• נעם נוימן

מרוץ החימוש בחלל ממריא – ומציב אתגרים מורכבים למשפט הבינ"ל

ההתקדמות העקבית ביכולותיהן הצבאיות של מדינות רבות בחלל החיצון מעורר חשש כי עימותים עלולים לגלוש בקרוב לחלל. מדינות מתקשות להסכים על כללים חדשים שיחולו על פעילות צבאית בחלל עקב יריבויות ואינטרסים סותרים. בה בעת, מומחי משפט מתלבטים כיצד יש ליישם את הכללים הקיימים על פעילות זו, בין היתר עקב מאפייניו הייחודיים של המרחב. אף ששתי קבוצות מומחים צפויות לפרסם השנה מדריכים משפטיים שיידרשו לסוגיה, הדין הבין-לאומי ביחס לפעילות צבאית בחלל צפוי להיקבע בהתאם לפרקטיקה שתתפתח ולעמדותיהן של המדינות הפועלות בחלל

תחנת החלל הבינלאומית, ב-2021 | Photo: NASA (NASA media usage guidelines)

א. מבוא

יותר מחמישה עשורים מאז כניסתה לתוקף של אמנת החלל החיצון,[1] שקראה בין היתר לשימוש "שוחר שלום" בחלל לטובת "כלל המין האנושי", וכשלושים שנה מאז מלחמת המפרץ הראשונה, שכונתה בפי מומחים רבים "מלחמת החלל הראשונה", גוברת הסבירות לכך שבעתיד הלא רחוק יזלגו עימותים מזוינים מכדור הארץ אל החלל החיצון.[2] ביטוי לכך ניתן למצוא בהחלטות מהשנים האחרונות של מדינות שונות להקים לעצמן "פיקוד חלל" ייחודי, שיהיה אחראי על פעילות צבאית בחלל החיצון; בפרסום אסטרטגיות והחלטות מדיניות המתייחסות לפעילות צבאית בחלל; ובעלייה במספר הניסויים בעלי אופי צבאי מחוץ לאטמוספירה.


זליגת הלחימה לחלל החיצון מעוררת חששות רבים; לא בכדי, נעשו בעשורים האחרונים מאמצים בין-מדינתיים להגיע להסכמות על הטלת מגבלות על הפעילות הצבאית בחלל, מעבר לאלו עליהן הוסכם בשנות השישים במסגרת אמנת החלל החיצון. עם זאת, מאמצים אלו לא נשאו עד כה פרי. כפועל יוצא, רק אותן הסכמות שגובשו לכדי "אמנות חלל" מחייבות כיום את מדינות העולם. אלו כוללות אמנם מספר הגבלות פרטניות על פעילות צבאית מסוימת בחלל, אך הן אינן אוסרות או מסדירות במפורש את מרב ההיבטים הנוגעים לפעילות צבאית במרחב זה.


האתגר בקביעה מהם כללי הדין הבין-לאומי החלים ביחס לפעילות צבאית בחלל מתעצם לנוכח מאפייניו הייחודיים בהשוואה למרחבי הלחימה המסורתיים ביבשה, באוויר או בים. על אלו ניתן למנות היעדר רכיבי יסוד, כגון מים וחמצן, או אטמוספרה שמשפיעה על לחץ האוויר או מווסתת את הטמפרטורות; היעדר תוואי גיאוגרפי מוגדר, שמאפשר בין היתר לקבוע גבולות; היעדר חיכוך, המאפשר לגופים לנוע בו במהירות גבוהה כמעט ללא הפרעה; וכן כוח כבידה משתנה, המשפיע על כמות האנרגיה והמשאבים הנדרשים כדי לנוע במרחב. בנוסף, החלל החיצון הוא סביבה עוינת, שמידת השליטה האנושית על הפעילות בו מוגבלת, כמו גם היכולת לנתח את מכלול הסיכונים ביחס לאותה פעילות. כפועל יוצא, עלויות המחקר, הפיתוח והשיגור של גופים לחלל גבוהות ביותר, דבר שהופך כל פעילות תחזוקה שגרתית או החלפת רכיבים בעצם חלל למאתגרת במיוחד.[3]

 

למעט מגבלות מסוימות, אין באמנות החלל – שנקבעו לפני חצי מאה – איסור או הסדרה פרטנית יותר של פעילות צבאית בחלל החיצון

 

במצב דברים זה, פורומים מקצועיים שונים החלו לדון בשאלה מהם הכללים החלים על פעילות צבאית בחלל, ככל שזו תתרחש, ובפרט באיזה אופן ייושמו "דיני השימוש בכוח" (Jus ad bellum) ו"דיני הלחימה" (Jus in bello)[4] ביחס לפעילות שכזו. כך למשל, בשנים האחרונות מקדמות קבוצות מומחים שתי יוזמות לכתיבת מדריך לדין הבין-לאומי החל על פעילות צבאית בחלל. כותב מאמר זה חבר בקבוצת המומחים הכותבת את מדריך וומרה (Woomera) ביחס לכללי המשפט הבין-לאומי החלים על מבצעים צבאיים בחלל, הצפוי להתפרסם בהמשך השנה. קבוצת מומחים שנייה עובדת במקביל על מדריך דומה.


בסקירה זו אבקש להציג בתמצית את "דיני החלל" – האמנות המסדירות את המותר והאסור בכל הנוגע לפעילות המדינתית בחלל, את הרקע להתפתחות החלל כמרחב לחימה ואת הצעדים שננקטו עד כה (ללא הצלחה) לאסור או להגביל את השימוש הצבאי בחלל. על רקע זה, אתייחס ליוזמות לכתיבת מדריך המבהיר את הוראות הדין הבין-לאומי החל על פעילות צבאית בחלל, ואת המורכבות הכרוכה בכתיבת מדריך כאמור. זאת, בין השאר, לאור מאפייניו הייחודיים של החלל והצורך לגשר, בחלק מהמקרים, על פערים בין דיני החלל לבין כללי המשפט הבין-לאומי הנוגעים לפעילות צבאית. כדי להמחיש את הדברים, אנתח בקצרה ארבע סוגיות לדוגמה. לסיום אתייחס לאופן שבו מאמצים אלו ביחס לכתיבת המדריך צפויים לעמוד לנגד עיניהן של מדינות בבואן להתבטא בעניין, ובפרט ישראל, כמדינה בעלת תוכנית חלל מפותחת ומעורבות משפטית ודיפלומטית ענפה בתחום.


ב. דיני החלל – עקרונות מרכזיים

מדינות העולם אימצו בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת מספר אמנות המסדירות את הפעילות המדינתית בחלל, מתוך הכרה "בעניין המשותף לכלל האנושות בקידום חקר החלל החיצון והשימוש בו למטרות שלום".[5] האמנה העיקרית היא אמנת החלל משנת 1967, שמעגנת את העקרונות המרכזיים של דיני החלל. לאמנה זו התווספו לאורך השנים מספר אמנות המתייחסות לסוגיות פרטניות: חילוץ והחזרת אסטרונאוטים (אמנת החילוץ) משנת 1968,[6] אחריות לנזק שנגרם מעצמי חלל (אמנת האחריות) משנת 1972[7] וחובת רישום עצמים המשוגרים לחלל (אמנת הרישום) משנת 1975.[8]


לפי אמנת החלל, מאחר שהחלל והעצמים השמיימיים שבתוכו שייכים ל"כלל האנושות", הם אינם כפופים לריבונותה של אף מדינה.[9] בשל כך, מדינה אינה רשאית להכריז על אזור מסוים בחלל כנתון לשליטתה ואין באפשרותה להפעיל את חוקיה וסמכויותיה הריבוניות בו.[10] האמנה קובעת כי פעילות בחלל צריכה להתבצע למען האינטרס המשותף של כלל האנושות, הפיתוח הכלכלי והחקר המדעי, ועל החלל להיות חופשי ופתוח לכלל המדינות באופן שוויוני, ללא אפליה וללא קשר למעמדן הכלכלי ורמת התפתחותן המדעית.[11] יתרה מכך, אסטרונאוט שנשלח לחלל נחשב ל"שליח האנושות" ומדינות נדרשות להגן עליו ולסייע לו בעת מצוקה.[12]


כמו כן, אמנת החלל קובעת כי על השימוש בחלל להתבצע בהתאם להוראות המשפט הבין-לאומי, לרבות מגילת האו"ם, לצורך שמירה על השלום והביטחון.[13] עם זאת, האמנה אינה מספקת הגדרה למשמעות המונח "שלום" ומדינות ופרשנים חלוקים ביחס להיקף המגבלה. הדעה הרווחת בקרב מדינות ומלומדים היא שהמגבלה היא אך ורק ביחס ל"שימוש תוקפני" (aggressive use) בחלל, כלומר כזה שאינו עולה בקנה אחד עם מגילת האו"ם,[14] אף שישנם אחרים הסבורים כי היקף האיסור רחב יותר.[15]

 

ניסיונות שנעשו מאז סוף שנות ה-90' לגבש נורמות או כללים בנושא שימוש צבאי בחלל שיהיו מקובלים על הקהילה הבינלאומית נכשלו עד כה

 

בנוסף, נקבע באמנת החלל כי על הפעילות בחלל להתבצע בשיתוף פעולה, סיוע הדדי ותוך "תשומת לב נאותה" (due regard) של כל מדינה לאינטרסים של מדינות אחרות. תחת עיקרון זה, אמנת החלל דורשת ממדינות להימנע מפעילות מזהמת ומזיקה לחלל; קובעת חובה לאפשר למדינה לעקוב אחר שיגור עצם לחלל שמתבצע על-ידי מדינה אחרת; ומחייבת מדינות "להיוועץ" עם מדינות אחרות, בנסיבות בהן פעילותן המתוכננת בחלל צפויה להוביל להתערבות בענייניה של אותה מדינה.[16]


עוד קובעת אמנת החלל כי מדינות "יישאו באחריות בינלאומית לפעילויות לאומיות בחלל החיצון... בין אם מתבצעות פעילויות אלו על ידי סוכנויות ממשלתיות, ובין אם על-ידי ישויות לא-ממשלתיות". לצורך כך, נדרשות המדינות לספק הרשאה ולפקח באופן רצוף על פעילות הגופים הפרטיים במדינה הפועלים בחלל.[17]


אמנת החלל מתייחסת בנוסף למספר היבטים הנוגעים לפעילות צבאית. היא אוסרת בין היתר על הצבת עצמים הנושאים נשק להשמדה המונית בחלל, כמו גם על הקמת בסיסים על עצמים שמיימיים ועריכת ניסויים וביצוע תמרונים צבאיים עליהם ובהם. יחד עם זאת, האמנה מבהירה שמותר להשתמש באנשי צבא לצרכי מחקר או לכל שימוש שוחר שלום אחר.[18]


למעט מגבלות אלו על פעילות צבאית בחלל, הנובעות בעיקרן מההסכמות אליהן הגיעו מדינות (בדגש על ארצות הברית וברית המועצות) לפני כחצי מאה, אין באמנות החלל איסור או הסדרה פרטנית יותר של האפשרות לקיים פעילות צבאית בחלל החיצון.


משהתגבר השימוש בחלל לפעילות צבאית, בעיקר משנות התשעים של המאה הקודמת, נעשו ניסיונות לגבש נורמות או כללים בנושא שיהיו מוסכמים על הקהילה הבין-לאומית. בחלק הבא אתייחס לפעילות הצבאית בחלל בעשורים האחרונים ולניסיונות שנעשו בשיח הבין-לאומי (שלא צלחו) להסדיר פעילות זו באמצעות נורמות או כללים מוסכמים.


ג. החלל כמרחב לפעילות צבאית והניסיונות המדינתיים להסדרה

ההסתמכות על החלל לשימושים צבאיים, או השימוש הצבאי בחלל (Militarization of Space), אינם עניין חדש. במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991, עשה הצבא האמריקאי שימוש נרחב בלוויינים, בין השאר לצרכי איסוף מידע מודיעיני, תקשורת ואיכון (באמצעות טכנולוגיית GPS), בהיקף ובאופן שהביאו להכרעה מהירה יחסית בשדה הקרב.[19] מאז ועד היום ממשיכות מדינות לפתח, בקצב הולך וגובר, את יכולותיהן בחלל, תוך הסתייעות בתעשיית החלל הפרטית ("Newspace"),[20] במטרהשאותן יכולות תקנינה להן עליונות על יריבותיהן.[21]


במקביל, אנו עדים לתהליך המכונה חימוש החלל (Weaponization of Space),[22] במסגרתו מדינות מקדמות פיתוחים טכנולוגיים ועורכות ניסויים שתכליתם לא רק לנצל את היתרונות הצבאיים שעולים מהפעלת לוויינים בחלל, אלא אף להציב בו אמצעי לחימה. תהליך זה בא לידי ביטוי בשנים האחרונות בשני היבטים מרכזיים: עלייה בהיקף הניסויים הצבאיים שמבוצעים בחלל והקמתן של יחידות צבא ייעודיות, שתכליתן הבלעדית היא פעילות צבאית בחלל החיצון.

 

מספר המדינות שמקיימות ניסויים צבאיים בחלל, ומגוון הניסויים הצבאיים שהן עורכות, נמצאים בעלייה מתמדת

 

העלייה בהיקף הניסויים הצבאיים מתבטאת במספר המדינות שמקיימות אותם ובהרחבת מגוון הניסויים הצבאיים שהן עורכות. כך למשל, במרץ 2019 ביצעה הודו ניסוי בשיגור טילים להשמדת לוויינים (ASAT), ובכך הצטרפה לסין, רוסיה וארה"ב, אשר ביצעו בעבר ניסויים מעין אלו. סין, לפי הדיווחים, ערכה באוקטובר 2021 ניסוי בשיגור טיל היפר-סוני שמסוגל לצאת מהאטמוספירה, לנוע בה במסלול לווייני ועם קבלת הפקודה לחזור אליה ולתקוף בכדור הארץ. רוסיה, לפי הדיווחים, ערכה במהלך 2020 ניסוי באמצעי להשמדת לוויינים באמצעות גוף ששוגר על ידה מלוויין אחר שלה, וכן ביצעה "פעולות תמרון וקירבה" (RPOs)[23] עם רכב חלל בסמוך ללוויין צבאי אמריקאי. לבסוף, ארה"ב עורכת ניסויים באמצעות מעבורת החלל X-37B.


במקביל, מדינות החלו להקים בשנים האחרונות יחידות ייעודיות האחראיות על הפעילות הצבאית בחלל, כמו גם לגבש דוקטרינות המתייחסות לאינטרסים המדינתיים בחלל וליעדים המרכזיים במרחב זה. כך למשל, בדצמבר 2019 הקימה ארצות הברית זרוע חלל בכוחות המזוינים וביוני 2020 גיבשה נייר אסטרטגיה, בו קבעה במפורש שרוסיה וסין מהוות איום משמעותי על פעילותה במרחב זה.[24] צרפת הקימה באחרונה פיקוד חלל ובמרץ 2021 ערכה תרגיל צבאי ראשון שכלל תרחיש בו גוף חלל של מדינה מסוימת מאיים על אחד מלווייניה. בריטניה פרסמה בספטמבר 2021 נייר אסטרטגיה לאומי עדכני ביחס לפעילותה בחלל, במסגרתו הציבה כיעד את ההגנה והשמירה על האינטרסים הלאומיים שלה בחלל והבהירה כי היא רואה בו מרחב אפשרי לפעילות צבאית. במפגש הפסגה של ברית נאט"ו, שנערך ביוני 2021, אף הצהירו (בפס' 33) ראשי המדינות החברות כי התקפות לחלל, מהחלל ובחלל עצמו עלולות לסכן את הביטחון והיציבות שלהן באופן שיצדיק את הפעלת מנגנון ההגנה הקיבוצי (Article 5) של הארגון.


בראי החשש ממרוץ חימוש בחלל, נעשו לאורך השנים מספר ניסיונות לגיבוש נורמות וכללים מוסכמים בנושא. כך למשל, מאז 2008 מקדמות סין ורוסיה אמנה בין-לאומית חדשה האוסרת על הצבת נשק בחלל החיצון או על איום או שימוש בכוח נגד גופים בחלל.[25] ברם, לאור חוסר האמון ה"בין-גושי" (בפרט בין ארצות הברית לבין רוסיה וסין) לא ניתן היה להגיע להבנות בנושא. ב-2017 מינתה העצרת הכללית של האו"ם קבוצת מומחים מגופים ממשלתיים, כדי שימליצו על נקודות מרכזיות מוסכמות לשם גיבוש הסכם בין-לאומי למרחב החלל, אולם הם לא הצליחו להגיע להסכמה.

הסבר של תאגיד RAND על הסכנה שטמונה בכלי נשק היפרסוניים | מקור: Youtube

בהמשך לכך, בשנים האחרונות ניסתה בריטניה לקדם יחד עם מדינות מערביות נוספות יוזמה לגיבוש נורמות, כללים ועקרונות להתנהגות אחראית בחלל.[26] במסגרת יוזמה זו פרסם מזכ"ל האו"ם ביולי 2021 דו"ח הסוקר את עמדות המדינות והארגונים הבין-לאומיים שהתייחסו ליוזמה.[27] בנוסף ליוזמות אלו קיימות גם יוזמות אזוריות, דוגמת זו של האיחוד האירופי, אך יעילותן מוגבלת. גם כאן נראה כי המכשול העיקרי לגיבוש הסכמה בין-לאומית הוא חוסר האמון ה"בין-גושי" בקרב מעצמות החלל.


החשש הגובר מפני זליגת הלחימה לחלל וחוסר היכולת של הקהילה הבין-לאומית לגבש נורמות או כללים מוסכמים בנושא, הובילו בשנים האחרונות לקידום שתי יוזמות לכתיבת מדריכים משפטיים באמצעות קבוצות מומחים בלתי תלויות. בחלק הבא אתייחס למדריכים אלו, מטרתם והמורכבות הקיימת בכתיבתם. להמחשת המורכבות ואי הבהירות הקיימות לעיתים בכל הנוגע לשאלה מהם כללי המשפט הבין-לאומי החלים על פעילות צבאית בחלל וכיצד יש ליישמם, אביא מספר סוגיות לדוגמה.

ד. פעילות צבאית בחלל – יוזמות לכתיבת מדריכים משפטיים וסוגיות לדוגמה

מטרת המדריכים המשפטיים לפעילות צבאית בחלל, שעל כתיבתם שוקדות בשנים האחרונות שתי קבוצות המומחים העצמאיות, היא לשקף בצורה ברורה ובלתי תלויה את כללי המשפט הבין-לאומי המנהגי הנוגעים לפעילות זו.[28] מדריכים מסוג זה הינם מסמכים פרשניים "רכים", שאמנם אינם מחייבים משפטית אך הם בעלי השפעה רבה על השיח הבין-לאומי, היות שפעמים רבות הם מהווים נקודת מוצא להתבטאויות ולהתייחסויות של מדינות. כך ניתן לדוגמה לראות במדריכים שנכתבו ביחס ליישום דיני המלחמה במרחב הימי (בשנת 1995)[29] ובמרחב האווירי (בשנת 2009),[30] ובנוגע ליישום כללי המשפט הבין-לאומי על פעילות צבאית במרחב הסייבר במסגרת מדריכי טאלין (בשנים 2013 ו-2017).[31]


שני המדריכים לפעילות צבאית בחלל עוסקים בנושאים משיקים: יוזמה אחת היא מדריך MILAMOS (The Manual on International Law Applicable to Military Uses of Outer Space), המתמקד בהיבטי המשפט הבין-לאומי הנוגעים לשימוש הצבאי בחלל בעת שלום; היוזמה השנייה היא מדריך Woomera, העוסק בכללים החלים על מבצעים צבאיים בחלל, הן בעת שלום והן במהלך עימותים מזוינים.


המדריכים צפויים לעסוק בשאלות מורכבות, לרבות האופן שבו נכון לפרש וליישם את אמנות החלל ביחס לפעילות צבאית בחלל. כמו כן, מדריך Woomera צפוי לעסוק בהרחבה באופן שבו יש ליישם את דיני הלחימה ואת דיני השימוש בכוח ביחס לפעילות צבאית בחלל, והדרך בה יש לנהוג במצבים שבהם אלה סותרים את אלה.


להמחשת הקשיים העולים מיישום הכללים המשפטיים הקיימים על שימוש צבאי בחלל, אנתח מספר תרחישים לדוגמה, ביחס לסוגיות הבאות מעולם התוכן של המשפט הבין-לאומי: (1) יישום הזכות להגנה עצמית בתגובה לתקיפת לוויין; (2) משטר האחריות בחלל ויישומו בהקשרי פעילות צבאית; (3) יישום דיני הלחימה בחלל, לאור התנאים הייחודיים השוררים בו; ו-(4) הממשקים בין אמנות החלל לבין דיני הלחימה ביחס לפעילות צבאית בחלל.


1. יישום הזכות להגנה עצמית בתגובה לתקיפת לוויין

תרחיש פשוט יחסית שמעורר כיום שיח רב בזירה הבין-לאומית הוא מצב שבו מדינה א' משגרת טיל נגד לוויינים (ASAT) שפוגע בלוויין הצבאי של מדינה ב'. פעילותן של מדינות בחלל כפופה להוראות המשפט הבין-לאומי ובכלל זה למגילת האו"ם.[32] בין היתר, סעיף 2 למגילה קורא למדינות ליישב את סכסוכיהן בדרכי שלום ולהימנע מ"שימוש או איום בכוח" (threat or use of force) נגד מדינה אחרת. חריג לכך מצוי בסעיף 51 למגילה, המאפשר למדינות לפעול להגן על עצמן מפני "מתקפה חמושה" (armed attack). בהתאם, נראה על פניו שאותו שיגור של טיל ASAT יהווה שימוש אסור בכוח נגד מדינה ב', וככל הנראה אף יעלה כדי מתקפה חמושה, המאפשרת למדינה הנפגעת להגיב מתוך הגנה עצמית נגד מדינה א'.


בעוד שהתשובה לתרחיש זה יחסית ברורה, קיימת מורכבות בתרחיש אחר שבו הפעולה ההתקפית שמדינה א' מבצעת אינה גורמת לנזק פיזי או הורסת את הלוויין, אלא רק משביתה אותו. במצב זה קיימות מחלוקות ביחס לשאלה אם אותה פעולה עשויה להיחשב שימוש בכוח או אף מתקפה חמושה.[33]

האם השבתת לוויין שקולה לתקיפה חמושה? | Illustration: Pixabay

כאשר סוגיה זו עלתה לשיח בהקשר של פעילות התקפית במרחב הסייבר, חלק מהמדינות (ובכללן ישראל) ומהמלומדים סברו כי הפרשנות המקובלת למונחים "שימוש בכוח" ו"מתקפה חמושה" היא שעליהם לכלול היבט פיזי.[34] בהתאם לעמדה זו, פעולת סייבר המשביתה מערכת מחשב, אך אינה פוגעת פיזית באחד מרכיביה של המערכת, אינה נחשבת שימוש בכוח או מתקפה חמושה. לעומתם, מדינות ומלומדים אחרים סברו כי בנסיבות מסוימות, ייתכן כי מתקפת סייבר שגורמת למחשב או למערכת מחשבים להפסיק לעבוד באופן קבוע או מובילה לפגיעה בתשתית מדינתית חיונית, עשויה אף היא להיחשב כשימוש בכוח או לעיתים אף כמתקפה חמושה.[35]


סוגיה זו מעלה את השאלה כיצד יש ליישם דינים אלה בהקשר של פעילות המבוצעת בחלל החיצון. לוויינים, למשל, רגישים מאוד להפרעות חיצוניות, לכן במקרים רבים ההשלכות של פעילות שמשביתה את הלוויין לא תהיה שונה מהותית מפעילות שפוגעת בו פיזית. לדוגמה, גוף שמבצע פעולת תמרון וקירבה לעבר לוויין וחוסם את קולטני השמש שלו, יכול לגרום ללוויין להפסיק לתפקד. בדומה, פעולת סייבר יכולה להשתלט על הלוויין, לגרום לו לסטות ממסלולו ולהפוך אותו ל"פסולת חלל".


שאלה מורכבת נוספת היא לאיזו מדינה עומדת הזכות להגנה עצמית מפני מתקפה חמושה המבוצעת נגד לוויין בחלל. במרחבי לחימה אחרים התשובה נהירה יחסית: כך, למשל, בים הפתוח העמדה המשפטית הרווחת היא שכאשר מתבצעת מתקפה חמושה נגד כלי שיט, הזכות להתגונן מפניה מוקנית למדינה שדגלה מתנוסס על סיפון הכלי שהותקף.[36]


אם מחילים כלל זה בחלל, תעמוד הזכות להגנה עצמית אך ורק למדינה שרשמה את הלוויין עם שיגורו. עם זאת, הכלל באמנת הים נקבע ביחס לכלי שיט במרחב הימי בלבד. אמנות החלל לא הסדירו היבט זה, ועשויות להיות גישות שונות לשאלה. כך למשל, עשויה לעלות טענה לפיה לאור ההסדרים המיוחדים שנקבעו באמנת החלל ביחס ל"מדינה משגרת" (Launching State), הזכות להגנה עצמית יכולה להיות נתונה הן למדינה שהלוויין שהותקף שייך לה והן למדינה שממנה הוא שוגר לחלל.[37] טענה אפשרית אחרת היא שגם למדינה שאינה נחשבת ל"משגרת" יכולה לעמוד הזכות להגנה עצמית אם המתקפה בוצעה נגד לוויין שסיפק לה שירותים צבאיים. מכל מקום, נראה כי לשאלה זו אין כיום מענה ברור.


2. משטר האחריות בחלל ויישומו בהקשרי פעילות צבאית

בתרחיש אחר, חברה פרטית היושבת בשטחה של מדינה א' היא בעלים של לוויין שמספק שירותים צבאיים לכוחות המזוינים במדינה ב' – הנמצאת בעימות מזוין עם מדינה ג'. שירותים אלו מקנים לכוחות המזוינים של מדינה ב' יתרון צבאי משמעותי ביותר בלחימה. האם מדינה א' נדרשת למנוע מאותה חברה פרטית לספק שירותים צבאיים כאמור למדינה ב'?


אם פונים לדיני הנייטרליות הבין-לאומיים, נראה שהתשובה לכך שלילית. דיני הנייטרליות מסדירים את היחסים בין מדינות שהן צד לעימות מזוין בין-לאומי (במקרה זה מדינות ב' ו-ג') לבין מדינות נייטרליות שאינן צד לעימות (במקרה זה מדינה א'). דינים אלו אוסרים על מדינה נייטרלית לסייע צבאית לאחד הצדדים ללחימה, אך באותה נשימה מאפשרים לחברות פרטיות הפועלות משטחה של מדינה זו למכור אמצעי לחימה או לספק סיוע צבאי, כל עוד הדבר מתבצע באופן שוויוני וללא התערבות המדינה.[38] במצב דברים זה, מדינה א' – בה פועלת החברה – עשויה לטעון שכשם שחברות פרטיות הפועלות בשטחה יכולות למכור אמצעי לחימה למדינות שהן צד ללחימה, כך הדבר גם ביחס לשירותים צבאיים המסופקים על ידי חברות פרטיות באמצעות לוויינים ששוגרו על ידן לחלל.

 

במקרים רבים של פעילות חלל פרטית מתוך מדינה נייטרלית, תיתכן סתירה בין אמנת החלל לבין "כללי אחריות מדינה" שבמשפט הבין-לאומי

 

עם זאת, אלו אינם הדינים היחידים שיכולים להתאים לנסיבות: מדינה ג' תוכל להצביע מנגד על משטר האחריות המיוחד שנקבע באמנת החלל החיצון, לפיו מדינות החברות באמנה אחראיות לפעילותן ה"לאומית" המבוצעת בחלל על ידי חברות מסחריות הפועלות בתחומן.[39] בהתאם לכך, היא עשויה לטעון כי יש לראות בשירותים הצבאיים המסופקים על ידי אותה חברה פרטית ככאלו הניתנים על ידי מדינה א', תוך הפרת דיני הנייטרליות.


בתרחיש דומה, חברה פרטית מפעילה לוויין הרשום על שם מדינה א' ומבצעת באמצעותו פעולה העולה כדי שימוש אסור בכוח נגד מדינה ב', מבלי שמדינה א' – שהלוויין רשום על שמה – יודעת על כך. במצב דברים זה עשויה לעלות טענה לפיה יש להחיל על הפעולה את משטר האחריות שנקבע באמנת החלל – וכפועל יוצא מכך, יש לראות במדינה א' כאחראית לאותה פעילות, על כל המשמעויות הכרוכות בכך.


טענה נגדית יכולה להצביע על "כללי אחריות מדינה" במשפט הבין-לאומי,[40] לפיהם מדינת הרישום תהיה אחראית לפעולה שכזו רק במקרים בהם החברה הפרטית פועלת בהנחייתה או תחת שליטתה.[41] גם כאן עשויות להינקט עמדות שונות, הן בנוגע לפרשנות שיש לתת לאמנת החלל והן בנוגע ליחס שבין כלל האחריות הפרטני שנקבע בה, לבין "כללי אחריות מדינה" שבמשפט הבין-לאומי.


3. יישום דיני הלחימה בחלל לאור התנאים הייחודיים השוררים בו

בתרחיש הבא נמצאות מדינה א' ו-ב' בעימות מזוין, כאשר בשלב מסוים מדינה א' מחליטה לתקוף את אחד מלווייניה הצבאיים של מדינה ב' באמצעות שיגור טיל ASAT. מה המשמעות המשפטית של "התקפה" זו שמבוצעת בחלל?

פעילות הלחימה של מדינות במהלך עימותים מזוינים מוסדרת על-ידי "דיני הלחימה". דינים אלו גובשו ביחס למרחבי הלחימה המסורתיים – יבשה, ים ואוויר – אך הגישה הרווחת כיום היא שאין מניעה עקרונית להחילם גם ביחס לפעולות לחימה המבוצעות בחלל. עמדה זו נשענת בין היתר על חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) משנת 1996 בעניין חוקיות השימוש בנשק גרעיני, לפיה דיני הלחימה חלים ביחס לכל אמצעי הלחימה ובכל העימותים הבין-לאומיים, באשר הם.[42] לעמדה זו שותפים מדינות, ארגונים בין-לאומיים כגון הצלב האדום וגורמים מהאקדמיה.


מכל מקום, גם אם מקבלים שדיני הלחימה חלים בחלל, כלל לא ברור כיצד יש ליישמם במרחב זה בהתחשב במאפייניו הייחודיים, המשפיעים על היכולת לנהל בו לחימה ועל המשמעויות שיכולות להיות ללחימה שכזו בהקשרים רחבים יותר. כך למשל, ככל שהפעילות המתוארת בתרחיש נחשבת "התקפה" לפי דיני הלחימה, היא תהיה כפופה לעקרונות דיני הלחימה החלים ביחס לתקיפת מטרות, ובראשם – עיקרון ההבחנה, החובה לנקוט אמצעי זהירות לפני התקפה ועיקרון המידתיות.[43]

טיל נגד לויינים ASM-135 במוזיאון חיל האוויר האמריקאי. עומד במבחן המידתיות? | US Air Force Photo by Ken LaRock

יישום מבחנים אלו עשוי לעורר שאלות ייחודיות, לדוגמה ביחס לתופעת "פסולת החלל" (space debris) – אותם גופים יצירי אדם שאינם שמישים עוד, כולל חלקים ורכיבים מהם המצויים במסלול הכבידתי של כדור הארץ. כך למשל, ההתקפה המתוארת בתרחיש תקיפת לוויין באמצעות טיל ASAT עלולה לגרום להתפזרותם של אלפי חלקיקי פסולת חלל, הצפויים לנוע בחלל במסלול הכבידתי ללא שימוש.


כיצד יש להתייחס לאותה פסולת חלל לאור עקרונות דיני הלחימה? מצד אחד, פסולת שכזו צפויה להתפרס על מרחבים עצומים, דבר המקטין את הסבירות לפגיעה בלוויין מתפקד או בתחנת חלל פעילה.[44] מצד שני, לאור הכמות ההולכת וגדלה של פסולת חלל, קיים חשש כי בשלב כלשהו תביא פסולת חדשה להתנגשות סדרתית של גופים בחלל (המכונה סינדרום קסלר), שתוביל לפגיעה בלוויינים פעילים ותסכן את היכולת האנושית לפעול באותו מרחב בחלל.[45]


בשל כך, יש הטוענים כי בבואה לבחון את כדאיות ההתקפה, השלכותיה והאופן שבו תבוצע, על הישות התוקפת להתחשב בפסולת החלל הצפויה להיווצר כתוצאה ממנה. ככל שטיעון זה יתקבל, תחול על מדינה א' שבתרחיש החובה לבחון אם לא ניתן לבצע את ההתקפה באמצעים חלופיים, שיובילו להשבתת הלוויין מבלי לייצר פסולת כתוצאה מכך.[46] שאלה דומה צפויה להתעורר גם בהיבטים הנוגעים לבחינת מידתיות ההתקפה (החובה להימנע מהתקפה שהנזק האגבי הצפוי להיגרם כתוצאה ממנה מופרז ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי מאותה התקפה).


היקף תופעת פסולת החלל והשלכותיה האפשריות מעוררת גם את השאלה אם יש לראות בחלל "סביבה טבעית" (natural environment), שלפי חלק מהמלומדים והמדינות מוקנות לה הגנות מיוחדות במסגרת דיני הלחימה.[47] לטענת המומחים, הגנות אלו מגבילות מדינות בין היתר משימוש באמצעים ובשיטות לחימה המיועדים או הצפויים לגרום לנזק משמעותי, רחב היקף וארוך-טווח (widespread, long-term and severe damage) לסביבה הטבעית. במצב דברים זה, נשאלת השאלה אם איסור זה יחול אף ביחס להתקפות בחלל הצפויות לגרום "נזק משמעותי, רחב היקף וארוך טווח" ליכולת האנושית לפעול באותו מרחב בחלל.


4. הממשקים בין אמנות החלל לדיני הלחימה ביחס לפעילות צבאית בחלל

סוגיות מורכבות צפויות להתעורר אף ביחס לפעילות צבאית בחלל המוסדרת לכאורה הן על ידי דיני החלל והן על ידי דיני הלחימה, במקרה שיישום שתי מערכות דינים אלו מוביל לתוצאה שונה. בהקשר זה צפויה לעלות השאלה איזו מבין מערכות דינים אלו מהווה "דין מיוחד" הגובר על הדין הכללי יותר.[48]


בתרחיש הבא, מדינות א' ו-ב' מצויות בעימות מזוין האחת עם השנייה. מדינה א' מחליטה לתקוף את תחנת החלל של מדינה ב', שעל סיפונה נמצאים אסטרונאוטים הנמנים על הכוחות המזוינים של המדינה. תרחיש זה יוצר לכאורה התנגשות בין הדינים: מצד אחד, דיני החלל רואים באסטרונאוטים "שליחי האנושות", מחייבים לנהוג כלפיהם בזהירות ולסייע להם במהלך פעילותם השוטפת בחלל, ואף להשיבם למדינתם בריאים ושלמים בעת מצוקה.[49] דינים אלו אף מאפשרים במפורש למדינות להשתמש באנשי צבא לצרכי מחקר או כל שימוש שוחר שלום אחר.

 

החלת דיני הלחימה בהקשר לפעילות צבאית בחלל עשויה לעיתים להוביל לתוצאה אחרת מהחלת דיני החלל, ויהיה צורך לבחון לבחון ולגבש עמדה אלו מבין הדינים יגבר בנסיבות שונות

 

לעומת זאת, לפי דיני הלחימה, כל הנמנים על הכוחות המזוינים של המדינה נחשבים כלוחמים (combatants), אותם מותר לתקוף וככל שהם נתפסים ניתן להחזיקם כשבויי מלחמה. בשל כך, כלל לא ברור אם מדינה א' רשאית לתקוף את האסטרונאוטים של מדינה ב' (הנמצאים בתחנת החלל האמורה), או שהיא צריכה להעניק להם יחס מיוחד ואף, ככל שאלו יימצאו במצוקה, להשיבם למדינתם.


בהמשך לתרחיש שלמעלה, מדינה א' אכן תוקפת את תחנת החלל של מדינה ב', שתובעת פיצויי נזיקין בגין כך. על פניו, צעד שכזה נשמע מופרך, כשההתקפה בוצעה נגד מטרה צבאית במהלך עימות מזוין, שכן לפי דיני הלחימה לא מוטלת על מדינה חובה לשלם פיצוי על תקיפת מטרה צבאית המבוצעת בהתאם לדיני הלחימה.


עם זאת, לפי מנגנון החבות הנזיקית הקבוע בדיני החלל, נזק לעצם חלל של מדינה אחרת, הנגרם באשמת הגורם המזיק, מקנה למדינה הנתקפת זכות לפיצויים.[50] בהתאם לכלל זה, מדינה עשויה להידרש לפצות מדינה אחרת, ארגון בין-לאומי ואף גופים פרטיים, על אותם נזקים מכוונים שגרמה לרכוש בחלל החיצון. זאת, לכאורה, ללא תלות בנסיבות הפגיעה, ואף אם הנזק נגרם לאותה מדינה שלישית כתוצאה מ"פגיעת שרשרת".[51] אף שנראה כי במקרה זה אמורים דיני הלחימה לגבור, עשויות לעלות בהקשר זה טענות המבקשות לסייג את הדברים.


דוגמאות אלו ממחישות כי החלת דיני הלחימה בהקשר לפעילות צבאית בחלל עשויה לעיתים להוביל לתוצאה אחרת מהחלת דיני החלל. בהתאם, נדרש יהיה לבחון ולגבש עמדה אלו מבין הדינים יגבר בנסיבות מעין אלו.


ה. מסקנות וסיכום

בין אם נרצה בכך ובין אם לא, השימש הצבאי הגובר בחלל, שצובר תאוצה בשנים האחרונות, מעורר חשש ממשי מפני גלישת עימותים צבאיים לחלל בעתיד הלא רחוק. מדינות מבינות זאת, וגם אם תוצאה זו אינה רצויה מבחינתן, הן ממשיכות לקדם את יכולותיהן הצבאיות במרחב. זאת, בין השאר, באמצעות פיתוח יכולות רלוונטיות והקמת יחידות צבא שזהו תפקידן.

במצב דברים זה, קיימת חשיבות רבה לשיח המתקיים כיום בנוגע לכללי המשפט הבין-לאומי המנהגי החלים על פעילות צבאית בחלל. זאת, בפרט, במסגרת העבודות על מדריכי Woomera ו-MILAMOS, אשר צפויים להתפרסם במהלך השנה הקרובה. אף שלמדריכים אלו אין מעמד משפטי רשמי ומחייב, הם עשויים להוות נקודת מוצא לשיח הבין-מדינתי, ועל כן צפויה להיות להם השפעה על עיצוב הכללים המשפטיים הנוגעים לפעילות צבאית שכזו. זאת, בפרט, אם הפרקטיקה המדינתית שתתפתח והתבטאויותיהן של המדינות השונות ביחס לעמדתן יתבססו או יפנו לאמור במדריכים אלו.


לעניין זה ניתן ללמוד מהאופן שבו התפתח בעשורים האחרונים השיח ביחס לכללי המשפט הבין-לאומי החלים על פעילות צבאית במרחב הסייבר. כך, בעוד שבראשית דרכו התקיים השיח בעיקר בקרב מומחים ובהקשר למדריכי טאלין, בשנים האחרונות החלו יותר ויותר מדינות (כולל ישראל) להביע עמדות משפטיות בנושא, לרבות במסגרת כינוסי קבוצות מומחים מדינתיים בפורומים של האו"ם. חלק מאותן מדינות התייחסו במפורש לאמור במדריכי טאלין ולעמדות שהובעו בהם בהקשרים השונים.[52] עמדותיהן מקדמות את השיח בנושא וצפויות להשפיע על התפתחות כללי המשפט הבין-לאומי המנהגי ביחס לפעילות הצבאית במרחב הסייבר.


ניתן לצפות כי תהליך דומה יתרחש בשנים הקרובות בנוגע להיבטי הפעילות הצבאית בחלל: מדינות צפויות לעקוב אחר השיח בנושא ולבחון את עמדתן ביחס לשאלות המשפטיות שיתעוררו במסגרתו, כמו גם לשקול אם הגיעה העת מבחינתן להתבטא בסוגיה. דברים אלו נכונים בפרט ביחס למדינת ישראל, לה נוכחות הולכת וגוברת בחלל החיצון, כמו גם פעילות משפטית ודיפלומטית ענפה בקידום יוזמות לשימוש שוחר שלום ובר קיימא בחלל,[53] לרבות דרך ועדת האו"ם לשימוש בחלל לצרכי שלום (UNCOPUOS).


על המחבר:

נעם נוימן הוא ראש אשכול דיני מלחמה במחלקה למשפט בין-לאומי במשרד המשפטים. הוא חבר בצוות המומחים הבין-לאומי הכותב את מדריך Woomera לדיני לחימה בחלל. המאמר נכתב בכשירותו האישית של הכותב והעמדות המובעות בו אינן משקפות בהכרח את עמדת משרד המשפטים או מדינת ישראל. המחבר מבקש להודות לעו"ד מתן גלבוע על סיועו הרב בכתיבת המאמר.


הערות

[1] מבוא לאמנה בדבר עקרונות מנחים לפעילויותיהן של מדינות בחקר החלל החיצון, לרבות הירח וגופים שמיימיים אחרים, והשימוש בו, כתבי אמנה 29, 483 (בתוקף לגבי ישראל מ-1967) (להלן: "אמנת החלל").

[2] ראו למשל סקירתו של ניר דבורי, "ננו-לוויינים, רכבים על קוליים והייטק ישראלי: כך תיראה המערכה הצבאית בחלל", N12, מ-16 בדצמבר 2021. https://www.mako.co.il/news-n12_magazine/2021_q4/Article-2238083e54ebd71027.htm

[3] ראו למשל: United States Space Force, Spacepower: Doctrine for Space Forces, Washington DC: Headquarters, United States Space Force, June 2020, at: https://www.spaceforce.mil/Portals/1/Space%20Capstone%20Publication_10%20Aug%202020.pdf .

[4] דיני השימוש בכוח הם הכללים במשפט הבין-לאומי הקובעים מתי מדינה רשאית להשתמש בכוח בשטחה של מדינה אחרת. לעומתם, דיני הלחימה (המכונים גם "דיני העימות המזוין" או "המשפט הבין-לאומי ההומניטרי") הם הכללים במשפט הבין-לאומי המסדירים את החובות, הזכויות וההגנות ביחס לכלל הפעולות הנעשות על ידי צדדים ללחימה במהלך עימות מזוין.

[5] המבוא לאמנת החלל.

[6] Agreement on the Rescue of Astronauts, the Return of Astronauts, and the Return of Objects Launched into Outer Space, (1968) 672 U.N.T.S. 119. האמנה תקפה לגבי ישראל משנת 1970, אך היא לא פורסמה בכתבי אמנה.

[7] Convention on the International Liability for Damage Caused by Space Objects (1972) 961 U.N.T.S. 187. האמנה בתוקף לגבי ישראל משנת 1977.

[8] Convention on Registration of Objects Launched into Outer Space (1975), 1023 U.N.T.S. 15. יצוין כי ישנה אמנה נוספת המסדירה את הפעילות על הירח, אך מדינות מעטות הצטרפו אליה ואף אחת מהן אינה "מעצמת חלל".

[9] סעיפים 2-1 לאמנת החלל.

[10] יצוין כי עיקרון זהה נקבע בסעיף 4(2) לאמנת אנטארקטיקה. ראו Antarctic Treaty, 12 U.S.T. 794, 402 U.N.T.S. 71, art. 4(2) (1959).

[11] סעיף 1 לאמנת החלל.

[12] סעיף 5 לאמנת החלל.

[13] המבוא וסעיף 3 לאמנת החלל.

[14] מרבית המלומדים והמדינות, ביניהן ארה"ב וברה"מ, מפרשים את המונח "שלום" כ"שימוש לא תוקפני" (non-aggressive use), קרי שימוש העולה בקנה אחד עם מגילת האו"ם. ראו למשל: Michael N. Schmitt, “International law and military operations in space”, in: A. von Bogdandy and R. Wolfrum (eds.), Max Planck Yearbook of United Nations Law Online, 10(1), 2006, pp. 89, 101-102.

[15] חלק מהמדינות והמלומדים, דוגמת ארגנטינה, הודו ואיראן, רואים איסור זה כחל על כל שימוש צבאי.

[16] סעיפים 10-9 לאמנת החלל.

[17] סעיף 6 לאמנת החלל.

[18] סעיף 4 לאמנת החלל.

[19] ראו לדוגמה: Larry Greenemeier, “GPS and the World's First ‘Space War’”, Scientific American, 8 February 2016, at: https://scientificamerican.com/article/gps-and-the-world-s-first-space-war/

[20] את התעשייה הזו מובילים תאגידים בין-לאומיים (הבולט שבהם הוא תאגיד SpaceX) והיא משקפת תופעה נוספת של מסחור גובר והולך של הפעילות בחלל החיצון (בעיקר משנת 2017 ואילך). מומחים מעריכים כי בשנים הקרובות יחול גידול משמעותי במספר הלוויינים שישוגרו לחלל ויחוגו סביב כדור הארץ, והתוצרים שיופקו על ידם, כמו גם היכולות שהם מתוכננים לספק, צפויים לשמש גם לצרכים צבאיים.

[21] ראו לדוגמה: S Office of the Director of National Intelligence, Annual Threat Assessment of the US Intelligence Community, 9 April 2021, p. 7.

[22] לסקירה באשר להתפתחות מרוץ החימוש בחלל, ראו לדוגמה: זאב שפירא וגיל ברעם, "מרוץ החימוש בחלל: מגמות עולמיות ואינטרסים מדינתיים", סייבר מודיעין וביטחון, 3(2), אוקטובר 2019. https://www.inss.org.il/he/wp-content/uploads/sites/2/2019/10/%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%A5-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9-%D7%91%D7%97%D7%9C%D7%9C.pdf

[23] כינוי לפעולות שמתבצעות באמצעות גוף בחלל בסמיכות לגוף אחר ועלולות לשבש את פעילותו של האחרון בטווח הקצר או הארוך. להסבר על אודות פעולות תמרון וקירבה כאמור והשלכותיהן על הבטיחות בחלל, ראו לדוגמה: Brian Weeden, “The Evolution of Space Rendezvous and Proximity Operations and Implications for Space Security,” Presentation given at the United Nations Disarmament Conference, 12 April 2019, at: https://unidir.org/sites/default/files/conferences/pdfs/brian-weeden-presentation-eng-0-804.pdf

[24] US Department of Defense, Defense Space Strategy Summary, June 2020, p. 1.

[25] האמנה שקודמה על ידן הינה אמנת PAROS (Proposed Prevention of an Arms Race in Space Treaty), שביקשה לקבוע כללים לשימור החלל למטרות שלום, לרבות על דרך הימנעות מהצבת כלי נשק במרחב זה. ראו https://www.nti.org/learn/treaties-and-regimes/proposed-prevention-arms-race-space-paros.

[26] הצעתה של בריטניה קודמה במסגרת ועדת האו"ם לפירוק מנשק (הוועדה הראשונה) ועברה בדצמבר 2020 כהחלטה של העצרת הכללית של האו"ם מס' 75/36 בדבר התמודדות עם הסיכונים בחלל החיצון באמצעות גיבוש נורמות, כללים ועקרונות להתנהגות אחראית בחלל (Reducing Space Threats through Norms, Rules and Principles of Responsible Behaviours). ראו: https://digitallibrary.un.org/record/3895440?ln=en.

[27] פרט למדינות, ליוזמה התייחסו מספר גופים בין-לאומיים, לרבות הוועד הבין-לאומי של הצלב האדום, שפירט בין היתר את הסיכונים האפשריים מחימוש החלל והבהיר כי לגישתם יש לפעול במרחב זה בהתאם לעקרונות הדין הבין-לאומי ביחס לשימוש בכוח ולעימותים מזויינים. ראו: https://front.un-arm.org/wp-content/uploads/2021/04/icrc-position-paper-unsg-on-resolution-A-75-36-final-eng.pdf.

[28] על מנת שכלל במשפט הבין-לאומי ייחשב כבעל מעמד מנהגי, צריכים להתקיים שני רכיבים – פרקטיקה כללית (general practice) של מדינות והתבטאויות של אותן מדינות הרואות בפרקטיקה זו דין מחייב (opinion juris). ראו לעניין זה טיוטת המסקנות בדבר זיהוי משפט בין-לאומי מנהגי של וועדת המשפט הבין-לאומי של האו"ם (ILC) משנת 2018: https://legal.un.org/ilc/texts/instruments/english/commentaries/1_13_2018.pdf

[29] San-Remo Manual on International Law Applicable to Armed Conflicts at Sea (1995).

[30] HPCR Manual on International Law Applicable to Air and Missile Warfare (2009).

[31] Michael N. Schmitt (ed.), Tallinn Manual On International Law Applicable To Cyber Warfare, 2013; Michael N. Schmitt (ed.), Tallinn Manual 2.0 On The International Law Applicable To Cyber Operations, 2nd edition, 2017.

[32] סעיף 3 לאמנת החלל.

[33] הגישה המקובלת היא שיש פער בין שני המונחים ושמתקפה חמושה מציבה רף גבוה יותר מאשר שימוש בכוח. עם זאת, קיימת מחלוקת באשר להיקפו של אותו פער.

[34] ראו למשל את העמדה הישראלית שפורסמה בדצמבר 2020 בכנס של US Naval War College.

[35] ראו למשל את העמדה הצרפתית שפורסמה בספטמבר 2019, בפסקה 1.2.1; ראו גם במדריך טאלין 2.0, עמ' 343.

[36] סעיף 91 לאמנת הים (United Nations Convention on the law of the sea). יצוין כי ישראל איננה חברה באמנה, אך רבות מהוראותיה, לרבות הוראה זו, נחשבות לכאלו המייצגות משפט מנהגי.

[37] המונח "מדינה משגרת" מוגדר בסעיף 1 לאמנת הרישום ומתייחס לשתי האפשרויות.

[38] התנאי העיקרי הוא שהמכירה תבוצע על ידי אותה חברה בצורה שוויונית, מבלי שהמדינה שבשטחה היא פועלת תאסור עליה למכור את האמצעי למדינות מסוימות. להרחבה על דיני הנייטרליות בהקשרי סייבר, ראו:Noam Neuman, “Neutrality and Cyberspace: Bridging the Gap between Theory and Reality,” International Law Studies, Vol. 97, 2021, at: https://digital-commons.usnwc.edu/ils/vol97/iss1/33/.

[39] סעיף 6 לאמנת החלל. יצוין כי משטר אחריות זה הוזכר גם בהחלטות מאוחרות יותר בהקשר החלל. ראו לדוגמה סעיפים 8-9 להחלטת העצרת הכללית של האו"ם מס' 37/92 בדבר עקרונות לשידורי טלוויזיה מהלוויין.

[40] סעיף 2 לטיוטת כללי אחריות מדינה של ועדת המשפט הבין-לאומי של האו"ם (ILC) משנת 2001, שרבים רואים בהם כמשקפים דין בין-לאומי מנהגי.

[41] שם, סעיפים 2 ו-8. ביחס לאפשרות של הטלת אחריות בשל "שליטה" קיימים חילוקי הדעות – בפסיקה ובין מלומדים – באשר להיקף השליטה הנדרשת בכדי לבסס אחריות כאמור.

[42] ראו בפרט פסקאות 86 ו-89 של חוות הדעת המייעצת.

[43] ראו לדוגמה: Emanuela-Chiara Gillard, “Proportionality in the Conduct of Hostilities: The Incidental Harm Side of the Assessment,” Research Paper, Chatham House, 10 December 2018, para. 22; Michael N. Schmitt, “’Attack’ as a Term of Art in International Law: The Cyber Operations Context,” in: Christian Czosseck, Rain Ottis & Katharina Ziolkowski (eds.), Proceedings Of The 4th International Conference On Cyber Conflict, 7 September 2012, pp. 283, 285-286, available at SSRN: https://ssrn.com/abstract=2184833.

[44] בהקשר זה יש לקחת בחשבון כי לחלק ניכר מהלוויינים הפועלים ישנה יכולת תמרון, שנועדה לאפשר להם להתחמק מפגיעה שכזו.

[45] Report of the Secretary-General on Reducing Space Threats through Norms, Rules and Principles of Responsible Behaviors, UNSGOR, UN Doc A/76/77 (2021), para. 13. ראו בהקשר זה את עמדת תאגיד RAND: https://front.un-arm.org/wp-content/uploads/2021/04/rand-pea887-2.pdf.

[46] ICRC, “ICRC report on IHL and the Challenges of Contemporary Armed Conflicts: Recommitting to Protection in Armed Conflict on the 70th Anniversary of the Geneva Conventions,” 22 November 2019, p. 34, at: https://www.icrc.org/en/document/icrc-report-ihl-and-challenges-contemporary-armed-conflicts

[47] ההגנות מפורטות בין היתר בסעיפים 35 ו-55 לפרוטוקול הראשון הנוסף לאמנות ג'נבה משנת 1977 והן מחייבות כל אותן מדינות שהן צד לפרוטוקול. לעמדת ישראל, שאינה חתומה על הפרוטוקול הראשון, להגנות אלו אין מעמד מנהגי ולכן הן לא מחייבות מדינות שאינן צד לפרוטוקול.

[48] "הדין המיוחד" (Lex Specialis) הוא כלל במשפט הבין-לאומי לתיעדוף בין דינים, לפיו הדין הפרטני גובר על דינים כלליים יותר ככל שיש סתירה ביניהם. ראו לעניין זה סעיף 55 לטיוטת כללי אחריות מדינה. עם זאת, ביחס לפעילות צבאית בחלל מתקיים מצב ייחודי, בו שתי מערכות דינים – זו המסדירה את הפעילות הצבאית במהלך עימותים מזוינים מן הצד האחד וזו המסדירה את הפעילות האנושית בחלל החיצון מן הצד השני – עשויות להיחשב כ- "מיוחדות", כל אחת בתחומה. בהתאם, אין זה ברור איזו מהן תהיה "הדין המיוחד" שיגבר על משנתה.

[49] סעיף 5 לאמנת החלל וסעיף 4 לאמנת החילוץ.

[50] סעיף 12 לאמנת האחריות.

[51] סעיף 4(2) לאמנת האחריות.

[52] ראו למשל את העמדה הצרפתית שפורמה בספטמבר 2019.

[53] כך, למשל, הצטרפה ישראל באחרונה ליוזמה אמריקאית לשיתוף פעולה בין סוכנויות חלל של מדינות שונות בתוכנית "ארטמיס" להחזרת טיסות מאוישות לירח ולמאדים. במסגרת ההסכם נקבעו עקרונות לשיתוף פעולה בחקר החלל ובשימוש אזרחי של הירח, מאדים, שביטים ואסטרואידים למטרות שלום.