השנה החולפת המחישה את עוצמת ההשפעה ההדדית המורכבת של ישראלים ויהודי התפוצות אלו על אלו: האירועים בארץ משליכים באופן ברור על הביטחון האישי והקהילתי של יהודי אמריקה, אשר בתורם הוכיחו את נכונותם ויכולתם לתרום לביטחון הלאומי של ישראל. כדי להבטיח שהקשר יימשך חרף הקשיים, המדינה צריכה למסד ערוצי שיח עם התפוצות ולתת משקל לאינטרסים שלהן, היכן שניתן וצריך, בתהליכי קבלת ההחלטות שלה
צעדה פרו-ישראלית בוושינגטון הבירה, נובמבר 2023 | Photo: Victoria Pickering, CC BY-NC-ND 2.0
טבח 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" שפרצה בעקבותיו ייכנסו לדברי הימים של מדינת ישראל כטראומה מכוננת. בה בעת, הם השפיעו ומשפיעים עמוקות גם על יהודי העולם שאינם חיים בישראל ושלכאורה לא חוו את הטבח על בשרם, ובאופן ספציפי על יהודי ארה"ב, הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל.
במאמר זה אבקש לסקור בקצרה כיצד אירועי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" השפיעו על היחסים המורכבים בין שני המרכזים הגדולים של העם היהודי. המלחמה המחישה את עוצמת ההשפעה ההדדית של ישראל ויהודי התפוצות אלו על אלו: מצד אחד, האירועים בישראל משליכים באופן ברור על הביטחון האישי והקהילתי של יהודי ארה"ב, שמרגישים כיום בטוחים פחות בארצם; בה בעת, ראינו כיצד יהודי ארה"ב – כקולקטיב בעל עוצמה פוליטית וכלכלית וכאינדיווידואלים אכפתיים – תורמים תרומה ישירה לביטחון הלאומי של ישראל.
המלחמה צריכה להוביל להגברת השיח הממוסד והקבוע בין הצדדים, תוך הכרה בצרכים, ברגישויות ובקשיים של שניהם. ישראל צריכה לייצר מנגנונים שמוודאים שהקול של יהודי התפוצות נשמע במוקדי קבלת ההחלטות שלה, אך מבלי לערער על ההבחנה בין אזרחי המדינה למי שאינם אזרחים. מבחינה קונקרטית, הצעתי היא לוודא שמנגנונים כאלה מתקיימים הן בדרג המקצועי של משרדי הממשלה, על ידי הקמת דסק ייעודי במועצה לביטחון לאומי, והן בדרג הנבחר, על ידי שילוב שר התפוצות כחבר קבוע בקבינט המדיני-ביטחוני.
להיות חזק או להיות מקובל
אירועי 7 באוקטובר פתחו את כל הפצעים הישנים שחשבנו שכבר הגלידו והזכירו לכולנו את ברית הגורל שקושרת בינינו הישראלים לבין אחינו מעבר לים. בשנה החולפת הקשר הזה התעצם, אך בו-זמנית תחזוקתו גם הפכה למורכבת וקשה יותר.
כדי להבין את יחסי ישראל עם יהודי ארה"ב, יש לעמוד תחילה על הבסיס לקיומן, המעצב, כל אחד בדרכו, חלק מהותי משורשי המחלוקת ביניהם כיום.
כריבון הנאלץ להגן על קיומו בארצו, לא הייתה ליהודים – בין אם בתקופת בית שני, החשמונאים, או מדינת ישראל המודרנית – ברירה אלא לפתח עוצמה "קשה", עוצמה צבאית הנשענת על עוצמות כלכליות ומדיניות. כך תיאר זאת ראש הממשלה בנימין נתניהו במאמר שפרסם ב"הארץ" בשלהי 2022, שם כינה את שלושת המרכיבים הללו כקודקודיו של "משולש הברזל".[1] בהשאלה, ישראל נאלצה לעבוד קשה כדי להיות הילד הכי חזק בשכונה, זה שאף אחד אינו מעז להתעסק איתו.
הקהילות היהודיות התבססו על "החלום האמריקאי" כמודל שיאפשר להן להבטיח לא רק את שגשוגן, אלא גם את ביטחונן
להבדיל, יהודי ארה"ב אינם הריבון במדינתם, אלא מיעוט המהווה בין שניים לשלושה אחוזים מהאוכלוסייה (תלוי בהגדרה "מיהו יהודי?"). כיוון שלא יכלו להבטיח את קיומם בעצמם על ידי אחיזה בעוצמה צבאית ומדינית, הם נאלצו להישען לשם כך על נכונותו של הריבון – הממשל האמריקאי.
לצורך זה, הקהילות היהודיות התבססו על "החלום האמריקאי" כמודל שיאפשר להן להבטיח לא רק את שגשוגן, אלא גם את ביטחונן.[2] היהודים צברו הון כלכלי, אף שרבים מהם הגיעו לארה"ב חסרי כל והיו פועלי צווארון כחול, כמו מהגרים רבים אחרים; הם השתלבו בכל מוקדי ההשפעה בחברה – בתרבות, בתקשורת, בכלכלה ובתעשייה, באקדמיה ובפוליטיקה; והם לקחו חלק במאבקים חברתיים, ובראשם התנועה לזכויות האזרח (התמונה של הרב אברהם יהושע הֶשֶל לצדו של מרטין לותר קינג בצעדה בסלמה שקולה, מבחינת האתוס שלה, לתמונת הצנחנים בכותל).[3]
עם הזמן – וביתר שאת לאחר קריסת התנועה הפרו-נאצית בארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה[4] – הם נתפסו כחלק אורגני מהמדינה, הראוי להגנת הריבון. בעמל רב, יהודי ארה"ב כוננו לעצמם "משולש זהב" של עוצמות פילנתרופיות, חברתיות ומוסריות – והפכו, בהמשך למשל הקודם, לילד הכי מקובל בשכונה, זה שכולם רוצים בקרבתו.
יהודי ארה"ב ומדינת ישראל
יחסי ישראל והקהילות היהודיות בארה"ב עברו שורת תמורות מאז הקמת המדינה ועד ימינו. בתחילת דרכה נזקקה ישראל הצעירה לתמיכתן של הקהילות באמריקה בכל מובן אפשרי, בעיקר בפילנתרופיה יהודית, שתרמה להתבססות מוסדות ושירותים חברתיים בישראל (בתי חולים, אוניברסיטאות ועוד) ולהשפעה במסדרונות הקונגרס.[5]
בה בעת, התמיכה היהודית קיבלה גם צורות מגוונות יותר – מיצירות אמנות שנכתבו בידי יהודים ושתרמו להתבססות התפיסה של ישראל כמי שנמצאת "בצד של הטובים" (הסרט הפופולרי "אקסודוס" מ-1960, שעסק בתקומת העם היהודי בארצו ובוימה בידי אוטו פרמינגר, הוא דוגמה היסטורית לכך; "סיינפלד" ו"חברים", סיטקומים בכיכובן של דמויות יהודיות חיוביות ואהודות כמו ג'רי סיינפלד ורוס ומוניקה גלר, הן דוגמאות עדכניות יותר), ועד המעורבות של משפחות פשע יהודיות בגיוס כסף עבור לוחמי המחתרות בארץ ישראל.[6]
באותן שנים, התמיכה של הקהילות היהודיות בישראל[7] הובילה להאשמות לפיהן הן מחזיקות ב"נאמנות כפולה", הן לישראל והן לארה"ב. זאת, למרות הבהרות חוזרות ונשנות מצד מנהיגי הקהילות ואף ממנהיגים ישראליים,[8] ששיאן בהסכם מ-1950 בין דוד בן-גוריון ליעקב בלאושטיין, נשיא הוועד היהודי-אמריקני (AJC), במסגרתו הדגיש ראש הממשלה הראשון כי ליהודי ארה"ב נאמנות לארצם ולה בלבד.[9]
הקהילות היהודיות באמריקה עברו עם השנים תהליכי אינטגרציה וחילופי דורות, והאתוס של תמיכה בישראל כחלק מהזהות היהודית הלך ונחלש
עם זאת, ככל שחלפו השנים, יחסיהם של שני המרכזים היהודיים הגדולים ביותר השתנו: ישראל צמחה ופיתחה עוצמה "קשה", והתלות שלה בתמיכה של הקהילות היהודיות פחתה; ואילו הקהילות היהודיות באמריקה עברו תהליכים דמוגרפיים של אינטגרציה וחילופי דורות, כאשר האתוס המכונן של תמיכה בישראל כחלק מהזהות היהודית הלך ונחלש.
לשינויים אלו יש להוסיף את פערי האידיאולוגיות והמדיניות בין הצדדים: בשעה שבעשורים האחרונים ישראל הלכה, ככלל, ונעשתה ניצית יותר מבחינה מדינית וביטחונית, יהודי ארה"ב היו ונשארו ברובם יוניים יותר, כפי שמתבטא בדפוסי ההצבעה שלהם, הנוטים באופן ברור לטובת המפלגה הדמוקרטית.[10] גם המחלוקת בנוגע לדת ולמדינה – ובפרט למונופול הדתי של היהדות האורתודוקסית בישראל, זרם שרוב יהודי ארה"ב אינם משתייכים אליו – תרמה להתרחקות ההדדית בין הצדדים.
"חרבות ברזל": כשדוד הפך לגוליית
בשבועות הראשונים של מלחמת "חרבות ברזל" זכו מדינת ישראל והקהילות היהודיות בארה"ב לתמיכה מקיר לקיר. הציבור האמריקאי ככלל, והממשל והקונגרס בפרט, הבינו שהטבח מפעיל (triggers) את הטראומה הבין-דורית של יהודים באשר הם, ומזכיר להם את הקשר היסודי של הקהילות היהודיות למדינת ישראל ולאזרחיה.[11]
גם מבקריה החריפים ביותר של ישראל נאלצו להודות שמעשיו המתועבים של חמאס מהווים פשעים נגד האנושות.[12] הקולות ששמרו על ניטרליות, או לחומרא הכחישו ואף הצדיקו את מעשי הזוועות, היו בשוליים – בעיקר בסניפים של ארגוני חברה אזרחית המזוהים עם מאבקים אנטי-ישראליים, כמו Students for Justice in Palestine, או אף אנטי-אמריקאיים.
בד בבד, המלחמה הדגישה את עוצמת הקשר בין ישראל לקהילה היהודית בארה"ב – גם אם רבים מחבריה חולקים על מדיניותה של ישראל בנושאים מדיניים או חברתיים, וגם אם יהודים לא מעטים בארה"ב אדישים כלפי המדינה ואף מנוכרים אליה. לאחר שעשרות מחבריה נרצחו ונחטפו ב-7 באוקטובר (שבעה אזרחים אמריקאים מוחזקים בשבי חמאס נכון לכתיבת שורות אלו), הקהילות התגייסו בצורה יוצאת דופן במפגני תמיכה ובגיוס תרומות עבור נפגעי עוטף עזה וחיילי צה"ל. עד 1 בנובמבר 2023 הן התרימו יותר מ-600 מיליון דולר, שהיו כ-20% מעבר ליעד הגיוס הרשמי.[13]
הקהילות היהודיות מיהרו גם לבנות קואליציות פוליטיות במטרה להבהיר שתמיכה בישראל אינה סוגייה "של היהודים", אלא עניין של מוסר אוניברסלי.[14] כך, למשל, בלטה התארגנות השדולה היהודית בקונגרס של מדינת קליפורניה (ה"מדינה" היהודית השלישית בגודלה בעולם, אחרי ישראל וניו יורק), שמיהרה לגבש הצהרת גינוי משותפת מצד כל שדולות המיעוטים האחרות במדינה. השדולה השחורה, ההיספנית, האסייתית, האמריקאית-ילידית, שדולת הנשים ושדולת הלהטב"ק, פרסמו יחד הצהרה משותפת המוקיעה את הזוועות ומגינה על ישראל ועל הקהילות היהודיות.[15]
ההצהרה המשותפת של השדולות בקליפורניה |מקור: LIBREAL
הארגונים היהודיים המאורגנים, ובראשם הלובי הוותיק איפא"ק, מיהרו לגייס תמיכה פוליטית מנבחרי הציבור האמריקאים, אך לא השפיעו ישירות על ההחלטות שקיבל הממשל – הנשיא ביידן לא היה זקוק לשכנוע.
אלא שלאורך זמן, ובפרט לאחר שישראל החלה בפעולה צבאית בתגובה לטבח, הנראטיב בארה"ב החל להשתנות. בציבור האמריקאי, ובפרט באגף השמאלי שלו – הבית הפוליטי של מרבית היהודים, כפי שצוין לעיל – עדיין ישנו קונצנזוס שטבח 7 באוקטובר הוא אירוע מחריד שאין לו הצדקה, אך ההבנה שזכותה של ישראל להגן על עצמה באמצעים צבאיים, ובפרט על ידי תמרון קרקעי ברצועת עזה, הלכה ונחלשה.
ככל שהמלחמה התארכה ותמונות ההרס מעזה יצאו לעולם, הגינויים על היקפי ההרג והסבל הלכו והתרבו. "לא מתקנים עוול בעוול" היה ההסבר הרווח ביותר בקרב מי שטענו שהמלחמה צריכה להסתיים עכשיו, בעסקת חטופים ובהתנעת תהליך מדיני.[16] היחס למדינת ישראל – וליהודים האמריקאים, שנתפסו ולא בצדק כמעין שלוּחים שלה – נעשה פחות סובלני ויותר ביקורתי. וככל שעלה מספר הנפגעים ברצועה, הוא הפך לעתים עוין ואף אלים.
במילים פשוטות: אנחנו, ישראל, כבר מזמן לא נתפסים כקורבנות; לא דוד, אלא גוליית.
אל תקרא לי פריווילג
עבור הרוב המכריע של יהודי ארה"ב, הפסקת המלחמה ללא פירוק חמאס, גם אם תלווה בשחרור החטופים, היא בבחינת "חצי עבודה". בעיניהם, הדבר משול לחזרה ל-6 באוקטובר, אך אחרי אלפי הרוגים ומבלי לשפר מהותית את המציאות המדינית-ביטחונית. סקר שפורסם באפריל 2024 מצא כי 62% מיהודי ארה"ב חושבים שהתגובה הישראלית לטבח היא מוצדקת, ו-89% חושבים שהסיבות של ישראל להילחם בחמאס מוצדקות.[17]
לעומתם, רוב מכריע של האמריקאים, ובפרט בשמאל, מתנגדים להמשך הלחימה ותומכים בהפסקת אש.[18] בראייתם, התמשכות המלחמה איננה מקדמת את יעדיה הלגיטימיים – הזזת חמאס מהשלטון והשבת החטופים – אלא משרתת את האינטרס הפוליטי של קברניטיה של ישראל: מי להישאר בשלטון למרות המחדל,[19] ומי לקדם טיהור אתני ברצועת עזה כהכנה לכיבושה וליישובהּ מחדש.[20]
בפער התפיסתי הזה תקועים רבים מיהודי ארה"ב. כמו הישראלים, הם חוו את הטראומה של 7 באוקטובר, ומאז מתמודדים עם גלים חסרי תקדים של אנטישמיות משני צדי המפה הפוליטית[21] (האנטישמים הימנים, שיסוד האנטישמיות שלהם הוא לאומני-גזעני ולא מעמדי, מנצלים את הלגיטימציה הציבורית לאיים על יהודים ואף לתקוף אותם).[22]
בשיח חברתי אבסורדי שבו "Strong is Wrong" בכל מצב והקשר, עוצמתם של היהודים – העוצמה הקשה של היהודים בישראל או העוצמה הרכה של היהודים בארה"ב – היא בבחינת כתם מוסרי
רבים מיהודי ארה"ב, המעורבים במאבקים המזוהים עם השמאל – ושחלקם היו ועודם ביקורתיים כלפי ישראל ומדיניותה – מצאו את עצמם ננטשים ואף נבגדים בידי חבריהם אחרי 7 באוקטובר. שמעתי על כך בשורת שיחות שקיימתי עם קולגות וחברים מרחבי ארה"ב, כולל בכמה מהקהילות היהודיות הפרוגרסיביות ביותר בארה"ב, כמו בוסטון וסן פרנסיסקו.
לדבריהם, יהודים אמריקאים שהשתייכו לארגוני צדק חברתי ונאבקו על עמדות כמו שוויון זכויות לקהילת הלהט"ב, נגישות להפלות וצדק גזעי – "נזרקו" מחוץ למחנה, כולל ניתוק קשרים חברתיים ומקצועיים בקרב מבוגרים וחרמות בקרב ילדים.
המחאות החריפות ביותר הורגשו בקמפוסי האוניברסיטאות ברחבי ארה"ב. חלקן הגיעו עד כדי אלימות פיזית של ממש והזכירו ליהודים אמריקאים רבים אירועים היסטוריים משנות ה-30' של המאה הקודמת, כשהמרחב הציבורי האמריקאי היה עוין ליהודים.[23]
המשבר הזה חשף את הפרדוקס של תפיסתם של היהודים בארה"ב כ"מיעוט פריווילגי". בשיח הפרוגרסיבי, נפוצים חמישה פרמטרים מרכזיים לקביעה "מיהו פריוולג" – מגדר, גזע, מסוּגלוּת (ableism),[24] נטייה מינית ומעמד (בראשי תיבות, GRASC). רוב היהודים בארה"ב אינם מחשיבים עצמם כפריווילגים ונעלבים כשמכנים אותם ככאלה. זאת, בין היתר, לאור ההיסטוריה של היהודים בארה"ב – גם כמי שהיגרו, לרוב חסרי כל, ובנו לעצמם חיים טובים בעשר אצבעות, וגם כמי שסבלו מאפליה ומגזענות כמו כל קבוצת מיעוט אחרת.
עם זאת, בשניים מהפרמטרים האלה – גזע ומעמד – היהודים, שרובם המכריע ממוצא אירופי, לבני עור ומשתכרים הרבה מעל הממוצע, נמצאים "בצד הלא-נכון" של שיח הפריווילגיות. בשיח חברתי אבסורדי שבו "Strong is Wrong" בכל מצב והקשר, עוצמתם של היהודים – בין שזו העוצמה הקשה של היהודים בישראל או העוצמה הרכה של היהודים בארה"ב – היא בבחינת כתם מוסרי.
במובנים רבים, ההתייצבות של רוב היהודים בארה"ב לצדה של ישראל ממחישה עבור המשתתפים בשיח הזהויות הזה שהיהודים הם הצד ה"חזק" בסכסוך, ובהשלכה גם את ה"פריווילגיה" שלהם. בהתאם, הדבר חושף אותם לביקורת, לעוינות ולגילויי שנאה בשל מצב מדיני-ביטחוני שאינו בשליטתם (כיוון שאינם ישראליים) ובשל עמדתם הזהותית הבסיסית.
המתח המבני הזה – בין הזהות שלהם כאזרחים אמריקאים לבין היותם יהודים המזוהים בעל כורחם עם ישראל, בין אם הם תומכים בה או לא – הוא עדות נוספת למורכבות הקשר בין ישראל ליהודי ארה"ב, שנחשפת עוד יותר במצב של מלחמה. בהקשר זה, התבטאויות חברי ממשלת ישראל ומקורביהם, שתוקפים בתקשורת את הממשל האמריקאי ואף את יהודי ארה"ב, אינן תורמות לשיפור המצב.[25]
A Voice, But not a Vote
הברית בין ישראל ליהודי העולם באשר הם היא בראש ובראשונה ברית ערכית ומוסרית. היא נובעת מהמחויבות הבסיסית ביותר של מדינת ישראל, כמדינת היהודים והעם היהודי, כלפיהם. בה בעת, היא מתבטאת בתמיכה של יהודי אמריקה בישראל גם לנוכח מחלוקות עזות, כפי שראינו במהלך השנה החולפת.
לצד זאת, מלחמת "חרבות ברזל" גם האירה באור יקרות את החשיבות הפרקטית של הברית הזו. יכולתם של יהודי אמריקה להשפיע על המערכת הפוליטית בארה"ב, לגייס כסף ואפילו אמצעי לחימה,[26] היא נדבך חיוני בכל אחד משלושת הקודקודים של "משולש הברזל" הישראלי.
יש ערך רב, הן ערכי והן אסטרטגי, בשימור הקשר הבלתי-אמצעי בין ישראל לבין יהודי אמריקה. מסיבות אלו, מוטב לכולנו – מאזרחים מן השורה ועד שרים בממשלה – לזכור זאת ולעשות כל שביכולתנו כדי לשמור אותם מחויבים לישראל, גם אם הם אינם מסכימים בהכרח עם מדיניותה. מעבר לתוכניות ממשלתיות ל"חינוך יהודי" או למשלחות הסברה (וראו בסעיף הבא), מדובר בראש ובראשונה בהטיית אוזן קשבת ליהודי התפוצות, מתוך הבנה שברית גורל קושרת בינינו, ושלצעדים שישראל נוקטת במזרח התיכון יש השלכות גם על אחינו בעולם. אין הכוונה לתת ליהודי ארה"ב זכות הצבעה, שתשחק את החוזה הדמוקרטי הבסיסי בין מדינת ישראל לבין אזרחיה ותזין את הדימוי של יהודי ארה"ב כבעלי נאמנות כפולה, אלא לייצר מנגנונים שיחייבו מקבלי החלטות בישראל להתחשב בדעתם ובאינטרסים של היהודים באמריקה. במילים אחרות: A voice, but not a vote.
שתי הצעות למנגנונים כאלה הן הקמת דסק ליהודי ארה"ב במועצה לביטחון לאומי, שיעבוד מול כלל גורמי הממשלה העוסקים ביחסים עם התפוצות ויוודא ששיקולי הקהילות נלקחים בחשבון בגיבוש מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל; ועיגון מעמדו של שר התפוצות כחבר קבוע בקבינט המדיני-ביטחוני, אשר יביא לדיונים הרגישים ביותר את הזווית של יהודי התפוצות, האינטרסים שלהם וההשלכות האפשריות על חייהם במדינותיהם. זאת, מתוך הבנה שיהדות התפוצות מהווה רכיב בהבטחת הביטחון הלאומי של ישראל, באופן שאינו שונה מכלכלתה או ממערכת המשפט שלה (ולראייה, חברותם של שרי האוצר והמשפטים בקבינט).
הגיע הזמן שישראלים ויהודים-אמריקאים יתחילו לספר בצורה אחרת את הסיפור הישראלי והיהודי במאה ה-21
בנוסף, הגיע הזמן שנתחיל – ישראלים ויהודים-אמריקאים כאחד – לספר בצורה אחרת את הסיפור הישראלי והיהודי במאה ה-21. פרישתו של ג'ו ביידן מהמרוץ לנשיאות, שהובילה לסיום קריירה פוליטית בת יותר מיובל, היא באופן סימבולי גם סופו של עידן ביחסי ישראל-ארה"ב. עלינו להכיר בכך שתמו הימים שבהם רוב הציבור האמריקאי ראה בישראל אומה חבולה, אודים מוצלים מאש השואה; שבהם ישראל מבקשת והקונגרס האמריקאי פותח את ידו; ושבהם יהודים נתפסו כמיעוט נרדף, "אנדרדוג" שיש להתייצב לצדו ולהגן עליו.[27]
על ישראל לבנות מחדש את אסטרטגיית הדיפלומטיה הציבורית שלה (בעבר קראו לזה "הסברה") סביב משימה אחת פשוטה – לחתוך את הקשר הגורדי בין strong ל-wrong. לא לומר שאנחנו חלשים (אנחנו לא), אלא להוכיח שאף שאנחנו חזקים, אין הדבר משמעו שאנחנו "הרעים". בניגוד לתפיסה לפיה על ישראל וידידיה להוקיע אג'נדות פרוגרסיביות כמו DEI ("גיוון, שוויון והכלה") או להכריז "War on Woke", עלינו להשתמש במושגים ובתפיסות העולם האלו לטובתנו.
כך, למשל, עלינו להתמקד בצורך המוסרי הבסיסי להפיל את שלטון החמאס – בהיותו מכשול לשלום, למשל – בתור צידוק למלחמה. עלינו לדבר על פשעים נגד האנושות שביצע החמאס במקום על "טרור", מושג מעורר מחלוקת בקרב חלקים הולכים וגדלים בציבור האמריקאי (בעיקר בקרב צעירים וליברלים, שרואים בו תירוץ נוח עבור ממשלות להצדיק הפרת זכויות אדם). באותה מידה, יהודים אמריקאים אינם צריכים לדרוש יחס של אפליה מתקנת בדומה למיעוטים אחרים, אלא להתעקש שיהיו זכאים לאותן הגנות שאחרים זוכים להן.
הפסוק החביב על פוליטיקאים ישראלים לא מעטים, "הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב" (במדבר כ"ג, ט), הינו קללה, לא ברכה – בוודאי בעולם גלובלי ועבור מדינה קטנה כמו ישראל. הברית עם ארה"ב, ועם יהודיהּ, חיונית להישרדות ישראל כפי שאנו מכירים אותה.
בפרק האחרון של סדרת הפנטזיה הפופולרית "משחקי הכס" אומר טיריון לאניסטר: "מה מאחד אנשים? צבאות? זהב? דגלים? סיפורים. אין דבר חזק יותר מסיפור טוב. דבר לא יכול לעצור אותו. אף אויב לא יכול להביס אותו". כל העוצמה הצבאית, הכלכלית והמדינית שבעולם לא תוכל להחזיק את ישראל בחיים לאורך זמן, אם לא נשכיל לספר סיפור לאומי משכנע ואטרקטיבי, שיבטיח את המשך קיומה של הברית שלנו עם ארה"ב ועם יהודי אמריקה.
רותם אורג הוא חוקר, יועץ ומרצה בתחום הפוליטיקה ומדיניות החוץ של ארה"ב, ומייסד ומנהל עמותת LIBRAEL, הפועלת לחיזוק יחסי ישראל ואמריקה הליברלית. את סדנאות הדיפלומטיה הציבורית שלו, "איך לדבר ליברלית", הוא העביר בפני משרד החוץ הישראלי, דובר צה"ל, ארגוני ההסברה Diploact ו-Israelis, מכינות קדם-צבאיות, קהילות יהודיות בשמונה מדינות ברחבי ארה"ב ועוד רבים אחרים.
טוויטר: washingtonexp@ מייל: rotem@librael.org
הערות
[1] בנימין נתניהו, "משולש הברזל של השלום", הארץ, 14 באוקטובר 2022. https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-10-14/ty-article-opinion/.premium/00000183-d17f-d8cc-afc7-ffff32720000
[2] עם זאת, גם יהודים בעמדות בכירות לא יכלו לברוח מאנטישמיות. ראו למשל:
Jeremi Suri, “Henry Kissinger, the American Dream, and the Jewish Immigrant Experience in the Cold War,” Diplomatic History, Volume 32, Issue 5, November 2008, pp. 719-747. https://doi.org/10.1111/j.1467-7709.2008.00726.x; Eric Cohen, “The Exodus Project: A Jewish Answer to the University Crisis,” Mosaic Magazine, 13 May 2024. https://mosaicmagazine.com/essay/politics-current-affairs/2024/05/the-exodus-project-a-jewish-answer-to-the-university-crisis/
[3] ד"ר דרור בונדי בפודקאסט "ההיסטוריה חוזרת", יהודית, דמוקרטית, אבל אמריקאית, מבית מרכז שזר, בהנחיית יותם שטיינמן.
[4] Lily Rothman, “More Americans Supported Hitler Than You May Think. Here’s Why One Expert Thinks That History Isn’t Better Known,” Time, 4 October 2018. https://time.com/5414055/american-nazi-sympathy-book/
[5] Lenny Ben-David, “The Evolution of AIPAC’s Political Operation in Washington over 50 Years – An Eyewitness Perspective,” Jerusalem Viewpoints no. 659, Jerusalem Center for Security and Foreign Affairs, December 2022. https://jcpa.org/article/the-evolution-of-aipacs-political-operation-in-washington-over-50-years-an-eyewitness-perspective/ ; For a historical outlook, see: Charles R. Babcock, “How U.S. Came to Underwrite Israel's Lavi Fighter Project,” The Washington Post, 5 August 1986. https://www.washingtonpost.com/archive/politics/1986/08/06/how-us-came-to-underwrite-israels-lavi-fighter-project/ec6a0eeb-66ae-4593-9b16-58d7d560c831/
[6] רוברט א. רוקאווי, מהגרים, פועלים וגנגסטרים: פרקים בתולדות היהודים בארצות הברית, תל אביב: אוניברסיטת תל-אביב - המכון לחקר התפוצות, 1990, עמ' 44-49.
[7] הגם שזו איננה מוחלטת, ובארה"ב היו ונותרו זרמים יהודיים שאינם ציוניים ואף מתנגדים לציונות.
[8] ראו במיוחד את האיסור של הנשיא ריצ'רד ניקסון על מזכיר המדינה שלו, הנרי קיסינג'ר, לתרום את כספי הזכייה שלו בפרס נובל ב-1973 למטרות פרו-ישראליות. אצל: Suri, “Henry Kissinger”.
[9] "ליהודי ארצות הברית יש רק זיקה מדינית אחת, והיא לארצות הברית. הם אינם חייבים בנאמנות פוליטית לישראל. ישראל מדברת בשם אזרחיה בלבד, ובשום פנים אינה מתיימרת לייצג או לדבר בשם היהודים שהם אזרחי מדינה אחרת". מצוטט מתוך: זכי שלום, "המשבר ביחסים בין ישראל לבין הקהילה היהודית בארצות־הברית: רקע והשלכות", בתוך: אסף אוריון ושחר עילם (עורכים), יהודי ארצות הברית והביטחון הלאומי של ישראל, תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי, עמ' 111.
[10] ב-2020, 68% מהיהודים הצביעו לג'ו ביידן; ב-2016, 71% מהיהודים הצביעו להילארי קלינטון; ב-2012 וב-2008 69% ו-78% בהתאמה הצביעו לברק אובמה; ב-2004 76% הצביעו לג'ון קרי; ב-2000 79% הצביעו לאל גור; וב-1996 וב-1992 78% ו-80% בהתאמה הצביעו לביל קלינטון. מקור: https://www.jewishvirtuallibrary.org/jewish-voting-record-in-u-s-presidential-elections
[11] נאום הנשיא ביידן בישראל, 18 באוקטובר:
"October 7th… brought to the surface painful memories and scars left by a millennia of antisemitism and the genocide of the Jewish people."
[12] “I condemn the horrific acts we are seeing unfold today in Israel against children, women, the elderly, and the unarmed people who are being slaughtered and taken hostage by Hamas.”
ציוץ של חברת הקונגרס אילהאן עומאר, 7 באוקטובר.
[13] עופר צ'יזיק (עורך), עומדים מאוחדים: יהדות ארה"ב וישראל בחודש הראשון למלחמה, חיפה: תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארה"ב, אוניברסיטת חיפה, נובמבר 2023, עמ' 8. https://rudermanajs.haifa.ac.il/wp-content/uploads/2024/04/Ruderman_Stand_Together_online_file.pdf
[14] “‘We Are Not Alone,’ Says WJC President Ronald S. Lauder of October 7 Aftermath”, WJC, 9 November 2023. https://www.worldjewishcongress.org/en/news/we-are-not-alone-says-wjc-president-ronald-s-lauder-says-of-october-7-aftermath
[16] ולראייה דבריה של עומאר, עוד ב-7 באוקטובר:
“Such senseless violence will only repeat the back and forth cycle we've seen, which we cannot allow to continue. We need to call for deescalation and ceasefire.”
את השינוי המובהק ביותר ניתן לראות בעמדת הממשל האמריקאי – לאורך המלחמה הממשל לא הטיל מגבלות קשיחות על יכולתו של צה"ל להילחם (למעט עיכוב בודד של משלוח אמל"ח), אך לאורך זמן דרישתו להגיע להפסקת אש ולעסקת חטופים הלכה ונעשתה קשיחה יותר.
[17] Becka A. Alper, “How U.S. Jews are experiencing the Israel-Hamas war,” Pew Research Center, 2 April 2024. https://www.pewresearch.org/short-reads/2024/04/02/how-us-jews-are-experiencing-the-israel-hamas-war/
[18] סקר של Data for Progress מחודש מאי 2024 מצא ש-70% מהאמריקאים, לרבות רוב בקרב רפובליקנים, עצמאיים ודמוקרטים, תומכים בהפסקת אש "תמידית" בעזה. ראו: https://www.dataforprogress.org/blog/2024/5/8/support-for-a-permanent-ceasefire-in-gaza-increases-across-party-lines. סקר של YouGov שפורסם מספר ימים לאחר מכן העלה ממצאים דומים: https://today.yougov.com/politics/articles/49384-majorities-support-a-ceasefire-in-gaza
[19] כך למשל, בפודקאסט Pod Save the World של יוצאי ממשל אובמה, המגישים טוענים כי המלחמה נמשכת מבחינת ישראל כיוון שהיא מאפשרת לראש הממשלה נתניהו להימנע ממתן תשובות על מחדל ה-7 באוקטובר, ואף מדגישים כי רוב הציבור הישראלי מעוניין בהפסקת אש.
[20] Clarissa Ward et al., “The grandmother who wants to lead Israelis back to a Gaza without Palestinians,” CNN, 20 March 2024. https://edition.cnn.com/2024/03/20/middleeast/israel-gaza-settlers-daniella-weiss/index.html
[21] Nicole Chavez, “Antisemitic incidents in the US reached record high last year, up 140% from 2022, ADL says,” CNN, 16 April 2024. https://edition.cnn.com/2024/04/16/us/adl-antisemtism-2023-audit-reaj/index.html
[22] כך למשל, בביקור בוירג'יניה, בקהילה שמרנית יחסית, אירועי האנטישמיות עליהם סיפרו לי בקהילה היהודית כללו בעיקר אנטישמיות "מסורתית" – צלבי קרס, דגלי קונפדרציה וכו'.
[23] Joseph A. Wulfsohn et al., “College students express concerns as they expect anti-Israel protests to return to campus,” Fox News, 18 September 2024. https://www.foxnews.com/media/college-students-express-concerns-expect-anti-israel-protests-return-campus
[24] במובן של מי שאינו מתמודד עם מוגבלות פיזית או מנטלית.
[25] ראו למשל: חנן גרינווד, "מגייסים את יהדות התפוצות נגד הממשלה. זה בזוי", ישראל היום, 9 בפברואר 2023. https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/13680434; איתמר אייכנר, "המתקפה של שר התפוצות נגד הארגון היהודי ג'יי סטריט", YNET, בתאריך 14 ביוני 2023. https://www.ynet.co.il/judaism/article/hj00mjhlpn; איתמר אייכנר, "שרה נתניהו למנהיגי יהדות ארה"ב: 'השוו אותנו להיטלר, איך אתם לא מגנים'?", YNET, בתאריך 23 בספטמבר 2023. https://www.ynet.co.il/news/article/syo9tuiy6 ; יערה שפירא, "נושך את היד שמסייעת: השר שיקלי תקף את ביידן, שעות לאחר אישור הסיוע", כאן11, 24 באפריל 2024. https://www.kan.org.il/content/kan-news/newstv/p-591147/741917/;
[26] כשעליתי על המטוס חזרה מארה"ב לישראל בבוקר ה-12 באוקטובר, היו עליו עשרות ארגזים עם אפודים קרמיים שנרכשו על ידי הקהילה היהודית עבור חיילי צה"ל.
[27] חבר הקונגרס דין פיליפס סיפר ב-2023: "אני ישבתי עם ביבי נתניהו פעמיים השנה, הסתכלתי לו בעיניים וזה מה שאמרתי לו: 'כשאני הייתי ילד וגדלתי באמריקה, ישראל הייתה הדוד מוקף הגולייתים, וכתוצאה ראית את האהבה הגדולה מהפרוגרסיביים באמריקה כלפי ישראל. כי היא הייתה האנדרדוג, אנחנו הפרוגרסיבים אוהבים את האנדרדוג, זה התפקיד שלנו, זה האתוס שלנו.' ואמרתי, 'מר נתניהו, כתוצאה מהמדיניות שלך בשלושים השנים האחרונות בחלק לא קטן, ישראל כעת נתפסת כגוליית לצד דוד'. הוא התפרץ לדבריי ואמר לי, 'זה פשוט לא נכון', ועניתי 'אני לא אומר את העובדות, אני אומר שהתפיסה היא שישראל עכשיו היא הגוליית ליד דוד, ואתה עומד לאבד את הפרוגרסיבים'". פיליפס, מהזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית, דיבר בפרק 803 של הפודקאסט הפופולרי Pod Save America, שפורסם ב-30 בנובמבר 2023. ראו: https://crooked.com/podcast/why-this-democrat-thinks-he-can-beat-joe-biden/
Commentaires