"חרבות ברזל" מערערת את תפיסת ההרתעה הגרעינית במאה ה־21
"הגישה ההיברידית" של טהראן ושלוחיה מעלה שאלות לגבי ההבחנה בין שחקנים מדינתיים ללא-מדינתיים הנהוגה במחקר על הרתעה גרעינית, ועל מקומה של הרתעה בעימותים מזוינים מודרניים
מתקפת "מבול אל־אקצה", במסגרתה פלש חמאס לישראל בבוקר 7 באוקטובר 2023, סימנה נקודת שבר בתפיסת הביטחון הישראלית. המתקפה הפריכה שתי הנחות יסוד שעיצבו בצורה מובלעת את תפיסת ההרתעה הישראלית במשך שנים. ההנחה הראשונה הייתה כי חמאס וחיזבאללה אינם מהווים איום קיומי על ישראל, אלא איום חמור שניתן להכלה, ובמידת הצורך לבלימה. ההנחה השנייה, שבמידה מסוימת משלימה אותה, גורסת כי הדימוי הגרעיני שצברה לאורך עשורים מאפשר לישראל לכלול נדבך של ההרתעה הגרעינית המיוחסת לה באסטרטגיית ההרתעה הכללית שלה. זאת, במטרה להרתיע מדינות יריבות מלהוציא לפועל איום צבאי קיומי עליה.
אלא שבעוד שההנחה הראשונה עמדה במוקד הדיון המדיני והאקדמי בשלוש השנים האחרונות, ההנחה השנייה לא זכתה כמעט לתשומת לב מחקרית. הנחה זו, המבוססת על גישת ההרתעה הגרעינית המקובלת בספרות האקדמית, גורסת כי איראן הייתה אמורה להיות מורתעת מפני תכנונו והוצאתו לפועל של איום קיומי-צבאי על ישראל, בגלל הדימוי הגרעיני הישראלי ונדבך ההרתעה הגרעינית המיוחסת לה.[1] אלא ש"תוכנית ההשמדה" שבגיבושה השתתפו חמאס, חיזבאללה ואיראן, ניסתה לעקוף את ההיגיון של ההרתעה הגרעינית המיוחסת לישראל בדרך חדשה: התעצמות צבאית של הארגונים הלא-מדינתיים – בעוד איראן, מאחורי הקלעים, בונה, מממנת מתכננת ומתאמת את המאמץ של הארגונים לפגוע בישראל, מבלי לקחת חלק פעיל בעימות.[2]
מידע שהופק ממסמכי שלל שנתפסו ברצועת עזה במהלך מלחמת "חרבות ברזל" מעלה שאלות חשובות לגבי הדימוי הגרעיני של ישראל בעיני איראן ועוצמת ההרתעה המושתתת עליו. מאחר שאין בנמצא כיום מקורות איראניים השופכים אור על החשיבה האסטרטגית של טהראן ומהלכיה במלחמה, רבות משאלות אלה נותרו בשלב זה פתוחות.
מאמר זה יתמקד במאמץ של איראן ושלוחיה לייצר איום קיומי חדש, "היברידי", על ישראל. טענתו המרכזית היא שאירועי 7 באוקטובר מלמדים כי הדיון המקצועי והאקדמי על הרתעה גרעינית אינו יכול עוד להתמקד רק ביחסים בין מדינות. תחת זאת, הדיון צריך להביא בחשבון גם איומים המשלבים מדינות וארגוני טרור בעלי מאפיינים של צבאות סדירים ויכולות קונבנציונליות מתקדמות.
המעטה בערך איום השלוחים
לפני 7 באוקטובר, ישראל ראתה בחיזבאללה איום משמעותי יותר מאשר חמאס. זאת, בשל ארסנל הטילים והרקטות שברשותו, פרויקט דיוק הטילים, מערך המנהרות המפותח והפוטנציאל ההתקפי של כוח רדואן. אולם ההנחה הייתה ששני הארגונים אינם מסוגלים לסכן את עצם קיומה של המדינה.[3]
סובלמן עמד על שורשיו של כשל תפיסתי זה במאמר שפרסם בינואר 2026. לדבריו, הגדרתו של חמאס כ"ארגון טרור" הסתירה, או לפחות טשטשה, את העובדה שהוא התפתח בפועל לכוח צבאי ממושמע ומאורגן, בעל מאפיינים הדומים לאלה של צבא סדיר, המסוגל להעמיד איום רציני הרבה יותר על ישראל. כשל מושגי זה הקשה על מערכת הביטחון הישראלית להעריך שחמאס מסוגל לתכנן ולהוציא לפועל פלישה רחבת-היקף, המוּנעת ממטרות מקסימליסטיות ובראשן חיסולה של המדינה.[4]
נראה שבצה"ל גם לא לקחו בחשבון ששני הארגונים יפעלו יחד נגד ישראל. בדיעבד, פלישה מתואמת של שניהם ב-7 באוקטובר, במעין "תנועת מלקחיים" מצפון ומדרום, עלולה הייתה להכפיל פי כמה את ההרג והנזק באותו יום.[5]
בהקשר ההתעצמות הצבאית של ארגונים לא-מדינתיים שלא אובחנה כראוי ומבעוד מועד, ראוי לכלול גם את החות'ים ("אנצאר אללה") בתימן, שהפכו בחסות איראן לארגון צבאי מסוכן, חמוש בטילים בליסטים, כטב"מים ויכולות טכנולוגיות מתקדמות. החות'ים הפתיעו את ישראל, ארה"ב והמערב כשהטילו מצור ימי על באב אל-מנדב בנובמבר 2023 והצליחו לשגר טילים בליסטיים לעבר ישראל עד להפסקת האש עם חמאס שהושגה באוקטובר 2025.[6]
מגבלות ההרתעה הגרעינית
ההנחה השנייה העומדת בלב הדיון של מאמר זה גורסת כי עצם ההחזקה ביכולת מובטחת למכה שנייה מעניקה לכל מדינה גרעינית את היכולת להרתיע מדינות יריבות – להבדיל מארגונים לא-מדינתיים – מלהציב בפניה איום צבאי קיומי.[7] הנחה זו היא רחבה יותר באופייה ונגזרת מהספרות המחקרית הענפה בתחום ההרתעה הגרעינית מאז ימי המלחמה הקרה.
מומחים מבחינים בין שני סוגי איומים עיקריים על מדינות לאום: קיומיים ולא קיומיים. איומים קיומיים חותרים תחת "האינטרסים החיוניים" או ה"ליבתיים" של המדינה ומאיימים על ריבונותה ועצם קיומה כישות פוליטית ועצמאית. להבדיל, איומים שאינם קיומיים מוגבלים יותר מטבעם, כגון פגיעה בשטחים מרוחקים או באינטרסים שאינם מסכנים ישירות את המשך קיומה של המדינה.[8]
עד 7 באוקטובר, מדינות שהקרינו הרתעה גרעינית כחלק מאסטרטגיית ההרתעה הכללית שלהן, לא נאלצו להתמודד עם איום קיומי ישיר
הבחנה זו, המכתיבה את אופן התגובה האפשרי של מדינות לאיומים מסוגים שונים, קיבלה תוקף מהניסיון ההיסטורי המצטבר. עד 7 באוקטובר, מדינות שהקרינו הרתעה גרעינית כחלק מאסטרטגיית ההרתעה הכללית שלהן לא נאלצו להתמודד עם איום ישיר על עצם קיומן מצד יריבותיהן, בין שהיו אלה מדינות גרעיניות ובין שלא. ולראייה: במספר מקרים, היריבות בנו יכולות צבאיות שאפשרו להן להוציא איום קיומי-צבאי מן הכוח אל הפועל, ובכלל זה יכולות גרעין, אך נמנעו מכך. בה בעת, "נשק יום הדין" של מדינות הגרעין לא מנעו מיריבותיהן להציב בפניהם איומים מוגבלים, מתחת לסף האיום הקיומי.[9]
תפקידה המרכזי של ההרתעה הגרעינית, לפי הספרות, הוא למנוע את חציית הסף הזה ולהרתיע יריבות מפני מהלך המסכן את שרידותה של המדינה עצמה. כך, למשל, שורת העימותים בין הודו לפקיסטאן מאז שנות השמונים, תקופה שבה לשתיהן כבר הייתה יכולת גרעינית, התנהלו לפי היגיון זה.[10] באופן דומה, כאשר ארגנטינה פלשה באביב 1982 לאיי פוקלנד/מלווינס, שטח בשליטה בריטית, היא לא חששה מתגובה גרעינית בריטית. ההנהגה בבואנוס איירס העריכה, ובצדק, שהפלישה לאזור פריפריאלי ללא תיתפס על-ידי הממלכה המאוחדת כאיום קיומי.[11]
לצד זאת, במהלך המלחמה הקרה ולאחריה גילו מדינות גרעין כי לאיומים גרעיניים יש תוחלת מוגבלת בלבד. הם אינם מאפשרים לכפות דרישות על היריב (תופעה שמכונה "דיפלומטיה כופה"), משום שבמצבים שאינם נוגעים להישרדות המדינה, איום השימוש בנשק גרעיני אינו נתפס כאמין. כך, למשל, נכשלו שני האולטימטומים הסובייטיים שנועדו להביא לסילוק הכוחות המערביים ממערב ברלין בשנים 1958–1959 וב-1961.[12] בדומה לכך, בשנת 1969 העלה ממשל ניקסון את הכוננות הגרעינית כדי לאותת למוסקבה שעליה ללחוץ על צפון וייטנאם להגיע להסדר, אך גם ניסיון זה לא השיג את מטרתו. כלי נשק גרעיניים, אם כן, אינם כלים יעילים כדי לכפות את רצונה של מדינת הגרעין על יריבותיה, ואינם יכולים למנוע מיריבות להתעצם צבאית.
הספרות המחקרית מכירה בכך שכלים המסורתיים של הרתעה גרעינית אינם רלוונטיים להתמודדות עם שחקנים לא-מדינתיים, בעיקר ארגונים בעלי אידאולוגיה דתית קיצונית
בד בבד, במהלך שנות התשעים, וביתר שאת אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001, התרחב הדיון בשאלה האם וכיצד ניתן להרתיע ארגוני טרור וגרילה, ומה מקום ההרתעה הגרעינית במשוואות אלה. המסקנה הרווחת בספרות המחקרית, לפני ואחרי המלחמה הקרה, הייתה שהכלים המסורתיים של הרתעה זו אינם רלוונטיים להתמודדות עם שחקנים לא-מדינתיים.[13] זאת, מכיוון שחישובי עלות-תועלת העומדים בבסיס תאוריית ההרתעה אינם תקפים לגביהם.
ראשית, לארגונים אלה אין בדרך-כלל "כתובת" טריטוריאלית מובהקת ובה נכסים קריטיים שניתן לאיים בהשמדתם. שנית, בניגוד למדינות, הם אינם מייחסים ערך עליון להישרדות הארגון או אנשיו. הדבר נכון במיוחד לארגונים המונעים מאידאולוגיה דתית קיצונית, אשר עשויים לראות בהסלמה, בהקרבה העצמית ובתגובה הרסנית מצד היריב דווקא תוצאות רצויות.
מגבלות אלו באות לידי ביטוי מובהק בניסיון ההיסטורי. המאבק האמריקאי באל-קאעדה, ואף בעבר מול הווייטקונג, ממחיש את הקושי להרתיע כוחות טרור וגרילה באמצעים אלו.[14] בדומה לכך, ניתן לבחון גם את הניסיון הישראלי רב-השנים מול ארגוני טרור שונים, המדגיש ביתר שאת כי דוקטרינת ההרתעה המסורתית מתקשה לספק מענה מול שחקנים מסוג זה.
בוא המבול
כדי להבין את משמעות השינוי שחולל "מבול אל־אקצה" בהקשר זה יש לבחון את הדימוי הגרעיני של ישראל ואת נדבך ההרתעה הגרעינית המיוחסת לישראל, המושתת עליו.[15] מדיניות הגרעין הרשמית של ישראל מסתפקת בקביעה שהיא "לא תהיה הראשונה להציג נשק גרעיני באזור". מעבר לכך, מקורות רשמיים ישראלים אינם מתייחסים לדיווחים מפי מקורות זרים על יכולות הגרעין של ישראל, או להשערות לגבי דוקטרינת הגרעין המיוחסת לישראל, וזאת תוך שמירה על מדיניות המכונה בעולם "עמימות גרעינית".[16] ד"ר אלי לויטה, שכיהן כמשנה למנכ"ל הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית, סבור שיש לכנות מדיניות זו "איפוק גרעיני", המתבססת על הקרנת "הדימוי הגרעיני" באזור.[17]
הניסיון ההיסטורי סייע לשרטט את קוויה המשוערים של הדוקטרינה הגרעינית של ישראל. בולט בהקשר זה ספרו של פרופ' יאיר עברון, "הדילמה הגרעינית של ישראל" מ-1988. לפי עברון, סביר שישראל תשקול שימוש בנשק גרעיני המיוחס לה רק במצבי קיצון דרמטיים במיוחד, כגון פלישה משוריינת אל תוך הקו הירוק, חיסול חיל האוויר הישראלי או שימוש בנשק בלתי-קונבנציונלי נגד העורף.[18]
מדינות האזור מניחות זה עשרות שנים שלישראל יכולות גרעיניות, וסבורות שהן יודעות בקירוב מהם הקווים האדומים שחצייתם עלולה להביא את ישראל לשקול שימוש בהן
כתוצאה מכך, מדינות האזור מניחות אפוא זה עשרות שנים שלישראל יכולות גרעיניות נרחבות, ואף סבורות שהן יודעות בקירוב מהם הקווים האדומים שחצייתם עלולה להביא את ישראל לשקול שימוש בהן. לדוגמה, מקורות מצריים שונים טענו כי במהלך מלחמת יום הכיפורים, הגבילה מצרים במכוון את יעדיה לכיבוש רצועה בעומק 10–12 קילומטרים בחצי-האי סיני, בין היתר מחשש לאתגר את מה שתפסה כדוקטרינת הגרעין של ישראל.[19]
אלוף שלמה גזית, ראש אמ"ן בשנים 1979-1974, תיאר בספרו האוטוביוגרפי שיחה שערך בנושא עם שר המלחמה המצרי, מוחמד עבד אל־ע׳ני אל־גמאסי, בתקופה שקדמה לפסגת קמפ דייוויד, שהתקיימה בספטמבר 1978. כאשר הסביר גזית לגמאסי כי ישראל אינה מעוניינת לחזור לגבולות 6 באוקטובר 1973, עמיתו השיב: "ג'נרל גזית, אני תמה על דבריך; אתה מעלה על הדעת שמצרים תיזום מתקפה מקו זה אל עומק שטח ישראל? הרי גם אנחנו יודעים ומבינים כי למטרה זו בדיוק הקמתם את דימונה..."[20]
היגיון זה הנחה ככל הנראה גם את סדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, כאשר עיראק שיגרה 39 טילים בליסטיים לעבר העורף הישראלי.[21] ההנחה המקובלת בספרות היא שההנהגה העיראקית העריכה כי הירי לא ייחשב בעיני ממשלת ישראל כאיום קיומי, ולכן יגרור לכל היותר תגובה מוגבלת – כזו שעיראק דווקא ביקשה לעורר.
החוקר סמואל הלפונט, שעיין במסמכים עיראקיים מתקופת המלחמה, פרסם ב-2023 כי סדאם חוסיין שאף למנף את שיגור הטילים לעבר ישראל כדי לגייס את תמיכת העולם ה"לא-מערבי". בכך ביקש לצייר את עצמו בתור אביר המאבק הערבי-מוסלמי באימפריאליזם האמריקני ובציונות ולעורר סולידריות בינלאומית ולחץ פנים-ערבי, שתביא לפרישת מדינות ערב מן הקואליציה הבינלאומית בראשות ארה"ב.[22] ההערכה של בגדד התבדתה כאשר ישראל, תחת לחץ אמריקאי כבד להימנע מתגובה שתערער את לכידותה של הקואליציה, חשקה שיניים והבליגה.[23]
רעיון "תוכנית ההשמדה"
מסמכי השלל השונים שנתפסו בעזה מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" מצביעים על שיתוף פעולה הדוק בין איראן, חמאס וחזבאללה בתכנון מבצע "מבול אל-אקצה", גיבושו ומימונו.[24] הם מראים שיחיא סינוואר ובכירי חיזבאללה וחמאס שהשתתפו בגיבוש התוכנית אכן הניחו שאילו תמומש במלואה, הצלחתה עשויה להעמיד בסכנה אמיתית את קיומה של מדינת ישראל (ראו בהמשך).[25]
התוכנית כונתה לימים בקהיליית המודיעין הישראלית "תוכנית ההשמדה" של חמאס. עם זאת, קיימת מחלוקת בקרב גורמים שונים בישראל בשאלה עד כמה טהראן אכן השתכנעה שניתן להשמיד את המדינה במהלומה צבאית משולבת. אף שלא ניתן לענות על שאלה זו ללא גישה, שאין ברשותנו כרגע, למקורות איראניים מהימנים וגלויים, היא מציבה בפני הקהילה המחקרית מספר שאלות מהותיות.
לפי אסכולה אחת, שלושת הצדדים אימצו את הרעיון במשותף. אחד הקולות הבולטים התומכים בפרשנות זו הוא תא"ל (מיל') איתי ברון, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן. לדבריו, מאז סיום מבצע "שומר החומות" במאי 2021, התגבשה במשותף בקרב כלל חברי "ציר ההתנגדות" – חמאס, איראן וחיזבאללה – תיאוריית ניצחון חדשה, הגורסת כי ניתן להביא להבסת ישראל והשמדת צבאה באמצעות ייזום "מכה ניצחת" צבאית, עוצמתית ומפתיעה.
התפתחות זו התרחשה נוכח תחושת "מסוגלות" גוברת של הציר. זו נשענה, לפי ברון, על כמה גורמים: היחלשות ההשפעה האמריקאית בעולם; משברים פנימיים עמוקים בחברה הישראלית; והתגבשותה של תודעת פעולה אזורית משולבת למערכה רב-זירתית נגד ישראל.[26] התוכנית נשענה על יסודותיה של אסטרטגיית "טבעת האש" של טהראן, שמאז 2011 עסקה בחיזוק קשריה עם בעלות בריתה באזור, בהן חזבאללה, משטרו של בשאר אל-אסד בסוריה, החות'ים בתימן והמיליציות השיעיות בעיראק, לצד יצירת קשרים עם גופים נוספים, ככל שהתאפשר. המטרה הייתה להרחיק את איראן מעימות ישיר עם ישראל על-ידי הצבת שורת איומים קרובים ומיידיים יותר על גבולותיה.[27]
עם זאת, בקהיליית המודיעין הישראלית יש מי שחולקים על הפרשנות הזו וסבורים שאיראן לא אימצה לחלוטין את רעיון ההשמדה של חמאס ולא האמינה שהוא ישים. "פואד שוכר [אחד ממפתחי התוכנית מטעם חמאס – א.ר.] היה הוגה צבאי חשוב והוגה הרעיון", אמר בכיר במודיעין לעיתונאי עמוס הראל. "הוא קיבל הסכמה עקרונית מנסראללה, אך זה לא תורגם לתוכנית מתוקפת [...] בחיזבאללה ניסו לעניין את האיראנים ברעיון ההשמדה וההפתעה, אבל באיראן רק החלו לחשוב על זה. גם נסראללה כלל לא אימץ את הרעיון כתוכנית עבודה מבצעית. סינוואר הפתיע אותם כשהחליט לתקוף".[28]
בשלב זה לא ניתן כאמור לקבוע בצורה נחרצת מי מהאסכולות צודקת, שכן כדי להכריע בדיון יש צורך בגישה למקורות איראניים שישפכו אור על החשיבה האסטרטגית בטהראן סביב סוגייה זו. לכן, ובכפוף לסייג זה, "מבול אל־אקצה" ייבחן כאן בהקשר של מקומה של ההרתעה הגרעינית המיוחסת לה בתפיסת הביטחון הישראלית ובספרות ההרתעה בכלל, על-בסיס חומרי השלל שנתפסו במלחמה ומעשיה של איראן בשדה הקרב, תוך ניסיון להצביע על השאלות המרכזיות המתעוררות בהקשר זה.
אירוע משנה פרדיגמה?
מהזווית של תיאוריית ההרתעה הגרעינית, הייחודיות של "מבול אל-אקצה" נעוצה בכך שאיראן לא הורתעה מפני השתתפות בבנייה, במימון ובתיאום של מבצע שמטרתו הייתה להוציא לפועל איום קיומי על ישראל, מדינה בעלת דימוי גרעיני. זאת, בין אם שאימצה במלואה את ההיגיון הפנימי של התוכנית, לפי פרשנותו של ברון, ובין אם לא. מכאן שניתן לראות ב"מבול אל־אקצה" אירוע משנה פרדיגמה: איראן שיחקה תפקיד מרכזי בהפיכת המבצע מרעיון תיאורטי להשמדת ישראל לתוכנית ישימה, גם אם לא השתתפה בה ישירות ביום שבו הוצאה לפועל על-ידי חמאס.
ואכן, למתכנני המבצע לא היה ספק באשר ליעד-העל שלו, כפי שעולה משורת תכתובות בין ראשי "ציר ההתנגדות". ב-5 ביוני 2021, מספר שבועות לאחר סיום מבצע "שומר החומות", שלחו סינוואר ושותפיו, מוחמד דף ומרואן עיסא, איגרת למפקד כוח קודס האיראני, אסמאעיל קאא'ני. במסמך הצהירו בכירי חמאס כי מטרתם היא "הניצחון הגדול והסרתו של הסרטן" ו"חיסול הישות והסרתה מאדמתנו וממקומותינו הקדושים". לצורך כך, הם ביקשו סיוע איראני בגובה של 500 מיליון דולר לתקופה של שנתיים.[29]
ממסמכי השלל עולה כי השתתפות צבאית ישירה של איראן בעימות מול ישראל לא מוסגרה בתור רכיב חיוני להצלחת מבצע "מבול אל-אקצה"
במהלך שכלול התוכנית המבצעית, השתתפות צבאית ישירה של איראן בעימות מול ישראל כלל לא מוסגרה בתור רכיב חיוני להצלחת המבצע. במסמך שחיבר סינוואר ביוני 2022, במסגרת הידוק התיאום עם חיזבאללה ואיראן, הוא הציג לשותפיו שלושה תרחישים אפשריים למהלך המתוכנן נגד ישראל. בתרחיש הראשון, המקסימליסטי, אותו הוא כינה "תרחיש המערכה האסטרטגית הגדולה", כל מרכיבי ציר ההתנגדות, למעט איראן, אמורים היו לתקוף את ישראל ישירות; בתרחיש השני ישתתפו רק חמאס וחיזבאללה; ובתרחיש השלישי יילחם רק חמאס.[30] במילים אחרות, איראן לא הייתה מתוכננת להשתתף בעימות בצורה ישירה באף אחד מתרחישים אלה.
במכתב ששלח ראש הלשכה המדינית של חמאס, אסמאעיל הנייה, לסינוואר ב-1 ביולי 2022, הוא עדכן כי מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, "בעד התרחיש הראשון", שבעיניו הוא "תרחיש מציאותי שניתן להגשים".[31] הנייה הוסיף לגבי השתתפות איראן כי סוכם בין שלושת הצדדים כי "היא המדינה המסייעת להגשמת הניצחון מבלי שתיכנס למערכה".[32] מסמך שלל נוסף, המסכם את ישיבת המועצה הצבאית של חמאס מ-18 בדצמבר 2022, מציין כי השתתפותה הישירה של איראן במערכה המתוכננת נתונה לשיקול דעתה, וכי חמאס לא ידרוש זאת כתנאי להוצאתה לפועל.[33]
אם ההנהגה האיראנית אכן אימצה את היגיון "תוכנית ההשמדה" (כפי שטוענים ברון ואחרים), מתוך רצון למצוא פירצה בחומת ההרתעה הגרעינית המיוחסת לישראל על-ידי שימוש ב"טבעת האש" ובשלוחים, הרי שזהו תסריט מדאיג מבחינת ישראל. זאת, כיוון שהוא מחייב חשיבה מחודשת על תפקידו של נדבך ההרתעה הגרעינית המיוחסת לה במכלול ההרתעה שלה.
הניסיון למצוא פרצה שכזו בחומת ההרתעה הישראלית העסיק גם את יחיא סינוואר, שנהג להתייחס בפומבי לסוגיית הגרעין הישראלי במשך כשני עשורים לפחות. בראיון משנת 2006 לעיתונאי יורם בינור בערוץ 2 אמר: "אנחנו יודעים שאין ביכולתנו לפרק את ישראל. אנחנו מבינים שישראל יושבת על 200 ראשי נפץ גרעיניים, ויש לה את חיל האוויר המשוכלל ביותר והתוקפני ביותר באזור. לא נכיר בישראל, אבל [אנחנו] מוכנים ללכת להודנה ארוכת טווח..."[34]
סינוואר שקל לכאורה את האפשרות של תגובה גרעינית ישראלית כמענה לפלישה – ולא הורתע ממנה
בשנת 2018 חזר סינוואר על אותה נקודה בראיון לעיתונאית האיטלקייה פרנצ'סקה בורי שפורסם ב"ידיעות אחרונות": "מלחמה חדשה אינה משרתת את האינטרס של איש, ובוודאי שלא את האינטרס שלנו. מי רוצה להתעמת עם מעצמה גרעינית כשבידיו ארבע רוגטקות בלבד? מלחמה אינה משיגה דבר".[35] ניכר, אם כן, כי היכולות הגרעיניות שיוחסו לישראל העסיקו את סינוואר, אף שלא ניתן לדעת אם העמדות שהביע בפומבי שיקפו את אמונותיו הכנות, או היוו מסרים שנועדו לצורכי תעמולה והונאה.[36]
סינוואר גם שקל לכאורה את האפשרות של תגובה גרעינית ישראלית כמענה לפלישה, ולא הורתע בשל כך. במסמך שחיבר כשנה לפני טבח 7 באוקטובר, תחת הכותרת "תוכנית המגננה", כתב: "האויב לא יהסס להשתמש באמצעים ובכלי הנשק שברשותו. לא רק באמצעות תקיפות, אלא גם באמצעים נוספים. ייתכן שאף ישתמש בפצצה גרעינית".[37] מסמך זה מאשש לפיכך את הטענה המקובלת בספרות, אותה הדגישו אליסון ולאקר, לפיה לא ניתן להרתיע ארגון המונע בלהט דתי־משיחי באמצעות נשק גרעיני.[38] בהקשר זה עולה שאלה נוספת שנותרה לעת עתה פתוחה – אם וכיצד נידונה סוגייה זו במגעים שניהל חמאס עם איראן וחיזבאללה.
בסופו של דבר, כאשר חמאס פלש לישראל ב-7 באוקטובר, "טבעת האש" האיראנית התלקחה רק בצורה חלקית. מבין שלושת התרחישים בתכנון המקורי של חמאס, זה שהתגשם בפועל היה קרוב יותר לשלישי שנזכר לעיל, במסגרתו הארגון נלחם לבד בחזית הדרומית. חזבאללה וגם איראן, ככל הידוע, הופתעו משום שלא קיבלו על כך התרעה מקדימה מידי חמאס, ששאף לשמור על גורם ההפתעה.[39]
חזבאללה הצטרף ללחימה ב-8 באוקטובר והלאה בצורה מוגבלת, בעיקר בירי תלול-מסלול ונגד טנקים; המיליציות השיעיות בעיראק לא השתתפו כלל בתקיפות; והחות'ים החלו לשגר טילים וכטב"מים לישראל רק ב-19 באוקטובר 2023. תוכניתו המקורית של סינוואר ייעדה גם תפקיד מרכזי להשתתפותם של פלסטינים בגדה המערבית ובתוך ישראל בלחימה, ולצורך כך ניתנו הנחיות לתעד ולשדר את הזוועות שביצעו מחבלי החמאס באזרחים ובחיילים בעוטף עזה,[40] אך גם רעיון זה לא התממש.
דיון ושאלות שנותרו פתוחות
בחלוף שלוש שנים מפרוץ המלחמה, הפרטים המתבררים על תוכנית "מבול אל־אקצה" מחייבים מקבלי החלטות, גורמי מקצוע, מומחים ואקדמאים לחשוב מחדש על ההבחנה המקובלת בין איום מדינתי לאיום לא־מדינתי, ועל מקומה של הרתעה גרעינית במאה ה-21. תרחיש "המערכה האסטרטגית הגדולה" של סינוואר מלמד כי איום קיומי על מדינה עלול להיווצר כיום משילוב הכוחות בין מדינה לארגונים לא־מדינתיים. מצב חדש זה, ובעיקר ההתנהגות הבלתי-צפויה של השחקן המדינתי, איראן, מעלה מספר שאלות חשובות בנוגע לאופן ביצוע המתקפה ב-7 באוקטובר, למערכות שהגיעו אחריה וללוחמה בעתיד.
ראשית, כיצד העריכו האיראנים מבעוד מועד את התגובה הישראלית האפשרית לגילוי השתתפותם ב"תוכנית ההשמדה"? מסמכי השלל אינם שופכים אור על השאלה אם איראן הניחה שלאחר הפלישה, ישראל תגלה בסופו של דבר את שיתוף הפעולה שקדם לה בין טהראן לשלוחיה. ייתכן שהאיראנים סברו שסיכויי ההצלחה של תוכנית ההשמדה גבוהים מספיק כדי להצדיק את הסיכון שישראל תגלה את מעורבותם ותגיב בעוצמה. ייתכן גם שהניחו שתגובה עתידית של ישראל, לאחר שהוחלשה ואולי אף פורקה חלקית כישות פוליטית מתפקדת, לא תהיה משמעותית. בכל מקרה, איראן לא הורתעה מתמיכה והשתתפות פעילה, אף אם לא ישירה, בתוכנית לחיסול ישראל.
שנית, כיצד רואים האיראנים את הקווים האדומים של ההרתעה הגרעינית המיוחסת לישראל, עליהם כתב פרופ' יאיר עברון כבר ב-1988, בכל הקשור לשיגור מטחים כבדים של טילים בליסטיים לעבר ישראל?
לפי הערכות במערב, טהראן מחזיקה בתוכנית הטילים והכטב"מים הגדולה במזרח התיכון.[41] מטח סימולטני של אלפי טילים בליסטיים וכטב"מים עלול להביא לרוויה (saturation) של מערכות היירוט, לשתק את מערכי ההגנה האווירית ולגרום הרס נרחב לתשתיות חיוניות ולאוכלוסייה האזרחית. במובן זה, חומרת האיום הטילי עשויה להשתוות לזו לאיום הנשקף מתוכנית גרעין איראנית.
האם איראן מיצתה את יכולות השיגור שלה ב"שאגת הארי", נוכח מאמצי הסיכול של ישראל? או שבחרה לשמר רזרבות למקרה שהמערכה תידרדר מבחינתה?
האיראנים זנחו לראשונה את עקרון ההימנעות מעימות ישיר עם ישראל כמה חודשים לתוך המלחמה, כאשר תקפו את ישראל באופן יזום וישיר בליל 13–14 באפריל 2024. במועד זה שיגרה טהראן מאות טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים לעבר ישראל, אירוע שזכה לכינוי "ליל הכטב"מים".[42] בהמשך, בכל אחד מהסבבים הבאים נורו מאיראן לעבר ישראל אלפי טילים וכטב"מים. עם זאת, למעט ב"ליל הכטב"מים", גם בשיא הלחימה מול ישראל לא שוגרו לעברה יותר מכמה עשרות טילים בליסטיים ביום.[43] מדוע?
לפי דיווח ב"ניו יורק טיימס", ביוני 2025 הורה המנהיג העליון דאז עלי ח'אמנהאי לשגר 1,000 טילים בליסטיים לעבר ישראל בתגובה למתקפת הפתע בתחילת "עם כלביא", אך בשל תקיפות של חיל האוויר נגד אתרי הטילים ברפובליקה האסלאמית, האיראנים לא יכלו להוציא הוראה זאת לפועל.[44] ב"שאגת הארי" שיגרה איראן 80 טילים בליסטיים לעבר ישראל ביום הראשון של המלחמה, אך לא הגיעה למספרים דומים בהמשך. גם הפעם השיגורים התרחשו על רקע מאמץ מבצעי של חיל האוויר הישראלי לסכלם.[45]
האם איראן מיצתה את יכולות השיגור שלה במלחמה זו, נוכח מאמצי הסיכול של ישראל? או שבחרה לשמר יכולות שיגור מסוימות ברזרבה למקרה שהמערכה תידרדר מבחינתה, וזאת כדי שתוכל לאיים בצורה קשה יותר על ישראל? האם האיראנים מעריכים שקיים סף שיגור גבוה יחסית שישראל תחשיב כאיום קיומי – רף שטהראן נחושה שלא לחצות, בשל חשש מהדימוי הגרעיני הישראלי? או שהנחת הפעולה שלה היא ששיגור מטחי טילים קונבנציונליים – גם אם מדובר במטחים כבדים וצפופים – לא יגרום לישראל בשום אופן להפעיל את דוקטרינת הגרעין המיוחסת לה?
שלישית, כיצד ראו ופירשו האיראנים את דוקטרינת הגרעין המיוחסת לישראל בהקשר של 7 באוקטובר עצמו? בהנחה שאיראן יכלה לשגר לעבר ישראל אלפי טילים וכטב"מים ביום הפלישה, אך בכל זאת בחרה שלא להשתתף ישירות בתרחיש "המערכה האסטרטגית הגדולה", מה היה תפקידו של הדימוי הגרעיני הישראלי וההרתעה הגרעינית המיוחסת לה בהחלטה זו?
האם ייתכן שהחלטה האיראנית להימנע מהשתתפות ישירה נבעה, בין היתר, מחשש שישראל תרגיש שגבה אל הקיר ותפעיל את דוקטרינת הגרעין המיוחסת לה? במילים אחרות, האם ייתכן שההרתעה הגרעינית המיוחסת לה אכן פעלה ב-7 באוקטובר מול איראן? נכון להיום, אין מידע קונקרטי על תהליכי קבלת ההחלטות האיראניים שיכולים לאשש או להפריך זאת.
בהקשר זה, חובה לשקול גם הסברים חלופיים-משלימים להימנעותה של איראן מהשתתפות ישירה במערכה נגד ישראל ב-7 לאקטובר, ולא להתמקד רק ברובד ההרתעה הגרעינית המיוחסת לה. הסבר אחד גורס שאיראן כלל לא הייתה מעוניינת בהסלמה שהתרחשה בעקבות "מבול אל-אקצה", שחמאס הוציא לפועל בתזמון לא נוח מבחינת טהראן. לפי תא"ל (מיל') שמעון שפירא, היעד האסטרטגי של איראן באותה תקופה היה שונה מהותית מזה של ארגון הטרור הפלסטיני. "איראן הייתה זקוקה לזמן ולשקט כדי למצות את כל המהלך מול ארה"ב להורדת הסנקציות", הסביר בראיון ב-2026.[46]
7 באוקטובר מלמד כיצד מדינה וארגונים לא־מדינתיים יכולים לחלק ביניהם תפקידים כדי לעקוף את ההיגיון הקלאסי של ההרתעה
הסבר אחר נוגע למידת הבשלות הטכנולוגית של זרוע הטילים והכטבמ"ים של איראן. בהנחה שהיא הייתה שותפה מלאה להיגיון ההשמדה, ייתכן שהדרג הצבאי בטהראן לא האמין שיש בידיו, בשלב זה של העימות, יכולת לשגר מטחי טילים בעוצמה המספיקה למימוש יעדי התוכנית. וכפי שנסקר למעלה, ייתכן בהחלט שהאיראנים כלל לא האמינו שהתוכנית של חמאס ישימה ולא ראו טעם להשתתף בה ישירות.
לפי שפירא, טהראן גם בלמה וריסנה את חיזבאללה מפני פלישה וכניסה מלאה לעימות ב-7 באוקטובר, מתוך תפיסה שהיעד המרכזי של הארגון הינו להרתיע את ישראל מפני תקיפה באיראן, "לא לצורך חלומות השחרור הפלסטיני".[47] לפי היגיון זה, איראן העדיפה לשמר את יכולותיו של חיזבאללה ולשמור אותן בתור קלף הרתעה במשוואה מול ישראל, כחלק מאסטרטגיית "טבעת האש".
השערה נוספת למעורבות המוגבלת של חזבאללה היא שנסראללה חש מורת רוח מכך שסינוואר הפתיע אותו. ייתכן גם שסבר שללא אלמנט ההפתעה, שעמד לרשות חמאס בלבד, קטנו סיכויי ההצלחה של הפלישה לצפון ישראל, ושאין סיבה לפיכך להשתתף במהלך שיביא לתגמול קשה ויעורר את זעם הציבור הלבנוני. זה גם ההסבר שסיפק יורשו, השייח' נעים קאסם.[48]
סיכום
מתקפת "מבול אל־אקצה" מחייבת בחינה מחודשת של הדימוי הגרעיני של ישראל ושל נדבך ההרתעה הגרעינית המיוחסת לה, כחלק מתפיסת הביטחון הישראלית. הדבר נכון גם לגבי הספרות התאורטית בנושא הרתעה באופן כללי.
המתקפה ערערה שתי הנחות ותיקות: שארגונים לא־מדינתיים אינם מסוגלים להציב איום קיומי על מדינת בעלות דימוי גרעיני, ושמדינות יירתעו מהשתתפות ביצירתו של איום כזה עליהן. אירועי 7 באוקטובר מלמדים כיצד מדינה וארגונים לא־מדינתיים יכולים לחלק ביניהם תפקידים כדי לעקוף את ההיגיון הקלאסי של ההרתעה: המדינה אמנם נמנעת מאיום קיומי ישיר על יריבתה בעלת הדימוי הגרעיני, אך בונה, מממנת ומתאמת כוחות שלוחים המסוגלים יחד לפעול להשמדתה.
אופן התכנון של "מבול אל-אקצה" והוצאתו לפועל עשויים להשפיע גם על שיקוליהן של מדינות נוספות במזרח התיכון המבקשות כיום, או עשויות לבקש בעתיד, להשיג נשק גרעיני. אם "נשק יום הדין" אינו מסוגל להגן על מדינות אלה מפני איום קיומי בדמות ארגונים לא-מדינתיים הנתמכים על-ידי פטרון מדינתי, ייתכן שההשקעה הפוליטית, הטכנולוגית והכלכלית תיראה כדאית פחות מבעבר. נקודה זו מצויה מעבר לתחום העיסוק של מאמר זה, אך ראויה לדיון מחקרי.
לאור האמור לעיל, יש להרחיב את הדיון בסוגיות הכלליות העוסקות בהרתעה גרעינית מעבר להתמקדות ביחסים בין מדינות. עליו להביא בחשבון איומים היברידיים המשלבים מדינות, ארגוני טרור ויכולות קונבנציונליות מתקדמות. אם זהו אכן ראשיתו של דפוס אסטרטגי חדש, מלחמת "חרבות ברזל" איננה רק אירוע מכונן בתולדות הביטחון הלאומי של ישראל, אלא עשויה להתגלות גם כנקודת מפנה בהבנת מגבלותיה של ההרתעה הגרעינית במאה ה־21.
ד"ר אור רבינוביץ', חוקרת תפוצה גרעינית, עמיתת מחקר בכירה במכון פרימן-ספולי ליחסים בינלאומיים, אוניברסיטת סטנפורד.
* המאמר נבדק ואושר לפרסום על-ידי הצנזורה
הערות
[1] לפרסומים זרים על כך, ראו למשל:
“Country Spotlight: Israel,” Nuclear Threat Initiative, n.d.; “Fact Sheet: Israel’s Nuclear Inventory,” Center for Arms Control and Non-Proliferation, updated June 2025; Claire Mills, “Nuclear weapons profile: Israel,” Research Briefing, UK House of Commons, 16 June 2025; Lara Jakes, “As Israel Targets Iran’s Nuclear Program, It Has a Secret One of Its Own,” The New York Times, 17 June 2025.
[2] תוכנית ההשמדה לפי מסמכי חמאס: אורי רוסט, "האסטרטגיה של חמאס ל'השמדת ישראל' – מחזון לתוכנית פעולה מעשית, כפי שעולה ממסמכי שלל," מרכז המידע למודיעין ולטרור ע"ש אלוף מאיר עמית, 13 במארס 2026.
[3] ההנחה זו השתקפה היטב, למשל, במאמר שפורסם שלוש שנים לפני פלישת חמאס על ידי מיכאלי, קמחי ורגב, שסקר כיצד תופסים בישראל את מדרג האיומים השונים. לפי המדרג שתואר במאמר, האיומים החיצוניים המשמעותיים ליציבות האסטרטגית של ישראל אמנם כללו את איראן, חזבאללה וחמאס. עם זאת, ברשימה זו היה פער משמעותי בין תפיסת האיום שנשקף מאיראן לזה הנשקף משני הארגונים, שנתפסו בתור שחקנים שאומנם מסוגלים לגרום לישראל נזק מסוים, אך לא כאיומים קיומיים. ראו:
Kobi Michael, Dudi Kimchi, and Limor Regev, "Containment over Decision: Internalizing the Limits of Political Militarization in Israel," Strategic Assessment 23, no. 4, Octoboer 2020, p. 288.
[4] Daniel Sobelman, “The Strategic Origins of Hamas’s October 7 Attack,” Studies in Conflict & Terrorism, 2026. See also: Efraim Inbar and Menachem Bacharach, "The Perils of Containment/Restraint in Israel's National Security Behavior," Israel Journal of Foreign Affairs 18, no. 1 (2024), p. 12.
[5] יאיר קראוס, "3,000 מחבלים היו מצוידים ומוכנים לפלוש לצפון ב-7/10: 'היה לנו כאן נס משמיים'", YNET, בתאריך 24 בינואר 2026.
[6] גבי סיבוני וארז וינר, "האיום החות'י – מקורות, השפעות והתמודדות", מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, 29 בספטמבר 2025; ארי הייסטין, "התפתחות תפיסת הביטחון של החות'ים לאחר ה-7 באוקטובר 2023", מבט על 2159, 22 ביוני 2026.
[7] Ward Wilson, Five Myths About Nuclear Weapons, Boston: Houghton Mifflin Harcourt, 2013; Richard K. Betts, Nuclear Blackmail and Nuclear Balance, Washington, D.C.: Brookings Institution, 1987; Robert Jervis, The Meaning of the Nuclear Revolution : Statecraft and the Prospect of Armageddon, Ithaca : Cornell University Press, 1989; Tod S. Sechser and Matthew Fuhrmann, Nuclear Weapons and Coercive Diplomacy, UK: Cambridge University Press, 2017.
[8] Thomas C. Schelling, Arms and Influence, New Haven : Yale University Press, 2008; Jervis, The Meaning of the Nuclear Revolution.
[9] Sechser and Fuhrmann, Nuclear Weapons and Coercive Diplomacy.
[10] Ibid, pp. 142-55.
[11] ההיסטוריון הבריטי סר לורנס פרידמן, שחיבר את ההיסטוריה הרשמית של המלחמה, הסביר כי הממשלה והפיקוד הצבאי הבריטיים מעולם לא שקלו או דנו בשימוש בנשק גרעיני נגד ארגנטינה. ראו:
Lawrence Freedman, The Official History of the Falklands Campaign, London : Routledge, Taylor & Francis Group, 2005, p. 54.
[12] Sechser and Fuhrmann, Nuclear Weapons and Coercive Diplomacy, pp. 133-38.
[13] Graham T. Allison, Nuclear Terrorism : The Ultimate Preventable Catastrophe New York : Times Books/Henry Holt, 2004; Walter Laqueur, The New Terrorism : Fanaticism and the Arms of Mass Destruction New York : Oxford University Press, 1999; William James Perry, My Journey at the Nuclear Brink, Stanford: Stanford University Press, 2015; John E. Mueller, Atomic Obsession: Nuclear Alarmism from Hiroshima to al-Qaeda, New York : Oxford University Press, 2010.
[14] Ibid.
[15] ראו לעיל הערה מס' 1.
[16] Avner Cohen, The Worst-Kept Secret: Israel's Bargain with the Bomb, Columbia University Press, 2010.
[17] אמילי לנדאו ואריאל (אלי) לויטה, בעיני הערבים: דימויה הגרעיני של ישראל, תל אביב: פפירוס ומרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת תל אביב, 1994 (לינק). לויטה כינה את המדיניות "איפוק גרעיני" בראיון עם העיתונאי אמיר אורן. ראו: אמיר אורן, "אלי לויטה על הגרעין האיראני, האיפוק הישראלי והחלטות בעולם להישאר על הסף ולא לחצות אותו – בינתיים", אפרכסת (פודקאסט), 11 ביולי 2026.
[18] יאיר עברון, הדילמה הגרעינית של ישראל, הקיבוץ המאוחד, 1988.
[19] דן סגיר, דימונה, ירושלים: כרמל, 2022, עמ' 110-90; דן סגיר, "הסוד הגרעיני: כך עיצבה מלחמת יום הכיפורים את מדיניות הגרעין הישראלית", זמן ישראל, 20 ביולי 2023.
ראו גם:
Shlomo Aronson and Oded Brosh, The Politics and Strategy of Nuclear Weapons in the Middle East : Opacity, Theory, and Reality, 1960-1991 - An Israeli Perspective, SUNY Press, 1992, pp. 113-50.
[20] שלמה גזית, בצמתים מכריעים, תל אביב: ידיעות ספרים, 2016, עמ' 288.
חשוב לציין כי לצד הסבר זה, הציעה הספרות גם פרשנות מתחרה. לפי פרופ' יאיר עברון, מצרים לא הגבילה את יעדיה בשל שיקולי הרתעה גרעינית, אלא עקב שיקולים מבצעיים שנבעו מפריסת כוחות צה"ל באזור ומהרצון המבצעי המצרי להישאר תחת מטריית ההגנה של סוללות הנ"מ. ראו:
Yair Evron, "Israel and Nuclear Weapons," Asian Perspective 3, no. 1 (1979), p. 64.
[21] שי פלדמן, "ההרתעה הישראלית ומלחמת המפרץ", בתוך: יוסי אלפר (עורך), מלחמה במפרץ: השלכות על ישראל, תל-אביב: מכון יפה, 1992.
[22] Samuel Helfont, Iraq against the World: Saddam, America, and the Post-Cold War Order, Oxford University Press, 2023, p. 54; Daniel Williams, "Scuds Can’t Harm Nuclear Reactor Targeted by Baghdad, Israel Insists," Los Angeles Times, 19 February 1991.
[23] Dennis Ross, Doomed to Succeed: The U.S.-Israel relationship from Truman to Obama, New York : Farrar, Straus and Giroux, 2016, pp. 217-255.
[24] יגאל שירי וחיים איסרוביץ, "הנחיות יחיא אלסנואר לתוכנית הפלישה לישראל, כפי שעולה ממסמך שלל של חמאס", מכון מאיר עמית למחקר טרור ומודיעין, 12 יולי 2026.
[25] רוסט, "האסטרטגיה של חמאס".
[26] איתי ברון, "חמשת השלבים בהתפתחות 'תיאורית הניצחון' של אויבי ישראל," האומה, מס' 237, 1 בפברואר 2025, עמ' 31, 33.
[27] רז צימט, "שנה לחיסולו של קאסם סלימאני איראן: ניצבת בפני קשיים רבים אך נחושה לבסס את השפעתה האזורית", מכון מאיר עמית למחקר טרור ומודיעין, 29 דצמבר 2020.
[28] עמוס הראל, 06:29, כנרת זמורה דביר, 2026, מיקום 361 מתוך 1500 במהדורה הדיגיטלית.
[29] רוסט, "האסטרטגיה של חמאס ל'השמדת ישראל', מסמך 3.
[30] דליה קורן ואלעד דרורי, "ראיית חמאס את תפקיד חיזבאללה במערכה רב-זירתית, על פי מסמכי שלל", מכון מאיר עמית למחקר טרור ומודיעין, 5 יולי 2026, מסמך שלל 12, עמוד 27.
[31] שם, מסמך שלל 13, עמוד 30.
[32] שם.
[33] שם, מסמך שלל 14, עמוד 42.
[34] רפי רשף, "הריאיון הנדיר של סינוואר ב-2006: 'נמרר לישראלים את החיים בדיאלוג על הפסקת האש'", 12N, בתאריך 23 במאי 2021.
[35] פרנצ'סקה בורי, "מנהיג חמאס בעזה: 'אני לא רוצה עוד מלחמות'", ידיעות אחרונות, 4 אוקטובר 2018.
[36] אביב אורג, "מאפייני ההונאה של חמאס לפני מתקפת ה-7 באוקטובר 2023".
[37] איסרוביץ, "הנחיות יחיא אלסנואר לתוכנית הפלישה לישראל".
[38] Allison, Nuclear Terrorism; Laqueur, The New Terrorism.
[39] בן כספית, "'סליחה שלא עידכנו אותך': המכתב של יחיא סינוואר ומוחמד דף לחסן נסראללה ב-7.10 נחשף", מעריב, 23 יוני 2025.
[40] רון קריסי, "שלבי ההטעיה והערכת סינוואר: 'השערים ייפרצו ב-15 דקות' | מסמך ההנחיות המלא - שמומש ב-7/10", YNET, בתאריך 12 באוקטובר 2025.
[41] Missile Defense Project, "Missiles of Iran," Missile Threat, Center for Strategic and International Studies, June 14, 2018; last modified June 17, 2026.
[42] רון בן ישי, "איראן נחלה תבוסה, ישראל הצליחה צבאית ומדינית – אבל את התגובה יש לשקול היטב", YNET, בתאריך 13 אפריל 2024.
[43] אריה אבירם, "מבצע 'עם כלביא': סקירת מערכות הטילים וכטב"מי הנפץ ששיגרו האיראנים לעבר ישראל", במה טכנולוגית, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 23 באוקטובר 2025; בר פלג ואבי שרף, "650 טילים, 24 הרוגים ומעל 7,000 פצועים: סיכום 40 ימי מלחמה עם איראן" הארץ, 8 באפריל 2026.
[44] Farnaz Fassihi, “A Miscalculation by Iran Led to Israeli Strikes’ Extensive Toll, Officials Say,” New York Times, 13 June 2025.
[45] פלג ושרף, "650 טילים, 24 הרוגים ומעל 7,000 פצועים".
[46] יאיר קראוס, "מחדל הגבול הצפוני: כך הייתה אמורה להתנהל פלישת חיזבאללה לגליל, ואלה הסיבות שבגללן היא נמנעה," ידיעות אחרונות, 16 בינואר 2026. https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14645379
[47] שם.
[48] Daniel Byman et al., "The Coming Conflict with Hezbollah," CSIS, 21 March 2024.
ספיר ליפקין, "נעים קאסם על ההתלבטות הגורלית של נסראללה – שיכלה לשנות את פני המערכה כולה: 'הייתה הבנה שזה יניב תוצאות לא רגילות'", מאקו, 8 ביולי 2025.
תגובות