• סוזן ת'ורנטון

לארה"ב אין אסטרטגיה להתמודדות עם סין – או רצון פוליטי לגבש אחת

הגישה השגויה של הממשל האמריקאי כלפי סין, שמתייחס ליריבות עמה כמשחק סכום אפס, אינה בת קיימא וצפויה להיכשל. במקומה, ארה"ב צריכה להגיע לקונצנזוס פוליטי מבית לגבי יחסה לסין, אשר אינו מפריז ברמת האיום ואינו שולל מראש שיתוף פעולה ופשרות עמה. ללא אסטרטגיה קוהרנטית ופרואקטיבית, ארה"ב תישאר במגננה ותותיר את היוזמה בידי בייג'ינג

הנשיאים ביידן ושי משוחחים בווידאו, נובמבר 2021 | Photo: Official White House Photo by Cameron Smith (public domain)

"התקופה שתוארה כמעורבות [בשיח משותף] הגיעה לסיומה... הפרדיגמה השלטת תהיה מעתה תחרות". קורט קמפבל, המתאם לענייני אזור ההודו-פסיפי במועצה לביטחון לאומי של ארה״ב, לא יכול היה להיות ברור יותר – וכנראה בוטה יותר – בדבריו לגבי הכיוון אליו צועדים יחסי ארצו עם סין.[1] הצהרתו במאי 2021 הדהדה את החשדנות העמוקה השוררת בוושינגטון זה תקופה ארוכה כלפי בייג'ינג – כנראה הנושא היחיד שעליו מסכימים בימים אלה דמוקרטים ורפובליקאים.


אבל ההיפך ממעורבות (engagement) איננה תחרות או יריבות, אלא ניכור (estrangement). והניכור הזה בין וושינגטון לבייג'ינג – שהתאפיין במגעים ותקשורת מינימליים בחמש השנים האחרונות – פגע מאוד באינטרסים האמריקאיים בכלכלה העולמית, בענייני בריאות הציבור, בהגנת הסביבה ובניהול איומים ביטחוניים בינלאומיים ואזוריים בעתיד. ארה"ב עבדה בעבר עם סין על יותר ממאה סוגיות ונושאים, אך כיום קיים רק קשר מועט ביניהן.


אימוץ קו נוקשה כלפי סין הוא בחירה פוליטית מתגמלת עבור פוליטיקאים אמריקאים. אבל כדי לעצב אסטרטגיה כלפי סין שתהיה בלב הקונצנזוס, ובד בבד קוהרנטית ובת קיימא, הממסד בוושינגטון חייב להתקדם מעבר לקריקטורות של "האיום הסיני" ולאמץ חזון פרגמטי ושאפתני יותר. ארה"ב צריכה לבצע את ההתאמה הזו ולפתח קונצנזוס חדש בנוגע ליחסיה עם סין – גם בנוגע למדיניות החוץ האמריקאית במובן הרחב יותר – שיכול להכיל ולתמוך בסוג חדש של יחסים עם היריבה האסיאתית.


וושינגטון אמנם טרם גיבשה מדיניות מפורטת ומנומקת להתנהלות מול סין, אך חשוב לציין שגם בייג'ינג סובלת מבעיות פנימיות משמעותיות שפוגעות בתהליך קבלת ההחלטות במדיניות החוץ שלה. שורת מהלכים אגרסיביים מצד סין דרדרו בשנים האחרונות את יחסיה עם כמה משכנותיה, וקיים חשש גובר לגבי הכיוון הפוליטי והכלכלי שאליו היא צועדת. בייג'ינג לומדת להסתמך על עצמה ומתרחקת מרפורמות מבוססות שוק גלובלי, והיא בוחנת במקביל את יעילותם של אמצעי כפייה כלכליים כעונש על מה שהיא תופשת כפגיעה באינטרסים שלה.


ייתכן שיידרש משבר חמור כדי להרגיע לבסוף את המתיחות ביחסים בין מעצמות העל, אם כי זה עלול להיות מסוכן. כך או כך, וושינגטון תיאלץ לעצב חזון לניהול יחסיה עם בייג'ינג, כזה המאפשר שיתוף פעולה ותחרות בו-זמנית. במאמר זה אבחן את הבעיות משני הצדדים ואדון בדרך אפשרית קדימה.


אמריקה תחילה

אין זה סוד שהמתיחות בין ארה"ב לסין גוברת באופן עקבי כבר כעשור, אם לא יותר. בשנות כהונתו של הנשיא ברק אובמה נרשמה הסלמה הדרגתית בטון מול בייג'ינג, אבל היה זה יורשו, הנשיא דונלד טראמפ, שפצח ב"מלחמות הסחר" האמריקאיות-סיניות, במה שהוא תיאר כמאמץ "לאזן מחדש" את היחסים הכלכליים בין השתיים.


עם זאת, לממשל טראמפ מעולם לא הייתה אסטרטרגיה מגובשת להתמודדות עם סין. הישגו הגדול ביותר היה משא ומתן על עסקת סחר "שלב ראשון" (Phase One), שנחתמה עם בייג'ינג בתחילת 2020.[2] עיקריו היו הסכמה מצד סין לרכוש סחורות בכמויות חסרות תקדים מארה"ב, אך היכולת לממש עסקה כזו הייתה מוטלת בספק עוד לפני שהכתה הקורונה. פרוץ המגפה הובילה להידרדרות דרמטית ביחסים לאחר שטראמפ האשים את בייג'ינג בחתירה תחת ניסיונותיו להיבחר לכהונה שנייה, ופרסם שורה של צעדי ענישה והצהרות בוטות שממשיכות להיות הרקע ליחסים בין המעצמות גם כיום.

 

אף שרבים בארה"ב מבינים ששיתוף פעולה עם סין הוא הכרחי, בפוליטיקה האמריקאית הוא נתפס כמשקולת פוליטית

 

ממשל ביידן אמנם לא אימץ את הרטוריקה הרעילה של טראמפ כלפי בייג'ינג, אך גם הוא ממסגר את היריבות בין שתי המעצמות כאידיאולוגית, "דמוקרטיה מול אוטוקרטיה". וושינגטון הטילה פעם אחר פעם סנקציות על סין בנושאים כמו מדיניותה בשינג'יאנג ובהונג קונג ועל טכנולוגיות סיניות צבאיות ואחרות, כל זאת תוך בנייה וחיזוק בריתות עם מדינות אחרות במרחב ההודו-פסיפי.


חובה לציין שבייג'ינג, מצדה, לא טומנת ידה בצלחת – הממשל הסיני נקט ברטוריקה חריפה לא פחות כלפי לוושינגטון. למרות זאת, במהלך התקופה הזו מראים שני הצדדים לא אחת שהם עדיין מסוגלים לשתף פעולה. באוקטובר האחרון נחתמה עסקה גדולה לייצוא גז טבעי נוזלי (LNG) מארה"ב לסין,[3] ובאחרונה הסכימו שתי המעצמות (יחד עם מדינות אחרות) על הפשרה מתואמת של רזרבות נפט כדי לעצור את עליית מחירי האנרגיה[4] – מהלך שהיה כרוך בשיתוף פעולה פרגמטי ודיפלומטיה מאחורי הקלעים.


סין גם המשיכה לתמוך באופן פעיל ולהשתתף במאמצי P5+1 למשא ומתן על חתימה מחודשת על הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) שנחתם ב-2015. בנוסף, לקראת פקיעת הסכם "Phase One" בסוף 2021, החלו הצדדים לדון באופי ההסכם שיחליף אותה (המו"מ, נכון לכתיבת שורות אלה, עדיין נמשך). בהתחשב בכך שסין לא הצליחה לעמוד ביעדים (הבלתי מציאותיים) של העסקה, ארה"ב עשויה לקדם צעדי ענישה נוספים נגדה. עם זאת, יש גם סיכוי שהצדדים יגיעו להסדר חדש, שיוכל לפחות לייצב את יחסי הסחר ביניהן בתקופה של חוסר יציבות בכלכלה העולמית.


חרף המאמצים המשותפים הללו, אשר מועילים לכלכלה האמריקנית וככל הנראה תורמים להורדת המתיחות העולמית, ממשל ביידן מצניע את שיתוף הפעולה עם בייג'ינג. אף שרבים בארה"ב מבינים ששיתוף פעולה בנושאים כלכליים, ביטחוניים ובינלאומיים כמו שינויי אקלים הוא הכרחי, בפוליטיקה האמריקאית שולטת התפיסה לפיה אינטראקציה חיובית עם סין היא עול פוליטי. הן הדמוקרטים והן הרפובליקאים, ברמה הפדרלית ובמדינות השונות, מתקשים לייצר לגיטימציה פוליטית, והנושא היחיד שהם יכולים להסכים עליו הוא הצורך בעמדה "קשוחה" כלפי בייג'ינג.


אמריקה בעולם

מדיניות החוץ של ארה"ב מבוססת מאז מלחמת העולם השנייה על מערך בריתות, רשת ביטחון גלובלית שהיא מנהיגתה וקידום סחר חופשי, שווקים גלובליים וערכים דמוקרטיים. כאשר הנשיא טראמפ נכנס לתפקיד ב-2017 הוא הרחיק את מדיניות החוץ שלו מהקונצנזוס הדו-מפלגתי המסורתי. טראמפ ביקש לסגת מכמה מהתחייבויותיה של וושינגטון וממוסדות בינלאומיים בהן ארצו חברה.


פנייה זו של טראמפ התמקדות פנימה ובדלנות מדינית היתה תגובה למספר התפתחויות, ביניהן שתיים שהשפיעו גם על גישתו כלפי סין. ראשית, מטריית הביטחון הגלובלית – שארה"ב נושאת בעול שלה באופן לא פרופורציונלי – אינה בת קיימא עוד וזקוקה להתאמה לאור השינויים ביחסי הכוחות במערכת הבינלאומית. שנית, הדומיננטיות של סין בתהליכי הייצור הגלובליים והגישה המרקנטיליסטית שלה מאיימות על התפקיד הדומיננטי של אמריקה בפיתוח טכנולוגי ובחדשנות. ניסיונותיו של טראמפ לטפל בעניינים אלו באמצעות יחס מתריס כלפי בייגי׳נג, לעומת זאת, זכו להצלחה מועטה.

 

שותפותיה של ארה"ב חוששות מפני היפוך נוסף במדיניות החוץ שלה אם טראמפ, או חיקוי שלו, יזכו בנשיאות ב-2024

 

כאשר הנשיא ביידן התיישב לראשונה בחדר הסגלגל בתחילת 2021, המתינו לטיפולו שורת עניינים פנימיים כבדי משקל, ביניהם הפריצה לקפיטול ב-6 בינואר, מגפת הקורונה, כלכלה מדשדשת ורוב דמוקרטי שברירי בקונגרס. כתוצאה, את עיקר מרצו הוא תכנן להקדיש לשיקום הכלכלה והעברת ברפורמות חברתיות, והקשב שלו לענייני חוץ היה מועט.[5]


לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה, מאמציו העיקריים של ביידן בתחום מדיניות החוץ, מלבד הנסיגה מאפגניסטאן, התמקדו בשיקום בריתות והחזרת ארה"ב למוסדות ולהסכמים בינלאומיים שמהם יצא טראמפ. נראה שהתשובה של ביידן לשני האתגרים שמציבה סין והוזכרו לעיל היא כפולה: ראשית, ניסיון להעביר חלק מהאחריות לרשת הביטחון הגלובלית מארה"ב לבעלות בריתה ושותפותיה, תוך תעדוף חיזוק ההרתעה מול בייג'ינג; ושנית, הגדלת ההשקעות בחדשנות בארה"ב, כדי להקטין את התלות ההדדית של הכלכלות האמריקאיות והסיניות.


עם זאת, היעדרה של אסטרטגיה אמריקאית ברורה ומסודרת מקשה נכון לעתה על מאמציה של וושינגטון ליישר קו עם בעלות בריתה. שותפותיה של ארה"ב רואות את אי-הוודאות בפוליטיקה האמריקאית וחוששות מפני היפוך נוסף במדיניות החוץ שלה במקרה שטראמפ, או חיקוי שלו, יזכו בנשיאות ב-2024. בנוסף, אף שאותן בעלות ברית מיישרות לרוב קו עם ארה"ב מול סין בנושאים ערכיים, האינטרסים הכלכליים והביטחוניים שלהן עם ומול בייג'ינג בכל זאת שונים מאלה האמריקאיים. כך מתעכבת הקמתה של קואליציה ביטחונית פרו-אמריקאית רחבה נגד סין, אם כי הסכם הביטחון המשולש בין אוסטרליה, בריטניה וארה"ב (AUKUS) והפורום המרובע החדש ("Quad") בהודו-פסיפי הם צעד בכיוון הזה.


סין אסרטיבית - אך שברירית

בדומה לארה"ב, גם המערכת הפוליטית בסין סובלת מבעיות מבניות מורכבות ומייצרות לעתים מדיניות חוץ שבסופו של דבר פוגעת בה. מצד אחד, בייג'ינג הופכת אסרטיבית ושאפתנית יותר בסביבתה הקרובה ובזירה הבינלאומית. יחד עם זאת, נראה כי ההנהגה הסינית סובלת מחוסר ביטחון עצמי או שבריריות, שמובילים לעיתים לתפישות שגויות ולטעויות מדיניוּת בכל הנוגע ליחסיה עם מדינות אחרות.


רבים מאלה המתבוננים בה מבחוץ נוטים להניח שסין מרוכזת כמו ארה"ב במדיניות החוץ שלה – ולא היא; בייג'ינג מתמקדת בראש ובראשונה בהבטחת היציבות הפנימית במדינה. מבחינה מעשית, המטרה העיקרית של המפלגה הקומוניסטית הסינית הוא ניהול המשק והמשך פיתוח המדינה. זהו, בעצם, ה"חוזה החברתי" בין המדינה לאזרחיה – קבלת המשנה הפוליטית והשליטה של המפלגה בתמורה לשיפור מתמיד ברמת החיים.


אבל המערכת הפוליטית של סין שברירית: הנהגת המפלגה דואגת, יותר מכל דבר אחר, מפני אובדן לגיטימיות – הן בתוך המפלגה והן בקרב אזרחי המדינה. ההנהגה העליונה משקיעה זמן ומאמצים רבים בניהול מדוקדק של מנגנון המפלגה כדי לוודא שהוא עושה את מה שהיא צריכה שיעשה. במדינת ענק כמו סין, הדבר גוזל זמן ותשומת לב בלתי פרופורציונליים מראשיה.

 

תגובתה של בייג'ינג חריפה במיוחד בזמן האחרון במקרים שבהם היא מאמינה שמדינות מסוימות מיישרות קו עם ארה"ב

 

סימן נוסף לחוסר הביטחון העצמי של סין הוא רגישות היתר שלה לביקורת. מערך המעקב העצום והצנזורה הקשה שמפעיל המשטר הם עדות נוספת לפחד שלו מאזרחיו. מדיניות "אפס קורונה" ("Zero COVID") של בייג'ינג היא דוגמה נוספת לחשש הזה. בתחילת המגפה בייג'ינג לא הצליחה להגיב להתפשטות הנגיף בעיר ווהאן ועמדה בפני התפרצויות של כעס ואבל מצד הציבור הסיני. כתוצאה, ההנהגה הפכה אובססיבית למניעת הדבקות, אשפוזים ומקרי מוות מהמגיפה. כדי להבטיח את הצלחת המאמץ הזה, הנשיא שי לא יצא את גבולות ארצו כבר יותר משנתיים. ההחלטה לקיים בפברואר 2022 את אולימפיאדת החורף בבייג'ינג ללא צופים מקומיים או זרים, ב"לולאה סגורה" שהכניסה אליה הותרה רק למעורבים ולמשתתפים במשחקים, משקפת עוד יותר את הזהירות הקיצונית הזו, הנובעות מחששות לגבי הלגיטימיות של המשטר.


כלפי חוץ, כדי לקדם את המטרה העיקרית שלהם – המשך התפתחות כלכלית – הסינים מבקשים לשמור על יציבות בסביבתם הקרובה ועל יחסים קונסטרוקטיביים עם מעצמות גדולות אחרות, במיוחד באסיה הפסיפית. מסיבה זו, בעוד שמדיניות החוץ נמצאת בדרך כלל במקום נמוך בסדר העדיפויות היומיומי של בייג'ינג, המשטר בכל זאת רוצה לרוב להימנע ממשברים חיצוניים ומחוסר יציבות במערכת הבינלאומית.

זוג מטוסי אף-35 אמריקאיים לצד זוג מיראז' 2000 של חיל האוויר האמירתי, ב-2019. התניית מכירת נשק אמריקאי באיסור להצטייד בציוד סיני רק תפגע ביחסים עם השותפות | Photo: U.S. Air Force photo by Staff Sgt. Chris Drzazgowski (public domain*)

עם זאת, הגישה הסינית המסורתית – שמירה על יציבות, ובמידת הצורך הסלמה הדרגתית – פינתה באחרונה את מקומה לגישתו האגרסיבית של שי, הקורא להגן על מה שהוא תופס כאינטרסים של ארצו. בשנים האחרונות נרשמו התלקחויות בגבולות של סין עם הודו ובהוטן, סכסוכים על רקע תביעות בים סין הדרומי וים סין המזרחי ומתיחות גוברת עם שכנותיה בצפון-מזרח ובדרום-מזרח אסיה.


ייתכן שניתן היה להבין זאת במקרה של מעצמה "מתעוררת", המבקשת להגן על האינטרסים שלה בהתאם; עם זאת, גודלה ומשקלה העצום של סין במערכת הבינלאומית מאיימים מספיק, גם ללא אימוץ קו לאומני או מיליטריסטי. ככל שסין פעלה בצורה תוקפנית יותר באזור, קשריה עם ארה"ב הידרדרו. תהליך זה יצר דינמיקה שבה מדינות האזור מחפשות יותר ויותר לחסות תחת רשת הביטחון האמריקאית, בדיוק בשעה שהתחרות בין ארה"ב לסין מאלצת אותן לבחור צד.


תגובתה של בייג'ינג נעשית חריפה במיוחד במקרים שבהם היא מאמינה שמדינות מסוימות מיישרות קו עם ארה"ב בתגובה לצעדים סיניים שונים. לדוגמה, לאחר שהאיחוד האירופי הכריז על סנקציות בגלל הדיכוי הסיני במחוז שינג'יאנג, בייג'ינג נקמה בצורת סנקציות נגדיות נגד מגוון שחקנים אירופיים.[6] היא גם מחתה בחריפות ב-2017 נגד פריסת מערכת ההגנה מפני טילים האמריקאית THAAD בדרום קוריאה,[7] נקמה באופן דיפלומטי ומסחרי בליטא כשקמה בשטחה "לשכה טייוואנית",[8] ופגעה בייבוא הפחם והיין מאוסטרליה לאחר שראש אוסטרליה קרא לחקור את מקורות מגפת הקורונה.[9] תגובות אלו היו מהירות יותר, והשפיעו על מדינות היעד בצורה חריפה יותר, מאשר ניסיונותיה הקודמים של בייג'ינג להפעיל את עוצמתה הכלכלית כדי להגן על אינטרסים פוליטיים ואחרים.


לא ברור אילו לקחים הפיקו הסינים מהפעלת הגישה הזו, או כיצד מדינות שעלו על הכוונת שלה צריכות להגיב. למרבה האירוניה, מהלכים אגרסיביים מסוג זה מקרבים את המדינות הנפגעות אל ארה"ב ומקלות עליה לגייס אותן ואחרות נגד סין.


משחק שבו אפשר רק להפסיד

אחרי שנים של עוינות גוברת, הן ביחסים הבילטרליים והן בהקשר של הגאופוליטיקה של מרחב אסיה-פסיפי, האם ארה"ב וסין יכולות עדיין לרדת מהעץ ולעצור את ההסלמה ביניהן? אני מאמינה שיש אפשרות לשיפור, אך לא לפני סוף 2022, שהיא שנה פוליטית משמעותית בשתי הבירות. כעת, ידיו של ביידן כבולות והוא אינו יכול לקדם שיפור ביחסים מחששות שאג'נדה שלו תסוכל על ידי השתלטות רפובליקאית על הקונגרס בבחירות אמצע הקדנציה בסתיו הקרוב. בייג'ינג, מצדה, עסוקה בהכנות לקונגרס המפלגה ה-20 שייערך גם כן בנובמבר הקרוב. אולם עד שאירועים אלה יסתיימו, היחסים צפויים להישאר מתוחים, ולדינמיקת היריבות האסטרטרגית בין מעצמות העל תהיה השלכות משמעותיות, גם מעבר למרחב אסיה-פסיפי.


למרות התחרות הגוברת – הן ישירות והן באזורים אסטרטגיים שונים – ארה"ב צריכה לשקול מחדש את גישתה בנוגע להעמקת הנוכחות של בייג'ינג ברחבי העולם. התפיסה בוושינגטון לפיה כל הישג סיני הוא איום שצריך לסתור את השפעותיו – "משחק סכום אפס" – רק מזיקה לאינטרסים שלה. לא רק שלארה"ב אין את המשאבים להתמודד עם מהלכים סיניים ברחבי העולם, אלא שהעוצמה הרכה האמריקאית נפגעת כשהיא הופכת מדינות למושא לתחרות גאופוליטית, במקום לדבר איתן בגובה העיניים.

 

ארה"ב שוכחת לעתים שלצד השותפות הביטחונית עמה, לבעלות בריתה יש שיקולים רבים אחרים – כולל אינטרסים כלכליים משמעותיים עם סין

 

באפריקה, למשל, תרמה בייג'ינג רבות למאמצי הפיתוח ביבשת, ואפריקאים רבים יצאו ללמוד באוניברסיטאות סיניות.[10] מסיבה זו, כשהיועץ לביטחון לאומי של ארה"ב דאז, ג'ון בולטון, נשא ב-2018 נאום נדיר[11] מטעם ממשל טראמפ על מדיניותו באפריקה, בו התמקד כמעט אך ורק ב"הלוואות הטורפניות" (predatory lending) של סין ביבשת, המסר לא התקבל היטב בקרב האפריקאים עצמם.[12]


הדבר נכון גם לגבי נטייתה של וושינגטון להפעיל לחץ על כמה מהשותפות הוותיקות שלה ברחבי העולם – למשל, על ידי התניית מכירת נשק באיסור להצטייד בציוד של ענקית הטלקומוניקציה הסינית Huawei, כפי שכנראה קרה בהקשר של מכירת מטוס הקרב אף-35 לאיחוד האמירויות.[13] גישה כזו מייצרת דינמיקה ללא מנצחים: או שהמדינה השותפה תיכנע לדרישות האמריקאיות ותספוג הפסדים כבדים במסגרת השותפות החשובה שלה עם סין, או שהיא תדחה את העסקה עם וושינגטון ואולי תרכוש מערכת דומה במקום אחר.


מנקודת מבט אמריקאית, אך טבעי ששותפות ביטחוניות מרכזיות כמו ישראל – שעובדות יחד איתה על אינטגרציה צבאית, שיתוף פעולה מודיעיני, אימונים ומבצעים משותפים, תאימות הדדית של מערכות נשק וכדומה – תהיינה נתונות ללחץ כבד יותר להגביל את קשריהן עם בייג'ינג. עם זאת, בוושינגטון מתעלמים לעתים קרובות מכך שלאותן שותפות ביטחוניות יש שיקולים רבים אחרים, כולל אינטרסים כלכליים משמעותיים עם סין שלא ניתן להחליף בקלות, ושאולי אינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של ארה"ב. במצב זה, קשה למדינות אלו להסכים לפשרות שיפגעו באופן מהותי באינטרסים שלהן.


רבות מהשותפות הביטחוניות הקרובות של ארה"ב הן גם שותפות של סין ונאלצות יותר ויותר לבחור צד. אבל איננו מצויים עוד בתקופת המלחמה הקרה, ולמדינות שונות יש תפיסות שונות לגבי האיומים וההזדמנויות שטמונים בעלייתה של סין. ההתעקשות האמריקאית על גישת "משחק סכום אפס" יוצרת דינמיקה שלילית מאוד בדיפלומטיה ובשותפויות שלנו. הסינים, מצדם, הם אופורטוניסטים ויכולים לנצל את הוואקום שהותירה הדיפלומטיה האמריקאית בשנים האחרונות על מנת לחזק את אחיזתם במקומות שונים בעולם.


כתוצאה, בהקשר של סין, ארה"ב מוכרחה לעבוד יחד עם בעלות בריתה ושותפותיה, אך עליה לעשות זאת בשיח מכבד ובהקשבה כנה להסתייגויות שלהן מהקו שהיא מובילה. סין תמשיך להיות שחקנית מרכזית בזירה הבינלאומית ולא ניתן להתעלם ממנה או לבודד אותה; על הצדדים לנהל דיאלוג כן וגלוי על האינטרסים שלהם ביציבות, איזון, שגשוג וסדר במערכת הבינלאומית. במובן זה, מדינות ביניים כמו ישראל יכולות אפילו לתרום להתפתחות הקונסטרוקטיבית של יחסי ארה"ב-סין.


מה באמת על הפרק

שנה לתוך כהונתו של ממשל ביידן וחמש שנים לאחר שמדיניות היד המושטת לסין נזנחה, נותרה שאלה מהותית: מה בא במקומה? יריבות גאופוליטית איננה מטרה בפני עצמה, אלא מצב עניינים. חלק דוגלים בבידוד והכלה של סין, שכן שי הבהיר בדבריו ובמעשיו שארצו לא תשתנה ואף עתידה כנראה להציב איומים חמורים יותר. אחרים מאמינים שבמאזן בין ההזדמנויות הכלכליות שטמונות בקשר עם סין לאיומים הנשקפים ממנה, שיקולי הכלכלה צריכים לגבור. המחזיקים בדעה זו מגלים גם נכונות רבה יותר לנסות ולמצוא לה מקום במערכת הבינלאומית שיהלום את מידותיה ושאיפותיה. עם זאת, הגישה הלעומתית כלפי בייג'ינג זוכה להסכמה דו-מפלגתית רחבה בוושינגטון ומסיבות פוליטיות אינה ניתנת לשינוי לעת עתה.


סין אמנם עשויה להתגלות בטווח הארוך כאתגר אסטרטגי עבור ארה"ב, אך רוב האתגרים הנוכחיים שבפניהם ניצבת האומה האמריקאית – בנושאי בריאות, מתחים חברתיים, חוסן כלכלי או איכות הסביבה – אינם קשורים אליה. אם ארה"ב תתמקד יתר על המידה בתחרות מול סין, היא תפתח בהכרח גישה הגנתית ותגובתית למה שוושינגטון חושבת שבייג'ינג עושה. במקום זאת, ארה"ב צריכה לתת עדיפות להתחדשות אמריקאית – להתחיל מבית ומשם לבנות מחדש את החזון האמריקאי של מנהיגות וסדר גלובליים המבוססים על פתיחות, חופש, יציבות ואיפוק. במקביל, עליה להשקיע בחינוך ובמשיכת ההון האנושי הדרוש למנהיגות במאה ה-21 ובהכשרתו.


השאלה הבוערת ביותר שההנהגה האמריקאית צריכה לשאול את עצמה בנוגע לסין כיום היא – כיצד נוכל לעצב מחדש את היחסים הבילטרליים כדי להתמודד יחד עם האתגרים הגלובליים בפניהם אנחנו עומדים? ההידרדרות החדה ביחסים בין המעצמות מערערת את המערכת הבינלאומית ומוסדותיה בדיוק ברגע שבו העולם זקוק להם יותר מכל. המחלוקת סביב הטיפול של ארגון הבריאות העולמי במגפת הקורונה היא דוגמה בולטת במיוחד לרעה לכך. וכמובן, נוכח האיום הגלובלי של שינויי האקלים, שיתוף פעולה בין המעצמות הוא חיוני, כפי שג'ון קרי ומקבילו הסיני הדגישו. בעוד המגמה הנוכחית אינה מבשרת טובות, כולנו צריכים לקוות שדיפלומטיה מעשית מסוג זה תוביל אותנו לעתיד טוב יותר.

 

סוזן א. ת'ורנטון היא דיפלומטית אמריקאית לשעבר, שפרשה ב-2018 כממלאת מקום עוזרת מזכיר המדינה לענייני מזרח אסיה והפסיפיק. כיום היא מרצה אורחת בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל ועמיתה בכירה ב-Paul Tsai China Center של בית הספר. ת'ורנטון משמשת גם מנהלת הפורום לביטחון אסיה-פסיפיק ב-National Committee on American Foreign Policy ועמיתה שאינו תושבת במכון ברוקינגס.

(צילום: מחלקת המדינה, באדיבות המחברת - public domain)


הערות:

[1] Peter, Martin, “Biden’s Asia Czar Says Era of Engagement with China is Over”, Bloomberg, 27 May 2021. https://www.bloomberg.com/news/articles/2021-05-26/biden-s-asia-czar-says-era-of-engagement-with-xi-s-china-is-over [2] Jacob Pramuk, “Trump signs phase one trade deal with China in push to stop economic conflict”, CNBC, 15 January 2020. https://www.cnbc.com/2020/01/15/trump-and-china-sign-phase-one-trade-agreement.html

[3] Jessica Jagnathan and Chen Aizhu, “China signs huge LNG deals with US supplier Venture Global”, Reuters, 20 October 2021. https://www.reuters.com/business/energy/us-venture-global-signs-lng-deals-with-chinas-sinopec-documents-2021-10-20/ [4] Nidhi Verma and Timothy Gardner, “Exclusive: China agrees with US to release oil reserves near Lunar New Year”, Reuters, 14 January 2022. https://www.reuters.com/business/energy/exclusive-china-agreed-with-us-oil-reserves-release-near-lunar-new-year-sources-2022-01-14/ [5] Rebecca Beitsch, “National security adviser: US needs to get ‘own house in order’ to strengthen position abroad”, The Hill, 29 January 2021. https://thehill.com/policy/national-security/536499-sullivan-stresses-work-at-home-to-strengthen-us-position-abroad [6] “US, EU, Britain, Canada impose Sanctions on Chinese officials over Uyghurs”, VOA News, 22 March 2021, at: https://www.voanews.com/a/east-asia-pacific_us-eu-britain-canada-impose-sanctions-chinese-officials-over-uyghurs/6203627.html; Robin Emmott, “EU extends human rights sanctions, including on Chinese officials”, Reuters, 24 September 2021, at: https://www.reuters.com/world/eu-extends-human-rights-sanctions-including-chinese-officials-2021-11-24/ [7] “China presses South Korea on Thaad missile system”, BBC News, 11 May 2017. https://www.bbc.com/news/world-asia-39883804 [8] Chris Brown, “Little Lithuania pokes China with Taiwan support and pays the price”, CBC News, 2 February 2022. https://www.cbc.ca/news/world/lithuania-taiwan-china-1.6334793 [9] Su-Lin Tan, “China-Australia Relations: What’s happened over the past year, and what’s the outlook?”, South China Morning Post, 20 April 2021. https://www.scmp.com/economy/china-economy/article/3130109/china-australia-relations-whats-happened-over-past-year-and [10] Kartik Jayaram, Omid Kassiri, and Irene Yuan Sun, “The closest look yet at Chinese economic engagement in Africa”, McKinsey & Company, 28 June 2017. https://www.mckinsey.com/featured-insights/middle-east-and-africa/the-closest-look-yet-at-chinese-economic-engagement-in-africa [11] Mark Landler and Edward Wong, “Bolton Outlines a Strategy for Africa That’s Really About Countering China”, The New York Times, 13 December 2018. https://www.nytimes.com/2018/12/13/us/politics/john-bolton-africa-china.html [12] See for example: Nathanaël T. Niambi, “China in Africa: Debtbook Diplomacy?” Open Journal of Political Science, Vol. 9, No.1, January 2019. https://www.scirp.org/journal/paperinformation.aspx?paperid=90128 [13] “UAE tells US it will suspend F-35 talks following Huawei unease”, NIKKEI Asia, 15 December 2021. https://asia.nikkei.com/Politics/International-relations/UAE-tells-U.S.-it-will-suspend-F-35-talks-following-Huawei-unease

* Disclaimer: The appearance of U.S. Department of Defense (DoD) visual information does not imply or constitute DoD endorsement.