הגוף הבינלאומי העיקרי האמון על קידום זכויות אדם והגנה עליהן מואשם לעתים תכופות בהטיה פוליטית נגד מדינות שונות – וישראל בראשן. מאמר זה מציע אומדן אמפירי-כמותני לבחינת גישת המועצה למשימתה העיקרית – חקירה ובדיקה של אירועים בהם קיים חשד להפרות חמורות של זכויות אדם. הממצאים מאשרים את קיומה של הטיה פוליטית מתמשכת, במיוחד נגד ישראל
מועצת זכויות האדם במושב מיוחד לחקר האירועים בפלסטין, ב-18 במאי 2018
Photo: UN Geneva/UN Photo/Elma Okic (CC BY-NC-ND 2.0)
דמיינו יחידה לחקירת הצתות במשטרה שחוקרת רק אחת מכל ארבע שריפות הפורצות במחוז שתחת אחריותה. מה הייתם אומרים על אותה יחידה, למשל, לו הייתם יודעים שכנגד כל שריפה שהיחידה חקרה, כמחצית מתוך השריפות שלא נחקרו היו גדולות יותר וגרמו ליותר נפגעים ונזק מאלו שנחקרו? במילים אחרות, האם ניתן לסמוך על יחידת חקירות שמתעלמת ממרבית האירועים החשודים שתחת אחריותה, ורבים מאלה שהיא בוחרת לחקור, זניחים יחסית? לכל הפחות, הייתם אומרים כי יחידה כזו אינה מקצה את משאביה באופן שהולם את אחריותה. האם אפשר לראות בה סמכות אמינה לדיווח על שכיחות ההצתות במחוזה וגוף אמין לחקירתן? מעטים ישיבו בחיוב.
מצב דומה קיים בתחום חקירת הפרת זכויות האדם בעולם. המועצה לזכויות אדם של האו"ם (UNHRC) אמונה על "קידום זכויות האדם ברחבי העולם והגנתן, וטיפול במצבים של הפרת זכויות אדם".[1] לשם הגשמת מטרה זו, המועצה (שהחליפה את הוועדה לזכויות אדם, ה-UN Commission on Human Rights, שפעלה עד 2006), מקבלת החלטות רבות בכל שנה בנושאי זכויות אדם. מאז 1963, הסמיכו המועצה והוועדה 73 גופי חקירה אד-הוקיים לחקור ולדווח על אירועים שונים ברחבי העולם.[2]
האם ניתן לראות במועצה כגוף אפקטיבי וכזה הראוי לאמון הקהילה הבינלאומית? שאלת האמינות בולטת במיוחד לנוכח המשאבים המוגבלים העומדים לרשותה והצורך לתעדף את השימוש בהם. מאחר שאין כל דרך להעריך מראש את היקף הפגיעה בזכויות אדם בכל אירוע נתון, ובהתחשב בכך שהבחירה באילו אירועים להתמקד אמורה להיערך באובייקטיביות ובלא משוא פנים, עולה השאלה האם המועצה מתרכזת באותם אירועים בעולם שהם בעלי הפוטנציאל הגדול ביותר להפרות שכאלה?[3]
הסוגיה אינה היפותטית: שאלת אמינות המועצה היא בעלת חשיבות רבה, שעלולות להיות לה משמעויות לא מבוטלות בזירה הבינלאומית. לנוכח האפשרות שממצאי חקירות והחלטות המועצה עשויים לשמש אמצעים לגביית מחיר מדיני ומשפטי ממדינות שסומנו כמפירות זכויות אדם, הטיה שיטתית בפעילות המועצה עלולה לפגוע בצורה ניכרת במדינות וביחידים. כמו כן, להטיה כזאת משמעות קשה עבור הקורבנות של הפרות זכויות אדם שהמועצה מתעלמת מהן. שאלת אמינות המועצה צריכה להיות חשובה במיוחד לקורא הישראלי אשר זכויות האדם חשובות לו: רבים הביעו ביקורת כלפי היחס שמפגינה המועצה כלפי מדינת ישראל, כפי שבא לידי ביטוי, בין היתר, בתדירות החלטותיה המבקרות את ישראל ובסגנונן, כמו גם בייחודה לרעה על ידי סעיף ספציפי בסדר היום הקבוע של המועצה.[4]
אף שסוגיית הפרות זכויות האדם רחבה יותר ממניין הרוגים, הגיוני לצפות לקשר הדוק בין ממדי הנפגעים בסכסוך נתון ובין הסבירות שהתרחשו בו הפרות של זכויות אדם
מאמר זה יציע להשיב על השאלה אם מועצת זכויות האדם מוטה פוליטית באמצעות בחינה אמפירית-כמותנית שתעמוד על היקף ההטיה בבחירת המקרים שהמועצה חוקרת. לשם כך, גיבשתי בסיס נתונים של אירועים מרחבי העולם שבהם עולה חשד להפרות חמורות של זכויות אדם. לאחר מכן, ערכתי השוואה בין חומרת האירוע – מדד שאותו הגדרתי במונחים של מספר ההרוגים (ואזרחים הרוגים בפרט), לבין אופן הטיפול בו במועצה – אם הוא נחקר או זכה להתעלמות.[5] אף שסוגיית הפרות זכויות האדם רחבה יותר מספירת הרוגים, הגיוני לצפות לקשר הדוק בין ממדי הנפגעים בסכסוך נתון ובין הסבירות שהתרחשו בו הפרות של זכויות אדם.[6] לפיכך, נתונים על מספר ההרוגים בקרב האזרחים ועל מספר ההרוגים בסך הכול יכולים לשמש כמשתנה כמותני חלופי להערכה של חשד להפרת זכויות אדם, שכאמור לא ניתן לאמתה מראש.
כיצד בחינה זו מאפשרת להעריך את עבודת המועצה? מועצה נייטרלית לחלוטין צפויה לרכז את תשומת לבה ומשאביה באירועים החמורים ביותר ובכך לשרת בצורה אופטימלית את המנדט שניתן לה. ככל שהפער בין חומרת האירוע לתשומת הלב שקיבל ממנה גדול יותר, כך המועצה מוטית יותר – אם עקב הענקת תשומת לב מועטה מדי לאירועים חמורים יחסית, אם עקב הענקת תשומת לב רבה מדי לאירועים מינוריים יחסית.
כפי שיורחב להלן, ממצאי המחקר מצביעים על הטיה עקבית ומשמעותית בבחירת המקרים אותם בחרה המועצה לחקור. הן בתקופת הוועדה לזכויות האדם (2006-1963) והן מאז הקמת המועצה לזכויות אדם במקומה (2006-), מידת ההטיה מוערכת בכ-0.5. כלומר - על כל אירוע שנחקר, מחצית האירועים שלא נחקרו היו חמורים יותר, ולהיפך. כשבוחנים את כל התקופה מ-1963 עד 2017, מידת ההטיה בולטת אף יותר, והיא מוערכת ב-0.56.[7]
עניין מדאיג נוסף הוא ההתעלמות של המועצה מרמת העצמאות השיפוטית הלאומית בבחירת המקרים הראויים לחקירה בינלאומית. עקרון המשלימוּת (complementarity) הוא שיקול מרכזי במעורבות של גופים בינלאומיים להתערב במה שנחשד כהפרות זכויות אדם. על פי עקרון זה, ככל שיש להעריך כי במדינה בה התרחשו האירועים החשודים קיימת מערכת חקירה ואכיפה אפקטיבית החותרת לגילוי האמת, מתייתר הצורך (ובמקרים מסויימים עצם הסמכות) במעורבות של מוסדות בינלאומיים.[8] על כן, ניתן היה לצפות שרמת העצמאות של מערכת המשפט של מדינה מסוימת תהווה שיקול בהחלטת המועצה לפתוח חקירה בינלאומית של חשדות להפרת זכויות אדם. במילים אחרות, בבחירתה לחקור אירוע מסוים על פני אחר, המועצה גם נותנת להבין, בין היתר, שלא ניתן לסמוך על מערכת המשפט באותה מדינה שתחקור את האירוע.
אולם, הנתונים מצביעים על כך שהמועצה מחליטה על קיום חקירה תוך התעלמות מוחלטת מרמת העצמאות השיפוטית במדינות הנחקרות.[9] לנוכח העובדה שחלק מחברות המועצה הן מדינות שבהן רמת העצמאות השיפוטית נמוכה, יש דבר מה מטריד, לפחות מבחינה מוסרית, בניסיונן להתייחס, גם אם רק במשתמע, אם ראוי או לא ראוי לתת אמון ברמת העצמאות השיפוטית במדינות אחרות. הקושי המוסרי מתעצם עוד יותר כאשר מתגלה שאירועים רבים שלא נחקרו על ידי המועצה התרחשו במדינות שבהן רמת העצמאות השיפוטית נמוכה באופן ניכר לעומת מדינות בהן בחרה המועצה להתמקד.
אשר לישראל, הנתונים מגלים הטיה מובהקת בהתנהלות המועצה, אשר מטילה צל כבד על אמינות חקירותיה. למשל, ב-2012 המועצה מצאה לנכון לחקור את "השלכות ההתנחלויות הישראליות" – "אירוע" עם 0 נפגעים בנפש, ובמקביל נמנעה מחקירת הלחימה של ממשלת פקיסטאן בארגון האיסלאמיסטי "לשקר אל-איסלאם" (2017-2007), שבו נרשמו קרוב ל-30 אלף הרוגים. מעבר למספרים, אם מביאים בחשבון שלישראל רשות שופטת מן העצמאיות ביותר בקהילה הבינלאומית, ההתמקדות המוגזמת של המועצה דווקא בישראל מעוררת חשש כבד להטיה פוליטית. יש להעניק לעובדות אלו את שימת הלב הראויה בבואנו להעריך את טיב המעורבות של המועצה בעניינים הקשורים לישראל.
כיצד מודדים הטיה פוליטית?
״הטיה״ היא מונח בעל משמעויות שונות בהקשרים שונים. לדוגמה, הטיה עשויה לייצג אומדן סטטיסטי נטול משמעות ערכית, לבטא משוא פנים במובנה המשפטי, או ללמד על העדפה או הפליה אסורה בין פרטים. במחקר זה, ״הטיה״ פירושה מדד לבחינת מהימנות התנהלות המועצה בבחירת המקרים המתאימים לחקירה בינלאומית. מדד הטיה גבוה פירושו כי לא ראוי לתת אמון בשיקול הדעת של המועצה בבחירת נושאי החקירה שלה.
במילים אחרות, השאלה שאני שואל היא כדלקמן: האם המועצה לזכויות אדם מקדישה את תשומת לבה ואת משאביה לחקר האירועים החמורים ביותר של הפרות לכאורה של זכויות אדם במסגרת תחום סמכותה?[10]
כאמת מידה כמותית ל"חומרה" (severity) של אירוע, אני נשען על מספר ההרוגים בעימותים ואירועים בינלאומיים מוכרים. אף על פי שפגיעה בחיים היא רק היבט אחד להפרת זכויות אדם, זוהי אמת מידה נייטרלית אשר קיבלה ביטוי מיוחד בדיני זכויות האדם ובדיני המלחמה. לדוגמה, מבין הערכים המוגנים באמנות ז׳נבה, בחרו מנסחי האמנה להגדיר כ"הפרות חמורות" את המעשים הבאים:
הריגת מוגן במזיד, עינויו או יחס בלתי אנושי אליו, לרבות ניסיונות ביולוגיים, גרימת-זדון של סבל רב או חבלה חמורה בגופו או בבריאותו, גירושו או העברתו שלא בהיתר או כליאת מוגן שלא בהיתר, כפיית מוגן לשרת בכוחות מעצמה אויבת או, שלילת-זדון של זכויותיו של מוגן לשפיטה הוגנת וסדירה, שנקבעה באמנה הזאת, לקיחת בני ערובה והריסתו והחרמתו של רכוש בקנה מידה רחב, שאין הכרח צבאי מצדיקן ואשר בוצעו שלא בהיתר ומתוך הפקרות (אמנת ז'נבה 1, 1949: סעיף 50).[11]
סכסוכים שבהם נרשמו אבדות בנפש הם האירועים שסביר ביותר שיתחוללו בהם מרבית הפרות זכויות האדם האמורות.[12] סעיף 4 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות של האו"ם (ICCPR) מתיר להגביל זכויות מוגנות בעת מצב חירום, אך אחת הזכויות הבודדות שהאמנה אוסרת להגבילן היא הזכות לחיים, המוגנת בסעיף 6. לפיכך, יש לראות בזכות לחיים זכות עליונה בדיני זכויות האדם, ואירועים שבהם יש פגיעה בהיקף ניכר בזכות זו יהיו בד״כ אירועים שיש בהם הפרות ז״א נוספות ויש לראותם כראויים לחקירה. כדי לקבוע זאת בוודאות, יש כמובן לחקור אותם, אך די בעובדה כי באירוע נתון יש דיווחים על הרוגים בהיקף ניכר כדי ליצור חזקה שהוא ראוי לחקירה.
בכל אירוע שנחקר מצוין מספר האירועים החמורים יותר שהתרחשו באותה תקופה ולא נחקרו, הן במונחים של כלל ההרוגים והן במונחים של מספר האזרחים ההרוגים
בסיס הנתונים שגיבשתי כולל את כל אירועי הסכסוך שבהם יש חשד לפגיעה בזכות לחיים משנת 1963, שבה הוועדה לזכויות אדם מינתה בפעם הראשונה גוף חוקר לבדיקת אירוע. נתוני האירועים עד לשנת 1999 נאספו מהרשימה שפרסם מילטון לייטנברג (Leitenberg, 2006) והושלמו על ידי המחבר לתקופה שבין 2017-2000 על ידי שימוש ב-GED (Georeferenced Event Dataset), מאגר הנתונים של "תוכנית נתוני הסכסוכים של אופסלה" (UCPD) באוניברסיטת אופסלה בשוודיה.[13] מערך GED מתעד את כל האירועים "שבהם שחקן מאורגן אחד עשה שימוש בנשק נגד שחקן מאורגן אחר, או נגד אזרחים, וגרם באופן ישיר למקרה מוות אחד לפחות במקום מסוים ובתאריך מסוים".[14]
על פי נתונים אלה, תועדו סך של 179 אירועי סכסוך עם נפגעים בנפש בתקופה שבין 2017-1963. עבור כל אירוע כזה, צוין אם מונתה משלחת בדיקה (Fact Finding Mission – FFM), ועדת חקירה (Commission of Inquiry – CoI), או גוף חוקר ייעודי אחר על סמך הרשימה המקוונת שבדיווחי המועצה לזכויות אדם.[15] מתוך 73 הגופים כאלו שמונו מאז 1963, 61 עסקו באירועים המתועדים ברשימה זו, 11 מתייחסים לאירועים שאינם מופיעים ברשימה, ועוד אירוע אחד עוסק בשחקן תת-מדינתי – בוקו חראם. הוספתי את 11 האירועים האלה לרשימה יחד עם נתונים על מספר ההרוגים שנלקחו ממקורות עצמאיים, ואיגדתי אותם למערך נתונים המונה 190 אירועים.[16]
כאמור, אמת המידה הראשונית לחומרת אירוע היא מספר ההרוגים הכללי. עם זאת, כדי להביא בחשבון את האזרחים ההרוגים, יצרתי מדד נוסף המעניק לכל אירוע ציון משוקלל שערכיו נופלים בתחום [0,1], המבוסס על מספר האזרחים ההרוגים ועל כלל ההרוגים:
Si מייצג את חומרת האירוע i, בעוד Fi ו-CFi מייצגים את סך ההרוגים ומספר האזרחים ההרוגים באירוע i בהתאמה. Fmax הוא הערך הגדול ביותר של מספר ההרוגים בבסיס הנתונים - 2,358,000, שתועד במלחמת וייטנאם. לפי נוסחה זו, דרגת החומרה הגבוהה ביותר האפשרית היתה ניתנת לאירוע שבו מספר ההרוגים הרב ביותר הנמדד, אילו כל ההרוגים בו היו אזרחים, כשכל יתר האירועים מדורגים באופן יחסי לאותו מקסימום. אירוע ללא הרוגים יקבל ציון 0.
אף שהנתונים על מספרי אזרחים הרוגים דלים יותר ויש להשתמש בהם בזהירות עקב פערים במידע, הם מציגים ממד נוסף שחשוב להביא בחשבון.[17] לדוגמה, בכל אחד מהאירועים המתועדים בעיראק (1999) ובבורונדי (1974), דווח על סך כולל של 100,000 הרוגים, אשר מהם 100,000 ו-80,000 אזרחים הרוגים (בהתאמה). ציוני החומרה של שני האירועים האלה חושבו כ-0.042 ו-0.038 בהתאמה, אשר משקפים את המשקל הנוסף שניתן לאזרחים ההרוגים הנוספים בעיראק.
מדד ההטיה המוצע כאן בוחן את התפלגות החקירות ביחס לרשימת האירועים. ביחס לכל אירוע שנחקר, מצוין מספר האירועים החמורים יותר שהתרחשו באותה תקופה ולא נחקרו, הן במונחים של כלל ההרוגים והן במונחים של מדד החומרה המשוקלל המעניק ביטוי לאזרחים הרוגים. אירועים כאלה נתונים להטיה שלילית (negative bias) של המועצה במובן זה שהם זוכים לתשומת הלב של המועצה, בשעה שאירועים חמורים יותר אינם זוכים לה. באופן דומה, אירוע שלא נחקר זוכה למדד דומה הבוחן את מספר האירועים שחומרתם הייתה פחותה אבל כן זכו לחקירה. אירועים כאלה נתונים להטיה חיובית (positive bias) של המועצה במובן זה שׁהמועצה מתעלמת מהאירוע ומקצה משאבים לחקירת אירועים חמורים פחות.
חישוב הממוצעים של המספרים לעיל מספק ציון כללי של הסטייה השלילית והסטייה החיובית של המועצה בתקופה המתועדת:
-d ו- +d מייצגים את ממוצעי ההטיות השליליות והחיוביות של המועצה, בהתאמה. -di הוא מספר האירועים שלא נחקרו וחומרתם גדולה יותר משל אירוע i. האות n מייצגת את סך האירועים שנחקרו על ידי המועצה. +dj מייצג את מספר האירועים שנחקרו על אף שחומרתם קטנה יותר מאירוע j. ו-m הוא סך כל האירועים שלא נחקרו. על פי ממוצעים אלו, אנחנו מגדירים את "הטיית" (Bias) המועצה, B, כ:
השוויון לעיל נובע מהעובדה שמספרן של הסטיות השליליות והחיוביות שווה, שכן כל אחת מסטיות אלו "באה על חשבון" של מקבילתה ההפוכה.
יש לשים לב שערכי B נופלים בתחום [0,1] כשהקטבים מייצגים אירועים של היעדר מוחלט של הטיה (B=0) והטיה מקסימלית ( B=1) בהתאמה. היעדר מוחלט של הטיה מייצג מצב שבו תשומת הלב של המועצה מוקדשת אך ורק לאירועים החמורים ביותר. הטיה מקסימלית מייצגת מצב שבו כל תשומת הלב של המועצה מתרכזת באירועים הפחות חמורים מכולם. ככל שהפער בין תשומת הלב של המועצה לחומרת האירועים גדל, כך הערך B קרוב יותר ל-1.[18]
הממצאים
קיבולת – נתון בולט ראשון מלמד על הגידול הניכר בשיעור האירועים שהמועצה חוקרת . בשעה שמספר האירועים גדל במשך השנים אף הוא – עובדה המשקפת בין היתר גם עלייה במספר המדינות – שיעור החקירות שנפתחו גדול יותר.[19]
טבלה 1: גופים שהמועצה מינתה וגודל המערכת על פני זמן
מקורות: Leitenberg, 2006; UCDP GED dataset Global Version 18.1 (2017); UNHRC International COIs and FFMs Chronological List.
הטיה – בתקופה 2017-1963 לא נחקרו 142 מתוך 190 אירועים. ב-48 האירועים שנחקרו, המספר הממוצע של האירועים החמורים יותר (כלומר אירועים שבהם היו הרוגים רבים יותר) שלא נחקרו, לעומת האירועים שנחקרו - המייצגים את ההטיה השלילית של המועצה והוועדה - הוא 80.3 (78.6 כשמחשבים על פי חומרת האירוע). עבור 142 האירועים שלא נחקרו, המספר הממוצע של אירועים פחות חמורים שנחקרו, לעומת אירועים שלא נחקרו - המייצג את ההטיה החיובית של המועצה והוועדה - הוא 26.7 (26.1 כשמחשבים על פי חומרת האירוע).
מדד ההטיה בתקופה זו הוא 0.56. כלומר, מאז 1963 כמעט 60% מהאירועים שלא נחקרו היו חמורים יותר, בממוצע, מהאירועים שנחקרו, ולהיפך. במילים אחרות, המועצה וקודמתה התרכזו באופן לא פרופורציוני באירועים מינוריים יחסית.
בתקופה שלאחר 2006, עם הקמת המועצה במקום הוועדה, לא נחקרו 18 מתוך 37 אירועים (48.6%). ביחס ל-19 האירועים שנחקרו, המספר הממוצע של אירועים חמורים יותר שלא נחקרו, לעומת אירועים שנחקרו - המייצגים את ההטיה השלילית של המועצה - הוא 8.4 (7.8 כשמחשבים על פי חומרת האירוע).[20] ב-18 האירועים שלא נחקרו, המספר הממוצע של אירועים פחות חמורים שנחקרו, לעומת אירועים שלא נחקרו - המייצגים את ההטיה החיובית של המועצה - הוא 8.8 (8.2 כשמחשבים על פי חומרת האירוע).
תשומת הלב חסרת הפרופורציה המופנית כלפי מעשיה של ישראל מטילה צל כבד על יכולתה של המועצה לשמש גוף אמין וחסר פניות בהערכת ענייני זכויות אדם הנוגעים לישראל
מדד ההטיה של המועצה מאז 2006 הוא 0.46 (0.43 כשמחשבים על פי חומרת האירועים). תוצאה זו קרובה מאד להטיה בתקופה שקדמה ל-2006, שעומדת על 0.48 (ראו שוב הערת שוליים 7 להסבר). במילים אחרות, בממוצע ובאופן עקבי לאורך זמן, כמחצית מהאירועים שהמועצה בחרה שלא לחקור היו חמורים יותר מהאירועים שנחקרו (ולהיפך). יתר על כן, הנתונים מראים שהרפורמה והמעבר מהוועדה למועצה ב-2006 לא שיפרו באופן ניכר את רמת ההטיה הכוללת בבחירת האירועים לחקירה.
הבדל ראוי לציון בין התקופה שלפני 2006 לזו שאחריה קשור לירידה בהטיה החיובית של המועצה, כלומר חקירות רבות יותר של אירועים גדולי ממדים. לעומת זאת, ההטיה השלילית של המועצה - התמקדות מוגזמת באירועים מינוריים - גדלה משמעותית בתקופה המאוחרת יותר. אפשר לקבל מושג על השינוי, אם מסתכלים על האירועים החמורים ביותר והפחות חמורים מכולם ברשימת האירועים. לדוגמה, אירועים של 100,000 הרוגים או יותר לעומת אירועים של 500 הרוגים או פחות.
בתקופה 2005-1963, ב-35 מתוך 124 אירועים שלא נחקרו (28.2%) נרשמו 100,000 הרוגים או יותר. באותה תקופה, בארבעה מתוך 29 אירועים שנחקרו (13.8%) היו 500 הרוגים או פחות. בהשוואה, בתקופה שלאחר 2006, לא היה מקרה אחד מתוך 18 האירועים שלא נחקרו, שנרשמו בו יותר מ-100,000 הרוגים. האירוע היחיד שחצה את הקו הזה הוא מלחמת האזרחים בסוריה (2011-) ש"זכתה" ל-11 חקירות. לעומת זאת, בשישה מתוך 19 אירועים שנחקרו (31.6%) היו 500 הרוגים או פחות.[21]
לסיכום, מאז 1963, הפגינו המועצה והוועדה שאותה היא החליפה הטיה חיובית ושלילית משמעותיות, שבאו לידי ביטוי בהעלמת עין מסכסוכים חמורים רבים והתמקדות יתרה באירועים מינוריים באופן יחסי. לפני 2006 וגם לאחריה, באומדן גס, כמחצית מהאירועים שהיה ראוי לחקור לא נחקרו, וכמחצית מאלה שלא היו ראויים לקבל עדיפות חקירתית, קיבלו. ההטיה החיובית של המועצה הצטמצמה באופן דרמטי בתקופה המאוחרת יותר, בראש ובראשונה מפני שהיא חדלה להתעלם מסכסוכים מרובי הרוגים דוגמת סוריה, כפי שנהגה בעבר.[22]
לעומת זאת, ההטיה השלילית של המועצה במונחים של התמקדות מוגזמת בסכסוכים מינוריים צמחה בכ-129% מאז 2006 (מ-13.8% ל-31.6%). חלק גדול מההטיה השלילית הזאת נוגעת למדינת ישראל.
טבלה 2: הטיה חיובית ושלילית במועצה לזכויות אדם של האו"ם [23, 24]
מקורות: Leitenberg, 2006; UCDP GED dataset Global Version 18.1 (2017); UNHRC International COIs and FFMs Chronological List
ההטיה של המועצה לזכויות אדם של האו"ם נגד ישראל
פלסטינים מפגינים ליד גדר המערכת ברצועת עזה ביוני 2018. הטיה שלילית מובהקת נגד ישראל | Photo: Israel Defense Forces (CC BY-NC 2.0)
מבין המדינות ש"זוכות" לתשומת לב לא פרופורציונית מהמועצה, ישראל בולטת במיוחד. הנתונים הכמותיים מדגימים היטב את ממדי ההטיה השלילית הזאת. להמחשה, ניתן להתמקד בעשרת המקרים שבראש סולם ההטיה השלילית. בין 1963 ל-2005, שניים מתוך עשרת המקרים שבראש הדירוג מתייחסים לישראל. מאז 2006 הנתונים מובהקים עוד יותר: ישראל תופסת את שלושת המקומות הראשונים בסולם אירועי ההטיה השלילית, ומופיעה בחמישה מתוך עשרת המקומות הראשונים. במילים אחרות, מחצית מהאירועים הזניחים ביותר, שנחקרו על אף קיומם של אירועים בהם היה חשד להפרות זכויות אדם בהיקף רחב יותר, קשורים במדינה חברה אחת באו״ם - ישראל.
טבלה 3: עשרת המקרים שבראש דירוג ההטיה השלילית של המועצה, בחלוקה לוועדה/מועצה
מקורות: Leitenberg, 2006; UCDP GED dataset Global Version 18.1 (2017); UNHRC International COIs and FFMs Chronological List
על רקע נתונים אלה, בלא כל קשר להטיה הכוללת המשמעותית של המועצה, תשומת הלב המופרזת וחסרת הפרופורציה המופנית כלפי מעשיה של ישראל מטילה צל כבד על יכולתה של המועצה לשמש גוף אמין וחסר פניות בהערכת ענייני זכויות אדם הנוגעים לישראל.
המסקנה הזאת זוכה למשנה תוקף כשמביאים בחשבון את עניין עקרון המשלימוּת. רמת העצמאות השיפוטית בישראל גבוהה משמעותית מזו של רוב חברות המועצה לזכויות אדם, והיא אף גבוהה בהרבה מהרמה הממוצעת של אותן מדינות שהמועצה בחרה להתעלם מאירועים שהתרחשו בהן. עובדות אלה מערערות עוד יותר את אמינותה של המועצה, כפי שמוסבר בסעיף הבא.
החברות במועצה לזכויות אדם ועצמאות שיפוטית
מועצת זכויות האדם היא גוף פוליטי ללא מנגנונים להדחת חברות מועצה אשר מוכח כי הן נוהגות במשוא פנים או נטולות יכולת למלא את תפקידן במועצה - כפי שקיים פעם רבות ביחס לגוף שיפוטי, כגון חבר מושבעים.[25] למרות זאת, ועל רקע תפקיד המועצה ושאיפתה לקדם מתן דין וחשבון על הפרות לכאורה של זכויות אדם, סוגיית הרכב המועצה היא חשובה.[26]
בהקשר זה, גורם מרכזי בהערכת החלטות המועצה ובחינת הרכבה הוא עצמאות שיפוטית. כאמור, עקרון המשלימוּת אמור להיות מרכיב חשוב בטיפול בחשד בהפרות של זכויות אדם. גופים בינלאומיים נועדו למלא תפקיד חוקר רק כשלמדינה אין תשתית משפטית לטפל בכוחות עצמה בסוגיות של הפרת זכויות אדם.[27]
עם השנים פיתחו אקדמאים שלל מדדים כמותניים להערכת עצמאות שיפוטית במדינות שונות.[28] המדד המשוקלל של לינצר וסטייטון (Linzer and Staton 2017) מהווה מדד מהימן בשל הסתמכותו על שמונה מדדים נפרדים, המבטאים היבטים שונים של המושג הלטנטי. המדד נע בין 0 (היעדר מוחלט של עצמאות) ל-1 (עצמאות מלאה).
מהשימוש במדד זה, עולה תמונה חדה של הבעייתיות הכרוכה בהחלטות המועצה לקיום חקירה נגד מדינות דוגמת ישראל, במיוחד לנוכח העובדה שבחירה לחקור מדינה מהווה אמירה שלילית משתמעת על מערכות החקירה והאכיפה בה, ובעקיפין על מערכת המשפט כולה. בין השנים 2006 ל-2012 (השנה האחרונה שקיימים לגביה נתונים), הציון הממוצע על עצמאות שיפוטית שניתן לחברות המועצה נע בין 0.51 ל-0.54.[29] מספר חברות המועצה שלהן רשות שופטת עצמאית ברמה זו או נמוכה ממנה מעולם לא ירד מ-27, ולעתים אף הגיע ל-30 (מתוך 47 חברות). לא פחות מ-12 חברות זוכות לציון 0.3 או נמוך ממנו בכל שנה נתונה.[30] כיוון שלהשגת רוב להעברת החלטות במועצה דרושות 24 אצבעות, במועצה יש לפיכך רוב קבוע ויציב של מדינות הסובלות מרמת עצמאות שיפוטית נמוכה.[31]
בשנים 2012-2006, הציון הממוצע על עצמאות שיפוטית של חברות המועצה נע בין 0.51 ל-0.54. ישראל זכתה בתקופה זו בציון שנע בין 0.94 ל-0.96
לשם השוואה, ציון העצמאות השיפוטית הממוצע בקרב מדינות ה-OECD בשנים הנדונות הוא 0.87. ישראל מדורגת הרבה מעל ממוצע ה-OECD וציונה נע בין 0.94 ל-0.96. ציון זה מעיד שמערכת המשפט שלה נמנית בעקביות עם מערכות המשפט העצמאיות ביותר בעולם.
בולטת לא פחות הרמה הנמוכה של עצמאות שיפוטית בקרב אותן מדינות המעורבות באירועים שהמועצה בחרה שלא לחקור. ציון העצמאות השיפוטית הממוצע של מדינות אלה בשנים 2012-2006 נע בין 0.34 ל-0.39. כפי שטבלה 3 מדגימה, מרבית האירועים האלה היו חמורים יותר מאירועים שבהם ישראל הייתה מעורבת. ואף על פי כן, המועצה התעלמה מאירועים חמורים יחסית, שמעורבות בהם מדינות בעלות עצמאות שיפוטית נמוכה מאוד, ולפיכך עומדים לרשותן אמצעים מוגבלים מאוד לחקור בעצמן הפרות אפשרויות של זכויות אדם.
הנתונים האלה מטילים ספק רב ביכולתה של המועצה לקבל החלטות אובייקטיביות, בפרט ביחס לישראל, מדינה שבה קיימת מערכת משפט עצמאית והפרדת רשויות איתנה.
טבלה 4: עצמאות הרשות השופטת ומועצת זכויות האדם
מקורות: Linzer and Staton, 2015; LJI estimates dataset
מסקנות
מועצת זכויות האדם של האו"ם נוסדה כדי לפעול למען המטרה החיונית של "קידום זכויות האדם והגנתן ברחבי העולם". בעיני רבים בקהילה הבינלאומית, המועצה (וקודמתה) נהנית מהילה של יוקרה מקצועית. כתוצאה מכך, החלטותיה וממצאיה, המדווחים על ידי הגופים החוקרים השונים שהיא ממנה, זוכים להערכה לא מבוטלת בשל התפישה שהיא אובייקטיבית ונטולת פניות – תכונות שהיא מצהירה עליהן בעצמה.
עם זאת, ניתוח הנתונים על האופן שבו מקצה המועצה את תשומת לבה ואת משאביה מנפץ אשליה זו של אמינות. במצב הזה, ייתכן מאוד שהנזק שבפעולתה גדול מתועלתה לאור ביקורתה המוגזמת כלפי מדינות אחדות, בה בעת שהיא פוטרת אחרות שראויות לגינוי אמיתי. הממצאים המובאים במחקר זה מעידים על הטיה ניכרת קבועה בעבודת המועצה.
על כל גוף בינלאומי המתיימר לשאת באחריות הכרוכה בבחינה וחקירה של חברות האו״ם חלה חובת ההוכחה שהוא פועל במקצועיות ובלא משוא פנים. הטיה עקבית, שיטתית ורחבת היקף בדפוסי החקירה פוגעת במעמדו של הגוף החוקר וחותרת תחת תקפות מסקנותיו.
מבחינה זו, לפני שאפשר יהיה לתת אמון במועצה ובפירות עבודתה, דפוסי הפעולה שלה וגישתה לזכויות אדם זקוקים לשינוי מאד משמעותי, שימנע את אותה הטיה שיטתית בבחירת האירועים הנחקרים. הדבר הזה נכון באופן כללי, ועל אחת כמה וכמה ביחס לישראל.
הערה לסיום:
הניתוח והדעות המוצגים כאן משקפים אך ורק את עמדת המחבר ולא את עמדת ממשלת ישראל. כל הטעויות הן באחריות המחבר ושלו בלבד.
תודות:
ברצוני להודות לשמואל זמיר על עזרתו בפיתוח גישה כמותנית להטיה במועצת זכויות האדם. תודתי נתונה גם למספר קולגות ולצוות העורכים של "הזירה" על הערותיהם המועילות.
ד"ר אורי רזניק הוא דיפלומט ישראלי המשרת כיום במשרד הביטחון וכיועץ מדיני לשר הביטחון. הוא מלמד תורת המשחקים ותכנון מדיני באוניברסיטה העברית בירושלים ובמרכז הבינתחומי הרצליה
(צילום: באדיבות המחבר)
ביבליוגרפיה:
Almqvist, Jessica, 2008. “Complementarity and Human Rights: A Litmus Test for the International Criminal Court.” 30 Loyola L.A. International & Comparative Law Review 335.
Bayevski, Anne, 2011. “The United Nations and the Goldstone Report.” https://www.hudson.org/research/7896-the-united-nations-and-the-goldstone-report.
Benzing, Markus. 2003. “The Complementarity Regime of the International Criminal Court: International Criminal Justice between State Sovereignty and the Fight against Impunity.” Max Planck Yearbook of United Nations Law 7: 591–632.
Cingranelli, David L., and David L. Richards. 2010. “The Cingranelli Richards (CIRI) Human Rights Database Coding Manual.” http://ciri.binghamton.edu/documentation.asp.
Cleary, Gordon P. and John A. Tarantino, 2007. Trial Evidence Foundations. Santa Ana, California: James Publishing. Section 201.
"Commissions of Inquiry and Fact-Finding Missions on International Human Rights and Humanitarian Law: Guidance and Practice.” Office of the High Commissioner of Human Rights, New York and Geneva, 2015.
Cotler, Irwin, 2013. “Israel and the United Nations.” The Jerusalem Post.
Croicu, Mihai and Ralph Sundberg, 2017, “UCDP GED Codebook version 18.1”, Department of Peace and Conflict Research, Uppsala University.
Feld, Lars P., and Stefan Voigt. 2003. “Economic Growth and Judicial Independence: Cross-Country Evidence Using a New Set of Indicators.” European Journal of Political Economy 19 (3): 497–527.
Gwartney, James, and Robert Lawson. 2007. Economic Freedom of the World: 2007 Annual Report. New York: Fraser Institute.
Higgins, Rosalyn, 1994. Problems and Process: International Law and How We Use It. Oxford: Clarendon Press.
Howard, Robert M., and Henry F. Carey. 2004. “Is an Independent Judiciary Necessary for Democracy?” Judicature 87(6): 284–90.
International Committee of the Red Cross. “How ‘grave breaches’ are defined in the Geneva Conventions and Additional Protocols”. https://www.icrc.org/eng/resources/documents/faq/5zmgf9.htm.
Israel Ministry of Foreign Affairs. 2006. “Responding to Hezbollah attacks from Lebanon: Issues of proportionality – Legal Background.” http://www.mfa.gov.il/mfa/aboutisrael/state/law/pages/responding%20to%20hizbullah%20attacks%20from%20lebanon-%20issues%20of%20proportionality%20july%202006.aspx
Johnson, Jesse C., Mark Souva, and Dale L. Smith. 2013. “Market-Protecting Institutions and the World Trade Organization’s Ability to Promote Trade.” International Studies Quarterly 57(2): 410–17.
Keith, Linda Camp. 2012. Political Repression: Courts and the Law. Philadelphia: University of Pennsylvania Press.
Kleffner, Jann K. Complementarity in the Rome Statute and National Criminal Jurisdictions. Oxford: Oxford University Press, 2008.
Leitenberg, Milton, 2006. “Deaths in Wars and Conflicts in the 20th Century.” Cornell University Peace Studies Program, Occasional Paper #29, 3rd Edition.
Linzer, Drew A. and Jeffrey K. Staton, 2015. “A Global Measure of Judicial Independence, 1948-2012.” Journal of Law and Courts, Fall 2015, pages 223-256.
Marshall, Monty, and Keith Jaggers. 2010. “Polity IV Project: Political Regime Characteristics and Transitions, 1800–2004.” Codebook. http://www.nsd.uib.no/macrodataguide/set.html?id=32&sub=1.
Melzer, Nils. 2006. “Chapter 3, “The Conduct of Hostilities” in International Humanitarian Law: A Comprehensive Introduction. Geneva: International Committee of the Red Cross.
Navoth, Michal, 2014. “Israel’s Relationship with the UN Human Rights Council: Is There Hope for Change?” Jerusalem Center for Public Affairs. http://jcpa.org/article/israels-relationship-un-human-rights-council/
Piccone, Ted, 2017. U.N. Human Rights Commissions of Inquiry: The Quest for Accountability. Brookings Institution.
PRS Group. 2013. “International Country Risk Guide.” http://www.prsgroup.com/icrg.aspx.
Ríos-Figueroa, Julio, and Jeffrey K. Staton. 2014. “An Evaluation of Cross-National Measures of Judicial Independence.” Journal of Law, Economics, and Organization 30(1): 104–34.
Stahn, Carsten, and Mohamed M. El Zeidy, eds. The International Criminal Court and Complementarity: From Theory to Practice. Cambridge, UK: Cambridge University Press, 2011.
Stigen, Jo. 2008. The Relationship between the International Criminal Court and National Jurisdictions: The Principle of Complementarity. Leiden, The Netherlands: Martinus Nijhoff.
Sundberg, Ralph, and Erik Melander, 2013, “Introducing the UCDP Georeferenced Event Dataset”, Journal of Peace Research, vol.50, no.4, 523-532.
UCDP GED dataset Global Version 18.1, 2017. http://ucdp.uu.se/downloads/.
United Nations Human Rights Council. “International Commissions of Inquiry, Fact-finding Missions: Chronological list”: http://libraryresources.unog.ch/factfinding/chronolist.
הערות שוליים:
[2] כמה מגופי החקירה מונו על ידי סוכנויות אחרות של האו"ם, דוגמת מועצת הביטחון, העצרת הכללית, המזכ"ל והנציבות לזכויות אדם. כל אלה מופיעים ברשימה אחודה של המועצה. המועצה לזכויות אדם החליפה את הוועדה (Commission) לזכויות אדם ב-2006, קודם כל בתגובה לביקורת הנרחבת שהופנתה נגד פועלה והרכבה. ראה, לדוגמה, "הבושה של האו"ם", ניו יורק טיימס, 26 בפברואר 2006.
[3] Sundberg and Melander, 2013; Croicu and Sundberg, 2017. חוסר משוא פנים ואובייקטיביות נמנים עם 11 העקרונות המפורטים על ידי האו"ם בקווים המנחים למשלחות לבדיקת עובדות ולוועדות חקירה. ראה: “Commissions of Inquiry and Fact-Finding Missions on International Human Rights and Humanitarian Law: Guidance and Practice”. לשכת הנציב העליון לזכויות אדם, ניו יורק וז'נבה 2015: 34-33.
[4] ראה לדוגמה: Navoth, 2014; Cotler, 2013; Bayevsky, 2011.
[5] המועצה מקיימת פעילות רבה בנוסף למינוי גופים כאלה. עם זאת, ההתמקדות בהם מעידה על המקרים שהמועצה סבורה שהם "הפרות רציניות של החוק ההומניטרי הבינלאומי ושל חוק זכויות האדם הבינלאומי" ( Commissions of Inquiry, op. cit., page 2).
[6] ברור שהקשר אינו מוחלט וישנם גורמי השפעה רבים אחרים, כגון נורמות הלוחמה של המעורבים באירוע נתון. אך המועצה, כגוף האמון על המערכת הבינלאומית כולה, אמורה לחלק את הקשב שלה בהתאם לסבירות ההתרחשות של הפרות. לכן, אם בממוצע כולל, שיעור מסוים ממקרי המוות נגרם תוך הפרת זכויות אדם, ברור שככל שמספר ההרוגים בסכסוך נתון גדל, כך גדלה הסבירות שיחולו הפרות באותו סכסוך. ניתן להמשיל את המצב לתחלואה באוכלוסיות. אוכלוסיות שונות חוות שיעורי תחלואה שונים מסיבות שונות (נורמות היגיינה, תשתיות, מבנה פיזיולוגי וכו'). עם זאת, ניתן לחשב את שיעור התחלואה הממוצע בראייה גלובלית, כך שגם אם תהיה שונות בין אוכלוסיות בהתאם לגורמים המסבירים האחרים, סביר שנמשיך לזהות קשר בין גודלה של אוכלוסייה לבין מספר החולים בה.
[7] ערך ההטיה למלוא התקופה מ-1963 עד 2017 גבוה באופן ניכר מבכל אחת מתתי-התקופות, מפני ששיעור ההרוגים הממוצע בתקופה המאוחרת יותר נמוך בהרבה. על כן, רבים מהאירועים שטופלו "כיאות" על ידי המועצה בתקופה שלאחר 2006 (אירועים חמורים יחסית שנחקרו) מתקבלים כסטיות שליליות ביחס לאירועים חמורים הרבה יותר שלא נחקרו בתקופה שלפני 2006.
[8] ראו לדוגמה:ְAlmqvist, 2008 .
[9] כגוף פוליטי, המועצה אינה מחויבת רשמית לעיקרון המשלימות. תחום סמכותה מוגבל לקביעת עובדות ולאו דווקא לקביעת אחריות משפטית. ואף על פי כן, "המסע אחר מתן דין וחשבון", שיש מי שדוגלים בו, מצביע על כך שאי אפשר להתעלם מסוגיה זו (Piccone, 2017).
[10] לנוכח העובדה שהיקפן של הפרות כאלה אינו ידוע סופית בטרם נפתחת חקירה – שהיא אחת ממטרות הליבה של המועצה – כאשר בוחנים כיצד נבחרים האירועים לחקירה, אין מנוס אלא לדבר על הפרות לכאורה.
[11] הטקסט חוזר מילה במילה באמנת ז'נבה השנייה (סעיף 51) וחלקית באמנות השלישית והרביעית. ראה במאמר של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום: "כיצד 'הפרות חמורות' מוגדרות באמנות ז'נבה ובפרוטוקולים הנוספים". https://www.icrc.org/eng/resources/documents/faq/5zmgf9.htm. רבות נכתב על עליונותה של הזכות לחיים על פני כל זכויות האדם, כולל בדוחות של המועצה עצמה. לדוגמה: "הזכות לחיים, המקודשת בסעיף 6 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות [...] היא הזכות הראשונה במעלה מבין כל זכויות האדם שאין לגרוע ממנה גם בתקופות חירום ציבורי" (דוח על ממצאי ועדת החקירה לזכויות אדם באריתריאה של המועצה לזכויות אדם של האו"ם 1A/HRC/29/CRP., עמוד 311).
[12] אין בזה כדי לומר שממספר כלל ההרוגים אפשר להסיק ישירות על ביצוע ממשי של הפרות. הרג בשדה הקרב – של אזרחים ואחרים – אינו כשלעצמו הפרה של זכויות אדם (Melzer, 2016). כפי שצוין, קביעה של הפרות כאלה היא עניין שונה לגמרי, ותלויה בסדרה מורכבת של שיקולים, רבים מהם איכותניים. מנגנון חקירה אמין ימונה בדיוק כדי לתת ביטוי לשיקולים אלה. השאלה הנשאלת כאן היא: מה אומרת לנו בחירת האירועים לחקירה על המהימנות? זאת, עוד לפני שנכנסים לסוגיות האחרות המורכבות בהרבה.
[13] מערך הנתונים GED של UCDP כולל הן את מספר האזרחים ההרוגים בכל אירוע והן את כלל ההרוגים. הנתונים של לייטנברג ו-UCDP ככל הנראה מציגים יחדיו את הרשימה המקיפה ואמינה ביותר של הרוגים בסכסוכים בתקופה 2017-1963. טעויות מסתמנות בכמה מהנתונים, עבור ישראל ומקרים אחרים, תוקנו על סמך מקורות נוספים. בכל מקרה שבו התאפשר הדבר, תיקונים אלו התבססו על חישוב ממוצע ההרוגים על סמך ממספר מקורות. ואף על פי כן, ייתכן שקיימות עוד טעויות בנתונים. כמובן, אם יתגלו טעויות כאלה, יש לתקן את הממצאים המדווחים כאן בהתאם. רשימה מקיפה של התיקונים שהוכנסו לנתונים ומקורותיהם, כמו גם מערך הנתונים, זמינים מידי המחבר על פי בקשה.
[14] Croicu and Sundberg, 2017. כל אירוע כזה כולל את כלל ההרוגים בסכסוך נתון המתקיים בין שני צדדים מזוהים.
[15] הרשימה זמינה ב-“International Commissions of Inquiry, Fact-finding Missions: Chronological list”: http://libraryresources.unog.ch/factfinding/chronolist
[16] גם אלה מופיעים בקובץ מערך הנתונים שזמין על פי בקשה.
[17] מערכי הנתונים של לייטנברג ושל UCDP מכילים ערכים חסרים רבים, במיוחד בנוגע לאזרחים הרוגים. טיפלתי בחסר זה על ידי קביעת ערך 0 לאזרחים הרוגים באירועים כאלה. כתוצאה מכך יש הערכת חסר שיטתית במספר ההרוגים האלה בכל מערך הנתונים ויש כמה ערכים שבמפורש אינם נכונים, דוגמת הסכסוכים של עיראק עם האוכלוסייה הכורדית בתחומה, הסכסוכים האתניים הרבים במיאנמר (בורמה) ואחרים. מאחר שהאירועים שבהן ישראל מעורבת כן כוללים הערכות ממוצעות של מספר ההרוגים בקרב האזרחים, המתבססות בעיקר על המספרים המדווחים על ידי כמה מקורות עצמאיים, כל הטיה שנמצאה ביחס לישראל היא ככל הנראה הערכת חסר.
[18] משהוגדר כך, המדד אינו מושפע מהבדלים בשיעור תשומת הלב שהמועצה העניקה לאירוע. אירועים מסוימים, דוגמת מלחמת האזרחים בסוריה (2011-), הסכסוך בחוף השנהב (2011), מבצע עופרת יצוקה (2009) ומלחמת לבנון השנייה (2006), נתונים תחת בדיקה של יותר מגוף חקירה אחד.
[19] מעניין לציין, כפי שעולה ממחקרים רבים אחרים, שתדירות הסכסוכים הבינלאומיים נותרה קבועה במידה רבה ביחס למספר המדינות.
[20] יש לזכור שמדד 'החומרה' מתייחס הן לכלל האזרחים והן לאזרחים מביניהם. כפי שהנתונים מראים, אין למעשה הבדל מהותי בין השניים במונחים של השפעה על דפוסי ההטיה בפעילות המועצה.
[21] המסקנה דומה גם אם בוחרים סף התייחסות אחר: 50, 100 או 1,000 בקצה התחתון, או 25,000, 50,000 או 500,000 בקצה העליון. על כן, גם אם נביא בחשבון את הרמה הממוצעת הנמוכה בהרבה של מספר ההרוגים בתקופה שלאחר 2006, בכל זאת רואים התמקדות מוגזמת באירועים שממדיהם קטנים יותר.
[22] בתקופה שלפני 2006, על סכסוכים גדולי ממדים שלא משכו תשומת לב נמנות מלחמות ובהן יותר ממיליון הרוגים באיראן, אפגניסטן, אנגולה, אתיופיה, קמבודיה וניגריה, ומספר רב של מלחמות אזרחים באפריקה, אסיה, אמריקה הלטינית ובמזרח התיכון, כל אחת מהן עם מאות אלפי הרוגים.
[23] רק אירועים שהחלו ב-2006 או מאוחר יותר.
[24] מדד משוקלל Si המביא בחשבון את כלל ההרוגים ואת האזרחים ההרוגים.
[25] בחירת חבר מושבעים לרוב כרוכה בצורה כלשהי של voir dire או תהליך של הדחה הדדי, שבו עורכי הדין של כל צד רשאים לסלק מושבעים אפשריים בגין הדעות המוטות שעשויות להיות להם (Cleary and Tarantino, 2007).
[26] המועצה טוענת שהיא מבקשת "לקדם מתן דין וחשבון על הפרות כאלה ולפעול כדי שהאשמים יבואו על עונשם". (https://www.ohchr.org/EN/HRBodies/HRC/Pages/COIs.aspx). ראה גם: Piccone, 2017.
[27] המספר הרב של פרשנויות בדבר "עקרון המשלימות" ובמה הוא כרוך (Stigen, 2008; Stahn and Ziedy, 2011; Kleffner, 2008; Benzing, 2003) פחות רלוונטי בהקשר הנוכחי. איך שלא נגדיר את המושג, השאלה הנשאלת כאן היא אם ראוי כי חברות המועצה תידרשנה, גם אם לא במפורש, למידת העצמאות השיפוטית במדינות אחרות. המדד המשמש כאן מספק אמצעי להשוואה בין מדינות, אך באופן עקרוני ניתן להשתמש באופן דומה במדדים אחרים או באמות מידה אחרות.
[28] ראה: Ríos-Figueroa and Staton, 2014; Feld and Voigt, 2003; Howard and Carey, 2004; Gwartney and Lawson, 2007; Cingranelli and Richards, 2010; Marshall and Jaggers, 2010; Keith, 2012; Johnson, Souva, and Smith, 2013.. לרוב מבחינים בין "עצמאות דה פקטו" (שפיטה עצמאית למעשה) ל"עצמאות דה יורה" (מוסדות רשמיים שאמורים להבטיח עצמאות השופטים), כמו גם בין אוטונומיה של השופטים (עד כמה מכבדים החלטות שיפוטיות, במיוחד מצד הרשות המבצעת). ראה Linzer and Staton (2015) לדיון ולביבליוגרפיה רלוונטית. וראה Rios-Figueroa and Staton (2015: 112) לתיאור מפורט ולניתוח של 13 מדדים נפרדים הנסמכים על גורמים כסקרי מומחים, מסמכים חוקתיים, דוחות של משרדי החוץ והפנים ונתונים כלכליים.
[29] הממוצעים הם שנתיים ומתייחסים לכל 47 חברות המועצה. חלק מהחברות - לרוב דמוקרטיות אירופיות - הן בעלות עצמאות שיפוטית גבוהה, והציון הגבוה שלהן מעלה את הממוצע במועצה. לעומתן, בחלק ניכר מחברות המועצה העצמאות השיפוטית נמוכה מאד, עובדה הגוררת את הממוצע מטה.
[30] מדינות שמקבלות ציונים כאלה הן לרוב אוטוקרטיות. דוגמאות מייצגות הן מאלי, בנגלדש, קובה, ג'יבוטי, מאוריטניה ואחרות.
[31] אף על פי שהמועצה היא גוף פוליטי יותר ממקצועי, כאשר חברותיה מצביעות על מינוי ועדת חקירה, הן עושות זאת בשם מדינותיהן. ולו רק מההיבט המוסרי והפוליטי, עצם העובדה שמדינות שהעצמאות השיפוטית שלהן נמוכה שופטות במובלע את מערכות המשפט של מדינות בעלות עצמאות שיפוטית גבוהה בהרבה, הוא לכל הפחות בעייתי.