• יצחק שיחור

ארה"ב שוגה ביחסה כלפי סין – וגם ישראל עלולה לשלם את המחיר

הלחץ שמפעילה באחרונה וושינגטון לצמצום הקשרים בין ישראל לסין אינו צריך להפתיע איש: ארה"ב מתערבת ביחסים בין המדינות כבר יותר מ-70 שנה. אך ישראל אינה המדינה היחידה שנמצאת תחת לחץ אמריקאי שכזה והיא איננה חייבת להתכופף בפניו. במקום זאת, עליה לשמור על האינטרסים שלה, לתבוע תמורה לוויתורים שתעשה – ואף לנסות לגשר בין שתי המעצמות


יחסים בין שתי מדינות ריבוניות (או היעדרם של יחסים) הם לרוב נושא בילטרלי אשר נוגע ישירות לאינטרסים שלהן. לא כך כשמדובר ביחסי ישראל וסין, בהם היו מעורבות מספר מדינות בתקופות שונות.


על פניו, לא הייתה שום סיבה מדוע ישראל, שנוסדה ב-1948, והרפובליקה העממית של סין, שנוסדה 15 חודשים לאחר מכן, לא תוכלנה לקיים יחסים דיפלומטיים. בין המדינות היה ריחוק גיאוגרפי, היסטורי, תרבותי ודתי, ולא היתה קהילה יהודית שמעורבת בפוליטיקה המקומית ויכולה להשפיע על היחסים, לחיוב או לשלילה. אמנם לשתיהן היו תפיסות פוליטיות ואידיאולוגיות שונות, אבל אלה לא מנעו מישראל למסד קשרים עם ארצות הגוש המזרחי, ובראשן ברית המועצות. בנוסף, הרכב הממשלה הראשונה של ישראל נטה "שמאלה", עד כדי כך שסוכנות הביון המרכזית של ארה"ב (ה-CIA) חששה שישראל תחבור לגוש הקומוניסטי.[1] היה זה אחד הגורמים ללחץ האמריקאי על ישראל להימנע מקשרים עם סין.


ואמנם, גורמים חיצוניים אחראיים במידה רבה להיעדר היחסים הרשמיים בין סין לישראל במשך יותר מארבעים שנה, ולקיומם מאז 1992. אלה כוללים את הערבים והפלסטינים, את איראן, את ברה"מ ואחריה רוסיה (אשר רוב הזמן פעלו, כפי שניתן היה לצפות, למנוע את היחסים, או לערער אותם). אך מבין כולן, ההשפעה הממושכת ביותר – אם כי לא תמיד הבעייתית ביותר – הגיעה דווקא מכיוונה של וושינגטון.

 

וושינגטון משחקת תפקיד מרכזי – לעיתים חיובי, אך בדרך כלל שלילי – ביחסי ישראל-סין מתחילת שנות החמישים ועד ימינו

 

הדעה המקובלת על החוקרים, על אמצעי התקשורת ועל קובעי המדיניות בשנים האחרונות היא שהמאבק בין ארה"ב לסין הוא הגורם העיקרי להאטה בקידום היחסים בין סין לישראל ואף לפגיעה בהם.[2] אלא שמעורבות אמריקאית כזו אינה תופעה חדשה כשלעצמה. וושינגטון משחקת תפקיד מרכזי – לעיתים חיובי אך בדרך כלל שלילי – ביחסי ישראל-סין מתחילת שנות החמישים ועד ימינו.


מאמר זה יסקור את ההשפעה של ארה"ב על יחסי ישראל-סין וינסה לרדת לשורשה, במטרה להדגים כיצד ההתערבות האמריקאית, כמו אז גם היום, מונעת בראש ובראשונה מהאינטרסים של וושינגטון – גם כשאלה אינם מיטיבים עם ישראל. לאור זאת, מסקנתו היא שכדי להתמודד עם הלחץ האמריקאי הנוכחי בכל הנוגע ליחסיה עם סין, ראוי שישראל תנסה לגשר על הפערים בין בייג'ינג לוושינגטון בדיפלומטיה שקטה. בכל מקרה, היא תצטרך להבטיח לממשל האמריקאי כי תתחשב בחששותיו, אך בו בעת להדגיש כי האינטרס שלה קודם לזה של ארה"ב.


1970-1950: אור אדום


אף שארה"ב נתפסת כיום כידידתה של ישראל וכתומכת העיקרית שלה, יחסה לישראל (וליהודים בכלל) היה אמביוולנטי במשך ההיסטוריה, ובמידה מסוימת נותר כזה עד ימינו. בסוף שנות הארבעים התנגדו רבים בארה"ב – בפרט מזכיר המדינה דאז הגנרל ג'ורג' מרשל ומחלקת המדינה – להקמתה של מדינת ישראל והזהירו כי אם אכן תקום, היא תהיה מבודדת בין אומות העולם. וושינגטון אמנם הכירה בישראל מיד אחרי הקמתה, אולם "דה פקטו" בלבד; רק ב-31 בינואר 1949, כעבור כשמונה חודשים, הכירה בה "דה יורה", אחרי כמה מדינות אחרות. הראשונה דווקא הייתה ברה"מ, שעשתה זאת יומיים אחרי הכרזתה.[3]


גם אחרי כינון יחסיה עם ישראל, ולמרות המלחמה שהתנהלה בין ישראל למדינות ערב והאיום הביטחוני הבלתי פוסק אחריה, ארה"ב הטילה אמברגו נשק על ישראל ומנעה ממנה אמצעי הגנה, כולל ממקורות באירופה שנחשבו "מאגרים" של נאט"ו. לימים, אותה ארה"ב, שהטילה אמברגו נשק על סין בשנות החמישים, השישים והשבעים, עודדה את ישראל לסייע לה להפר אותו כאשר הדבר שרת את האינטרס שלה נגד ברה"מ (ראו להלן).


ישראל הכירה בסין ב-9 בינואר 1950 – הראשונה במזרח התיכון והשביעית בעולם הלא-קומוניסטי לעשות זאת. ירושלים, שבאותה תקופה ניסתה להימנע מהזדהות עם אחד הגושים ומעולם לא הכירה ב"רפובליקה הסינית" שנסוגה לטייוואן, ראתה בהשתלטות הקומוניסטית על סין עובדה מוגמרת, מעשית וחוקית.

 

ביולי 1951 הודיע ראש הממשלה ושר החוץ של סין לשגריר הסובייטי בבייג'ינג כי ארצו אינה מתכוונת לכונן יחסים עם ישראל מחשש לתגובת מדינות ערביות ומוסלמיות

 

וושינגטון הסתייגה, בלשון המעטה, מהצעד של ישראל, שלא תואם עמה. לכאורה, ההקשר הרחב להסתייגותה המיידית של ארה"ב מקשרים בין ישראל וסין היה ראשיתה של המלחמה הקרה והאיבה לברה"מ, וכן חששותיה מ"שמאלניותה" של ישראל. חוסר ההסכמה לגבי הצעד הישראלי התחזק עם פרוץ מלחמת קוריאה ביוני 1950, ועוד יותר כאשר סין התערבה במלחמה באוקטובר 1950.


הכרתה של ישראל בסין ומגעים שהתקיימו בין הצדדים במספר בירות אירופיות לא הובילו לכינון יחסים דיפלומטיים בין השתיים. למעשה, מסמכים מעידים שכבר ביולי 1951 הודיע ג'ואו אן-לאי, ראש הממשלה ושר החוץ של סין, לשגריר הסובייטי בבייג'ינג כי ארצו אינה מתכוונת לכונן יחסים עם ישראל בשל ההשפעה המזיקה של קשר כזה על עתיד יחסיה עם מדינות ערביות ומוסלמיות.[4] במקביל, ארה"ב – שלא ידעה שסין אינה מעוניינת ביחסים עם ישראל – הפעילה לחץ כבד על ישראל, שגבל באיומים (כולל על דיפלומטיים ישראלים בוושינגטון) להימנע מכינון יחסים עם בייג'ינג.[5] כמה מבכירי משרד החוץ בישראל, שגם הם לא ידעו על החלטתה של בייג'ינג, שללו בחריפות את מדיניות ארה"ב כלפי סין וראוּהַ כשגיאה מדינית חמורה.[6] הם צדקו.


מדינות מערביות אחרות הסתייגו מגישתה האנטי-סינית של ארה"ב. בריטניה הכירה בסין כבר ב-1950, ברמת מיופי כוח, וב-1954 הקימה שגרירות. גם ארצות סקנדינביה כוננו יחסים עם סין: שוודיה, פינלנד ודנמרק ב-1950 ונורבגיה ב-1954.

מצבה של ישראל היה שונה. הסיכויים ליחסים רשמיים בין ירושלים ובייג'ינג פחתו ככל שתלותה הכלכלית של ישראל בארה"ב ובקהילה היהודית שלה גברה, ככל שהברית הסינו-סובייטית התחזקה וככל שסין הרחיבה את יחסיה עם ארצות ערב והאסלאם. למעשה, איבת סין לישראל התחזקה עוד יותר בעקבות מספר אירועים: הפיצוץ בנציגות ברה"מ בתל אביב ב-1953;[7] הוועידה האפרו-אסיאנית בבנדונג, אינדונזיה, באפריל 1955, במסגרתה סין יצרה קשר ראשון עם כמה ממדינות ערב (מצרים וסוריה) ונחשפה לראשונה לבעיה הפלסטינית; השתתפותה של ישראל לצד בריטניה וצרפת בהתקפה על מצרים באוקטובר 1956, אותה בלמה ארה"ב; קשרי סין עם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) וביקור משלחת מטעמו בבייג'ינג ב-1965; ולבסוף, הרדיקליזציה של "מהפכת התרבות" (1969-1966) ומלחמת ששת הימים ביוני 1967 – כל אלה גרמו לסין לפקפק בזכותה של ישראל להתקיים, לא בפומבי אבל במשתמע.[8]


מהמחצית השנייה של שנות השישים, סיפקה סין נשק קל והדרכה צבאית ואידיאולוגית לארגונים הפלסטיניים שפעלו נגד ישראל.[9] ארה"ב כבר הייתה מסובכת בווייטנאם, אשר קיבלה אף היא סיוע צבאי מסין, ורק אז החלה לספק נשק בכמויות משמעותיות לישראל. לא היה זה תהליך חד-צדדי: אף שמקורות אמריקאיים נוטים להכחיש זאת,[10] ישראל העבירה לארה"ב נשק וטכנולוגיות צבאיות סובייטיות מתקדמות שלא היו ברשותה לפני כן, ואשר תרמו רבות לשמירת מאזן הכוחות בינה לבין ברה"מ. יש הסבורים שהנשק והמידע שישראל העבירה לארה"ב עלו על עלויות הסיוע שקיבלה מארה"ב. יחסים רשמיים בין סין וישראל נראו בסוף שנות השישים רחוקים מאי פעם – אלא שבתוך עשור חל שינוי.


1990-1970: אור ירוק


בסוף שנות השישים הגיע הסכסוך הסינו-סובייטי לשיאו בשורה של תקריות אלימות לאורך הגבולות, בדיוק כאשר ריצ'רד ניקסון נבחר לנשיא ארה"ב והתחייב להוציא את ארצו מווייטנאם ולשפר את היחסים עם בייג'ינג. על רקע זה הגיעה ארה"ב למסקנה שיש צורך לחזק את סין, שנתפסה אז כאיום משני, נגד ברה"מ, שנתפסה אז כאיום עיקרי. כדי למשוך את הסינים לצד שלה ולדאוג שיוכלו להתמודד מול הצבא הסובייטי, עודדה ארה"ב בחשאי מכירת נשק מישראל לסין.


סין נחלשה מאוד צבאית מאז שנותקה בקיץ 1960 מאספקת הנשק הסובייטי, מה שאילץ אותה להתבסס על כלי נשק מיושנים מייצור מקומי ועל "הנדסה לאחור" (reverse engineering). חרף הסכסוך הסינו-סובייטי, נשק מערבי לא היה זמין לסינים לרכישה כתוצאה משורה ארוכה של מגבלות גיאופוליטיות, משפטיות וטכניות (כלי נשק ותחמושת מערביים לא תאמו לארסנל הסיני). עובדה זו פתחה צוהר לקידום היחסים עם ישראל.

 

במסגרת הניסיונות להחליש את ברה"מ, בכירים אמריקאים שהגיעו לבייג'ינג בשנות ה-70' המליצו לסינים לרכוש נשק וטכנולוגיה צבאית מישראל ואפילו לכונן עמה יחסים דיפלומטיים

 

באוקטובר 1971 התקבלה סין לאו"ם (וטייוואן סולקה ממנו) והחלו יחסים בלתי פורמליים בין סין לארה"ב. מי שהציע לראשונה לסין לרכוש נשק בישראל היה כנראה הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי האמריקאי, אשר ביקר בסין "בחשאי" ביולי 1971. הביקור, שהתפרסם כמעט מיד, התקיים כשנתיים אחרי העימותים הצבאיים החמורים ביותר בין ברה"מ וסין ב-1969, שבהם נהרגו מאות בשני הצדדים. באותה עת נזקקה סין בדחיפות לנשק מתקדם כדי להתמודד עם ברה"מ, בפעם הראשונה מאז נוסדה הברית ביניהן.


בניגוד למדינות אחרות, ישראל לא היתה מוגבלת במכירת נשק לסין. התנגדות סובייטית לא היתה אפקטיבית מכיוון שבתקופה זו כבר לא היו יחסים דיפלומטיים בין המדינות. במישור המשפטי, ישראל לא היתה כבולה תחת אמנות שהגבילו מדינות מערביות אחרות (דוגמת אמנת COCOM). וחשוב מכל, במשך השנים ישראל צברה מאגר אדיר של נשק שלל סובייטי, בחלקו חדש לחלוטין, שאותו גם שדרגה משמעותית. לאור כל אלה, ממשלת ישראל היתה פתוחה לאפשרות למכור נשק, חלקי חילוף וטכנולוגיה צבאית לסין.[11]


אחרי הגעת ניקסון לבייג'ינג בפברואר 1972, ובמשך שאר העשור, ביקרו שורה של דמויות אמריקאיות בכירות בתחומי החוץ והביטחון בסין, בהן ג'יימס שלזינגר, דונלד ראמספלד, הארולד בראון, זביגנייב בז'ז'ינסקי וראשי ועדות בסנאט וחבריהן. כולם המליצו לסינים לרכוש נשק וטכנולוגיה צבאית מישראל ואפילו לכונן איתה יחסים דיפלומטיים.[12]


בפברואר 1979 יצאה לסין משלחת ישראלית עם בכירי משרד הביטחון, המוסד, והתעשיות הצבאיות. הם טסו במטוסו הפרטי של איש העסקים שאול אייזנברג, שנמלט מאירופה ערב מלחמת העולם השנייה לשאנגחאי ומשם ליפן, צבר הון רב מעסקים במזרח אסיה, כולל בסין – וקשר ככל הנראה קשרים עם ההנהגה המקומית. אף שלא עסק בכך קודם לכן, אייזנברג שימש איש הקשר והמתווך בעסקאות הנשק של ישראל עם סין, שרובן התרחשו בשנות השמונים. עסקאות אלה, בהיקף של מיליארדי דולרים, יצרו בסין קבוצות אינטרס להידוק הקשרים עם ישראל, ויצקו את הבסיס לכינון יחסים דיפלומטיים.[13] אבל ב-24 בינואר 1992, כאשר אלה כוננו רשמית, עמדת ארה"ב כלפי סין – וגם כלפי יחסי ישראל עמה – כבר התהפכה.


1990 ואילך – האור מתחלף שוב לאדום

ביקור רה"מ נתניהו בסין, 2013 | צילום: אבי אוחיון, לע"מ

ההקצנה בעמדת ארה"ב כלפי סין בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים הובילה לשינוי גם בגישתה כלפי יחסי ישראל-סין. אם עד אז עודדה וושינגטון את קשרי המסחר והביטחון בין השתיים, הרי שבתקופה זאת החלה ארה"ב להתייחס אליהם בחשדנות, ואף בעוינות, גוברת.


השינוי בעמדת ארה"ב כלפי סין נבע משתי סיבות עיקריות. ראשית, הרג המפגינים בכיכר טייאן-אן-מן ("שער השלום השמיימי") בבייג'ינג ביוני 1989 הבהיר לוושינגטון שטיבו של המשטר הסיני נשאר כשהיה. לאורך אותו עשור ציפו רבים בהנהגת ארה"ב ובאקדמיה שאימוץ מדיניות שוק חופשי וכלכלה קפיטליסטית ינתב את סין לכיוון דמוקרטי. ציפייה זאת נכזבה, מה שהוביל לשורת סנקציות שארה"ב הטילה על סין – בעיקר בתחום הצבאי, אבל גם בתחום המדיני והכלכלי.


שנית, התמוטטות ברה"מ ב-1991 "שחררה" את ארה"ב מהאיום העיקרי עליה – או כך חשבו מנהיגיה. במקביל, הישגיה הכלכליים, הטכנולוגיים והצבאיים של סין, שלא שינתה את אופייה האידיאולוגי והמדיני, יצרו (לפחות בעיני האמריקאים) איום חדש – שהתגבר והפך עם השנים לאיום העיקרי עליה, עד היום. כל אלה השפיעו כמעט מיידית, ובאופן שלילי, על יחסי ירושלים-בייג'ינג, דבר שבא לידי ביטוי בסופו של דבר בהפסקת מכירות של נשק ישראלי לסין, בהקמת מערך פיקוח על ייצוא נשק בכלל ובלחץ אמריקאי למנוע השקעות ונוכחות סיניות בישראל.

 

פרשות הפטריוט, הפאלקון וההארפי שימשו את האמריקאים ללחוץ עוד יותר על ישראל לצמצם את קשריה הצבאיים לסין, בהתאם לאינטרסים של וושינגטון

 

התמוטטות ברה"מ ותחיית רוסיה הביאו לשיקום יחסי בייג'ינג עם מוסקבה בתחום המדיני, הכלכלי והצבאי. כזכור, כל המערכת הצבאית הסינית הייתה מבוססת על טכנולוגיות רוסיות והיה קל וזול יותר לחדש את הרכש הצבאי מרוסיה. וכך היה, אם כי לא לחלוטין: נשק רוסי החל לזרום לסין (שכעת היו לה האמצעים הכלכליים והכספיים לשלם עבורו), אלא שזאת כבר השתמשה, לפחות באופן חלקי, בנשק ברמה טכנולוגית גבוהה שרוסיה לא יכלה, או לא רצתה, לספק; ישראל יכלה וגם רצתה.


על אף שמכירות הנשק של ישראל לסין הצטמצמו מאוד עם חידוש קשרי בייג'ינג ומוסקבה, סין הייתה (ועדיין) מעוניינת בנשק ישראלי חדשני. הבעיה היתה שארה"ב, שבעבר עודדה את ישראל למכור נשק לסין כדי שישמש אותה נגד ברה"מ, התנגדה כעת. וושינגטון הפעילה לחץ כבד על ישראל להימנע ממכירת נשק לסין, שבא לידי ביטוי בעיקר בשלוש פרשות.[14]


הפרשה הראשונה היתה טענה מצד הממשל האמריקאי שישראל העבירה בחשאי לסין טכנולוגיות אמריקאיות אשר שולבו בטיל נגד טילים "פטריוט", שנמסר לישראל.[15] טיל זה הופעל לראשונה על ידי ישראל וערב הסעודית בהצלחה מוגבלת נגד הטילים ששיגר סדאם חוסיין מעיראק במלחמת המפרץ הראשונה, בתחילת 1991. הטענה האמריקאית כלפי ישראל היתה משוללת כל יסוד ונבעה בחלקה ממאבקים ביורוקרטיים פנימיים באשר לגורם האחראי על ייצוא נשק אמריקאי. ועדת בדיקה אמריקאית הוכיחה את צדקת ישראל, אבל המגמה של יחסי ארה"ב-ישראל בכל הנוגע לסין לא השתנתה.[16]


הפרשה השנייה היא עיסקת מכירת ה"פאלקון" (Phalcon), מערכת התראה ושליטה מוטסת מתוצרת ישראל, שלא היו בה רכיבים אמריקאיים. מערכת זאת ניתנת להרכבה על מטוסים שונים ובעבר הורכבה על מטוסי בואינג 707 שישראל מכרה למדינות אחרות. הסינים רצו לרכוש מערכת כזאת, בשווי של כ-250 מיליון דולר (אשר שולמו מראש) והתכוונו לקנות עוד שלוש אם יהיו מרוצים ממנה. עם זאת, הם דרשו שהמערכת תורכב על מטוס רוסי מדגם IL-62, אותו נאלצה ישראל לרכוש מרוסיה, שכעת הייתה מעורבת גם כן בעיסקה.[17]


ארה"ב לא התנגדה כאשר התחיל המשא ומתן בין ישראל וסין על העיסקה, אולם כאשר המגעים בין סין וישראל התקדמו, וושינגטון נעמדה על רגליה האחוריות. אנשי הנספחות הצבאית האמריקאית איתם נפגשתי בהונג קונג ובבייג'ינג, לשיחות מקצועיות בשנות התשעים, מחו קשות על מכירת הפאלקון לסין. לדעתם, המערכת עלולה הייתה לערער את מאזן הכוחות במיצרי טייוואן, וגם לפגוע בכוחות ארה"ב במקרה של עימות צבאי עם סין.

 

תחת לחץ אמריקאי כבד, ישראל נאלצה לבטל את מכירת הפאלקון לסין, להחזיר את המקדמה שקיבלה ולשלם לבייג'ינג פיצויים בגובה מאה מיליון דולר

 

בתגובה, ציינתי בפני אנשי הנספחות האמריקאים כי ה"פאלקון" מוגדרת כמערכת הגנתית. כאשר ארה"ב מכרה לערב הסעודית מערכות התראה ושליטה מוטסות כאלה ב-1981, חרף התנגדות ישראל, טענו האמריקאים כי אלה מערכות "הגנתיות".[18] הוספתי שמערכת פאלקון אחת לא תשנה את מאזן הכוחות הצבאי בין סין וטייוואן, וכי אם ישראל לא תמכור את המערכת הזאת, סין תקנה אותה מרוסיה או תייצר אותה בעצמה בעתיד. האמריקאים השיבו כי אין בעיה שהסינים ירכשו את המערכות ממוסקבה כי "המערכות הרוסיות אינן כה מתוחכמות כמו הישראליות". עוד הדגשתי שרכישת ה"פאלקון" אינה אירוע חד פעמי אלא המשכי, שיכלול במשך השנים גם הספקת חלקי חילוף ותיקונים, מה שיקנה לישראל נוכחות בתעשיות הצבאיות הסיניות (כמו בשנות השמונים) ויתרון מודיעיני ישראלי שארה"ב היתה יכולה להיות שותפה לו.


דבר לא עזר וישראל נאלצה, תחת לחץ אמריקאי כבד, לבטל את המכירה, להחזיר את המקדמה הסינית ולשלם גם פיצויים בגובה מאה מיליון דולר. ואם לא די בכך, גם העיתוי היה אומלל: ההכרזה הישראלית יצאה ימים ספורים אחרי ביקורו בישראל של ג'יאנג דזה-מין, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסינית ונשיא סין – הראשון מסוגו וגם האחרון עד כה – שבו הובטח לו כי העיסקה תקויַם.


לכאורה, הסינים גילו הבנה לביטול והאשימו את ארה"ב ולא את ישראל, תוך כדי שימוש באחד מערכי המסורת הסינית לפיו אח צעיר חייב להישמע לאח בכור. אולם יחסי ישראל-סין נפגעו לזמן ארוך ומשגריר ישראל בסין דאז, יצחק שלף, נמנעה הגישה להנהגה הבכירה ואפילו לפקידות הבכירה. סין אכן רכשה מטוסי התראה ושליטה מרוסיה ובסופו של דבר פיתחה אותם בעצמה, באיכות שאינה נופלת מזו של ישראל.

מל"ט מסוג הארפי בתצוגה בסלון האווירי בפריז, ב-2007 | Photo: Jastrow (Wikipedia, public domain)

הפרשה השלישית נוגעת למכירת המטוס הזעיר ללא טייס הישראלי ההתקפי מסוג "הארפי" בשנות התשעים. כעשור לאחר המכירה נודע לוושינגטון כי סין החזירה חלק מהמזל"טים הללו לישראל,[19] לטענתה לצורך תחזוקה – אך לטענת ארה"ב, לצורך שדרוג. תהא הסיבה אשר תהא, אף שגם בו אין רכיבים אמריקאיים, וושינגטון דרשה מישראל להפסיק כל קשר עם סין בנושא ה"הארפי" וככל הנראה, המזל"טים אכן הוחזרו לסין כלעומת שבאו.[20]


לפרשות אלה היו תוצאות מרחיקות לכת. מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') עמוס ירון, נאלץ להתפטר מתפקידו ב-2005 אחרי שהאמריקאים טענו ששיקר להם בעיסקות קודמות עם סין. נושא הפיקוח על מכירות נשק עלה לדיון בכנסת, תחת לחץ אמריקאי, וזו חוקקה ב-2007 לראשונה חוק פיקוח על ייצוא נשק. במקביל, נאלץ משרד הביטחון להקים אגף חדש לפיקוח על יצוא ביטחוני (אפ"י), אף שתחום זה כבר היה תחת אחריות האגף לסיוע לייצוא ביטחוני (סיב"ט). מאותו זמן חדלה ישראל למכור נשק וטכנולוגיה צבאית לסין, אף שזו הייתה ועדיין מעוניינת בכך.


אף שהקשרים הצבאיים בין סין וישראל הסתיימו, הקשרים הביטחוניים, הנוגעים לנושאי ביטחון פנים, נמשכו. חברות ישראליות פרטיות בעלות ניסיון בתחום האבטחה הוזמנו לסייע לסין בהכנות לאולימפיאדת בייג'ינג ב-2008 ועשו זאת, אף שארה"ב ניסתה, לשווא, למנוע את פעילותן. כמו כן, "המשטרה העממית החמושה" (PAP) של סין המשיכה לשלוח את אנשיה לאימונים בישראל ומדריכים ישראליים (משטרתיים ופרטיים) המשיכו לאמן אותם בסין.[21] ישראל גם מכרה לסין טכנולוגיות בקרה והאזנה בהקשר של המאבק בטרור.

 

לסינים נוכחות במיזמי תשתית גם במדינות נוספות, בהן ארה"ב. אך אף אחת מהמדינות הללו אינה "זוכה" לאותו לחץ מאסיבי שוושינגטון מפעילה על ישראל

 

באותן שנים גם החלו להתפתח היחסים הכלכליים בין המדינות, אך אלה נתקלו בהתנגדות אמריקאית עזה.[22] וושינגטון טענה כי "הנוכחות הסינית" בנמל חיפה ובמנהרות הרכבת התחתית בתל אביב מהווה סיכון ביטחוני, הן לאוניות הצי האמריקאי שעוגנות לעתים בנמל חיפה והן לישראל, בגלל הקירבה למתקני חיל הים וכן לבסיס הקריה בתל אביב. כך גם התייחסו[23] האמריקאים לשלוחה של "הואה-ווי" (Huawei), ענקית היי-טק ששורשיה בצבא הסיני, אשר פועלת ברמת השרון. חלק מההשקעות הכלכליות הסיניות עדיין נמשכות, בעוד אחרות הוקפאו תחת לחץ אמריקאי (למשל, הקמת מתקן התפלה, רכש חברות ביטוח ועוד).


לאור הטענות האמריקאיות, יש להזכיר שקיימת נוכחות סינית, כולל השקעות בנמלים, גם במדינות אחרות (בהן ארה"ב עצמה). עם זאת, אף אחת מהן אינה "זוכה" לאותו לחץ מאסיבי אותו מפעילה וושינגטון על ישראל. לדוגמה, באחרונה הפיג צוות בדיקה מיוחד של משרד ההגנה האוסטרלי חששות מפני ריגול סיני בנמל דארווין, שהוחכר ב-2015 לסין ל-99 שנה.[24]


האמריקאים טרם הציגו בפומבי הוכחות משכנעות לכך שההשקעות של סין בתשתיות בישראל משמשות לריגול נגדם, וספק בעיניי אם יש לוושינגטון מודיעין מוצק ומשמעותי לטענותיהם על ריגול סיני בנמלי חיפה או אשדוד, למשל. יש לזכור גם שאין זו הפעם הראשונה שארה"ב מבססת את מדיניות החוץ שלה על מידע מודיעיני לא מבוסס, או גוזרת ממנו מסקנות שגויות (המקרה המפורסם ביותר הוא, כמובן, ההאשמה על הימצאות "נשק להשמדה המונית" בעיראק, ששימשה להצדקת המתקפה עליה ב-2003). בתגובה לטענות אלה, ניתן גם לטעון מנגד כי בנוסף ליתרונות הכלכליים של שיתוף הפעולה עבור ישראל, למעורבות הסינית כאן עשויים להיות גם יתרונות מודיעיניים עבור המערב.


סיכום והמלצות


ישנן דעות שונות על מדיניותה הרצויה והנכונה של ישראל כלפי סין. דעת הרוב היא שאל לנו לסכן את היחסים המיוחדים עם וושינגטון לטובת הקשרים עם בייג'ינג, ושבבחירה בין השתיים יהיה על ישראל לדבוק בראשונה על חשבון השנייה. הסיבות שניתנות הן התלות הצבאית והמדינית של ישראל בארה"ב; היקפה והשפעתה של הקהילה היהודית הגדולה שלה (השנייה בגודלה בעולם אחרי ישראל); תמיכתה העקבית (עד היום) של סין בערבים ובפלסטינים, צבאית ואידיאולוגית; העובדה שמאז קבלתה לארגונים בינלאומיים ב-1971, בייג'ינג מעולם לא הצביעה בעד ישראל; וכן אופייה האידיאולוגי והפוליטי.


ישראל אינה היחידה שמתלבטת ומתמודדת עם שאלה זאת: מדינות רבות, בוודאי בעולם השלישי אבל גם במערב, מצויות בדילמות דומות ואינן נכנעות לעמדה האמריקאית. מדינות דוגמת שווייץ, גרמניה ואפילו טאיוואן, המאויימת על ידי סין, מוכרות לה טכנולוגיות שישראל "מנועה" למכור לה. לכולן יש אינטרסים ובכולן יש לסין השקעות בתשתיות ובנמלים וקשרים מסחריים וטכנולוגיים (כולל בארה"ב). אולם הלחץ האמריקאי על ישראל בנושא סין חזק לאין ערוך מאשר על מדינות אחרות (כולל טייוואן), בעיקר בגלל התלות הצבאית והמדינית של ישראל בארה"ב. גם טענת ארה"ב שהיא "מבינה את סין", בעוד שישראל איננה, אינה נכונה בעליל.[25]

נושאת מטוסים אמריקאית סמוך לווייטנאם, 2018 | Photo: U.S. Navy photo by Mass Communication Specialist 3rd Class Devin M. Monroe/Released (CC BY-SA 2.0)

למעשה, ארה״ב מחזיקה בעמדה בלתי מתפשרת לפיה חיזוק הקשרים בין ישראל לסין הוא רע לישראל ורע לארה״ב, ואת ההערכה הזו יש לבחון ולא לקבל בהכנעה. מאז מלחמת העולם השנייה, ואף לפניה, צברה ארה"ב רשימה ארוכה של כישלונות, מחדלים ואי הבנות במדיניות החוץ שלה. די להזכיר כמה דוגמאות, מווייטנאם דרך איראן, אפגניסטאן ועיראק.


יתר על כן, במספר מקרים בעבר התעלמה ישראל מדרישות ארה"ב – ולא רק שהדבר לא פגע ביחסים ביניהן, אלא שהסתבר שישראל צדקה. כך, למשל, בעצם הקמת המדינה ב-1948, באזהרה לישראל שלא תיזום מתקפת-מנע ביוני 1967, בהקרבת השאה של איראן על מזבח ח'ומייני ב-1979, בהתנגדותה להפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 והסתייגותה מתקיפת הכור הסורי ב-2007[26] ולחוק החלת הריבונות הישראלית על רמת הגולן ב-1981. בכל המקרים הללו עמדה ישראל על דעתה בנחישות.[27] ההיסטוריה היא מורת דרך.


לאור נתונים אלה צריכה ישראל להמשיך ביחסיה עם סין, תוך כדי תמרון בין האינטרסים של וושינגטון ובייג'ינג ואימוץ גישה זהירה אך עצמאית. יש לקחת בחשבון שארה"ב אמנם חשובה לישראל, אבל ישראל גם חשובה לארה"ב. בארה"ב יש נטייה להשכיח את התרומה הישראלית לביטחונה ולהתעלם ממנה בכל מה שקשור להיכרות עם נשק וציוד צבאי סובייטיים ולמאמצי ישראל לבלימת החדירה של ברה"מ למזרח התיכון. יחסי ישראל-ארה"ב בשום אופן אינם חד צדדיים.

 

אין לי ספק שאם ארה"ב תתחייב באופן שאינו משתמע לשתי פנים למנוע את הגרעין האיראני – ישראל תסכים לצמצם את הנוכחות הסינית בשטחה. אך התמורה חייבת להיות מחויבות אמריקאית

 

על רקע זה, את מדיניות ישראל של "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך", יש לממש בתבונה, בתחכום ובוויתור מינימלי. ישראל אינה חייבת להיות כדור משחק פסיבי בין סין וארה"ב; היא יכולה לנסות ולהציע כללי משחק באופן אקטיבי. אחד הערכים המשותפים למסורת הסינית ולמסורת היהודית הוא "דרך האמצע" או "שביל הזהב". המחשבה הסינית אינה בנוסח "או-או", אלא "גם וגם".[28] ישראל אינה צריכה לוותר על אחת מהשתיים. אף שיש בארה"ב גורמים הטוענים שישראל אינה מבינה את כוונותיה של סין, על ישראל לבחור את הדרך שלה בעצמה.

מעבר לכך, היא אף יכולה להציע לגשר בין השתיים באמצעות הקמת מנגנונים לדיון מדיני ואקדמי משותף. דיון כזה יעסוק ביתרונות של שיפור יחסה של ארה"ב לסין בכלל, ובהשלכותיו על יחסיה של ישראל ובעלות ברית אחרות עם סין, בניסיון למנוע עוד שגיאה אמריקאית – שעלולה להיות החמורה בתולדותיה במבט לעתיד. לארה"ב אין מונופול על הדרך "הנכונה" לנהל יחסים עם סין, ולא יזיקו לה קצת צניעות ונכונות לשמוע מאחרים מפעם לפעם.


באופן קונקרטי, ניתן להשוות בין יחסה של ארה"ב לסין ויחסה של ישראל לאיראן. לכאורה, אין כל קשר בין שני המקרים, אבל בשניהם מדובר במה שנראה לעתים כמו אובססיה. אם המאבק בסין אכן כה חשוב לארה"ב והמאבק בגרעין האיראני כה חשוב לישראל, אין לי ספק שאם ארה"ב תתחייב באופן שאינו משתמע לשתי פנים למנוע את הגרעין האיראני – ישראל תסכים לצמצם את הנוכחות הסינית בשטחה. אחרי הכל, סין היא אחת התומכות העיקריות של איראן ובמשך שנים הייתה עוינת לישראל. אך התמורה חייבת להיות מחויבות אמריקאית.


בשורה התחתונה, ברור לכל שישראל יכולה להמשיך ולהתקיים בלי סין – אבל בלי ארה"ב יהיה לה קשה. עם זאת, אין פירוש הדבר שעליה להישאר פסיבית במשולש היחסים עם וושינגטון ובייג'ינג, כיוון שכניעה לתכתיבים האמריקאיים רק תביא להמשך הלחץ. תחת זאת, על ישראל להבהיר לממשל כי היא קשובה לדאגותיו, אך עליה לפעול להבטחת האינטרסים שלה. אף שטווח הפעולה של ישראל מוגבל, עדיף ליזום, לקדם דיאלוג ולהפגין עמוד שדרה בנושא רגיש זה, מאשר להיכנע מראש ולהיסחף אחר ההתפתחויות.

 

יצחק שיחור הוא פרופסור אמריטוס מהמחלקות למדע ומדינה וללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה. בעבר שימש, בין השאר, ראש המכללה האקדמית תל חי, דיקן הסטודנטים באוניברסיטה העברית ומנהל אקזקוטיבי של מכון טרומן לקידום השלום באוניברסיטה העברית. את הדוקטורט קיבל מבית הספר לכלכלה ומדע המדינה של אוניברסיטת לונדון. לפני יותר מחמישים שנה הקים בחטיבת אמ"ן מחקר את המדור שעוסק בסין.



הערות:


[1] CIA Special Estimate, “Probable Developments in the World Situation through Mid-1953,” 24 September 1951 (released 10 June 1997), EO-1993-00518, p. 20.


[2] דובי בן גדליהו, "ישראל היא כלי משחק ייחודי בין המעצמות סין וארה"ב", גלובס, 17 אוגוסט 2020; אלון פנקס, "המשבר המתמשך ביחסי ארה"ב-סין מהווה מלכודת לישראל", הארץ, 21 ביולי 2021; שלום סלומון ואלד, "עלייתה של סין, היריבות מצד ארצות הברית וההשלכות על ישראל", אתגרי מדיניות, ירושלים: המכון למדיניות העם היהודי, פברואר 2020.

[3] Gabriel Gorodetsky, “The Soviet Union’s Role in the Creation of the State of Israel,” Journal of Israeli History, 22, No. 1, 2003, pp. 4-20.


[4] “From the Diary of N. V. Roshchin: Memorandum of Conversation with Chinese Premier Zhou Enlai on 24 July 1951,” July 27, 1951, History and Public Policy Program Digital Archive, AVPRF. Available at: http://digitalarchive.wilsoncenter.org/document/118735.


[5] Yitzhak Shichor, “The US Role in Delaying Sino-Israeli Relations: Two’s Company, Three’s a Crowd,” Jewish Political Studies Review, Vol. 22, Nos. 1-2, Spring 2010, pp. 7-32.

[6] דוד הכהן, עת לספר, תל אביב: עם עובד, 1974, ע"ע 256-254.

[7] נתי קנטורוביץ', "הפיגוע בצירות הסובייטית בתל אביב, פברואר 1953", זמנים: רבעון להיסטוריה, גיליון 116, ע"ע 77-66.

[8] Yitzhak Shichor, The Middle East in China’s Foreign Policy 1949-1977, Cambridge: Cambridge University Press, 1979, pp. 140-141, notes 133, 134.

[9] Yitzhak Shichor, “The Palestinians in China’s Foreign Policy,” in Chün-tu Hsüeh (ed.), Dimensions of China’s Foreign Relations, New York: Praeger, 1977, pp. 156-190.

[10] ראו גם: עוזי עילם, קשת עילם: הטכנולוגיה המתקדמת - סוד העוצמה הישראלית, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2009. תחילה, בשנות השמונים, ארה"ב הכחישה כל קשר צבאי עם סין מחשש לתגובה סובייטית; משנות התשעים הכחישה את הקשר הצבאי הישראלי עם סין על רקע איבתה לסין.

[11] ראו ארבעה מאמרים על קליטה, שדרוג והסבה של טנקים סובייטיים בישראל: שריון, מס' 8, מאי 2000, ע"ע 32-16.

[12] Yitzhak Shichor, “Proxy: Unlocking the Origins of Israel’s Military Sales to China,” The Asia Papers, No. 3, Center for International and Regional Studies, Georgetown University, 2020.

[13] Shira Efron and Andrew Scobell et al., A, The Evolving Israel-China Relationship, Santa Monica, CA: RAND Corporation, 2019, pp. 15-17.

[14] Yitzhak Shichor, “The U.S. Factor in Israel's Military Relations with China,” China Brief (Washington: The Jamestown Foundation), Vol. V, Issue 12, 24 May 2005, pp. 7-9.

[15] D. A. Fulghum, ‘Defense Department Confirms Patriot Technology Diverted’, Aviation Week and Space Technology, Vol. 138, No. 5, 1 February 1993, pp. 26-27; P. Raman Kumaraswamy, “Israel, China and the United States: the Patriot Controversy,” Israel Affairs, Vol. 3, No. 2, Winter 1996, pp. 12-33; Yitzhak Shichor, “Israel’s Military Transfers to China and Taiwan,” Survival, Vol. 40, No. 1, Spring 1998, pp. 68-91.

[16] Sherman Funk, State Department inspector general, interview, The Washington Jewish Week, Mar. 19, 1992; Report of Audit: Department of State, Defense Trade Control, 2-CI-016, U.S. Department of State, Office of the Inspector General, Mar. 1992.

[17] S. Patil Sameer, “Understanding the Phalcon Controversy,” Israel Journal of Foreign Affairs, Vol. 2, No. 2, 2008, pp. 91-98; P. Raman Kumarasway, “Israel-China relations and the Phalcon Controversy,” Middle East Policy, Vol. 12, No. 2, 2005, pp. 93-103.

[18] Arnon Gutfeld, “The 1981 AWACS Deal: AIPAC and Israel Challenge Reagan,” Mideast Security and Policy Studies, No. 157, The Begin-Sadat Center for Strategic Studies, Bar Ilan University, 2018.

[19] Richard Fisher, “China Deploys Drones from Israel,” Washington Times, 2 July 2002.

[20] Ran Dagoni, “Harpy UAV compromise with US: No upgrades for China,” Globes, May 25, 2005.

[21] אבי אשכנזי, "מדריכי מג"ב העבירו קורס קומנדו לסינים", NRG, 8 באוגוסט 2012, https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/393/417.html; J. Lis, “Israeli Police Trained Chinese Counterparts Prior to Olympics,” Haaretz, 28 September 2008. https://www.haaretz.com/1.5038565.

[22] Meir Orbach and Uri Pasovsky, “Chinese Investments in Israeli Tech Mapped," Calcalistech, 18 January 2019, https://www.calcalistech.com/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrint1280/0,16492,3754524,00.html.

[23] “Israel, U.S. near deal to exclude China from Israeli 5G networks: U.S. official,” Reuters, 14 August 2020. https://www.reuters.com/article/us-israel-usa-5g-china-idUSKCN25A2CF

[24] Amy Sinclair, "Controversial 99-year Port of Darwin lease to Chinese company cleared on national security grounds," 9News, 29 December 2021. https://www.9news.com.au/national/china-news-port-of-darwin-lease-to-chinese-company-cleared-by-national-security-committee/293a5f9c-3425-49e8-b037-bd1d43f7bfa4

[25] Efron et al., The Evolving Israel-China Relationship, pp. xiii-xx.


[26] רון פרושאור, באופן לא דיפלומטי: מסביב לעולם בשלושים שנה, ראשון לציון: ידיעות ספרים, עמ' 288-286.


[27] יורם אטינגר, "לחץ אמריקאי – מבחן להנהגה בישראל", דו"ח אטינגר, 4 נובמבר 2021. https://bit.ly/3wh1PgC


[28] Yitzhak Shichor, “Combining Contradictions: Jewish Contributions to the Chinese Revolution,” in: Chih-yu Shih (guest ed.), International Journal of China Studies, Vol. 11, No. 2, December 2020, pp.183-212.