת תקציבים נוספים ומשרדים חדשים שנועדו לשרת בדיוק את אותו הצורך. אך אזרחי ישראל אינם מקבלים דיווח מלא ומהימן על הפעילות של אותם משרדים וגופים ממשלתיים, תחת האצטלה הגורפת כי מדובר בסודות מדינה.
 

דרושה תוכנית הבראה
האתגרים הביטחוניים של ישראל ישתנו עם הזמן, אבל אפשר לסמוך על כך שהסביבה שבה אנו חיים תבטיח לנו אתגרים חדשים בכל רגע נתון. כדי להיערך לאתגרים רציניים דרושות אסטרטגיה רצינית, לצד תמיכה בינלאומית שתאפשר לנו לנקוט בצעדים תקיפים גם בעתיד. איננו יכולים להרשות לעצמנו לפעול ללא שירות חוץ מתפקד ובהיעדר כוח האדם המוכשר שיכול לתפעל אותו.


על ראש הממשלה לחזור בו מביזור סמכויות משרד החוץ ולפעול כדי להשיב לו את הכלים והיכולות בהם החזיק בעברו הלא רחוק – אלו שאפשרו לו לנהל את החלק הארי של מדיניות החוץ של ישראל. בין היתר, עליו לבנות מנגנון תיאום ולחייב את כלל המשרדים להיוועץ עם משרד החוץ בפעילותם הבינלאומית, בטרם ימשיכו להרוס את הקשרים שדורות שלמים של שגרירים ודיפלומטים ישראלים בנו בעמל רב. כמו כן, עליו להחזיר את תקציב הפעילות הבינלאומית של משרד החוץ לרף הנדרש לקיומו, תוך הפסקת קיצוצי תקציב המשרד התכופים. אלו מגבילים את יכולתו לפעול באפקטיביות – עובדה המשמשת לאחר מכן את נציגי האוצר כתירוץ לקצץ עוד מתקציב המשרד, וחוזר חלילה. את כל אלה יש לעשות בשקיפות מלאה כלפי הציבור, תוך חידוש השיח הרציני והפורה על האינטרסים המדיניים והביטחוניים של מדינת ישראל.


לאחר שיהיה ברור לציבור ולממשלה מי מנהל את מדיניות החוץ ואיך היא אמורה להיות מנוהלת; לאחר שמשרד החוץ יתוקצב באופן שיאפשר לו לפעול לקידום מעמדה של ישראל בעולם; לאחר שקולה הבינלאומי של המדינה יישמע באופן אחיד וברור, ולא דרך פוליטיקאים בקואליציה הפועלים כדי לרצות בעיקר את הקהל שלהם – רק אז תוכל מדינת ישראל לחדול מהפסיביות המאפיינת את תקופת שלטונו של נתניהו, אשר פרט למגננה מול הקמפיינים הפלסטיניים התאפיינה בעיקר בהצהרות יפות על רצונו בפתרון של שתי מדינות, ללא כל כיסוי אמיתי או ניסיון לממשו.

 

ישראל של רבין, בגין ושרון דיברה בקול אחוד. טקס חתימת הסכמי אוסלו בבית הלבן, ב-1993 צילום: אבי אוחיון, לע"מ


השקיפות בשירות הדמוקרטיה
בישראל חיים אזרחים מסורים רבים, שנאמנים למדינה ודואגים לעתידה. מגיע להם לדעת את האמת על מצבנו בעולם, על האתגרים העומדים בפנינו ועל הדרכים האפשריות להתמודד עמם. חשוב שאזרחיה ידעו שבזמן שישראל סוגרת עוד ועוד נציגויות בעולם ובאופן שרירותי, לפלסטינים יש כיום כבר יותר נציגויות משיש לנו; ושבזמן שישראל מעסיקה באו"ם 22 עובדים, מהם 18 עובדים מקומיים ישראליים (עמ"י) שאינם בוגרי קורס הצוערים של משרד החוץ – מדינות ערב מעסיקות שם כ-600 נציגים.


ישראל היא גם המדינה היחידה בעולם שאיננה אי באמצע האוקיינוס, אשר אין לה שר חוץ במשרה מלאה. מאחר שראש הממשלה החליט שבמקביל לתפקידו הוא פנוי לבצע גם את התפקיד הזה, מן הראוי שיקדיש מזמנו כדי לפקוד את המשרד בתדירות הנדרשת, ולמסור לציבור דין וחשבון על פעילות החוץ של ישראל באופן קבוע, באמצעים המקובלים בכנסת. חשוב מאוד שהציבור יקבל מידע מהימן ואובייקטיבי, באופן ממלכתי ומתוך חשיבה על טובת המדינה ועליה בלבד, ללא שיקול של אינטרסים פוליטיים רגעיים.


גם ברמה המהותית והתכנונית ישנה משמעות לשקיפות: חשוב שאזרחי ישראל ייחשפו לא רק לאיומים, אלא גם לתמריצים הרבים שהוצעו לישראל ולפלסטינים כדי להגיע להסכם ביניהם – החל בסיוע כלכלי וביטחוני בהיקף חסר תקדים וכלה בקבלת פריבילגיות שיעניקו לישראל מעמד מיוחד בכל הקשור ליחסיה עם האיחוד האירופי. כמו כן, חשוב שהם יכירו את היוזמות שמגיעות הן מצד שותפות ותיקות שלנו בעולם והן מצד שותפות פוטנציאליות לעתיד, גם במזרח התיכון – שאם נשכיל לפעול מולן כראוי, יפתחו דלתות חדשות עבור מדינת ישראל.

חשוב שאזרחי ישראל ידעו שבזמן שממשלתם סוגרת עוד ועוד נציגויות בעולם,

לפלסטינים יש כבר יותר נציגויות משיש לנו

לציבור מגיע גם לדעת שמאחורי הכותרות הפופוליסטיות להן הם נחשפים ללא הרף, ישראל חתומה על הסכמי סחר כלכליים בינלאומיים שיש בהם הכרה משתמעת בוויתורים טריטוריאליים על חלקים נרחבים מאזור יהודה ושומרון. חשוב שאזרחי ישראל יכירו את עמדותיו הרשמיות של משרד החוץ, אם זה בשעת משבר, כמו במשבר המגנומטרים בהר הבית, ואם זה ביחס לאיומים הביטחוניים מצפון. העמדות המקצועיות אינן חשובות יותר, או באות להחליף, חלילה, את עמדות ההנהגה הנבחרת. עם זאת, הן בהחלט יכולות לשמש את הציבור ואת הכנסת בגיבוש עמדה מושכלת יותר על מצבנו, תוך חשיבה ביקורתית ובריאה על החלטותינו לעתיד. אני בטוחה כי אלו ידחקו בהנהגה לקבל החלטות טובות יותר.


לציבור יש זכות מלאה למידע הזה: הוא שייך לו. התקציב הוא כסף ציבורי וההחלטות שייכות לציבור. אך יש לכך גם סיבה נוספת, עמוקה יותר: ידע מקצועי וקבלת תמונה מלאה יותר על המציאות, יכולים להפחית את החרדה בקרב הציבור, שנובעת לא פעם מהצגת תמונת מציאות צרה ושטחית שמניעיה הם פוליטיים. תמונה זו נוטה להאדיר אתגרים שנוח לממשלה להאדיר, ולהפחית בחשיבותם (עד כדי העלמתם) של אתגרים חשובים לא פחות, שהיא אינה רוצה שהציבור ייווכח כי היא איננה מתכוונת לפתור. זהו מעשה בלתי מוסרי בעליל, ובעיקר מאוד לא חכם: אתגרים אינם נעלמים כשמתעלמים מהם – אדרבא, לרוב הם פשוט מתעצמים.


אנו זקוקים למידע מהימן, מקצועי ומעמיק כדי להחזיר לשיח הציבורי את האמת, ולהשיב לישראל את הפרגמטיזם והיוזמה שהם יסודותיה של הציונות והאסטרטגיה הבלעדית להישרדותה בעתיד. מצבה של ישראל ישתפר פלאים אם רק נעבור מפסיביות ליוזמה; אם נוביל את המדינה בדרך שבה קיווה דור המייסדים לראות אותה צועדת בשנת ה-70 שלה; ונממש מדיניות חוץ שאיננה בורחת מקבלת החלטות, שאינה מציבה תנאים מקדימים שיכשילו את שיחות השלום עוד לפני שהחלו, ואינה טוענת מראש שה"אין פרטנר" אשם. צריך פשוט לפעול לפי האינטרסים של מדינת ישראל – ולהנהיג.

סתיו שפיר היא חברת הכנסת מטעם מפלגת העבודה בסיעת המחנה הציוני. מובילת המחאה החברתית בקיץ 2011 וחברת הכנסת הצעירה ביותר בישראל. יושבת-ראש הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור בכנסת ה-20, חברת ועדת הכספים, יו"ר ועדת השקיפות והמאבק בשחיתות של ארגון ה-OECD, ומקימת השדולה לצדק חברתי, השדולה לקידום שכירות הוגנת ושדולת הצעירים.

(צילום: ניר אריאלי, באדיבות המחברת)

 

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו בגוגל
Please reload

  • facebook
  • Twitter
חיפוש ב"זירה"
הירשמו ל"זירה"
ניווט בזירה

ותישארו מעודכנים בכל המאמרים, הסקירות והטורים שעולים לאתר, מפי מיטב המומחים בארץ ומחו"ל