• יצחק שיחור

הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסינית: צעד נועז לעבר המהפכה?

בכינוס הענק שייפתח ביום ראשון צפוי מזכ"ל המפלגה ומנהיג סין שֹי ג'ין-פינג להשיק את השלב השלישי של המהפכה הקומוניסטית הסינית, לפני שההידרדרות של ארצו לקפיטליזם תעבור את נקודת האל-חזור. אם תוכניתו תתקבל, יהיה זה הקונגרס החשוב ביותר בסין במאה השנים האחרונות

Source: Trump White House Archive (Official White House Photo by Shealah Craighead - Public Domain, image cropped)

ב-16 באוקטובר יפתח מנהיג סין, שֹי ג'ין-פינג, את הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסינית. מטרת האירוע, אותו פוקדת כל צמרת המפלגה, היא לבחון את אופן מימוש המדיניות מאז הקונגרס הקודם, שנערך ב-2017, ולאשר את המדיניות לחמש השנים הקרובות (עד הקונגרס הבא), בהתאם למגמות לטווח הארוך. כמו כן, ייקבע בו גם הרכב ההנהגה לחצי העשור הקרוב.


רוב הניתוחים העוסקים בקונגרס ובהשלכותיו, אם לא כולם, מתמקדים בבעיות הפרטניות של מדינת הענק – משבר הדיור, מדיניות הבידודים הנוקשה, הרכב ההנהגה, ההאטה בכלכלה, ההידרדרות הדמוגרפית, היחסים המתוחים עם ארה"ב ואפילו שאלת טייוואן. אלא שכל אלה הן בעיות משניות, אפילו שוליות. באופן דומה, דמותו ותפקידו של מזכיר המפלגה שי ג'ין-פינג אמנם תופסת מקום מרכזי בדיון, בפרט על רקע מאמציו להשגת תקופת כהונה נוספת (ואולי יותר מזה) בניגוד לחוקת המפלגה, אבל מרבית הפרשנים והמומחים רואים במהלכיו של שי בראש ובראשונה רדיפה אחר עוצמה אישית. באופן הזה, ההסברים והניתוחים לגבי שאיפותיו של מנהיג סין נוטים להתמקד באופי האוטוריטרי של השלטון (ושל השליט) ובהשוואה שטחית, רדודה ושגויה למאו דזה-דונג (ובאופן סמוי, גם לוולדימיר פוטין).


גישה זאת, המביטה באירועים דרך פריזמה מערבית, משקפת לדעתי הסתכלות מוטעית על מטרות הקומוניזם הסיני ועל תוכניותיו של שי – שהן מקיפות, משמעותיות ומרחיקות לכת מעל ומעבר לפרשנות של המשקיפים. במאמר זה אציע נקודת מבט חלופית, שמנסה להסביר את המשמעויות הפוטנציאליות של הקונגרס מזווית ראייה היסטורית, בדגש על תהליכי השינוי המתרחשים בתוך המפלגה הקומוניסטית.

 

הבעיה העיקרית של הקומוניזם הסיני היא שהמהפכה שהבטיח טרם התממשה – ואם המגמות הנוכחיות תימשכנה, היא גם אינה צפויה להתממש

 

שלושה שלבים ושלושה שליחים למהפכה

מתוך 19 הקונגרסים שנערכו מאז ייסוד המפלגה הקומוניסטית הסינית ב-1921 (הקונגרס הראשון), מעטים הותירו חותם משמעותי על תולדות הקומוניזם הסיני. הקונגרס ה-12, שנערך ב-1982 אחרי מותו של היו"ר המייסד מאו ובהנהגתו של מחליפו, דנג שֹיאו-פינג, היה האחרון שהיווה ציון דרך משמעותי במסע להגשמת המהפכה. זאת, כיוון שבישר על שורה של רפורמות מרחיקות-לכת, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ: אחרי השלמת השלב הפוליטי של המהפכה, הושק בקונגרס שלב הפיתוח הכלכלי בדרך להגשמתה, שכלל השתלבות במערכת הבינלאומית אחרי שנים של בידוד כפוי.


כל הקונגרסים שבאו אחריו רק תרמו לביסוס המהלכים הקודמים ולהתמודדות עם בעיות שוטפות. המנהיגים ש"נבחרו" לא הותירו חידושים משמעותיים באשר לקידום המהפכה (פרט לסיסמאות). מבחינה זאת, הקונגרס ה-20 של המפלגה, שמתכנס החודש, עשוי לבשר על תפנית דרמטית, כפי שאסביר כעת.


הבעיה העיקרית של הקומוניזם הסיני היא שהמהפכה שהבטיח טרם התממשה – ואם המגמות הנוכחיות, שנקבעו לפני ארבעים שנה, תימשכנה, היא גם אינה צפויה להתממש (בדיוק כפי שאף "מהפכה קומוניסטית" לא התגשמה, על אף שסין לכאורה קרובה יותר לכך מכל מדינה אחרת). אם יש שמץ דמיון בין שי ג'ין-פינג למאו דזה-דונג, הרי שהוא נמצא דווקא בחרדה המשותפת לשניהם מפני "רסטורציה קפיטליסטית".


מאו השתמש בשעתו במונח זה כ"אמצעי מניעה" כאשר סכנה ממשית כזאת כלל לא הייתה קיימת (בימיו, סין הייתה רחוקה מאוד מהגשמת קפיטליזם). לעומתו, כאשר שי ג'ין-פינג משתמש במונח זה, הוא מניף מבחינתו דגל אדום ומזהיר מפני "סכנה" ממשית ומוחשית. סין כבר הגשימה עקרונות ומאפיינים של הקפיטליזם, שהיו תנאי לצמיחתה הכלכלית – אלא שהמשך מגמה זאת והעמקתה יסמלו את קץ המהפכה הקומוניסטית בסין, כפי שקרה בחברות אחרות שניסו לממש קומוניזם. בעיני שי, זוהי הבעיה העיקרית של סין כיום והוא נחוש לפתור אותה בדרך להגשמת השלב הבא של המהפכה, שלא נוסה אף פעם ובשום מקום: קומוניזם אמיתי.

 

שי רואה עצמו כרץ השלישי במירוץ השליחים למימוש המהפכה הקומוניסטית – והוא מתכוון לפעול למימוש השלב האחרון שלה, השלב החברתי

 

את המאמץ למימוש המהפכה הקומוניסטית הסינית ניתן להשוות למירוץ שליחים בן שלושה מקטעים ושלושה רצים. הרץ הראשון, מאו דזה-דונג, הגשים את התנאי הראשון למהפכה, כפי שקרל מרקס חזה אותה, אך לא לפי הסדר שצפה: לאומיות, ובעיקר שליטת המפלגה הקומוניסטית. עם זאת, אף שמאו מוצג כמנהיג ייחודי, לא היה שום דבר מקורי בהישגיו. מנהיגים נוספים הכפיפו אף הם את מדינתם לשליטת המפלגה הקומוניסטית – חלקם באופן עצמאי (לנין בברה"מ, קסטרו בקובה, טיטו ביוגוסלביה) ורובם בתמיכת ברה"מ (מונגוליה, ארצות מזרח אירופה וקוריאה הצפונית).


הרץ השני, דנג שֹיאו-פינג, הגשים את התנאי השני למהפכה, אליבא דמרקס, אבל בסדר הפוך: פיתוח כלכלי בדרכים קפיטליסטיות. על פניו, כלכלה קפיטליסטית התפתחה במדינות רבות ולא היה בכך שום חידוש, אלא שדנג תרם תרומה ייחודית ומקורית במדיניות של פיתוח קפיטיליסטי שהתרחש תחת שליטה של מפלגה קומוניסטית – לראשונה מעולם. תוך ארבעים שנה, מתחילת שנות ה-80, הפכה סין ממדינה אגרארית נחשלת וענייה לכלכלה השנייה, ויש אומרים הראשונה, בעולם.


מנהיגי סין שהגיעו אחריו, ג'יאנג דזה-מין וחו ג'ין-טאו, רק שימרו את הקיים אך לא תרמו תרומה משמעותית לקידום המהפכה. שי רואה עצמו כרץ השלישי במירוץ השליחים – והוא מתכוון לתרום למימוש השלב האחרון של המהפכה הקומוניסטית הסינית, השלב החברתי.


במהרה בימיו

אף ששי ג'ין-פינג מעולם לא התבטא בצורה מפורשת בכיוון זה, בשנים האחרונות הופיעו רמזים רבים לכוונותיו. מאז עלייתו לשלטון ב-2012, שי התייחס בעקביות לבעיות אי-השוויון בחברה, להתמודדות עם העוני ולשיפור רווחת העם כמטרה העיקרית של הסוציאליזם. אחד המונחים שזכה לתשומת לב התקשורת הבינלאומית מתחילת העשור השלישי של המאה ה-21 היה "שגשוג שיתופי" ( common prosperity, Gòngtóng fùyù), אף ששי החל לדון בו עוד בתחילת העשור השני. למונח (שבו דנו גם קודמיו, מאו ודנג) משמעויות רבות, אבל בעיקרו הוא מתייחס לחברה שוויונית יותר, אשר מציעה בריאות, סעד ורווחה לכל, ולהעלאת רמת החיים. שי נמנע משימוש במונח "קומוניזם", אבל עסק מדי פעם ב"שליחותה" האולטימטיבית של המפלגה הקומוניסטית הסינית מאז נוסדה ב-1921 – הגשמת הקומוניזם בנוסח סיני.


בינואר 2013 הוא הסביר את יעדיו של הקונגרס ה-18 של המפלגה: "סוציאליזם עם מאפיינים סיניים הוא שילוב של תיאוריית הסוציאליזם המדעי עם תיאוריות ההתפתחות החברתית של ההיסטוריה הסינית". בהערת שוליים נאמר: "הסוציאליזם המדעי" – מונח מבית מדרשו של מרקס, ובמיוחד של אנגלס, המנוגד למונח "סוציאליזם אוטופי" – מציע בעיקרו של דבר "לבטל בעלות פרטית, לדרבן את הייצור, לחולל שפע של רכוש חומרי וחברתי, לממש כלכלה מתוכננת ולהיפטר מייצור ומחליפין מסחריים המבוססים על כסף". הוא מזדהה עם העיקרון של "מכל אחד לפי תרומתו" (ולא לפי צרכיו) וצופה שמעמדות והבדלים מעמדיים ייעלמו, שמדינת הלאום תתפוגג בהדרגה ושתיווצר קהילה של אינדיבידואלים פרטיים. הערה זאת, שולית ככל שנראית, חושפת את המרכיב החשוב ביותר בסדר היום של שי: סלילת הדרך להגשמת קומוניזם בסין.


ב-2017, בקונגרס ה-19 של המפלגה, חזר שי על עמדותיו והדגיש כי "השליחות המקורית" (chuxin shiming) היא "המוקד של כל מאמצינו: שאיפות העם לחיים טובים יותר". הוא התלונן על פערי ההכנסה בין אזורי העיר ואזורי הכפר ועל קשיים בתעסוקה, בחינוך, בבריאות ובטיפול בדור המבוגר. בדבריו הבליט את הצורך "להגשים בסופו של דבר שגשוג שיתופי לכולם".


מונח נוסף שעליו חזר פעמים רבות בשנים האחרונות הוא "עדנה לאומית" (national rejuvenation ,fuxing). כאן מגיע הההקשר הרלוונטי ביותר לקונגרס ה-20: "בסופו של דבר" משמעו שהתהליך לא יושלם בקרוב. "ארצנו עדיין, ולזמן רב תישאר, בשלב הראשון של סוציאליזם", אמר אז.

 

ברור לשי שגם כהונה שלישית לא תספיק לו למימוש כל מטרותיו, אבל הוא מעוניין להיזכר בהיסטוריה כמי שהניח את היסודות לשלב השלישי של המהפכה

 

זהו למעשה ההסבר העיקרי מדוע שי מתעקש על כהונה שלישית וכנראה מעבר לכך: מדובר במאמץ להגשים אידאולוגיה ולא בשאיפה אישית לעוצמה. "כשנוסדה, המפלגה הקומוניסטית של סין הציבה את הגשמת הקומוניזם כאידיאל הגבוה ביותר וכיעד הסופי", אמר והוסיף: "עלינו לדגול במרקסיזם, לחזק ולהוסיף ולבנות את אידיאל הקומוניזם". הוא חזר על דברים אלה במליאה השישית של הוועד המרכז ה-19 בנובמבר 2021.


מנהיג סין אמנם לא קבע לוח זמנים להגשמת הקומוניזם בארצו, אבל ציין שני שלבים בני 15 שנה כל אחד: הראשון בין 2020 ל-2035 והשני בין 2035 ל-2050. לדבריו, עד אמצע המאה הסינים יחיו בנוחות רבה יותר; שכבת הכנסות הביניים תגדל באופן משמעותי; הפערים ברמת החיים בין העיר לכפר יצומצמו במידה ניכרת; תובטח נגישות שוויונית לשירותים ציבוריים בסיסיים; יושג שגשוג שיתופי בסיסי לכל; ומונופולים יחוסלו.


יעדים אלה לא יושגו מיד אחרי הקונגרס הקרוב וספק אם ימומשו עד 2035, אבל ההכנות כבר החלו ואמורות לקבל תוקף רשמי בקונגרס שייפתח בשבוע הבא. זהו נוהג מקובל בשלטון הסיני: תחילה, מאפשרים יוזמות חדשות (למשל, שוק חופשי) באופן בלתי רשמי – ורק אם הן מצליחות, מעניקים להן תוקף רשמי. הכנות אלה, על פי שי, כוללות הרחבת השכבה של הכנסות ביניים, הגדלת הכנסות השכבות הנמוכות על פי עבודה, הפחתת הכנסות מופרזות ובלתי חוקיות ומאבק עיקש בהדוניזם, בבזבזנות ובשחיתות.


בהקשר זה, מזכ"ל המפלגה אינו מסתפק במלים: בשלהי 2020 החל שי לתקוף את ענקיות האינטרנט והמונופולים בתחומי היי-טק בסין, אשר צברו הון עתק, חסמו תחרות וגילו עצמאות רבה מדי. חברות רבות נקנסו בסכומים גבוהים או התחייבו "מרצונן" לתרום מהכנסותיהן לטובת הכלל. הטענה כאילו שי מתכוון להאט את הכלכלה או להרחיק אותה מהכלכלה העולמית אינה נכונה; מטרתו היא להסיר מכשולים בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות מדרכה של סין להגשמת הקומוניזם. ברור שגם כהונה שלישית לא תספיק לו למימוש כל המטרות הללו, אבל הוא מעוניין להיזכר כמי שהניח את היסודות לתהליך זה, כך שיהיה בלתי הפיך וקשור לשמו.


מבחינה זאת, העיתוי לאישור כוונותיו של שי ג'ין-פינג כבר בקונגרס ה-20 הוא קריטי. החשש אינו רק מהתופעות השליליות שהמזכ"ל נאבק בהן, אלא מכך שהחברה הסינית – וחמור מכך, המפלגה הקומוניסטית הסינית – יתרגלו ויסתגלו לקפיטליזם, עד כדי כך שאופציית מימוש הקומוניזם תרד לחלוטין מהפרק. בעולם יש לא מעט הרואים בסין כבר היום חברה קפיטליסטית ותוהים לאן נעלמה המהפכה; ככל שחולף הזמן, יהיה קשה יותר, עד בלתי אפשרי, לממש אותה.


סיכום: מקום בספרי ההיסטוריה

המשימה ששי ג'ין-פינג נוטל על עצמו חסרת תקדים ומגלומנית באופיהַ. אם יצליח, ההיסטוריה תזכור אותו לא בהשוואה למאו (כפי שרבים מהמשקיפים טוענים, וטועים), אלא מעליו, מעל לנין ואפילו מעל מרקס, שכן כל אחד מהם תרם חלק אחד, תיאורטי או מעשי, למימוש המהפכה.


אין ספק ששי מודע לכך שזמנו קצוב: אם יוזמתו תתקבל בקונגרס הקרוב, הרי שבשנת 2035 – בעוד 13 שנים, לפי לוח הזמנים שלו – כבר אמור להתברר אם סין מתקדמת לקראת קומוניזם. בשנה הבאה יחגוג מזכ"ל המפלגה 70, ואם יצליח להאריך עוד את כהונתו – תופעה שאינה חסרת תקדים בפוליטיקה בכלל והאסיאתית בפרט – ב-2035 יהיה בן 82. אביו, שי ג'ונג-סון, מבכירי הצבא והמפלגה, חי עד גיל 89. אמו בת 96. מאו מת בן 83, דנג בן 93, ג'יאנג קאי-שק חי עד 88 ולי קואן-יו, מנהיג סינגפור, מת בגיל 91. מבחינה זאת, שי יוכל כעת להתחיל במימוש התוכנית עליה רק דיבר ברמזים ושאף פעם לא אושרה רשמית.


ייתכן שבקונגרס ה-20 של המפלגה, שצפוי לאשר לו כהונה נוספת, יציג המזכ"ל לראשונה רשמית את תוכניתו להגשמת הקומוניזם בסין. אם התוכנית תתקבל, יהיה זה הקונגרס החשוב ביותר בסין במאה השנים האחרונות. קשה להתעלם מהאנלוגיה לקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ב-1956, בו החל תהליך הדה-סטליניזציה, שגם הוא היה החשוב ביותר מאז נוסדה. אך בכך תמה האנלוגיה; בעוד שסיכויי הגשמת קומוניזם בברה"מ אפסיים, סין עשוייה להתקרב אליו יותר מאי פעם.

 

יצחק שיחור הוא פרופסור אמריטוס מהמחלקות למדע המדינה וללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה. בעבר שימש, בין השאר, ראש המכללה האקדמית תל חי, דיקן הסטודנטים באוניברסיטה העברית ומנהל אקזקוטיבי של מכון טרומן לקידום השלום באוניברסיטה העברית. את הדוקטורט קיבל מבית הספר לכלכלה ומדע המדינה של אוניברסיטת לונדון. לפני יותר מחמישים שנה הקים בחטיבת אמ"ן מחקר את המדור שעוסק בסין.