מדוע בחרתי כקונסול כללי להשקיע את עיקר מאמציי כדיפלומט בקהילה הלטינית, במצביעים ובמחוקקים הדמוקרטים ובקהילה היהודית המגוונת, ומה ישראל צריכה לעשות כדי להישאר רלוונטית בעידן ביידן
הנשיא ביידן מגיע לבית הלבן ב-20 בינואר 2021 | Official White House Photo by Ana Isabel Martinez Chamorro (US goverment work)
יחסים בינאישיים (people-to-people) הם מרכיב מרכזי ביחסי ישראל-ארה"ב ודרך להנגיש את ישראל לציבור האמריקני. חשוב לישראל לא רק לשמור על המעמד הדו-מפלגתי (bi-partisan) שלה בין המחוקקים בגבעת הקפיטול, אלא גם להושיט יד ולהתחבר למגוון הרחב ביותר האפשרי של אזרחי ארה"ב – גם אם עלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו.
בתפקידי כקונסול הכללי בניו יורק בשנים 2019-2015, הייתי אחראי על הקשרים עם חמש מדינות תחת תחום השיפוט שלנו – ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה, אוהיו ודלאוור. הצוות שלי ואנוכי עבדנו עם מגוון רחב של קהילות, קבוצות ויחידים במרחב הזה כדי להכיר להם את המדינה ואת עמנו.
ההחלטה החשובה ביותר שקיבלנו בתחילת הייתה כיצד לתעדף את הקהלים שאליהם נפנה בעבודתנו. זאת, מכיוון שאם מתפזרים על תחום רחב, אומנם נגיע להישגים פה ושם, אך בסופו של יום – הם יהיו דלים. לאחר כמה מפגשי סיעור מוחין, ולמידת הדמוגרפיה המקומית, יצאנו לדרך במטרה הן לחזק את יחסינו עם התומכים שלנו והן לרכוש אוהדים חדשים מקרב שלוש קבוצות עיקריות. בחרנו להתמקד בקשרים עם יהודי אמריקה, שהם חלק מהמורשת שלנו; ביחסים עם הדמוקרטים/ליברלים, שהם תבנית הנוף הפוליטי בניו יורק וסביבותיה; ובקהילה הלטינית, שהיא העתיד של הפוליטיקה האמריקאית.
הקהילה הלטינית - העתיד הפוליטי של ארה"ב
במבט על עתיד יחסי ישראל-ארה"ב, אחת מההחלטות הראשונות שלי הייתה להשקיע מאמץ ניכר בהושטת יד לקהילת הלטינית, הגדולה בתחום שיפוטנו, וזאת מכמה סיבות. אך לפני שאכנס לעובי הקורה, ברצוני להסביר מדוע בחרנו להשאיר את האפרו-אמריקאים, קבוצת אוכלוסייה גדולה וחשובה, מחוץ לשיקולים שלנו.
לכאורה, אין בהחלטה היגיון רב לנוכח מספריהם ומעמדם, אך במובנים רבים ישראל בעצם כבר "איבדה" מזמן את האוכלוסייה האפרו-אמריקאית. היעדר תשומת לב והשקעת משאבים בבניית הקשרים עם אותה קבוצה דמוגרפית לפני 30 שנה, הן אחת הסיבות לכך שכיום קבוצה הזו היא ברובה אנטי-ישראלית, או לכל הפחות אינה אוהדת אותנו. זאת, על אף שיהודים אמריקנים מילאו חלק חשוב בתנועה לזכויות האזרח בשנות ה-60 של המאה ה-20. מסיבה זו, יכולתנו להידבר עם חברי הקהילה הזו ולהשפיע עליהם פחתה באופן משמעותי, ובמובנים רבים מאוחר מדי מכדי לשנות זאת.
כמעט שליש מאוכלוסיית ניו יורק הוא ממוצא לטיני, ולפי התחזיות חברי הקהילה יהוו כ-30% מציבור הבוחרים האמריקאי בשנת 2060
אסור לנו לחזור על השגיאה הזאת עם הקהילה הלטינית, שהיא הקבוצה האתנית שקצב צמיחתה הוא המהיר ביותר בארה"ב. בניו יורק לבדה הם מהווים כ-29% מהאוכלוסייה, ולפי התחזיות יהוו כ-30% מציבור הבוחרים האמריקאי בשנת 2060.
מדוע חשוב לבנות כבר היום גשרים אל הקהילות הלטיניות? הסיבה המרכזית היא שבעוד מהגרים בני הדור הראשון והשני נוטים להתרכז באינטרסים שלהם בתחומים הרלוונטיים למהגרים, כגון תעסוקה, דיור וחינוך – הרי שהדור השלישי, ולבטח הרביעי, הם אמריקאים לכל דבר ומתעניינים בנושאים שכל אמריקאי אחר מתעניין בהם, כולל יחסי חוץ והמזרח התיכון. אם נושיט יד לקהילה עכשיו, יהיה לנו סיכוי טוב יותר להשפיע על עמדותיה בנושאים הרלוונטיים עבורנו.
לבסוף, בעוד שההחלטה לתת עדיפות גבוהה לקהילה הלטינית הייתה בעיקרה רציונלית, אני מודה שהיה שם גם עניין אישי עבורי. נולדתי בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. אני דובר ספרדית ומבין במידה מסוימת את הלך החשיבה הלטיני. עם קצת חוצפה ישראלית, מיתגתי את עצמי בניו יורק כ"קונסול הכללי הלטיני הראשון של ישראל בניו יורק", וזה עבד, מכיוון שבאמת הייתי אחד מהם. מנהיגים לטינים בניו יורק, שרבים מהם נולדו בארה"ב, התבדחו תמיד שחבל שאני מדבר ספרדית טוב מהם. הדבר מראה שוב עד כמה היחסים האישיים משמעותיים בדיפלומטיה.
כיצד מושיטים יד?
כמו בכל תחום אחר, כדי להושיט יד לקהילה הלטינית צריך למצוא קווי דמיון. עם זאת, חשוב לזכור שהקהילה עצמה מאוד מגוונת: בניו יורק, לדוגמה, גרים בעיקר פוארטו ריקנים ודומיניקנים; בפלורידה בעיקר קובנים; ובטקסס ובקליפורניה הרוב הם מקסיקנים. כל קבוצה היא שונה. הקובנים, לדוגמה, שמרנים בהרבה לעומת המקסיקנים והפוארטו ריקנים, ונוטים להצביע לרפובליקנים. חלקם אוונגליסטים וחלקם קתולים, אך לא הייתי מאפיין את הקהילה כדתית במיוחד.
הושטת יד פירושה דאגה כנה ואמיתית לרווחת הקהילה. השקענו הרבה עבודה ברובע הברונקס (Bronx), למשל הבאת יזמים ישראלים להדריך ולאמן יזמים לטינים צעירים בהקמת המיזמים שלהם.
הדבר השני שעשינו כדי להיות רלוונטיים בקהילה הלטינית היה לקחת את פוארטו ריקו תחת חסותנו, אף שבאופן רשמי היא שוכנת בתחום שיפוטה של הקונסוליה שלנו במיאמי. פעלנו רבות באי וגילינו שפרסום הפעילות שלנו שם מעורר הדים חזקים פי עשרה בקהילה הלטינית בניו יורק.
כאשר הוריקן מריה היכה בפוארטו ריקו בספטמבר 2017 והחריב את האי, התקשרתי לירושלים וביקשתי משלחת סיוע. למרבה הצער, הדבר לא התאפשר כיוון שפוארטו ריקו היא טריטוריה ריבונית אמריקנית, וממשל טראמפ לא ביקש סיוע זר שם. במקום זאת, שיתפנו פעולה עם IsraAid, עמותה ישראלית הפועלת בכל רחבי העולם. המילה "ישראל" בשמה מבהירה היטב מאין באים אנשיה, וישראל הייתה למעשה הראשונה להגיע לפוארטו ריקו לאחר האסון. העמותה עדיין פועלת שם בכפר מרוחק בדרום האי בשם פטיאס (Patillas), בבניית מתקן טיהור מים הפועל ללא תלות ברשת החשמל המקומית. הבאנו עשרות דמויות בכירות מניו יורק, מהקהילה הלטינית ואחרים, כדי להראות מה עשינו שם. כך, לצד הסיוע לנפגעי האסון, הרווחנו גם הרבה נקודות זכות עבור ישראל בקרב הקהילה.
חבר הקונגרס החדש ריצ'י טורס. "AOC הציוני" | Photo: Official House Portrait (public domain)
אחד ההישגים החשובים ביותר שלנו הוא היחסים המצוינים שפיתחנו עם חבר הקונגרס החדש מדרום רובע הברונקס, ריצ'י טורס (Torres). טורס מייצג את מחוז הבחירה ה-15 בניו יורק, שרוב אוכלוסייתו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך מאוד וכמעט לא מתגוררים בו יהודים. המחוז גם נוטה באופן מובהק לדמוקרטים, ולזוכה בפריימריס המפלגה מובטח למעשה מושב בקונגרס.
בשנה שעברה נערך מרוץ מחומש לאחר שנציג המחוז בבית הנבחרים, חוזה סראנו (Serrano), פרש ולא העמיד עצמו לבחירה מחדש. מתוך חמשת המתמודדים על המושב, שלושה לטינים ואפרו-אמריקאי אחד היו חברים קרובים שלי ותומכים נלהבים של ישראל. האחרונה, מועמדת שנתמכה על ידי הנציגה הדמוקרטית הפרוגרסיבית אלכסנדריה אוקסיו-קורטז (AOC), הייתה אנטי-ישראלית.
טורז, שזכה בבחירות במחוז, הוא בן 30, שחור, פוארטו ריקני, הומו, מאוד פרוגרסיבי, ותומך מסור של מדינת ישראל. הוא הולך להיות כוכב בפוליטיקה האמריקאית. יש האומרים שהוא יהיה ה-AOC הציוני, אך אני מקווה שיום אחד הוא יהיה ברק אובמה הציוני. יש בינינו יחסים מקצועיים ואישיים נפלאים, והתמיכה הבלתי מעורערת שלו בישראל היא דבר גדול עבורנו.
לאור מרכזיותם וחשיבותם של הלטינים, ראוי לשקול הקמת משרה של שליח מיוחד לקהילה זו. לצערי, לאור המצב במשרד החוץ והתוהו ובוהו הפוליטי בישראל, הסבירות שזה יקרה נמוכה
לבסוף, כשהגעתי לתפקיד, מדינת ישראל לא קיימה יחסים דיפלומטיים עם ארבע מדינות באמריקה הלטינית. סייענו בתקופתי למשרד החוץ לחדש את היחסים עם ניקרגואה, בוליביה ועם ממשלתו הלא-מוכרת של גואידו בוונצואלה. היחידה שנותרה היא קובה, ובימים אלה, כשבוושינגטון ממשל דמוקרטי חדש, עלינו לחתור לחידוש היחסים הדיפלומטיים עמה.
בסופו של דבר, אני חושב שבכהונתי נרשמו הצלחות נאות ביצירת קשרים עם הקהילה הלטינית. לצערי, טרם מונה לי מחליף בניו יורק שיוכל לשמור על הקשר הזה, וכרגע הסגן שלי מתפקד כקונסול כללי בפועל מאז שעזבתי באוגוסט.
בעיניי, לאור מרכזיותם וחשיבותם של הלטינים, ראוי לשקול הקמת משרה של שליח מיוחד לקהילה זו. לצערי, לאור המצב במשרד החוץ והתוהו ובוהו הפוליטי בישראל, הסבירות שזה יקרה נמוכה.
הדמוקרטים: הלקח מתמיכה חד-צדדית בטראמפ והרפובליקנים
מבחינה פוליטית, ברור שכל קונסול כללי בניו יורק חייב לשמור על יחסים חמים עם המפלגה הדמוקרטית ומצביעיה. בעוד שממשלת ישראל התייצבה באופן ברור לצד הנשיא טראמפ והמפלגה הרפובליקנית בתקופת כהונתי, אני מאמין שהתמיכה בישראל חייבת להישאר סוגייה דו-מפלגתית בפוליטיקה האמריקאית. טועה מי שסבור שהמדינה שלנו יכולה לסמוך על צד אחד בקונגרס, וכעת, כאשר הבית הלבן, הסנאט ובית הנבחרים נמצאים כולם בשליטת הדמוקרטים, הדבר נעשה ברור.
חשוב להדגיש שהניכור שחשים חלקים מהמפלגה הדמוקרטית כלפי ישראל החל עוד לפני כניסתו של הנשיא טראמפ לתפקיד בינואר 2017. לדוגמה, הסיעה השחורה (Black Caucus) בקונגרס ביקורתית מאוד כלפי ראש ממשלת ישראל בשל מדיניות הממשלה כלפי הפלסטינים, אך גם בגלל מה שנתפס אצלם כחוסר הכבוד שהפגין נתניהו כלפי הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון.
עם זאת, שחיקת המעמד הדו-מפלגתי של ישראל איננה באשמתה הבלעדית. כבר אין כמעט שום דבר דו-מפלגתי באמריקה – מנושאים כמו הפלות, פיקוח על מכירת כלי נשק, שירותי בריאות וקיצוצי מס ועד התחממות גלובלית וחבישת מסיכות נגד מגפת קורונה. בדיחה שחוקה גורסת שאם תחזית מזג האוויר ב-CNN חמה מדי בשבילך, אפשר לעבור לרשת פוקס ניוז, שם קריר יותר. יש רק נושא אחד היום בפוליטיקה האמריקאית שמאחד כיום את שתי המפלגות, והוא העוינות והחשדנות כלפי סין. במציאות כזו, שמירה על ישראל כסוגייה דו-מפלגתית היא, באופן אובייקטיבי, אתגר משמעותי.
עלינו לראות בעידן ממשל ביידן הזדמנות לתיקון היחסים עם הדמוקרטים, כמו גם דרך לממש אינטרסים משותפים כמו החלשת האגף הרדיקלי של המפלגה
הייתי בתחילת כהונתי בניו יורק כשטראמפ נבחר בנובמבר 2016, והיה לי ברור שהעבודה של עמיתיי בוושינגטון הבירה נעשתה הרבה יותר קלה, וכי שלי בניו יורק נעשתה קשה הרבה יותר. ניו יורק היא עיר דמוקרטית וליברלית, והייתה תחושה בעיר שכל דבר שטראמפ נוגע בו הופך רעיל.
כדי להתמודד עם המציאות הזו, ביקשתי מהצוות שלי להפגיש אותי עם חמישה דמוקרטים על כל רפובליקני שאני פוגש. רוב הסנאטורים וחברי הקונגרס מחמש המדינות בתחום שיפוטנו היו דמוקרטים, כפי שהיו שלושה מתוך חמישה המושלים שלהן (בשלב מאוחר יותר גם ניו ג'רזי הפכה לכחולה). התחלנו לכתת רגליים ולהיפגש עם אנשים, להציג את העמדות של ישראל ולנסות למזער את הנזק שגרם החיבוק שהעניקו רה"מ נתניהו והשגרירות שלנו בוושינגטון לטראמפ ולרפובליקנים.
הושטת היד לדמוקרטים מהזרם המרכזי הייתה קלה יחסית, אך האינטראקציה עם האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הייתה מאתגרת יותר. לדוגמה, חרף מאמצים רבים לא הצלחתי להיפגש עם אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, שמייצגת חלק מקווינס ומהברונקס. הייתי קרוב לכך, אך כשישראל שללה ב-2018 את הכניסה לארץ משתי עמיתותיה, חברות הקונגרס אלהאן עומאר וראשידה טלייב, נטרקה בפניי הדלת.
אני מאמין שהנשיא ביידן וסגנית הנשיא האריס הם השילוב הטוב ביותר שישראל יכלה לקבל במפלגה הדמוקרטית, וכי עלינו לראות בעידן הממשל החדש הזדמנות, בין השאר, לתיקון היחסים עם הדמוקרטים. יש לנו גם אינטרסים משותפים, כמו החלשת האגף הרדיקלי של המפלגה.
כדי לגרום לממשל החדש להכיר ולהבין את עמדותיה של ישראל, על נציגי ישראל ללמוד קודם את מה שאני מכנה "המפלגה הדמוקרטית החדשה"
אך על הרקע הזה, ומנקודת מבט דיפלומטית, העובדה שיש לנו כעת שגריר לוושינגטון שמחזיק בכובע שני כשגריר באו"ם היא מצערת מאוד. אינני יכול להדגיש מספיק עד כמה חשוב שנתחזק קשרים טובים הן עם הממשל והקונגרס החדשים והן עם מוסדות האו"ם. אך בשל שיקולים פוליטיים, גלעד ארדן – אדם מוכשר ובעל יכולות רבות ומגוונות – יפצל את זמנו בין וושינגטון וניו יורק. זו החלטה שגויה בעיניי.
העניין איננו רק שארדן צריך כעת לטפח את היחסים עם הממשל הדמוקרטי החדש, אשר חלק מחבריו חשדנים, בלשון המעטה, כלפי ממשלת ישראל הנוכחית. לארה"ב תהיה בקרוב שגרירה חדשה באו"ם, לינדה תומס-גרינפילד, שאיש בישראל אינו מכיר. עלינו לטפח יחסי עבודה טובים איתה בתקופה מאוד מאתגרת, אך כיצד יוכל לבצע זאת כשהוא עסוק באופן כמעט בלעדי בענייני המדינה בוושינגטון?
ברור לכל שהמשימה הדיפלומטית העיקרית שלנו בוושיגנטון כעת היא לגרום לממשל החדש להכיר ולהבין את עמדותיה של ישראל. אך כדי להצליח בכך, עליהם להבין קודם את מה שאני מכנה "המפלגה הדמוקרטית החדשה". עבור חבריה, סוגיות של צדק חברתי כבר אינם עניינים שוליים; אלה עקרונות היסוד של הדמוקרטים החדשים. כפי שהמלצתי לא אחת, על מנהיגינו ושליחינו ללמוד בזריזות "לדבר דמוקרטית".
יהדות ארה"ב: בקרוב שתי מדינות לשני עמים?
אחד הדברים החשובים ביותר עבור מדינת ישראל היא קשריה עם יהדות העולם, אשר לצערי מוזנחים באופן שיטתי וזקוקים באופן דחוף לרענון.
בראשית כהונתי הקפדתי להיפגש עם נציגים מכל הקשת של הקהילה היהודית – מהליברלים של ג'יי-סטריט, דרך הקונסרבטיבים וכלה בחסידי סאטמר האנטי-ציונים. ואומנם, נשאלתי פעם מדוע מצאתי לנכון לרקוד בחתונה של סאטמר, אך לא להיפגש עם הקבוצה האקטיביסטית "Jewish Voice for Peace". האם אין בכך צביעות מצדי?
היו שתי סיבות מדוע הושטתי יד לסאטמר. הראשונה היא שבעוד הם אמנם אינם ציונים, הם גם לעולם לא ישתפו פעולה עם קבוצות אנטישמיות כדי לתקוף את ישראל או ישלבו ידיים עם הפלסטינים או האיראנים כדי לשכתב את ההיסטוריה. הסיבה השנייה אולי רלוונטית יותר: אף על פי שאני כנראה קצת אופטימי מדי, לדעתי שהחרדים האנטי-ציונים נמצאים בתהליך הדרגתי של קבלת מדינת ישראל, וכי בעוד דור או שניים הם כבר לא יהיו במהותם אנטי-ציונים.
הגורם העיקרי המעכב את ההתקדמות ביחסי ישראל עם יהדות התפוצות, לעניות דעתי, היא האדישות הישראלית כלפיה. שאלו עשרה ישראלים אקראיים מהם הנושאים החשובים ביותר המעסיקים אותם ביומיום, וספק אם אחד יציין את היחסים עם יהדות העולם. אני רואה זאת כמעט בגידה בשליחותנו כמדינה יהודית. ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז"ל אמר ב-1948 כי "הים איננו הגבול של העם שלנו", אך למרבה הצער אנו מתנהגים כאילו אכן זה המצב. האדישות לאינטרסים ולערכים שלהם מובילה לנתק גדל והולך מעבר משני צדי האוקיינוס האטלנטי. ברור שאין זו הסיבה היחידה או העיקרית; חלק ניכר מהאשמה נופלת גם על יהדות ארה"ב והתהליכים שחבריה עוברים. אולם אותי למדו קודם להתבונן פנימה לפני שאני מבקר אחרים.
זירת הטבח בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג, אוקטובר 2018|Photo by Aaron Jackendoff/SOPA Images/LightRocket via Getty Images
במהלך כהונתי כקונסול כללי, חשתי לעתים שישראל נושאת במירב האשמה במשברים עם הקהילה היהודית. בשנת 2017 החליטה ממשלת ישראל, בלחץ המפלגות החרדיות, להקפיא את הבנות "מתווה הכותל" בנוגע לתפילה של יהודים לא-אורתודוקסים בכותל המערבי. מובן שהצעד זכה לביקורת חריפה מצד יהודים רפורמים בארה"ב וקהילות יהודיות אחרות, והעמיק את התהום הפעורה בינם לבין ישראל.
מצד שני, כשהנשיא טראמפ עמד להכריז על העברת שגרירות ארה"ב לירושלים בדצמבר 2018, התנועה הרפורמית פרסמה הודעה נגד המהלך. היה זה בעיניי מעשה בזוי, שהעליב ישראלים רבים. כפי שאמרתי לידידי, הרב הרפורמי ריק ג'ייקובס: "אתם שוכחים שגם לנו הישראלים, ולא רק ליהודי ארה"ב, יש רגשות".
אני חושש מהאפשרות שהמאה ה-21 תיזכר כתקופה שבה העם היהודי התפצל לשני שבטים שמנותקים אחד מהשני – או, אף גרוע יותר, שאיבדנו אחד מהם
בסופו של דבר התגברנו על המשברים האלה, אך מה שהכי מפריע לי איננו הכותרות של השבוע הבא על מערכת היחסים שלנו. מה שממש הדיר שינה מעיניי, וממשיך עדיין לעשות זאת לפעמים, היא המחשבה שהמאה ה-21 עשויה להיזכר כתקופה שבה העם היהודי התפצל לשני שבטים שמנותקים אחד מהשני – או, אף גרוע יותר, שאיבדנו אחד מהם.
דנתי פעם בעניין עם רה"מ נתניהו, שהיה פסימי מאוד לגבי עתיד הקהילה היהודית האמריקאית הלא-אורתודוקסית. הוא אמר שהכוחות הדמוגרפיים והתרבותיים חזקים מדי, וכי אין בעצם לקהילה היהודית הלא-אורתודוקסית עתיד של ממש. עניתי לו בסיפור, שמוסר ההשכל שלו הוא שאפילו כשהמצב חמור, אינך יכול לוותר על אחיך, ואף להיפך – בנסיבות כאלה חובה עלינו לפעול.
בעוד שישנם פערים בין מגוון הזרמים הדתיים והקהילות בארה"ב, קיימת גם סולידריות בין היהודים. למרבה הצער, לעתים קרובות הגורם המלכד אותם הינה אנטישמיות, כמותה ראינו בארה"ב בשנים האחרונות. לאחר עצרת העליונות הלבנה בשרלוטסוויל ב-2017 ביקרתי בבית הכנסת המקומי, ואחד המתפללים אמר לי שהעובדה שהאירוע לא הסתיים בפוגרום היא נס.
באוקטובר 2018 העברתי שבוע בפיטסבורג לאחר הטבח בבית הכנסת "עץ החיים", במהלכו השתתפתי בלוויות, תיאמתי פעילות של יחידות טראומה ישראליות שהעניקו ייעוץ פסיכולוגי וטיפלתי בעניינים נוספים. בשבת שלאחר מכן, שבוע בדיוק לאחר הטבח, נערכה תפילה גדולה ומרגשת בבית כנסת רפורמי בעיר. אלפי מתפללים הגיעו מכל זרמי הקהילה, ואפילו לא-יהודים לקחו חלק מתוך סולידריות. כאשר התפילה הסתיימה – ואני לא יודע אם באופן ספונטני או שזה תוכנן מראש –הקהל כולו קם על רגליו ושר המנון אחד ויחיד, "התקווה".
חזרתי מניו יורק אדם שונה מבחינת מחויבות לנושא הזה. אני מקווה שאנשים נוספים יפנימו את חשיבותו, ובמהרה.
* * *
הקונסוליה הכללית בניו יורק היא הנציגות הדיפלומטית הגדולה ביותר של ישראל, וזו הייתה זכות אדירה עבורי לעמוד בראשה במשך ארבע שנים. עם זאת, חזרתי מהשליחות מודאג מעתידה של החברה האמריקאית, שנפגעת מהקצנה וקיטוב, ומהעננים השחורים השזורים בשמי יחסינו הדו-מפלגתיים. הנושא ראשון הוא בעיה פנים-אמריקאית שאין לנו לא רצון ולא יכולת להתערב בה, גם אם היא משפיעה עלינו; השני הוא קריאת השכמה עבור מקבלי ההחלטות והחברה שלנו. הגיע הזמן לפעול בהתאם.
דני דיין היה הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק בין השנים 2020-2016. במסגרת זו ייצג את ישראל בניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילווניה, דלאוור ואוהיו. לפני כן, בשנים 2015-2007 שימש יו"ר מועצת יש"ע ושליח יחסי החוץ שלה. במשך יותר מ-20 שנה היה יו"ר ומנכ"ל חברות בתחום טכנולוגיות המידע. בעל תואר שני במימון ותואר ראשון בכלכלה ומדעי המחשב.
(צילום: באדיבות המחבר)