בריאד מעוניינים שסוריה בעידן שלאחר שושלת אסד תקום מחדש כמדינת לאום ולא תהפוך ליצואנית של אסלאם פוליטי. הגשת סיוע לסעודיה בהגנה על האינטרסים שלה בסוריה עשויה להניב לישראל דיווידנדים בהידוק הקשרים עמה
מאמר זה מבקש לבחון את משמעות נפילתו של שלטון שושלת אסד בסוריה על בית המלוכה בסעודיה והאינטרסים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים של הממלכה בסוריה. המשטר החדש בדמשק, שהוקם על-בסיס קואליציה של מורדים חילונים וקבוצות אסלאמיסטיות, לצד היחלשותה של רוסיה במדינה והתחזקות השפעתה של תורכיה, מעמידים את המשטר בריאד בפני מספר החלטות קריטיות שאותן יהיה עליו לקבל בזמן הקרוב. יחסי סעודיה-ישראל עשויים להשפיע על ההתפתחויות בסוריה, אך בה בעת גם יושפעו מהן.
המאמר סוקר תחילה את מאפייני היחסים בין המדינות עד נפילת משטרו של בשאר אל-אסד ויבחן את האינטרסים של סעודיה בשיתוף פעולה עם סוריה. לבסוף, הוא ידון בהשפעות האפשריות של שיתוף פעולה סעודי-ישראלי בסוריה וכיצד ישראל תוכל לקדם באמצעותו את האינטרסים שלה.
בין יריבות לידידות: יחסי סוריה-סעודיה במאה הקודמת
לסעודיה וסוריה היסטוריה ארוכה של יחסים מורכבים ומתוחים, הנובעים מההבדלים המשטריים, הביטחוניים והדתיים ביניהן ומאינטרסים הדדיים שלעתים התנגשו.
בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, סעודיה ראתה עצמה מנהיגת המדינות המלוכניות במזרח התיכון, בעוד סוריה – בעיקר בתקופתו של הנשיא חאפט' אל-אסד, שעלה לשלטון ב-1970 – ראתה עצמה כדוברת הרפובליקות הערביות. סוריה הדגישה בשנים הללו את תפקידה כשומרת "מבצר הערביוּת", בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 – וביתר שאת לאחר "הבגידה" המצרית ב-1979, עת חתמה קהיר על הסכם השלום עם ישראל.
בנוסף, סעודיה היא גם ארץ האסלאם – מקום לידתו של הנביא מוחמד ושומרת המקומות הקדושים לדת. מייסדי הממלכה אימצו את הוואהביזם כזרם הדתי המוביל במדינה, אף שכוחו נחלש בשנים האחרונות. סוריה, לעומת זאת, אימצה לחיקה את תנועת הבעת' החילונית באמצע המאה הקודמת, ובשנות השישים הפכו החילוניות והמרקסיסטיות לאידיאולוגיות השולטות.
הניגודים החריפים הללו הובילו לעוינות הדדית, שהולידה בין היתר בשנות השישים פעילות חתרנית סורית, יחד עם בעלת בריתה דאז מצרים (לפני חתימת הסכם השלום), נגד הממלכה. סעודיה וסוריה סברו באותם ימים, כל אחת בתורה, כי הפלת השלטון של השנייה תביא לחיזוקה שלה, כיוון שזו תטלטל את המונרכיות הערביות או לחילופין את הרפובליקות הערביות.
עלייתו של חאפט' אל-אסד לשלטון בדמשק בשנת 1970 שיפרה את היחסים בין המדינות הודות למדיניותו הפרגמטית והלא-לעומתית של הנשיא הסורי (ביחס לקודמיו במשטר הניאו-בעת'). זו התאימה לשאיפה הסעודית ליציבות אזורית וליצירת חזית אחידה מול ישראל, ובתמורה היא העניקה לסוריה תמיכה כלכלית ודיפלומטית, כחלק מהמאמצים לחיזוק מעמדן האזורי במאבק מול ישראל.
אחרי המלחמה הקרה
אירועים אזוריים וגלובליים, ובראשם מלחמת המפרץ הראשונה והתמוטטות ברה"מ, המשיכו לחזק את שיתוף הפעולה בין המדינות. זאת, לאחר שסוריה מצאה עצמה לפתע ללא גב מעצמתי אל מול המערב והמדינות שנתמכות על ידו – עובדה שאף הביאה אותה לצדד בקואליציה שהובילה ארה"ב נגד עיראק של צדאם חוסיין ב-1991. ואולם מותו של אסד האב בשנת 2000 ועליית בנו בשאר לשלטון הובילו להידרדרות הדרגתית ביחסים הללו.
תחת בשאר הצטרפה סוריה בהדרגה לציר השיעי בראשות איראן, ובמסגרת זאת סייעה לחיזוק זרועותיה של טהראן באזור – המיליציות האיראניות-שיעיות בסוריה ובעיראק, ומעל לכל חזבאללה הלבנוני.[1] בנוסף, חילוקי דעות מדיניים – כמו התנגדותה של דמשק ליוזמות סעודיות לשלום עם ישראל, והחשדות למעורבות סורית בהתנקשות ברפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר ובעל בריתם ההיסטורי של הסעודים, בביירות בשנת 2005, הובילו לקרע ביחסים ולמעבר של סעודיה לתמיכה במערב.[2] בד בבד, הממלכה החלה בהדרגה לראות עצמה בעשורים הללו כמנהיגת העולם הערבי.
ריאד הגישה סיוע למשטר בדמשק בתחילת ההתקוממות העממית נגדו ב-2011 , אולם עם התעצמות המרד נגד אסד עברה לתמוך באופוזיציה הסורית
אירועי "האביב הערבי" בשנים 2011-2010 הביאו לקריסה סופית של היחסים בין המדינות. עם תחילת ההתקוממות העממית בסוריה ב-2011 הגישה ריאד סיוע למשטר אסד, מתוך חשש מפני התפשטות אי-היציבות האזורית ומחאת השיעים בבחריין. אולם, עם התעצמות המרד נגד אסד, סעודיה עברה לתמוך באופוזיציה הסורית כדי לחזק את הכוחות הסונים שפעלו נגד משטר אסד העלווי.
בשנים 2016-2011 המדיניות הסעודית נעשתה אסרטיבית וכללה סנקציות, תמיכה כלכלית וצבאית באופוזיציה. בנוסף, היא שיתפה פעולה עם קטר ותורכיה במטרה להחליש את משטרו של בשאר אל-אסד ואף להפילו, ובמקביל לצמצם את השפעתה של טהראן באזור. בעשור זה החלה סעודיה לקשור לעצמה כתר נוסף: מנהיגת העולם המוסלמי הסוני, הנאבקת במנהיגת האסלאם השיעי, הלא היא איראן.
הפסקת התמיכה הסעודית בלבנון בעקבות התעצמות חזבאללה במדינה בשנת 2017; מתקפת הטילים האיראנית על מתקניה של חברת הנפט הסעודית הלאומית עראמק"ו (ARAMCO) במזרח הממלכה בשנת 2019; והתמיכה העקרונית של סעודיה ב"הסכמי אברהם" – דרדרו עוד יותר את היחסים הרעועים-ממילא בין ריאד לטהראן. בד בבד, גברה המתיחות ביחסי הממלכה עם סוריה, אחרי שהאחרונה שימשה שחקן מרכזי בטיפוח יחסי חזבאללה-איראן והייתה מהמתנגדות הבולטות להסכמים האזוריים שנחתמו עם ישראל.
הזדמנויות מול מתחים: סוריה וסעודיה בעידן שאחרי אסד
ניתן למיין את האינטרסים המניעים את המעורבות הגוברת של סעודיה בסוריה שלאחר נפילת שושלת אסד למספר תחומים הקשורים אחד בשני – ביטחוניים ודתיים-עדתיים; גאופוליטיים; וכלכליים.
סיכוני ביטחון והמתח הדתי-עדתי
מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה ב-2011 חוללה שתי מגמות מדאיגות מבחינת סעודיה: ראשית, באמצעות תמיכתה במשטר אסד, איראן הצליחה להגביר את ההשפעה שלה ברחבי המזרח התיכון; שנית, במלחמה חוו הסונים בסוריה ברוטליות קשה מצד משטר אסד, שרוב הנהגתו הורכב מבני העדה העלווית – מה שתרם, בין היתר, לצמיחתן של תנועות סָלַפיוֹת ג'האדיסטיות סוניות (וגם כמה שיעיות). המיליטנטיוּת הגוברת של התנועות הללו בתוך סוריה, לצד התרחבות ההשפעה האיראנית באזור כולו, עוררו חששות כבדים בסעודיה (ובקרב בעלות בריתה באזור, ובייחוד איחוד האמירויות) מזליגת התנועות לשכנותיה של סוריה, ואף רחוק יותר.
חששות אלו הביאו את סעודיה לפעול בשנים האחרונות לחיזוק הקשרים עם המערב וכן להתערבות האקטיבית במלחמת האזרחים בסוריה שנסקרה למעלה. בעיני הממלכה, התערבות זו היתה חיונית מבחינה ביטחונית וכלכלית, לאור תפיסתה כי משטר אסד שירת למעשה את איראן, שהיא האתגר המדיני והצבאי הגדול ביותר של סעודיה. עם זאת, כאשר המאבק בסוריה החל לקבל אופי עדתי, הממלכה השתמשה בשיח העדתי ובאסלאמיזם כלגיטימציה למעורבותה.[3] אם כן, אחד האינטרסים שהובילו את סעודיה להתערב לטובת מתנגדי שלטון אסד במלחמת האזרחים הסורית היה מניע דתי-עדתי.[4]
סעודיה עומדת כיום בראש המחנה הסוני הפרגמטי במזרח התיכון, הרבה בזכות פעילותה נגד איראן ונגד הג'האדיסטים – אך בעיקר בזכות הקשרים הטובים שרוב המדינות החברות בגוש מקיימות עם המערב (ואשר תרמו, בין היתר, לפתיחותן היחסית כלפי ישראל גם בתקופה הטעונה של מלחמת "חרבות ברזל"). כפי שצוין לעיל, הגורם המלכד המרכזי עבור חברות מחנה זה הוא החשש מפני התעצמות ההשפעה האיראנית במזרח התיכון ומפני עלייתן של תנועות ג'האדיסטיות קיצוניות.
מבחינה זאת, עלייתו של משטר סוני חדש בסוריה, המזוהה עם האסלאם הג'יהאדיסטי, מציבה בפני סעודיה דילמה מורכבת. מצד אחד, שינוי זה עשוי להחליש את הציר השיעי בהובלת איראן וחזבאללה, מה שמשרת את האינטרסים האסטרטגיים של ריאד; מצד שני, החשש מהתרחבות השפעתם של כוחות ג'האדיסטיים, העלולים לאיים על מדינות האזור ואף על סעודיה עצמה, מגביר את הצורך במציאת פתרון מאוזן.
בעבר ניסתה סעודיה לקדם כוחות סוריים מקומיים כמו "צבא האסלאם", שהיו קרובים יותר לאידיאולוגיה המתונה שלה, אך המצב הנוכחי מחייב גישה חדשה. לאור זאת, בהתחשב בניסיון המדיני הרב של סעודיה ובמעמדה האזורי והבינלאומי, ייתכן שהיא תבחר בגישה אסטרטגית הכוללת תמיכה במשטר החדש בדמשק. זו תוּתְנִֵה ביצירת מנגנונים שלטוניים וביטחוניים שיבטיחו שהציר השיעי בלבנון (קרי, חזבאללה ובמידה פחותה תנועת אמל) לא יתחזק מדי, ובעיקר לא ייהנה כבעבר מגישה קלה ורציפה למשלוחי נשק מאיראן. במקביל, תנסה ריאד לעודד את המשטר הסורי החדש לשלב כוחות מתונים יותר בקואליציה הפוליטית שיקים, במטרה לקדם יציבות אזורית ולצמצם את הסכנה מפני כוחות ג'האדיסטיים.
אינטרסים גאופוליטיים
ערב הסעודית ראתה במלחמת האזרחים בסוריה הזדמנות לחזק את מעמדה האזורי ולממש את שאיפתה להנהיג את העולם הערבי והאסלאמי-סוני. מבחינה זאת, נפילת שלטון אסד היא הזדמנות לקדם מטרה זו, שמתווספת למאמצי הפיוס שלה מול שותפותיה במפרץ הערבי (ובמיוחד קטר).
סוריה היא שחקן חשוב בזירה הלבנונית והעיראקית, ולפיכך היכולת להשפיע על משטרים אלה דרך דמשק בוודאי יכולה לשחק לטובת ריאד – גם בהיבט של היחסים המורכבים עם איראן. סעודיה תוכל לנסות להשיג זאת אם תשקיע מאמץ להרחיק את המשטר החדש בדמשק מהציר האיראני-שיעי ומתורכיה, ולקרבו לבירות העולם הערבי.
יתרה מזאת, העובדה כי סעודיה מתחרה עם קטר על השפעה אזורית ובינלאומית מחייבת אותה במידה רבה להקדים את האחרונה במירוץ להשגת השפעה על המשטר החדש. הניסיון של קטר בסוריה[5] ובגיבוש בריתות אזוריות עשוי לדחוק בסעודיה לחתור במהירות, יחד עם איחוד האמירויות, לגיבוש הבנות עם המשטר החדש ובכך לבסס את מעמדה.
אינטרסים כלכליים
האינטרס הכלכלי מניע אף הוא את סעודיה לבחון מחדש את היחסים שלה עם סוריה. יצוין כי הממלכה נהנתה מהנוכחות הרוסית בסוריה עד דצמבר 2024: היחסים בין השתיים התהדקו על רקע השיח המשותף על עתיד האזור משנת 2014 ואילך. כך הן הצליחו, בין היתר, להתקרב ולדון בסוגיות משותפות להן – ובראשן שוק הנפט. יחסים אלה התעצמו בשנת 2016 על רקע הסכם בין המדינות החברות בארגון אופ"ק (OPEC) ומדינות שמחוץ לארגון, כדוגמת רוסיה, על קיצוץ מתואם בשאיבה. אירוע היסטורי זה שיכך את המתיחות בין סעודיה ורוסיה, שתיים מיצואניות הנפט הגדולות בעולם, והחליפהּ בשיתוף פעולה. אך כעת, עם היחלשותם של הרוסים בסוריה וכניסתם האפשרית של הסעודים במקומם, עלולה להיווצר מתיחות חדשה בין ריאד למוסקבה.[6]
סוריה יכולה גם להיות אפיק חשוב בניסיון של סעודיה לגוון את כלכלתה. החזון של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן – למצוא תחומים כלכליים חדשים שהממלכה יכולה להתפתח בהם עד שנת 2030 – יכול לקבל זריקת עידוד מהקריאה של המשטר הסורי החדש לבוא ולהשקיע בארצו ההרוסה. מבחינה זאת, לסעודיה יתרונות בתחום אספקת האנרגיה לסוריה על פני רוסיה ואיראן, שכן היא יצואנית משמעותית יותר מאיראן ואינה נמצאת תחת סנקציות בינלאומיות. כמו כן, ביכולתה להעביר צינור משטחה לסוריה דרך ירדן – מהלך שישרת כלכלית גם את האחרונה.
חברת עראמק"ו צברה בשנים האחרונות ניסיון רב בהקמה של מתקני פטרוכימיה ובתי זיקוק, מה שמאפשר לסעודיה לשקם חלק משדות הנפט במדינה ולהגדיל את תפוקתם. מעל לכל, יש בכוחה להקים תשתיות אנרגיה ותחבורה חשובות, כמו צינורות נפט ממזרח סעודיה לחופי הים התיכון, או סלילת כבישי גישה מסעודיה לנמלים הסוריים כדי לעודד את הסחר בין המדינות – כפי שעולה מהחזון שהניח הנשיא האמריקאי לשעבר ג'ו ביידן ביוזמת "המסדרון הכלכלי הודו-המזרח התיכון-אירופה" (IMEC).
מספר הצהרות ופעולות מהעת האחרונה מעידות על השאיפות הכלכליות של סעודיה בסוריה: ראשית, הקריאה הסעודית מינואר 2025 להסרת הסנקציות הכלכליות על סוריה;[7] שנית, הסיוע שהעניקה סעודיה למשטר החדש כבר באותו חודש – בעיקר מזון ותרופות. כל אלו מעידים על הניסיון שלה להשפיע על דמשק ולייצר את התשתית הכלכלית והמדינית הנדרשת כדי להעמיק את השותפות.[8]
סיכום ומסקנות
המבנה הפוליטי השונה שלהן והזיקה למדינות או למעצמות עוינות עיצבו בעשורים האחרונים את יחסי סעודיה-סוריה. אולם, על רקע התמורות העוברות על שתי המדינות, באחרונה נדמה כי בשלו תנאים להעמקת היחסים ביניהן.
העובדה כי בראש שתי המדינות הללו עומדים כיום מנהיגים צעירים ונמרצים, בעלי תחושת שליחות ואמונה שבכוחם לשנות את המציאות, מאפשרת ליחסים ביניהן לעלות על פסים חדשים. ליחסים אלו יהיו השלכות על מאפייני שיתוף הפעולה מול האתגרים המשותפים, בעיקר מול איראן וחזבאללה. עם זאת, הם גם יעצימו את המתח בין תורכיה לסעודיה וכן את התחרות הסעודית עם קטר על לבהּ של סוריה.
שכרהּ של ישראל בשיתוף הפעולה עם סעודיה עשוי להיות לא רק הגברת נכסיותהּ בעיני ריאד, אלא גם ריכוך אפשרי של דרישותיה להקמת מדינה פלסטינית כתנאי לנורמליזציה
חשוב לדעת: המטרה העיקרית של סעודיה כעת היא להבטיח שסוריה לא תהפוך למדינת אסלאם פוליטי. זהו החזון שלה לאזור – מדינות לאומיות שדואגות לעצמן, לאזרחים שלהן ולכלכלה שלהן. ריאד תהיה מוכנה לקבל גם משטר הדומה לבעת' על פני סוריה אסלאמיסטית, כיוון שהיא מעדיפה יציבות על פני שלטון תחת שליטה של האסלאם הפוליטי.
בהיבט הזה, נדמה כי ישראל יכולה להיות שותפה חשובה של הסעודים באיזון בין שני האינטרסים שלהם – הפחתת האיום שמציב האסלאם הפוליטי הסוני שהשתלט על סוריה, מחד גיסא, והאיום מצד הציר השיעי בדמות חזבאללה ומשמרות המהפכה בסוריה ובלבנון, מאידך גיסא. אם תפעל בזהירות ובשקט, ישראל תוכל אף לסייע לסעודיה לבסס את מעמדה בסוריה מבחינה ביטחונית, על ידי צמצום האיום על אינטרסים סעודיים במדינה – אם במישור המודיעיני, ואם יידרש, גם באמצעים צבאיים.
העובדה כי המשטר החדש בדמשק מורכב מקואליציית ארגונים הכוללים גורמים סלפיים-ג'האדיסטיים, מדגישה עוד יותר את הצורך של מדינות המפרץ הערבי המתונות, ובראשן סעודיה ואיחוד האמירויות, בשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל. זאת, מחשש שיאבדו את אחיזתן על הכוחות החדשים בבירה הסורית, או מפני זליגה של כוחות רדיקליים מסוריה למדינות נוספות באזור. המשך סיכול הברחות הנשק מאיראן לחזבאללה דרך סוריה או באמצעים ימיים, הוא לפיכך אינטרס סעודי – לא פחות משהוא אינטרס ישראלי ומקומי.
שיתוף פעולה עם סעודיה בגזרה הסורית יכול לכלול פנייה משותפת לארה"ב; מינוף השיח החיובי של סעודיה וישראל עם רוסיה לצורך קידום האינטרסים של שתי הראשונות; וקידום האינטרס המשותף של שתיהן למנוע מאיראן ומקטר להשיג דריסת רגל בסוריה. שכרהּ של ישראל בשיתוף הפעולה הזה עשוי להיות לא רק הגברת נכסיותהּ בעיני ריאד, אלא הוא עשוי גם להיתרגם פוטנציאלית לריכוך דרישותיה של סעודיה בכל הנוגע להקמת מדינה פלסטינית, כתנאי לנורמליזציה.
ד"ר יוסי מן הוא עמית מחקר בכיר במכון אבא אבן לדיפלוטיה ויחסי חוץ, בו הוא מוביל את תוכנית יחסי ישראל עם המפרץ הערבי. הוא חוקר באוניברסיטת בר-אילן ומרצה בבית הספר לממשל באוניברסיטת רייכמן. בעבר שימש ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן וראש התוכנית ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת רייכמן. מחקריו עוסקים בחברה וכלכלה במפרץ הערבי, בדגש על היבטי האנרגיה, ובשילוב של בינה מלאכותית במחקרים איכותניים כדי להעריך היבטים חברתיים וכלכליים באזור.
הערות:
[1] Joseph Mann, “The Syrian Neo-Ba’th regime and the Kingdom of Saudi Arabia, 1966-1970,” Middle Eastern Studies, Vol. 42, No. 5, September 2006, pp. 761-776.
[2] Yehuda U. Blanga, "Saudi Arabia Motives in the Syrian Civil War," Middle East Policy, Vol. 24, no.4, 2017, pp. 45-53.
[3] Line Khatib, "Syria, Saudi Arabia, the U.A.E. and Qatar: the 'sectarianization' of the Syria conflict and undermining of democratization in the region," British journal of Middle Eastern studies, Vol. 46, no. 3, 2019, pp. 393-397.
[4] Ibid.
[5] Alberto Negri, “Gulf Cooperation Crisis: Qatar-Saudi Arabia Rivalry, Tensions within the Gulf Cooperation Council”, Geopolitical Overview, The Euro-Mediterranean Partnership and Other Actors, Barcelona: The European Institute of the Mediterranean (IEMed), 2018, p.1. https://www.iemed.org/publication/gulf-regional-crisis-qatar-saudi-arabia-rivalry-tensions-within-the-gulf-cooperation-council/
[6] Joseph Mann, “Russia’s Policy toward OPEC”, Middle Eastern Studies, Vol.45, 2009, pp. 985-105.
[7] News Wires, “Saudi Arabia calls for Syria sanctions relief as Arab, EU diplomats gather in Riyadh,” France24, 12 January 2025. https://www.france24.com/en/live-news/20250112-arab-eu-diplomats-in-saudi-for-talks-on-support-for-syria
[8] Laith Al-Jnaidi, “Saudi Arabia sends new aid plane for post Assad Syria”, Anadolu Ajansı, 29 January 2025. https://www.aa.com.tr/en/middle-east/saudi-arabia-sends-new-aid-plane-for-post-assad-syria/3465646#
Comments