top of page
רון פרושאור ואיתן גלבוע

דו-שיח דיפלומטי: יחסי חוץ בעידן הטראמפלומטיה

דיפלומט ותיק ומומחה לפוליטיקה האמריקאית התיישבו לוויכוח מקצועי על מדיניות החוץ של נשיא סוער ובלתי צפוי, במטרה להכריע – האם יש היגיון מאחורי השיגעון?

טראמפ בעצרת בחירות ב-2016

טראמפ בעצרת בחירות ב-2016 צילום: CC BY-SA 2.0 ,Gage Skidmore on Flickr

גבעת הקפיטול, הציבור האמריקאי והקהילה הבינלאומית טרם פגשו בנשיא אמריקאי סוער ובלתי צפוי כמו דונלד ג'יי טראמפ. הסגנון הפרוע והאימפולסיבי-לכאורה שבו הוא מנהל את הבית הלבן מאז ינואר 2017 זולג באופן בלתי נמנע גם למדיניות החוץ שלו – החל בגישתו הלוחמנית למשבר הגרעיני עם צפון קוריאה ולהסכם הגרעין עם איראן, דרך הכרזתו התקדימית על ההכרה בירושלים כבירת ישראל, וכלה ביחסיו הטעונים עם מנהיגים שנחשבים לבעלי ברית של ארצו. דמותו והתנהלותו השנויים במחלוקת הפכו את השיח סביב כהונתו לרדוד: תומכיו נאמנים לו כמעט ללא סייג, בעוד מבקריו מטילים בו רפש על כל צעד ושעל. משני הצדדים, נעדרת במידה רבה מהדיון הציבורי בחינה עניינית ומקצועית של מדיניות החוץ של הנשיא ה-45 של ארה"ב.

כדי לברר אם מאחורי ההתנהלות הנשיאותית הסוערת מסתתרת גם אסטרטגיה מסודרת, ואולי אף גישה חדשנית ליחסי חוץ, ביקשנו משני מומחים מנוסים לנסות ולהכריע בסוגיה. בצד האחד – רון פרושאור, בעבר שגריר ישראל בבריטניה ובאו"ם ומנכ"ל משרד החוץ, המשמש כיום ראש מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה; ומהעבר השני – איתן גלבוע, פרופסור למדעי המדינה וראש המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן, מומחה לפוליטיקה האמריקאית ולדיפלומטיה ציבורית. במהלך הדו-שיח נרשמו הסכמות, אך כצפוי גם לא מעט חילוקי דעות. ש: אחרי שנה ורבע סוערות בבית הלבן, איך אתם מסכמים – במשפט אחד בלבד – את כהונת הנשיא טראמפ עד כה?

גלבוע: הנשיא הכי לא נשיאותי בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב.


פרושאור: אם חייבים לסכם במשפט אחד – יש יותר היגיון בשיגעון שלו ממה שנוטים לחשוב. ש: שניכם נגעתם כבר בהזדמנות הראשונה – וזה כנראה בלתי נמנע – במאפיין העיקרי של הנשיא טראמפ: הסגנון ה"משוגע" והבלתי-ממלכתי שלו. מרבים להתייחס אליו כאדם חסר שליטה שמשתלח בכל מי שנקרה בדרכו, אבל מהי המשמעות בפועל של אותו סגנון פרוע מבחינת מדיניות?

פרושאור: אני מבקש לכפור בגישה הרווחת, שרואה בו משוגע ללא מעצורים. הטענה שלי היא שבכל ניתוח של טראמפ, צריך להבין שהוא בראש ובראשונה ניגש לבעיות מנקודת מבט של איש עסקים. והאופן שבו הוא מטפל בסוגיות שמגיעות לשולחנו היא כמו של מהמר: הוא מרים תחילה את ה-bar – ובסוף נסוג ומתפשר איפשהו באמצע. ויש לא מעט דוגמאות לכך שהשיטה הזו עובדת.

עוד נרחיב בהמשך על הגישה הלא-קונבנציונלית שלו כלפי המשבר הגרעיני עם צפון קוריאה, שם – ואני אומר זאת בזהירות הראויה – אנחנו עשויים להיות עדים לפריצת דרך דרמטית בקרוב, חרף הטלטלות האחרונות בנוגע לפסגה בין טראמפ לקים, וכן על נסיגתו מהסכם הגרעין עם איראן, לאחר שלא תוקן לשביעות רצונו. אני מציע להתחיל מוקדם יותר: למשל, בתחילת כהונתו טראמפ נטפל פתאום וללא שום אזהרה לברית נאט"ו. הוא תהה בקול רם: למה בעצם ארה"ב צריכה לממן ארגון צבאי ענק, שמצד אחד לא עושה שום דבר, ומצד שני אירופה, שעליה הוא מגן, מתחמקת מנשיאה בעול התשלומים על החזקתו? צריך לסגור אותו! או אז התעוררה מהומה רבתי והוא חטף ביקורת מימין ומשמאל, אבל מה קרה בסוף? האירופאים התחילו לשלם על חלקם, הארגון משפר את ביצועיו ומזכ"ל נאט"ו מודה על מזלו הטוב. בראייתי, לטראמפ יש חלק בלתי מבוטל בשינוי הזה.

פרופסור איתן גלבוע (מימין) והשגריר רון פרושאור בשיחתם

פרופסור איתן גלבוע (מימין) והשגריר רון פרושאור בשיחתם צילום: רפי שמיר

דוגמה נוספת היא האיום שלו לפתוח במלחמת סחר עולמית על ידי העלאת המכס על ייבוא אלומיניום וברזל לארה"ב. הצעד הזה, כפי שהצביעו מומחים, היה פוגע קשות בבעלות הברית שלו – קנדה, מקסיקו ומדינות אירופה. אבל כמה ימים אחר כך, הוא החריג בשקט את שתי השכנות שלו מההחלטה הזו, כי יועציו הבהירו לו שהכללתן איננה הגיונית מבחינה כלכלית.

לגבי הפגיעה הצפויה באירופה – חרף איומיו לענות על המהלך בצעדים דומים, האיחוד האירופי לא באמת מסוגל להשיב מלחמה. אנגלה מרקל הרי בקושי הצליחה להקים ממשלה ארבעה חודשים אחרי הבחירות, תרזה מיי נאבקת בסקרים וברוסים, ובאיטליה אין בכלל ממשלה באופק. מי ינהל את המלחמה הזו – נציב הסחר האירופי, שאיש לא זוכר את שמו? ברור שלא. לכן, כפי שאמרתי: קודם הוא מעלה, אחר כך מוריד – אבל בצורה מושכלת.

יש דוגמאות נוספות, אבל השורה התחתונה מבחינתי היא שיש כאן, חד משמעית, היגיון בשיגעון. נכון, טראמפ הוא בעל סגנון מדיני ייחודי וחסר תקדים – אבל הסגנון הזה יותר אפקטיבי ממה שנותנים לו קרדיט עליו.

גלבוע: בעיניי, מה שמאפיין את טראמפ בכמעט שנה וחצי של כהונתו זה בעיקר הרבה מאוד כאוס. אני לא מזהה אצלו חזון כלשהו, או איזושהי אסטרטגיה מסודרת להתמודד עם הבעיות שעל סדר היום של ארצו. הוא אדם בלתי צפוי שיכול לשנות את דעותיו בתוך יום או יומיים, ואי אפשר להתייחס להפכפכות הזו כאל כלי מתוחכם לתכנון וביצוע מדיניות.

 

פרושאור: אני לא מוציא מכלל אפשרות שעוד בשנת 2018 טראמפ ינסה לממש את הבטחתו לסגור את ה"דיל האולטימטיבי" בין הישראלים והפלסטינים, ויציג תוכנית שלום אזורית בתמיכת סעודיה, מצרים וירדן

גלבוע: בעיניי, הגישה העסקית של טראמפ בעייתית. הוא אינו מדבר על הסכמים, אלא על "דילים". יש דמיון מסוים ביניהם, אבל משא ומתן עסקי ומשא ומתן דיפלומטי שונים מאד בהנחות, במטרות ובאופן הניהול

 

בנוסף, חוסר הניסיון שלו הוביל אותו לבצע מינויים שגויים, מה שגרם לתחלופה חסרת תקדים בצמרת הבית הלבן. החלפת ארבעה דוברים, שני יועצים לביטחון לאומי, ראש מטה הבית הלבן, מזכיר המדינה והשר לביטחון פנים, והכל בתוך שנה ורבע – לא מעידה על שיקול דעת. מהכוורת המקורית של בכירי הבית הלבן ומערכת החוץ והבטחון נשאר רק שר ההגנה ג'יימס מאטיס. מזכיר המדינה לשעבר רקס טילרסון מונה לתפקיד ללא כל ניסיון במדיניות חוץ, ובתוך זמן קצר טראמפ איבד בו אמון ולמעשה ניטרל את מחלקת המדינה על ידי קיצוץ תקציבים ועיכובם של מאות מינויים. באופן הזה, חסר כלי חשוב מאוד לארגון מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב.

מצד שני, אני מסכים איתך, רון, שקיים היגיון מסוים בשיגעון שלו, כי אפשר לראות שהוא מחפש דרכים חדשות ולא שגרתיות להתמודד עם בעיות ישנות. אני גם מקבל שישנם נושאים וסוגיות שבהם הוא קצר הצלחות. אבל למדינאות שמבוססת על שליפות ועל העלאה והורדה תמידית של הרף יש מחיר. אם אתה תמיד מהמר גבוה, כשאתה יורד – איש כבר לא מאמין לך. אני לא מכיר מישהו בהיסטוריה שעושה זאת כשיטה.

טראמפ משחק על הזיקה בין כוח לבין דיפלומטיה – מה שנקרא בשפה מקצועית דיפלומטיה כופה (Coercive Diplomacy). הרעיון, בבסיסו, פשוט: להשיג את התוצאה שרצית באמצעות איומים, מבלי שתצטרך לממש אותם. אבל צריך המון מיומנות וניסיון כדי לבצע זאת בצורה יעילה ונכונה. טראמפ עשה בקדנציה שלו, עד כה, שלושה שימושים בכוח צבאי – פעמיים בסוריה ופעם באפגניסטאן – ודווקא באמצעות הדוגמאות הללו אני רוצה לערער על ההנחה שלך, שהוא פועל בצורה מושכלת ומסודרת.

ש: כיצד?

גלבוע: נתחיל בסוריה: הנשיא הקודם ברק אובמה קבע ב-2012 "קו אדום" על שימוש בנשק כימי בידי משטרו של בשאר אל-אסד. אבל כשהוא היה צריך לאכוף אותו בקיץ 2013, הוא בחר להעביר את ההכרעה לקונגרס לעומתי שמלכתחילה לא התכוון לתמוך בפעולה כזו – כלומר, ברח מהאתגר. אין שגיאה חמורה יותר מאיום בשימוש בכוח בלי הנכונות לעשות זאת – והבעיה הכי גדולה של אובמה היתה שלא היה לו כל רצון להשתמש בכוח בסוריה או כלפי איראן.

ההתקפלות שלו בסוריה סללה את הדרך עבור הרוסים להשיג דריסת רגל במדינה. הם הציעו לו דיל – פירוק אסד מנשק כימי תמורת הישרדות משטרו. אסד אכן נותר בשלטון, אבל הצטברו מאז מספיק הוכחות לכך שלא כל המצבורים הללו פורקו. חוסר הנכונות של אובמה להיכנס עימות צבאי הובילה אותו לאחר מכן לגיבוש הסכם הגרעין הבעייתי עם איראן, כי ברגע שהשימוש בכוח יורד מהפרק, הצד השני ישיג את רוב מה שהוא רוצה ממך.

תחילת הכהונה של טראמפ נראתה, בעיניי, מבטיחה יותר. הוא הגיב לתקיפה הכימית של אסד באידליב באפריל 2017 בירי 59 טילי שיוט לעבר הבסיס שממנו יצאה התקיפה, וכעבור מספר ימים הטיל את "אם כל הפצצות" (MOAB) על פעילי דאעש באפגינסטאן. חשבתי תחילה שמדובר במהפכה – נשיא חדש שאינו מהסס להשתמש בכוח. אבל עם הזמן התברר שזה לא נעשה כחלק מתפישה אסטרטגית חדשה, אלא כשליפה מהמותן – "הוא השתמש בנשק כימי? אני אעניש אותו"; "יש הזדמנות להטיל את הפצצה הזאת? ננצל אותה". ובזאת זה נגמר. גם התקיפה המשולבת באמצע אפריל האחרון על מתקנים כימיים של אסד היא בבחינת slap on the wrist חד-פעמי ותו לא.

בנוסף, לחלק מההצלחות שמנית פה יש לדעתי להתייחס בערבון מוגבל. למשל, לפני הטלת המכס על האלומיניום והברזל התרחשה שערוריית ה-TPP (הסכם השותפות הטרנס-פאסיפי – Trans-Pacific Partnership), שנחתם בתקופת הנשיא אובמה. טראמפ ביטל אותו בימים הראשונים שלו בתפקיד ו-11 המדינות הנוספות שחתמו עליו ספגו את המכה הזו. הן חתמו באחרונה על הסכם חדש, ועכשיו ארה"ב נותרה בחוץ. והנה, באחרונה יש דיווחים על כך שהוא הורה לאנשיו לבחון איך אפשר להשתלב בחזרה בהסכם. כפי שציינתי – לקפריזיות הזו, שבאה על חשבון התנהלות שקולה, יש מחיר.

פרושאור: בהחלט. אבל הגישה העסקית שלו לניהול מדיניות חוץ היא היא החידוש שלו בעולם הדיפלומטיה הבינלאומית, ויש נושאים שבהם זה מתברר כהצלחה. קח כדוגמה נוספת את האו"ם ומוסדותיו: אחרי שנוכח שהפלסטינים מסרבים לבוא לשולחן המשא ומתן עם ישראל ופועלים נגדו בעצרת הכללית, הוא קיצץ את התקציב שהממשל מעביר לאונר"א (ארגון הסיוע לפליטים הפלסטינים). אותו דבר קרה עם יוניפי"ל (כוח האו"ם המוצב בדרום לבנון), שספג מהממשל שלו ביקורת חריפה על נרפותו מול ארגון חיזבאללה, לקראת הדיונים על חידוש המנדט שלו באוגוסט 2017 – והמנדט שלו אכן תוגבר. ישנן דוגמאות נוספות רבות. גלבוע: בעיניי, הבעיה עם הגישה העסקית של טראמפ היא שהוא אינו מדבר על הסכמים, אלא על "דילים" – כמו בהבטחתו להשיג "דיל" עם פוטין או את "דיל המאה" בסכסוך הישראלי-פלסטיני. נכון, ישנו דמיון מסוים בין ניהול משא ומתן עסקי לניהול משא ומתן דיפלומטי, אבל ברור לכל שאלה שני דברים שונים לחלוטין.

טראמפ מודיע על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן, ב-8 במאי 2018

טראמפ מודיע על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן, ב-8 במאי 2018

צילום: Official White House Photo by Shealah Craighead (מקור)

ש: בהקשר של הסכמים, ישנם שניים שתפסו חלק מרכזי במאמצי מדיניות החוץ של ממשל טראמפ מאז הקמתו – הסכם הגרעין עם איראן מ-2015, וזה שעשוי להיחתם עם צפון קוריאה. איך אתם מעריכים את ההתנהלות שלו מול שתי המדינות העוינות הללו?

גלבוע: בסוגיית איראן טראמפ שמר על מדיניות עקבית והלך איתה עד הסוף. עוד בתקופת הבחירות לנשיאות הוא חזר ואמר שמדובר בהסכם גרוע ושבכוונתו לבטלו. הוא לא עשה זאת עד ה-8 במאי 2018 בשל הלחץ שהפעילו עליו מאטיס, היועץ לבטחון לאומי הרברט מקמאסטר ושר החוץ טילרסון. לבסוף הוא החליף את השניים האחרונים בג'ון בולטון ובמייק פומפאו, בהתאמה, שתמכו ביציאה מההסכם, ועשה את הצעד הזה.

בהסכם הגרעין עם איראן, הידוע כ-JCPOA, יש ארבע בעיות – שתיים שקשורות ישירות להסכם ושתיים שהושארו מחוצה לו. הראשונה היא שלב סיום ההסכם (sunset), שמגיע עשר שנים לאחר חתימתו. טראמפ רוצה לדון עכשיו באמצעים למנוע את התגרענותה של איראן אחרי המועד הזה. הבעיה הזו קשורה בהנחות שגויות של ממשל אובמה בניהול המו"מ עם הרפובליקה האיסלאמית. ההנחה של מנסחי ההסכם בשעתו היתה שהוא ימתן את מדיניות החוץ והפנים של איראן, וכעבור עשר שנים יהיה סיכוי לעליית ממשל ליברלי והסוגיה הגרעינית תרד מהפרק. שתי ההנחות הללו היו שגויות – ולכן, אליבא דטראמפ, צריך היה לצאת מהסכם ולנהל משא ומתן חדש. הבעיה השנייה היתה הוצאת הפיקוח מאתרים צבאיים – לא ידוע מה קורה שם. שתי הבעיות שהושארו מחוץ להסכם היו הניסויים בטילים בליסטיים ארוכי טווח, שאין שום הגיון בפיתוחם זולת לצורך הרכבת פצצות גרעין עליהם, והתנהלותה התוקפנית של איראן ברחבי המזרח התיכון.

 

גלבוע: טראמפ שמר על מדיניות עקבית בסוגיית הסכם הגרעין עם איראן והלך איתה עד הסוף. הוא חזר ואמר שההסכם גרוע ולמרות לחצים כבדים, בעיקר מצד אירופה, יצא ממנו

פרושאור: בניגוד לאובמה, שריחם על האיראנים ונתן להם הסכם מקל בדיוק ברגע שהסנקציות החלו להשפיע, טראמפ לא יוותר עד שישיג את התוצאה שהוא רוצה

 

אירופה מסכימה שיש בעיות בהסכם אבל עדיין טוענת שהוא האמצעי הטוב יותר למניעת גרעונה של איראן. מנהיגי צרפת וגרמניה הגיעו לבית הלבן אבל לא הצליחו לשכנע את טראמפ לשנות את החלטתו, והוא בחר לא רק לצאת מההסכם, אלא גם להחיל מחדש את הסנקציות שהוטלו על איראן לפני 2015. ההיגיון שלו פשוט: רק סנקציות חמורות הביאו את איראן לשולחן המשא ומתן ולבסוף להסכם עם המעצמות, ולכן רק סנקציות חמורות חדשות יניעו אותה כעת לקבל הסכם חדש שיסתום את החורים שהותיר ה-JCPOA. רק בעתיד ניתן יהיה להעריך אם המהלך הדרמטי של טראמפ היה נכון והביא לתוצאה הנדרשת, או לא.

בצפון קוריאה התפתח מצב דיפלומטי מעניין שיכול להסתיים בפריצת דרך היסטורית או בכישלון מהדהד. אחרי חודשים של חילופי מהלומות מילוליות ואיומים, [שליט המדינה] קים ג'ונג-און פתח להפתעת כולם ב-charm offensive – שלח את אחותו יחד עם משלחת ספורטאים לאולימפיאדת החורף בדרום קוריאה, הודיע שהוא מוכן לדון בתוכנית הגרעין שלו עם המערב - והשיג לעצמו פגישה עם נשיא ארה"ב. אחר כך הוא המשיך ונפגש עם נשיא דרום קוריאה באזור המפורז והצהיר איתו על סיום מצב המלחמה בין שתי הקוריאניות והפיכת חצי האי לנקי מנשק גרעיני. בהמשך, הודיע שסגר את אתר הניסויים הגרעיניים שלו ויזמין פקחים מארה"ב ומדרום קוריאה לבדוק שאכן כך עשה. יחד עם זאת, לקוריאה הצפונית יש היסטוריה ארוכה של הפרת הצהרות, הסכמים והתחייבויות. טראמפ דורש פירוק מלא של הנשק הגרעיני שבידי צפון קוריאה, ולא ברור אם קים ייענה.

לטעמי, טראמפ קיבל את ההצעה למפגש עמו בשליפה מהירה שאסור למנהיג עולמי לעשות. יותר מדי מונח פה על כף המאזניים. במקרה של צפון קוריאה, או שהוא יצליח לבלום אותה או שלא; אבל אם לא – נקבל גם איראן גרעינית ויחד איתה את כל המזרח התיכון.

ועידות פסגה של מנהיגים מקדמות פתרונות של סכסוכים בינלאומיים רק אם מכינים אותן היטב ויודעים מראש את תוצאותיהן בצורת הצהרות והסכמים. כך היה בוועידת ריצ'רד ניקסון וצ'ו אן לאי ב-1972, שהפכה את יחסי ארה"ב-סין, במפגש בין סאדאת ובגין בירושלים ב-1977 ובוועידות הפסגה של רונלד רייגן עם מיכאיל גורבאצ'וב בשנות ה-80. טראמפ אמר שאם הפסגה עם ג'ונג-און לא תתקדם הוא יעזוב אותה באמצע, משמע שאולי לא נעשו מספיק הכנות לפיסגה הזו. כמו כן, ביטול הפסגה על ידו בסוף מאי, ואז ההצהרה שאולי תתקיים בכל זאת, לא מעידים על הכנה מוקפדת.

מבחינה אסטרטגית, עסקה עם קים יכולה להתבסס רק על המשוואה הבאה: פירוק הנשק הגרעיני תמורת הבטחה אמריקנית שלא לפעול להפלת המשטר בפיונגיאנג. יש תקדים כזה: משבר הטילים בקובה ב-1962 נפתר כאשר ברית המועצות התחייבה לפנות את הטילים הגרעיניים שהציבה שם תמורת התחייבות אמריקאית שלא לפעול יותר להפלת משטרו של בעל בריתה פידל קסטרו. השאלה אם ניתן יהיה לממש את הפוטנציאל הזה בצפון קוריאה.

פרושאור: בשני המקרים הללו, איראן וצפון קוריאה, ניתן דווקא לראות שגישת המהמר של טראמפ מצליחה "לנער" את השחקנים המעורבים ולקדם סוגיות שנותרו תקועות במשך זמן רב – בין אם מכיוון שאזלו האופציות ה"קונבנציונליות", או כי פשוט לא רצו לגעת בהן.

הנשיא האמריקאי הצהיר פעם אחר פעם שהסכם הגרעין עם איראן הוא "הכי גרוע בעולם" ואיים מפורשות בחודשים האחרונים שייסוג ממנו אם הוא לא יתוקן לשביעות רצונו. כתוצאה, האירופאים התרוצצו בתקופה האחרונה לשפר סעיפים שהאמריקאים מגדירים כלקויים, במטרה למנוע מהם לצאת – כולל הכנסת התייחסות לתוכנית הטילים הבליסטיים שלהם. בלי איומים שכאלו, אירופה לבדה לא היתה עושה זאת.

ההחלטה שלו מה-8 במאי לסגת מההסכם ולהטיל מחדש את הסנקציות על איראן נובעת מכך שהוא לא קיבל את מה שרצה. אבל אני מדגיש שוב: זוהי החלטה של איש העסקים טראמפ לא פחות מזו של הנשיא טראמפ, כיוון שהיא מעבירה את מנופי הלחץ לזירה הכלכלית/עסקית. טראמפ תוקע למעשה טריז בין ממשלות אירופה לעולם העסקים ביבשת, שצריך להכריע עכשיו: ארה"ב או איראן. הוא מאמין שהחברות האירופיות יעשו את מה שנכון עבור בעלי המניות שלהן, ובכך שיבחרו בארה"ב הן יאיינו את החלטת מדינות אירופה להישאר בהסכם הגרעין.

טראמפ נוקט, שוב, בגישת "בעל המאה הוא בעל הדעה" – ובעלי המאה כאן הם אנשי העסקים באירופה, אבל גם סעודיה ומדינות המפרץ, שהתייצבותן לצד ארה"ב רק תגביר את הלחץ על האירופאים. בניגוד לאובמה, שריחם על האיראנים ונתן להם הסכם מקל בדיוק ברגע שהסנקציות החלו להשפיע, טראמפ לא יוותר עד שישיג את התוצאה שהוא רוצה.

בהקשר של צפון קוריאה, הרי שההתמודדות עם ההתגרענותה היא כישלון דיפלומטי קולוסאלי של שלושה ממשלים אמריקאיים רצופים – מג'ימי קרטר, השליח המיוחד של הנשיא ביל קלינטון, דרך הטנגו האחרון בפיונגיאנג עם מזכירת המדינה שלו מדליין אולברייט, המשאים ומתנים שניהלה [בכירת מחלקת המדינה] ונדי שרמן בשנות ה-90 ותחילת ה-2000, ועוד. דבר לא הצליח לעצור את תוכנית הגרעין והטילים שלה.

ומה עושה טראמפ, במקום לנסות פעם נוספת את הדיפלומטיה הקלאסית? שוב מרים את הרף: הוא משתלח בקים, מעליב ומקטין אותו ומכניס את העולם כולו למתח. אבל ההתנהלות שלו גורמת לסינים להתעורר פתאום, בפעם הראשונה מזה שנים, וללחוץ על פיונגיאנג לחזור לשולחן המשא ומתן. ההכרזה על הפסגה של טראמפ וקים – שהיתה אמורה להיערך בסינגפור ביוני ובינתיים נדחתה – היא דוגמה חשובה לכך, וכמוה הודעתו של שליט צפון קוריאה לקרתה לפיה הוא מקפיא את ניסויי הגרעין, והפיוס המתוקשר שלו עם נשיא דרום קוריאה בסוף חודש אפריל. מייק פומפאו, מזכיר המדינה החדש, אפילו נפגש עם קים בתחילת אפריל. ואפילו לאחר שטראמפ הודיע על ביטול הפסגה בסוף מאי, לטענתו בעקבות התבטאויותיו של קים, הצפון קוריאנים לא טרקו את הדלת על האפשרות שהשניים עוד ייפגשו.

ש: טראמפ נכנס לתפקיד בהצהרה שהוא אינו רוצה יותר לנהל את העולם, אלא לדאוג בראש ובראשונה לאינטרסים של ארצו – "America First". אבל כפי שראינו כבר, הוא התערב בכמה וכמה זירות בינלאומיות, מהמזרח הרחוק ועד דרום אמריקה. כמה, להערכתכם, נאמנה מדיניות החוץ שלו לתפישת America First? והאם היא מיטיבה עמה – או פוגעת בה?

פרושאור: נוטים להציג את טראמפ כבדלן, בניגוד לאובמה שהיה לכאורה איש של שיתופי פעולה בין מדינות ועבודה דרך ארגונים בינלאומיים. אני טוען דווקא ששניהם בדלנים, אבל מסוגים שונים.

אובמה עבד בצורה מולטיליטרלית, מול ארגונים בינלאומיים כמו האו"ם ונאט"ו, מתוך גישה שאומרת, "נמאס לי להיות השוטר של העולם ולעשות הכל לבד". ראינו את זה בצורה הטובה ביותר בקמפיין של נאט"ו בלוב ב-2011, שם ארה"ב "הובילה מאחור". זוהי גישה בדלנית בעיקרה, שנובעת מאידאולוגיה.

הגישה של טראמפ גם היא בדלנית בהגדרתה – אבל לעומת אובמה, היא מסתכלת החוצה בעיקר דרך הפריזמה הכלכלית. כפי שהסברתי קודם, טראמפ בעצם מגייס את עולם העסקים כדי להסביר את חשיבות הקשר של ארה"ב עם העולם, אבל הגישה שלו עדיין נותרת נאמנה לעיקרון America First. ואם אובמה דגל במולטיליטרליות, הרי שטראמפ מקדם בדלנות בילטרלית, לפיה ארה"ב תתנהל מול מדינה כלשהי רק אם יש לה אינטרס לעשות זאת.

דוגמאות טובות אפשר למצוא באזור שלנו: למשל, הגישה העסקית שלו להסכם הגרעין עם איראן. טראמפ לא רק מנסה להפוך את המדיניות של אובמה, קודמו בתפקיד ושנוא נפשו – הוא גם מסתכל על ההסכם מזווית עסקית. המרוויחות העיקריות ממנו – מלבד איראן כמובן – הן מדינות אירופה, שחדרו מזמן לשוק האיראני ומחזיקות ביתרון יחסי על פני ארה"ב בו. טראמפ, במקביל לתקיפת הסכם הגרעין והשמעת איומיו לסגת ממנו, מקדם עסקים עם סעודיה כאלטרנטיבה כלכלית, ומנסה למכור לממלכה כורים גרעיניים אזרחיים. זאת, בראייתו, כיוון שאם לא הוא, אז אירופה תעשה זאת.

אבל יש לו תנאי אחד: הסעודים מעוניינים באנרגיית גרעין? הם יצטרכו לשלם גם במקומות אחרים. ואכן, הם חותמים איתו על עסקאות נשק בהיקף של מיליארדי דולרים. על הדרך, הוא מאפשר ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן להטיל חרם כלכלי ודיפלומטי על קטאר. זה הקפיץ את אנשי הפנטגון, שמנסים להזכיר לו בעדינות שהבסיס האווירי הכי משמעותי של ארה"ב במפרץ הפרסי נמצא בקטאר. איך הוא משיב להם? "אין בעיה, אז עכשיו הקטארים צריכים לשלם". והם משלמים! ומעניין לראות איפה הם משקיעים: בעסקים קטנים במדינות בארה"ב, שלא במקרה נמצאות באזורי הבחירה של טראמפ.

לסיכום, תפישת America First של טראמפ נובעת מראייה כלכלית בעיקרה והיא כמעט נטולת אידאולוגיה. עם זאת, היא מביאה גישה רעננה לפתרון בעיות שתקועות כבר שנים ארוכות.

גלבוע: התמקדנו עד עכשיו ב-America First, אבל יש עוד נדבך חשוב שטראמפ הבטיח לבוחריו – לעשות את ארצם Great Again. והכוונה שלו היא להפוך את ארה"ב מחדש למעצמת על. מבחינתו, מדיניות החוץ שלו וגם הביטחון הלאומי הם פונקציה של איך זה עוזר או לא לכלכלה האמריקאית. Great Again הוא המפתח ל-America First. בעיניי אין סתירה בין השניים.

טראמפ לוקח את המושג האמריקאי כל-כך, American Exceptionalism, ה"ייחודיות האמריקאית", לכיוון אחר מקודמיו. אובמה ניסה להמשיך את הקו של קודמיו ולהציג את ארה"ב כמגדלור ערכי. אבל מבחינת טראמפ מדובר בהגמוניה כלכלית, לא ערכית, ולכן מדיניות החוץ שלו היא קודם כל פונקציה של איך היא מקדמת, או לא, את המשק האמריקאי. ולפי התפיסה הזו – למה שאתן למדינות אחרות לנצל אותנו? זה מסביר את הגישה האגרסיבית שלו לשאלת המימון של ברית נאט"ו, למלחמת הסחר המתפתחת עם סין ולעוד כמה נושאים.

 

גלבוע: טראמפ משעבד את הדיפלומטיה האמריקאית כדי לקצור הישגים בתחום הכלכלה ומדיניות הפנים. ההכרזה על ההכרה בירושלים, למשל, היא בראש ובראשונה עניין פנים-אמריקאי

פרושאור: אני מסכים שניתן לזקוף את חלק מהסיבות להכרזה בצורך לרצות את הבייס האוונגליסטי שלו. אבל חלק נוגע גם לרצון שלו לנתץ פרדיגמות: "עד עכשיו עבדתם ככה? אז מה?"

 

ש: משתמע מדבריכם שמדיניות החוץ שלו מונעת בעיקר משיקולים פנים-אמריקאיים.

גלבוע: בעיניי, חלק גדול ממדיניות החוץ שלו נובע מאופן תפישתו את הפוליטיקה הפנים-אמריקאית. הוא משעבד את הדיפלומטיה האמריקאית כדי לקצור הישגים בתחום הכלכלה ומדיניות הפנים. בנוסף, אסור לשכוח שהוא גם חושב על ה"בייס" הפוליטי שלו – ההכרזה על ההכרה בירושלים, למשל, היא בראש ובראשונה עניין פנים-אמריקאי.

הוא האחרון בשורה של נשיאים שהגיעו בעשורים האחרונים לתפקיד ללא ניסיון בינלאומי, בהם ביל קלינטון, ג'ורג' בוש הבן ואובמה. למעשה הנשיא המנוסה האחרון היה ג'ורג' בוש האב. אלו ראשי מדינה שהגיעו לתפקיד במטרה לעסוק בענייני פנים, ואת ענייני החוץ השאירו לאחרים לנהל, או ששעבדו אותם לצורכי פנים.

פרושאור: אפשר גם לומר שיש נשיאי פנים שנאלצו לעסוק בענייני חוץ – כפי שפיגועי ה-11 בספטמבר אילצו את בוש הבן להסתכל החוצה.

גלבוע: נכון. וטראמפ הוא בפירוש נשיא של פנים, אבל אי אפשר בתפקיד הזה לדאוג רק לענייני פנים. נשיא כזה זקוק לאנשים מנוסים שינהלו את מדיניות החוץ שלו – וטילרסון לא היה כזה. החלפתו בראש ה-CIA לשעבר מייק פומפאו והחלפת היועץ לביטחון לאומי מקמאסטר בג'ון בולטון מייצרות סביבה של דעה אחת במקום ריבוי דעות, וזה לא טוב כי לא מתאפשר דיון והערכה מושכלת של חלופות.

פרושאור: אפשר בהחלט לטעון שחלק מהסיבות להכרה בירושלים והעברת שגרירות ארה"ב אליה נובעות מהצורך של טראמפ לרצות את הבייס האוונגליסטי שלו. אבל חלקן נוגע גם לרצון שלו להחליף פרדיגמות: "עד עכשיו עבדתם ככה? אז מה?" ההכרזה והעברת השגרירות הן ביטוי לשינוי פרדיגמה שכזה, שמעביר מסר לפלסטינים כי ירושלים כבירת ישראל היא עובדה קיימת, אך עדיין מותיר לו פתח בעתיד לדרוש מישראל ויתורים לא פשוטים בסוגיית הסדר הקבע.

אבל אפשר גם להסתכל על המהלך הזה מזווית אחרת, והיא שמדובר מבחינתו במימוש הבטחת בחירות. טראמפ הרי התחייב במהלך הקמפיין שלו שהוא יעביר את השגרירות לירושלים, ואנחנו הופתענו לגלות שבסוגיה הזו – ולא רק בה – הוא פשוט עומד במילתו. אולי הדבר שבאמת מפליא פה הוא ההשתאות שלנו בכל פעם מחדש מפוליטיקאי שמקיים את הבטחותיו. אני גם לא מוציא מכלל אפשרות שעוד ב-2018 טראמפ ינסה לממש את הבטחתו לסגור את ה"דיל האולטימטיבי" בין הישראלים והפלסטינים, ויציג תוכנית שלום אזורית בתמיכת סעודיה, מצרים וירדן.

טראמפ בכותל המערבי, בביקורו בארץ במאי 2017. חיבה לניתוץ פרדיגמות

טראמפ בכותל המערבי, בביקורו בארץ במאי 2017. חיבה לניתוץ פרדיגמות צילום: קובי גדעון, לע"מ

ש: נגענו בשאלה האחרונה במזרח התיכון וביחסי הממשל לישראל. האם להערכתכם מדיניות החוץ של טראמפ מיטיבה עם ישראל בזירה הבינלאומית או פוגעת בה? והאם התמיכה שהפגין עד כה ממשלו בישראל משפיעה על יחסי החוץ של ארה"ב ועל מעמדה בעולם?

גלבוע: האם ישראל נהנית ממדיניות טראמפ? אחרי הנשיא הקודם, זה לא כל כך קשה. אובמה לא ראה בישראל בעלת ברית חשובה, אלא נטל. בתחילת הקדנציה הראשונה שלו, הוא הגיע לשני ביקורים במזרח התיכון - בטורקיה ובמצרים - ופסח על ישראל. וגם כשהגיע בתחילת הכהונה השנייה, ב-2013, הוא לא נאם בכנסת אלא בבנייני האומה והפציר בצעירים לפעול נגד ממשלתם. טראמפ, לעומתו, רואה בישראל בעלת ברית משמעותית של ארצו.

בנוסף, העמדה הזו עולה בקנה אחד עם חיבתו של הנשיא, שכבר עלתה פה בשיחה, לניתוץ הפרדיגמות. כבר יותר מ-20 שנה שנשיאים חותמים מחדש מדי שישה חודשים על דחייה בביצוע החלטת הקונגרס מ-1995 להעביר את שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים. בא טרמאפ וקובע: "למה, בעצם, לא? קלינטון, בוש ואובמה לא עשו את זה – אז אני אעשה". גישתו למשא ומתן הישראלי-פלסטיני גם היא שונה. בשני הממשלים האחרונים הפלסטינים סירבו להגיע לשולחן המשא ומתן, אבל בעוד שאובמה האשים רק את ישראל בכישלון, אצל טראמפ הפלסטינים הם האשמים העיקריים.

הבעיה, בעיניי, עם ההכרזה על ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות היא שהכל קורה באופן מבודד, ללא תכנון או המשכיות. אם אתה רוצה להשיג את "דיל המאה", ירושלים תמיד תהיה חלק מרכזי בו. כאן מתגלות סתירות נוספות בהצהרותיו: הוא אמר תחילה, "אני רק מכיר בירושלים כבירת ישראל, אבל סוגיית הגבולות תיפתר במשא ומתן". אבל בוועידה הכלכלית האחרונה בדאבוס הוא קבע, "הורדתי את נושא ירושלים מהשולחן". אין עקביות, וזה בעייתי.

 

פרושאור: הממשל הנוכחי הוא הכי פרו-ישראלי שאי פעם היה, וממשלת ישראל חייבת בעיניי לנצל את הקונסטלציה הפוליטית הנדירה הזו כדי לשדרג את היחסים האסטרטגיים שלנו עם ארה"ב

גלבוע: אין ספק שמעולם לא היה ממשל אמריקאי כה אוהד, אך למרבה הצער, במקביל אליו נחלשת התמיכה הדו-מפלגתית בישראל בקונגרס ובקרב יהדות ארה"ב, הצעירים וההיספנים

 

פרושאור: ממשל טרמאפ רואה עין בעין עם ממשלת ישראל בארבע סוגיות אסטרטגיות: איראן, הטרור והאיסלאם הקיצוני ואופן הטיפול בהם, ישראל כנכס אסטרטגי של ארה"ב באזור וסוגיית הפלסטינים.

ניקח למשל את סוגיית ירושלים, שאנחנו פה חלוקים לגביה. הסוגייה הזו אינה קשורה כמובן רק לפלסטינים ונוגעת למונארכיות הערביות שרואות עצמן שומרות החותם של המקומות הקדושים לאיסלאם – ירדן, ערב הסעודית ומרוקו. טראמפ, בהעברת השגרירות לעיר ובהכרה בה כבירת ישראל, עושה צעד ששנים איימו עלינו שיבעיר את המזרח התיכון. אבל הוא עשה זאת בתיאום עם סעודיה ומדינות ערב נוספות, ומה נשאר בסוף מהאיום הפלסטיני ל"שלושה ימי זעם"? כלום. הרי לשיטתם של הסעודים, הירדנים והמרוקאים, אבו מאזן – חילוני מוחלט – לא יכול להחליט על ירושלים עבור כל העולם המוסלמי. לא הוא ולא ערפאת לפניו. למעשה, טראמפ השכיל לבודד את הפלסטינים בסוגיה מרכזית, שיכולה כביכול להיות חלק מהפתרון לסכסוך עם ישראל.

גלבוע: נכון מאוד. אנחנו יודעים בערך מה התוכנית המדינית של טראמפ, ואת זה ראוי בהחלט להדגיש – הוא ביצע מהפכה בגישה לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

יש שלוש מתכונות למשא ומתן מדיני. הראשונה – שיחות ישירות, שאינן אופציה ריאלית כרגע במקרה שלנו; השנייה – בינאום העימות ועריכת שיחות רב-לאומיות, שזו האופציה המועדפת על הפלסטינים; והשלישית – גישת האמצע, שהיא הגישה האזורית שטרמאפ הולך עליה. לפי הגישה הזו, הפלסטינים והישראלים לא יכולים להתקדם לעבר הסכם מדיני בכוחות עצמם, וצריכים גורמים שיתמכו בתהליך – אז בואו אנחנו, ארה"ב ובעלות בריתנו הערביות, נחלק את העבודה. טראמפ אומר: "אני אעבוד על ישראל – וסעודיה, מצרים וירדן יעבדו על הפלסטינים".

אבל הפלסטינים לא הסכימו, ואז קרה דבר מאוד מעניין: האמריקאים, הסעודים והמצרים, ובמידה פחותה גם הירדנים, אמרו להם למעשה: "יש נושאים שיותר חשובים עבורנו, כמו איראן, ולכן אתם תצטרכו לוותר בנושא הישראלי-פלסטיני ולקבל את התוכנית האמריקאית". זו הגישה האזורית והיא מאוד חשובה, אבל לא כולם מבינים אותה.

פרושאור: זה מעניין, ואני רוצה להוסיף ולהפנות את המבט שלנו גם לצוות שמקיף את טראמפ. יש נקודה חשובה שלא זוכה לתשומת לב מספקת בניתוחים האינסופיים של הממשל הנוכחי, והיא המרכזיות של סגן הנשיא מייק פנס בעיצוב יחסי ישראל-ארה"ב ויחסי ארה"ב מול המזרח התיכון. בניגוד לטרמאפ, פנס, שמייצג את הזרם הנוצרי האוונגליסטי התומך בישראל, זוכה לתמיכה איתנה בקונגרס. הוא מחזיק בתפיסה אידאולוגית סדורה על זכותו של העם היהודי למדינת לאום בגבולות בטוחים, שבירתה ירושלים. הכוח שלו בתוך הממשל נובע מכך שהאופי שלו הפוך לחלוטין מזה של טראמפ. הוא לויאלי, שקט, עושה את העבודה הפוליטית העדינה בקונגרס, ולא פחות חשוב – הוא היחיד בממשל שלפי החוקה הנשיא לא יכול לפטר, כי הוא נבחר על ידי העם האמריקאי. כלומר, עוצמתו בעצם שרידותו.

סגן הנשיא מייק פנס בוועידת איפא"ק בינואר. הדמוקרטים מתרחקים מישראל

סגן הנשיא מייק פנס בוועידת איפא"ק בינואר. הדמוקרטים מתרחקים מישראל צילום: חשבון ה-Flickr של הבית הלבן

בנוסף לפנס, יושב בישראל שגריר אמריקאי שהוא הכל חוץ משגריר רגיל: דיוויד פרידמן הוא בין השגרירים האמריקאים הבודדים שאני מכיר, שיכול להרים טלפון ישירות לנשיא ארה"ב. זה נובע מכך שפרידמן שימש עורך דינו של טראמפ, שנזקק לשירותיו בכל פעם שעסקיו עמדו בפני פשיטת רגל. במלים אחרות, פרידמן רגיל לומר לטראמפ את דעתו בצורה ישירה וללא מורא. מסיבה זו, ובניגוד לשגרירים אחרים שנעצרים במחלקת המדינה או ביועץ לביטחון לאומי, יש לו קשר ישיר לנשיא ויכולת להשפיע עליו. אנשים לא מספיק ערים לכך.

מסייעים לנשיא, אם כן, שגריר בישראל שדומיננטי מאוד, ואשר עובד ישירות מולו ומול ראש הממשלה הישראלי; השליח המיוחד למזרח התיכון ג'ייסון גרינבלאט – עורך דין שעובד אצל טראמפ; היועץ והחתן שלו ג'ארד קושנר; ועכשיו נוספו לצוות הזה גם ג'ון בולטון הפרו-ישראלי כיועץ לביטחון לאומי החדש, ומייק פומפאו כמזכיר המדינה, שידוע בתמיכתו בישראל והתנגדותו להסכם הגרעין עם איראן במתכונתו הנוכחית. המשמעות היא שהתגבש כאן הממשל הכי פרו-ישראלי שהיה אי פעם, ובפער ניכר. בעיניי, ממשלת ישראל חייבת לנצל את הקונסטלציה הפוליטית הנדירה הזו כדי לשדרג את היחסים האסטרטגיים שלנו עם ארה"ב, שכרגע מגדירה אותנו כ-Major Non-NATO Ally. זו הזדמנות שלא תחזור.

גלבוע: אין ספק שלא היה דבר כזה מעולם ביחסי הממשל האמריקאי עם ממשלת ישראל. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שלמרות התיאום המצוין בין ירושלים ו-וושינגטון, נכשלנו בגדול בחזית אחת שחשובה מאוד לביטחוננו הלאומי – סוריה. וכאן, אם דיברת, רון, על העלאת והורדת הרף, הרי שאני חוזר לבעיית הסתירות במדיניות של הנשיא.

הסתירה היא בעניין איראן: מצד אחד, טראמפ מצהיר בפומבי שהוא רואה בה אויב – צעד שאובמה נמנע מלעשות – וביטל את הסכם הגרעין עמה; אבל במקביל, הוא מאפשר לטהראן להשתולל ללא מעצורים בסוריה. טראמפ ממשיך למעשה באופן ישיר את המדיניות של אובמה, שגרסה כי לאחר מיטוטו של ארגון דאעש אפשר להתקפל מהמזרח התיכון ולחזור הביתה. זו תופעה ידועה וחוזרת במדיניות החוץ של ארה"ב, וקרתה כמובן גם במלחמות העולם הראשונה והשנייה. חרף שתי התקיפות שביצע בה, סוריה לא באמת מעניינת את הממשל הנוכחי, וההבנה שהם הגיעו אליה עם הרוסים ובשיתוף איראן על עתיד אסד היא גרועה מאוד לישראל. בסוגיה הזו לא הצלחנו לנצל את התיאום האסטרטגי שלנו עם וושינגטון, כי בעיניי האיום המיידי של איראן על ישראל גדול יותר בסוריה ובלבנון מאשר בנושא הגרעין.

פרושאור: בהחלט. ישראל חייבת להמשיך ולעשות את כל המאמצים לשכנע את הממשל האמריקאי בהרכבו החדש להישאר מעורב בסוריה, כי זהו נושא בעל חשיבות אסטרטגית עליונה. נטישת הזירה תפגע פגיעה כפולה באינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון: מצד אחד, היא תרפה את ידיהן של בעלות בריתה באזור – ישראל, סעודיה והכורדים – ותעביר להן מסר שלילי מאוד, לפיו לא ניתן לסמוך על וושינגטון שתעמוד לצדן; ומצד שני, צעד כזה ישחוק את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב בעיני יריבותיה בזירה הזו – רוסיה, טורקיה, משטר אסד וכמובן איראן. ש: התייחסתם באריכות ליחסים יוצאי הדופן של ישראל עם הממשל הנוכחי, אבל בשנים האחרונות משמיעים רבים בשתי המדינות דאגה עמוקה לגבי היחלשות התמיכה הבין-מפלגתית בישראל בקונגרס. מה המשמעות של המגמה הזו?

פרושאור: ישראל מעולם לא נשענה ביחסיה עם ארה"ב רק על הקשר בין הממשלה לממשל, אלא תחזקה במקביל, יחד עם ידידיה במדינה, מערכת יחסים עמוקה עם שתי המפלגות בקונגרס – מה שנודע כ-bipartisanship. באופן הזה, אפילו בתקופות של מתיחות בין ירושלים ו-וושינגטון, בתי המחוקקים נותרו מוקד של תמיכה דו-מפלגתית כמעט בלתי מסויגת בישראל. זה היה מרכיב קריטי, למשל, בהבטחת חקיקה פרו-ישראלית וסיוע חוץ נדיב עבורה.

היום אנחנו נמצאים בבעיה קשה, כי בשנים האחרונות התמיכה הבין-מפלגתית הגורפת נשחקה. אנחנו עדים לירידה בתמיכה בישראל, בעיקר בקרב המפלגה הדמוקרטית, וזו התפתחות מדאיגה. ישראל צריכה לחבק את חברינו הרבים במפלגה הדמוקרטית על מנת שהם יזכרו זאת אם ישיגו, למשל, מחדש את השליטה בקונגרס בבחירות אמצע הקדנציה המתקרבות בנובמבר. אמנם יש מגמות בפוליטיקה האמריקאית שאין לנו השפעה עליהן, כמו ההקצנה הפוליטית בקרב שתי המפלגות ומצביעיהן, אבל ישראל צריכה לפעול תמיד כדי לשמר את ה-bipartisanship, ובמקביל לסכל את ניסיונותיהם של גורמים אנטי-ישראליים לפגוע בה.

גלבוע: נכון מאוד. אבל צריך להוסיף כי לצד הירידה בהתגייסות למענה בקונגרס, ישנו גם כרסום מתמשך בשיעור התמיכה הציבורית בישראל, בעיקר בקרב הדמוקרטים, הצעירים – כולל אלו היהודים – וההיספנים, שהופכים עקב הגידול הדמוגרפי לכוח עולה בפוליטיקה האמריקנית. סקר שערך מכון הסקרים "גאלופ" בפברואר 2018 מראה שמחד גיסא, יותר משני-שלישים מהציבור האמריקאי תומכים בישראל בעימות מול הפלסטינים, למרות הזעזועים של עידן אובמה.

מאידך גיסא, הפילוח בין המפלגות באותה שאלה – "למי נתונה אהדתך בסכסוך הישראלי-פלסטיני?" – השתנה לרעה. ב-1988 הפער בין רפובליקאים לדמוקרטים בסוגיה זו היה חמישה אחוזים לטובת הרפובליקאים. כעבור 20 שנה הוא כבר עמד על 28%, וב-2018 – על 38%. הפער התרחב דרמטית והמשמעות היא שה-bipartisanship נשבר לכאורה ביחס לישראל. יש גם בעיה קשה עם היהודים, שברובם דמוקרטים וליברלים, ושקרוב ל-75% מהם הצביעו להילרי קלינטון בבחירות האחרונות.

לדעתי, יש שתי סיבות עיקריות למגמה הזו. הראשונה – ואני אלך כאן נגד הזרם – היא שהמפלגה הדמוקרטית שברה חזק שמאלה. קח למשל את הסנאטור ברני סנדרס – לאיזה סוציאליסט מוצהר בארה"ב היתה אי פעם תמיכה כזאת? דוגמה נוספת היא תאומה פוליטית שלו, הסנאטורית אליזבת וורן ממסצ'וסטס, שמוזכרת כמועמדת לנשיאות. בבחירות האחרונות לנשיאות, הדמוקרטים הוציאו סעיפים פרו-ישראליים מהמצע שלהם, והמפלגה מתנתקת במידה מסוימת מישראל. הסיבה השנייה היא, כמובן, העימות בין אובמה לנתניהו על רקע איראן, הסכסוך עם הפלסטינים וכדומה. אני חושב שאלו התפתחויות שליליות מבחינתנו.

המסקנות שלי הן שחייבים לעשות מאמץ משמעותי יותר כדי להחזיר את הדמוקרטים לעמוד לצדנו, והדרך להשיג את היעד הזה היא באמצעות הקהילה היהודית האמריקאית. המכשול הוא נושאים פנים-ישראליים שחייבים להסתכל עליהם לא רק דרך הפריזמה של הפוליטיקה המקומית, אלא גם לקחת בחשבון את תגובתה של יהדות ארה"ב כלפיהם. הדוגמה האקטואלית והבולטת ביותר היא, כמובן, ביטול מתווה הכותל על ידי הממשלה. שם היה צריך להתחשב לא רק במה שהחרדים יגידו, אלא גם איך יראו זאת היהודים האמריקאים. ש: בואו נחזור רגע לאיש עצמו. מהם, לדעתכם, שלושת החידושים המרכזיים שהנשיא טראמפ הביא לדיפלומטיה המודרנית מרגע שנכנס לתפקיד?

פרושאור: בראש ובראשונה – ה"טוויטפלומסי" (Tweetplomacy). טראמפ בעצם מדלג דרך הטוויטר מעל שומרי הסף המסורתיים בתקשורת, כמו CNN והניו יורק טיימס, ומדבר ישירות אל הקהל שלו. בנוסף, היכולת שלו – וזו יכולת אדירה – למתג אויבים מבית ומחוץ, היא כלי דיפלומטי חדשני ואפקטיבי מאוד. הוא עשה את זה תחילה בפוליטיקה האמריקאית – "Little Marco Rubio", "Crooked Hillary Clinton", "Lyin’ Ted Cruz", "Low energy Jeb Bush" וכדומה; ולאחר שנבחר הוא יישם זאת גם ברמה הבינלאומית – "Little Rocket Man" על קים ג'ונג און, הביטוי שלא נזכיר על מדינות אפריקה, ועוד מקרים רבים. הוא גם השתלח באופן אישי בראשת ממשלת בריטניה, בקאנצלרית גרמניה, בנשיא מקסיקו ובראש ממשלת אוסטרליה. אין ספק שזה חידוש שרשום על שמו, ושעוד יילמד לעומק.

שנית – הוא לא חושש לשחוט פרות קדושות, נושא שכבר דיברנו עליו: אם זה לפגוע באונר"א, לאיים על בעלות ברית ותיקות ולהסתכסך עמן, לתהות בפומבי על נחיצותה של ברית נאט"ו, ועוד ועוד.

שלישית – השימוש בשפת האולטימטום והאיום לפוצץ את הסטטוס קוו – "אני אבטל את-", "אני אסוג מ-", "שנו את זה או שאני-" וכן הלאה. זו גישה מאוד ריכוזית, שבה הוא בעצם אומר, "אני יודע הכל ואני לא זקוק לעזרה מאיש" – אבל במקביל היא גם מאוד פומבית, בבחינת what you see is what you get. אין מקום למגעים שקטים, שנעשים מתחת לפני השטח; הכל יוצא החוצה, לטוב ולרע. הגישה הזו מובילה, בהכרח, לצמצום משמעותי של הדיפלומטיה החשאית.

 

פרושאור: החידוש הדיפלומטי העיקרי של טראמפ הוא ה"Tweetplomacy". הוא למעשה מדלג באופן הזה מעל שומרי הסף המסורתיים בתקשורת ומדבר ישירות עם הקהל שלו – וזה צעד שעוד יילמד לעומק

גלבוע: סימן ההיכר של הדיפלומטיה הטראמפית היא החיבה שלו להליכה על הסף. זה כמובן כלי מדיני שלא הוא המציא, אבל בשל מבנה אישיות שלו, השימוש התכוף בו עלול להיות מסוכן

 

גלבוע: אני מסכים כמובן עם הסעיף הראשון, "טוויטפלומסי". כידוע, הוא לא הראשון – גם אובמה השתמש בהצלחה ברשתות החברתיות – אבל טראמפ, אבי ה"פייק ניוז", הביא את זה להיקף ולרמה שטרם נראו. הבעיה היא שגסות ואמירות פרועות בטוויטר אינן אסטרטגיה של נשיא. הרבה פעמים מדובר בשליפות, בלי לחשוב על מה שהוא אומר. זו איננה מדיניות חוץ.

שנית – הגישה העסקית, שדיברנו עליה רבות. הוא הביא ראש של איש עסקים לזירה המדינית הבינלאומית, לטוב ולרע.

שלישית – החיבה שלו להליכה על הסף, brinksmanship. זה כמובן כלי מדיני שלא הוא המציא, אבל אצל טראמפ הוא הפך לסימן היכר – וזו בעיה, בגלל מבנה האישיות שלו. כפי שכבר ציינתי, דרוש המון ניסיון כדי לנהל מדיניות כזו בצורה זהירה, מושכלת ומוצלחת. מול דיקטטורים כמו פוטין, קים ומשטר האייתולות באיראן, ייתכן שזה עובד – אולי הוא נראה להם כמו אחד מהם והם יותר מפחדים ממנו. אבל החיבור של כל הזירות הללו יחד יוצר אתגרים דיפלומטיים לא פשוטים, שאנחנו עדיין לא יודעים את תוצאותיהם.

וזה הדבר העיקרי שמטריד אותי בנשיאות של טראמפ – הכל עדיין טעון הוכחה. אם יצליח בדרך הזו לפרק את תוכנית הגרעין של צפון קוריאה, הוא ייזכר כגאון דיפלומטי במעמד של שר החוץ האגדי הנרי קיסינג'ר ויזכה בפרס נובל לשלום. אבל אם לא, וקים רק יקבל לגיטימציה בינלאומית והסרת סנקציות, ימשיך להחזיק בנשק גרעיני ולייצא טכנולוגיות וטילים למדינות כמו איראן, אז זה יהיה אסון דיפלומטי. טראמפ מנהל דיפלומטיה מורכבת וגבוהה שמיועד רק לבעלי נסיון, ולו אין כזה. ש: להערכתם, מה הם שלושת הנושאים המרכזיים שמדיניות החוץ של טראמפ תעסוק בהם בחודשים הקרובים?

גלבוע: עצירת תפוצה גרעינית – בצפון קוריאה ובאיראן; מלחמות סחר; ומאבק בטרור ובקיצוניות איסלאמית. אני לא רואה חשיבות מיוחדת לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או משהו עקרוני שיצוץ בין ארה"ב לאירופה.

פרושאור: שלושת הנושאים המרכזיים יהיו לדעתי צפון קוריאה ואיראן, שעליהן הרחבנו, ויחסי ארה"ב עם רוסיה ועם סין. להערכתי, 2018 תיזכר כשנה שבה יחסי וושינגטון ומוסקבה יקבלו תפנית חדה לרעה. בחודשים האחרונים ישנה הסלמה משמעותית במספר מוקדים – בזירה הסורית, בהרעלת המרגל הרוסי בבריטניה, אבל גם בסוגיית המעורבות הרוסית בבחירות 2016. ואף שטראמפ יוצא מגדרו כדי להימנע מהצהרות פומביות בגנותו של פוטין, לחצים מהקונגרס האמריקאי אילצו אותו לנקוט בצעדים דרמטיים נגד רוסיה השנה, כולל גירוש דיפלומטים, הטלת סנקציות כלכליות על המעגל הקרוב לנשיאה וסגירת קונסוליה רוסית בארה"ב – שמוסקבה הגיבה אליהם בהתאם. החיכוך הגובר בין המדינות מגדיל את הסיכויים לעימות ישיר יותר ביניהן בזירות שונות ברחבי העולם. ניתן לומר ללא היסוס שהמתיחות בין ארה"ב ורוסיה נמצאת כיום ברמתה הגבוהה ביותר מאז סוף המלחמה הקרה.

הנקודה האחרונה שאני רוצה להתייחס אליה היא סין, שנמצאת גבוה בסדר העדיפויות של הממשל. אחרי שהפך עצמו לשליט ללא הגבלת זמן, הנשיא שי ג'ינפינג מתפנה כעת לקדם את המדיניות הגאופוליטית השאפתנית של ארצו. במשך שנים הסינים התחייבו בפני העולם שהם בעיצומו של מה שהם כינו "peaceful rise" – התעצמות מבלי להוות איום על מדינות האחרות. אבל לפני כחצי שנה הנשיא שלה הסיר את הכפפות והכריז בפומבי שהגיע הזמן שארצו תתפוס את הבמה המרכזית בפוליטיקה העולמית.

טראמפ עם נשיא סין שי ג'ינפינג ובנות זוגם בבייג'ין, יוני 2017. יריבים שזקוקים אחד לשני

טראמפ עם נשיא סין שי ג'ינפינג ובנות זוגם בבייג'ין, יוני 2017. יריבים שזקוקים אחד לשני צילום: Official White House Photo by Shealah Craighead (מקור)

מבחינת ארה"ב מדובר באיום כפול, צבאי ומסחרי, שהיא אינה יכולה להבליג עליו. בתחום הצבאי, סין הגדילה דרמטית את תקציב הביטחון שלה ומצטיידת במערכות נשק מתקדמות, שסוגרות את הפער מול צבא ארה"ב וצבאות בעלות בריתה באזור. היא גם החלה בשנים האחרונות למתוח את שריריה בים סין הדרומי. בהיבט המסחרי, ארה"ב רואה בסין היריבה העיקרית שלה בשוק העולמי. ממשל טראמפ מאשים אותה בפומבי כי חלק מהצמיחה הכלכלית שלה ניתן לזקוף לכך שהיא גנבה ממנה לכאורה קניין רוחני והטיל בתגובה מכס על ייבוא סחורות מסין לארה"ב. בתגובה, בייג'ין הטילה מסים משלה על 128 סוגי מוצרים אמריקאיים. הזירה הזו עוד צפויה להעסיק רבות את וושינגטון.

גלבוע: חשוב רק להוסיף שאף שבייג'ין היא יריבת הסחר העיקרית של ארה"ב, על כל המשתמע מכך, יש לה במקביל תפקיד מרכזי בפתרון בעיית הגרעין בצפון קוריאה – ולכן טראמפ לא יכול ללכת עד הסוף מולה, כפי שוודאי היה רוצה.

פרושאור: אין ספק שסין היא המפתח לפתרון המשבר עם צפון קוריאה. אבל כמו שציינתי קודם, טרמאפ הצליח עד עכשיו לתמרן את הסינים ולגרום להם להבהיר לקים ג'ונג און, שמבחינת ארה"ב הוא אינו יכול לחצות קו אדום נוסף. הרטוריקה הלוחמנית של טראמפ וקים בשנה האחרונה מדאיגה את בייג'ין, שחוששת מעימות צבאי, ואולי אפילו גרעיני, על מפתן דלתה בחצי האי הקוריאני. מהסיבה הזו, לא רק לטראמפ יש אינטרס לשמור על דיאלוג אפקטיבי עם שי ג'ינפינג – גם לשי יש אינטרס דומה לגבי מקבילו האמריקאי. ש: לסיום – אם היתה לכם הזדמנות לשאול את דונלד טראמפ שאלה אחת, מה הייתם שואלים אותו?

גלבוע: מה אתה חושב על נשיאות ארה"ב? האם אתה יכול להצביע על מעשים חיוביים ושליליים שבהם השפעת על המוסד הזה, החשוב ביותר בארה"ב ואולי אף בעולם?

פרושאור: אדוני הנשיא, העולם כולו ממתין בכיליון עיניים לראות אם פיך וזרועך שווים. עד כמה רחוק אתה מוכן ללכת כדי לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית, לרבות שימוש בכוח צבאי?

 

Comments


bottom of page