top of page
ז'ה דאוג'יונג

סין איננה אויבת המערב - ועליו להפסיק להתייחס אליה ככזו

השיח במערב על סדר עולמי ו"משחק סכום אפס" בין המעצמות שגוי ומזיק בו-זמנית. במקום שיח על "היפרדות" כלכלית ועימותים צבאיים, בייג'ינג מחפשת לשפר את שיתוף הפעולה עם ארה"ב ובעלות בריתה, על בסיס הכרה הדדית של כל מעצמה במעמדה של השנייה ותוך התחשבות באינטרסים של כל הצדדים. המזרח התיכון עשוי לשחק תפקיד חיובי בהקשר זה

שר החוץ הסיני וונג יי עם מקבילו האמריקאי ג'ון קרי, ב-2015. מנהיגי העולם צריכים לשאול את עצמם אם המתיחות הגוברת בהודו-פסיפי בשנים האחרונות שיפרה את המצב באזור | Photo: State Department Photo (Public Domain)

היחסים בין סין לארה"ב הידרדרו באופן דרמטי בחמש השנים האחרונות, ומרבית המומחים בבייג'ינג מאמינים שמגמה זו לא תשתנה. הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן ממשיך עד כה את אסטרטגיית הענישה כלפי סין שיזם קודמו בתפקיד, דונלד טראמפ, והוא אף מרחיב אותה. גישה זו מאותתת לבייג׳ינג כי במערב יש קונצנזוס פוליטי לפיו סין היא האיום העיקרי על הדומיננטיות העולמית של ארה"ב.


מנגד, בבייג'ינג רואים חלק גדול מהשיח ונושאי המחלוקת באופן שונה בתכלית. היכרות טובה יותר עם נקודת המבט של הצד הסיני יכולה לשפר את השיח בין סין למערב, ואולי לתרום לבלימת ההסלמה בין שתי המעצמות ולהרגעתה. הדבר חשוב במיוחד כיוון שאם המתיחות הזו תזלוג לאזורים אחרים בעולם, הכלתה תהווה אתגר משמעותי עבור כל הצדדים המעורבים (אם כי החשש מפני סכסוך צבאי הוא מוגזם כרגע).


מאמר זה יביא התייחסות מבייג'ינג על כמה מהנושאים המרכזיים בלב היריבות הסינית-אמריקאית וינסה לחזות כיצד הם עשויים להתפתח. טענותיו העיקריות הן שהמתיחות סביב הסדר האזורי והעולמי היא בעלת אופי רטורי בעיקרו, שכן חלק גדול מהשיח שמייצרות שתי הממשלות מיועד לאוזני הציבור שלהן, ולא לקהל הבינלאומי; שהמחלוקות לגבי ביטחון אזורי, ובמיוחד ביטחון ימי, צפויות להימשך – אך ייוותרו מתחת לסף העימות הצבאי; ולבסוף, שבמזרח התיכון, האינטרס של סין ימשיך להיות כלכלי בעיקרו – מה שפותח פתח להגברת שיתוף הפעולה עם ארה"ב באזור.


מי מעצב את השיח?

מעצבי הדעה של מדיניות החוץ האמריקאית נוטים למסגר את החשש מפני דעיכת העליונות האמריקאית כצורך ״אובייקטיבי״ להגן על הסדר העולמי הקיים. אבל האם העמדות הסיניות והאמריקאיות בנוגע ל"סדר" הזה אכן מנוגדות בתכלית?


בפתח הדיון, חשוב להדגיש שסין דוחה את האופן שבו המערב ממסגר את הנושא, או לפחות את רובו. השימוש שעושים האמריקאים במושג "סדר עולמי" מרמז על סדר שבבסיסו היררכיה, שה"מערב" ניצב בפסגתה כדבר טבעי. אלא שמבחינת בייג'ינג אין שום היררכיה – לפחות לא כזו המקובלת עליה. יתר על כן, השימוש הנפוץ בתיאורים כמו "תקיף" (assertive) ו"[כוח] עולה" (rising) בדיון על מעמדה של סין הוא פוגעני ולעומתי בעיניה.[1] עם זאת, תיאור זה שגוי מיסודו. אחרי הכל, סין הרוויחה רבות מהתפתחותו של הסדר העולמי ואין שום סיבה להאמין שהיא רוצה לערער אותו, כל שכן לבטלו.


אכן, האופן שבו התפתחו היחסים הכלכליים והפוליטיים בעולם סייע לסין להפוך למעצמה כלכלית ולצמצם את העוני בקרב אזרחיה – אחד מיעדיה המרכזיים של ההנהגה שלה. מכיוון שכלכלת סין תלויה רבות בייבוא ובייצוא, המשך צמיחתה ויציבותה תלוי בגישה לשווקים חיצוניים. עבור בייג'ינג, הבטחת הגישה הזו תלויה בכיבוד האינטרסים של מדינות אחרות, כמו גם על תפקוד מערכות הסחר וההשקעות העולמיות.

 

סין הרוויחה רבות מהסדר העולמי הנוכחי ואין סיבה להאמין שהיא רוצה להחליף אותו, כל שכן לבטלו

 

הן סין והן ארה"ב הרוויחו מהגלובליזציה ומהיחסים הכלכליים ההדוקים ביניהן. מסיבה זו, עבור בייג'ינג, התלות הכלכלית ההדדית בין סין לארה"ב והשתלבותה שלה בכלכלה העולמית הן לא רק עובדה מוגמרת, אלא מגמה שיש לברך עליה. מצער, אם כן, שבשנים האחרונות המערב רואה את שתי המגמות הללו כאיום.


תפישות מסוג זה הן בו-זמנית שגויות ומזיקות. ארה"ב עדיין מובילה ללא עוררין את הכלכלה העולמית: אין לה מתחרות אמיתיות בתחומי הפיננסים והבנקאות, במחקר ופיתוח ובצמיחה הנשענת על טכנולוגיה מבוססת מידע. האתגר העיקרי שכלכלת ארה"ב ממשיכה להתמודד עמו הוא חלוקה מחדש של המשאבים פנימה. מסיבה זו, ברור שהרציונל מאחורי רצונם של מעצבי דעה אמריקאים לחתור ל"היפרדות כלכלית" (de-coupling)[2] מסין – בניגוד, למשל, לדרישתם להגדיל את הסחר עם יפן בתקופה שבה שררה בין הממשלות מתיחות על רקע יחסיהן הכלכליים – הוא פוליטי באופיו ואינו כלכלי.


לאור גישה זו השולטת בשיח האמריקאי, אין לבייג'ינג אלא להניח שהמתחים הכלכליים עם וושינגטון ועם כמה מבעלות בריתה צפויים להימשך, כולל "היפרדות" – במיוחד בתחום הטכנולוגיה המתקדמת. עובדה זו מצערת, שכן כל הצדדים יודעים היטב שלא ניתן לנתק תלות הדדית כלכלית עמוקה שכזו בלי להסב נזק משמעותי לשתיהן, כמו גם לשאר העולם.


גישה פלורליסטית לסדר העולמי

בחזרה לסדר העולמי ולמוסדות גלובליים: דיפלומטים ופרשנים אמריקאים מצהירים שוב ושוב כי מטרת חיזוקו של "סדר בינלאומי מבוסס כללים", כפי שהם מכנים זאת, הוא למנוע מצב שבו החזק שולט והמנצח לוקח הכל. אבל סין דוחה מכל וכל את הטרמינולוגיה הזו: עבור בייג'ינג, "סדר" מוגדר לפי אחת משתי חלופות: הראשונה, מצב כללי של יציבות ביחסים הבינלאומיים בו אין מקום לאלימות או שיבוש חד-צדדיים; השנייה, קיומן של פרוצדורות קבועות ביחסים בין מדינות. בכפוף להגדרות אלה, סין רואה בסדר העולמי כמה שעומד בבסיס הרעיוני לחתירה שלה לדו-קיום שליו בין מדינות, קטנות וגדולות כאחד.


מסיבה זו, העמדה הסינית הרשמית נמנעת מאימוץ השיח האמריקאי על "סדר [עולמי]". במקומו, היא תומכת במה שהיא מכנה "מערכת סחר מולטילטרלית מבוססת כללים" (rules-based multilateral trading system).[3] במילים אחרות, בייג'ינג פחות מתעניינת בשאלה מי קובע את הכללים, אלא איך היא יכולה להשפיע על התוכן שלהם. ואכן, סין מעורבת באופן גובר במשאים ומתנים לעדכון חלק מהמסגרות הכלכליות הבינלאומיות והקווים המנחים הטכנולוגיים שלהן, כדי להתאימן בצורה טובה יותר לאינטרסים שלה ושל הקהילה הבינלאומית במובנה הרחב.


עבור סין, בלתי אפשרי בימינו לקיים יחסי גומלין בין מדינות המבוססים על "משחק סכום אפס". אם מדינה גדולה מסוימת רוצה להתעקש שהעדפותיה האישיות – ורק הן – יעמדו בבסיס הסדר העולמי, הרי שהיא צפויה להתאכזב. כוחות שוק וטכנולוגיות חדשניות מאפשרות כעת למדינות קטנות ובינוניות לבחור את השותפות שעמן יעבדו באופן פרטני בתחומים שונים. עובדה זו, בתורה, מעניקה להן יותר חופש פעולה בעיצוב הכללים והמוסכמות, גם כאשר הן מתנהלות מול מדינות חזקות ומשפיעות. לפיכך, בקידום מערכת בינלאומית כזו, דווקא סין היא זו שמקדמת גישה פלורליסטית ומכילה יותר לסדר העולמי ולמוסדות בינלאומיים.


ביטחון במרחב אסיה-פסיפי

יציבות והימנעות מעימותים הם ערכים מרכזיים עבור מדינות אזור אסיה-פסיפי. הדעה המקובלת באזורנו היא לפעול למניעת עימות נוסף בדומה למלחמת וייטנאם, שמאפייניה היו תחרות בין המעצמות על אידיאולוגיה והשפעה צבאית. במובן זה, הגישה האמריקאית הנוכחית למרחב אסיה-פסיפי הולכת ומתנתקת מהלך הרוח של מדינות האזור, ולכן היא אינה בת קיימא לאורך זמן.


דו-קיום שליו באזור חייב לכלול את כיבוד ריבונותן הטריטוריאלית של מדינות ואי-התערבות הדדית בענייניהן הפנימיים, תוך השלמה עם קיומם של הבדלים אידיאולוגיים. המאמצים הדיפלומטיים של איגוד מדינות דרום מזרח אסיה (ASEAN) הוכחו לאורך השנים כיציבים להפליא. מאז שנות השבעים יזם האיגוד שותפויות ודיאלוגים רבים עם המעצמות הגדולות ואירח פורומים ביטחוניים אזוריים, בהם השתתפו ארה"ב, יפן, רוסיה, סין ואפילו צפון קוריאה, תוך חיזוק המעורבות הכלכלית. הצלחת הגישה של ASEAN היא עדות מרשימה ליתרונותיו של דו-קיום באזור מגוון כמו אסיה-פסיפי.


אולם חרף הצלחתה של מגמה זו, הגישה האמריקאית לביטחון האזור עברה תפנית אידיאולוגית בשנות האלפיים. "שגשוג ללא חירות הוא בסך הכל צורה נוספת של עוני", הכריז הנשיא אובמה כשהציג בנובמבר 2011 את אסטרטגיית ה"ציר" (Pivot), או ה"איזון מחדש" (Rebalancing) של ממשלו לניהול הביטחון באסיה-פסיפי.[4] כיום, הנשיא ביידן מהדהד תפישות דומות כשהוא ממסגר את התחרות הגיאו-אסטרטגית בין ארה"ב לסין כ"דמוקרטיה מול אוטוקרטיה". גישה זו מגבירה את המתחים בין המעצמות, אם כי נראה שהרטוריקה מכוונת בעיקר לצרכים פוליטיים פנים-אמריקאיים.

 

ארה"ב וטייוואן פועלות לשמר את הסטטוס קוו השולל את איחוד סין מחדש – אך בייג'ינג לא תסכים לכך

 

אחת מנקודות החיכוך העיקריות בין סין לארה"ב היא טייוואן. בעוד וושינגטון הגבירה באחרונה את מאמציה להציגהּ כעניין של דמוקרטיה מול אוטוקרטיה, בייג'ינג רואה בעימות עמה לגבי הטריטוריה לא כסוגייה של ערכים או שיטות פוליטיות שונות, אלא של שלמות טריטוריאלית.


בקשותיה של טיוואן לסיוע צבאי חיצוני, כולל מארה"ב, הן אמצעי להגברת יכולת ההגנה העצמית שלה. עבור וושינגטון, משנות החמישים ואילך וביתר שאת בשנים האחרונות, טייוואן היא נושאת מטוסים בלתי ניתנת להטבעה, שיכולה לסייע בהרתעת בייג'ינג מכוונותיה להתפשטות צבאית באזור. אבל עבור המשטר בבייג'ינג, סוגיית הליבה היא השלמות הטריטוריאלית של סין, הכוללת מבחינה גיאוגרפית גם את האדמה והימים שנמצאים כיום בשליטת הממשלה הטייוואנית.


מאז הביקור המפורסם של הנרי קיסינג'ר בבייג'ינג ב-1971 הצליחו סין וארה"ב לנהל מערכת יחסים פרגמטית סביב סוגיית מעמדה של טייוואן. בייג'ינג דחקה בוושינגטון להקפיד על "סין אחת" כעיקרון, כלומר לאמץ את הנחת היסוד לפיה טייוואן וסין היבשתית (Mainland China) הן ישות ריבונית אחת במערכת הבינלאומית. לעומת זאת, ארה"ב מנהלת למעשה מדיניות "סין אחת", במסגרתה היא מקיימת במקביל יחסים הן עם הנהגתה של טייוואן והן עם סין היבשתית. זו, כמובן, דרך אחת לשמר את האפשרות לאיחוד (מחדש) ואת סוגיית המעמד הריבוני של טייוואן.


תקופות של מתיחות צבאית בין סין היבשתית לטייוואן נפוצות למדי בשבעת העשורים האחרונים, ודיבורים על סיכויים גוברים למתקפה סינית בטייוואן אינם חדשים. עם זאת, בשנים האחרונות הביעה ארה"ב דאגה רבה לגבי קיומן לכאורה של תוכניות מסוג זה. אך הצהרות אלו הן חלק מהאסטרטגיה של וושינגטון לשיתוף פעולה עם ההנהגה הנוכחית בטאיפיי. המטרה המשותפת שלהן היא לשמר את הסטטוס קוו השולל את איחוד סין מחדש – דבר שבייג'ינג, מבחינתה, לא תסכים לו.


סוגייה נוספת המצויה מחלוקת היא ההאשמות כלפי סין על שיבוש הביטחון הימי במזרח אסיה – אך בעיני בייג'ינג, דווקא ארה"ב היא התוקפן באזור. לדוגמה, ב-2012 החליטה וושינגטון לכלול את האיים הקטנים בים סין המזרחי בין סין ליפן, אשר אינם מיושבים אך מצויים במחלוקת בין השתיים, באמנת ההגנה ההדדית בין ארה"ב ליפן שנחתמה ב-1960.[5] צעד זה נתפש בבייג'ינג כתוקפנות לשמה – אחרי הכל, סין ויפן הצליחו עד אז למנוע מהמחלוקות ביניהן להתדרדר.


באחרונה, ארה"ב וכמה מבעלות בריתה הקימו מסגרות רב-צדדיות חדשות לשיתוף פעולה – ה-Quad ו-AUKUS – שמטרותיהן המוצהרות הן קידום "אזור הודו-פסיפי חופשי ופתוח". לעתים קרובות, הן מציינות את הצורך לשמור על "סדר" בסחר הימי. שיט מסחרי ימי דרך ים סין הדרומי וים סין המזרחי הוא אכן חבל הצלה עבור כלכלותיהן של כל המדינות באזור ומחוצה לו.


עם זאת, בעיני הסינים, הטענות של המערב אינן כנות או הוגנות ומטרתן להצר את צעדיה של סין באזור. עבור בייג'ינג, המחלוקות בינה לבין מדינות אחרות התובעות לממש את האינטרסים שלהן בים סין הדרומי קשורות לאי-הסכמות הדדיות על מסחר ימי, דיג ומשאבים טבעיים – ואין מקום או צורך בהתערבות מטעם צד שלישי או גוף מולטילטרלי כלשהו. ההתערבות האמריקאית, גם במקרה זה, מערערת את היציבות באזור.


ואכן, בעוד שחלק קטן מהסוגיות באזור בין סין לארה"ב ובעלות בריתה ושותפותיה הן חדשות (אם בכלל), נראה שהאקלים הפוליטי בעת האחרונה הוא מתכון להסלמה. כתוצאה, מה שצד אחד רואה כצעד הגנתי כמעט תמיד מתפרש על ידי הצד השני כהתקפי.


חרף החשדנות הגוברת בין הצדדים, גישתן האסטרטגית בתחום הביטחון הימי באזור צפויה להישאר כשהיתה מבלי להתדרדר לעימות. למרות הרטוריקה הלעומתית של ארה"ב וסין, קשה לדמיין כיצד אחת מהן זוכה לתמיכה ציבורית רחבה מספיק ליציאה לעימות צבאי מול יריבה המחזיקה בנשק גרעיני.


במזרח התיכון לא צריכים לבחור

כיצד משפיעה הדינמיקה הזו בין שתי המעצמות על האינטרסים של צדדים שלישיים, כמו מדינות במזרח התיכון? גורמים רבים בעלי השפעה במערב מאמינים כי סין עשויה לנצל בקרוב הזדמנויות להיכנס ל"משחק גדול"[6] (Great Game) מול ארה"ב במזרח התיכון, שכן האחרונה הגיעה בשנים האחרונות לעצמאות אנרגטית ונסוגה בהדרגה מהאזור מזה זמן מה. למרבה הצער, תפישות מסוג זה אינן יורדות לעומקו של מכלול ההיבטים הפוליטיים והחברתיים ביחסים בין שתי המדינות, הן באופן בילטרלי והן כאשר מעורבות מדינות שלישיות ברחבי העולם, כולל מהמזרח התיכון.


יש הטוענים, למשל, שיוזמת "החגורה והדרך" (BRI) שסין השיקה ב-2013 היא מאמץ לשנות את הדינמיקה האסטרטגית באזור. למעשה, היוזמה מבוססת על תוכניות כגון "שיתוף הפעולה הכלכלי האזורי של מרכז אסיה" (CAREC), שהוקמה ב-2001 וחברות בה 11 מדינות.[7] ה-BRI היא, במהותהפיתוח של יוזמות כמו CAREC – שתיהן שותפויות המקדמות פיתוח באמצעות שיתוף פעולה ושתיהן מובילות לצמיחה כלכלית מואצת ולצמצום העוני.

 

המזרח התיכון אינו רכיב מרכזי באג'נדה של סין וארה"ב, לכן הן עשויות למצוא דווקא בו דרכים לשתף פעולה

 

האוריינטציה הכללית של ה-BRI, שמבוססת על יצירת זיקה בין היוזמה למדיניות הכלכלית הרחבה של משתתפיה, תואמת במידה רבה את ניסיונותיהן של מדינות המזרח התיכון לגוון את כלכלותיהן. ואכן, המעורבות של סין באזור עדיין מונעת ברובה על ידי האינטרסים הכלכליים שלה. יתר על כן, בעבר כמו היום, סביר שהיא תמשיך להעדיף לקיים יחסים עם מדינות המזרח התיכון על בסיס בילטרלי.


חשוב להדגיש כי לסין אין אינטרסים ביטחוניים משמעותיים במזרח התיכון. עם זאת, ככל שיידרש, היא מוכנה לקחת חלק במסגרות רב-צדדיות לטיפול בסוגיות כמו תפוצת נשק גרעיני, כפי שניתן לראות במעורבותה בשיחות הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA). בשנת 2014, בחסות הארגון לאיסור על נשק כימי (OPCW) והאו"ם, השתתפה סין גם בסילוק חומרים כימיים מסוריה.[8]


יתר על כן, סין וארה"ב משתפות פעולה בפעילות נגד טרור ברחבי העולם, כולל במזרח התיכון – הן במסגרת האו"ם והן בצורה בילטרלית. גם בכל הנוגע לאנרגיה, האינטרסים הסיניים והאמריקאים אינם תמיד מנוגדים זה לזה: לדוגמה, בסוף 2021 הסכימו וושינגטון ובייג'ינג לפתוח עתודות נפט אסטרטגיות על מנת לייצב את מחירי הנפט הגואים.[9]


ואכן, בדיוק משום שהאזור אינו רכיב מרכזי באג'נדה הבינלאומית של אף אחת מהן, סין וארה"ב עשויות לגלות שדווקא המזרח התיכון מציע דרכים רבות יותר שבהן יוכלו לשתף פעולה. מכאן נובע שמדינות האזור (ומעבר לו) רק ירוויחו אם ישכילו לנטוש את האשליה כי עליהן לבחור בין בייג'ינג לוושינגטון; במקום זאת, עליהן לשאוף לפתח קשרים טובים יותר עם שתיהן.


עדיף לשתף פעולה

בשנים האחרונות בחנו וושינגטון, בייג'ינג וכמה בירות נוספות (כל אחת בנפרד) את מרחב התמרון שלהן לבניית קואליציות במרחב אסיה-פסיפי ומעבר לו, במנעד נושאים הנע בין סחר והשקעות לביטחון ימי. בתקופה זו הפנימו סין וארה"ב שאף אחת מהן אינה יכולה להנדס מחדש את הסדר הביטחוני והכלכלי של האזור.


הגיעה העת לבחון מחדש את ההצהרות והמעשים של חמש השנים המתוחות האחרונות. ממשלות חייבות לשאול את עצמן – האם המצב במרחב אסיה-פסיפי אכן השתפר בתקופה זו? אם לדעתן התשובה חיובית, אזי עליהן להחליט איזו רמת סיכון הן מוכנות לקבל על עצמן, בהתחשב בהסלמה המתמשכת בין הצדדים. אך אם התשובה היא "לא", עליהן לברר מה ניתן לעשות כדי לשכנע את הציבור שלהן והקהל הבינלאומי לתמוך במאמצים להבאת שינוי חיובי, ומה צריכים כל השחקנים המעורבים לעשות כדי לקדם אותו.


למרבה המזל, אינטגרציה כלכלית בינלאומית ודיפלומטיה, כולל של ממשלות וכלכלות במדינות האמצע, עדיין משפיעות לטובה על המאמצים לשמירה על היציבות. זאת, על אף ניסיונותיהם של אלה המושכים לכיוון הנגדי. ואכן, ככל ששתי המעצמות מוצאות את עצמן יותר ויותר במבוי סתום, ייתכן שמדינות קטנות ובינוניות הן אלה שיצטרכו ויוכלו להוביל יוזמות שבהן סין וארה"ב יכולות להשתתף ואף לשתף פעולה.


מבחינת סין, זוהי מגמה חיובית: במבט מבייג'ינג, היכן שרק אפשר, שיח בין המדינות בסוגיות של סדר עולמי ופערים אידיאולוגיים – במקום הדרה או "היפרדות" – הוא בעל סיכויים טובים יותר להבטחת היציבות במרחב אסיה-פסיפי ומחוצה לו. באופן הזה, ניתן גם יהיה גם להפחית את החששות של כל אחת מהמעצמות מפני השנייה.


 

ז'ה דאוג'יונג הוא פרופסור לכלכלה פוליטית בינלאומית בבית הספר ללימודים בינלאומיים, המכון לשיתוף פעולה ופיתוח דרום-דרום, אוניברסיטת פקינג.

ליצירת קשר: zhadaojiong@pku.edu.cn

(צילום: באדיבות המחבר)



הערות:

[1] Stephen M. Walt, “China Wants a ‘Rules-Based International Order,’ Too,” Foreign Policy, 31 March 2021. https://foreignpolicy.com/2021/03/31/china-wants-a-rules-based-international-order-too/ [2] Jeffrey Kucik and Rajan Menon, “Can the United States Really Decouple From China?” Foreign Policy, 11 January 2022. https://foreignpolicy.com/2022/01/11/us-china-economic-decoupling-trump-biden/ [3] Xinhua, “Xi Focus: Xi makes proposals for post-COVID international order, global governance,” XinhuaNet, 22 November 2020. http://www.xinhuanet.com/english/2020-11/22/c_139533690.htm [4] The White House, Office of the Press Secretary, "Remarks By President Obama to the Australian Parliament," 27 November 2011. https://obamawhitehouse.archives.gov/the-press-office/2011/11/17/remarks-president-obama-australian-parliament [5] Paul Eckert, “Treaty with Japan covers islets in China spat: U.S. official,” Reuters, 20 September 2012. https://web.archive.org/web/20120921041335/http:/www.reuters.com/article/2012/09/20/us-china-japan-usa-idUSBRE88J1HJ20120920 [6] Camille Lons, Jonathan Fulton, Degang Sun, Naser Al-Tamimi, “China’s great game in the Middle East,” Policy Brief, European Council on Foreign Relations, 21 October 2019. https://ecfr.eu/publication/china_great_game_middle_east/

[7] https://www.carecprogram.org/ [8] Khushbu Shah and Jason Hanna, “Chinese ship arrives to help in removal of Syrian chemical weapons materials,” CNN, 9 January 2014. https://edition.cnn.com/2014/01/08/world/asia/china-syria-chemical/index.html [9] Timothy Puko and Alex Leary, “U.S. Joins With China, Other Nations in Tapping Oil Reserves,” Wall Street Journal, 23 November 2021. https://www.wsj.com/articles/u-s-several-other-countries-to-tap-strategic-oil-reserve-11637669762

Komen


bottom of page