המאמרים המומלצים
  • משה טרדימן

מים סוערים: מאבק המעצמות על ההגמוניה בים האדום

עודכן ב: ספט 2

כל מעצמות העל ורבות מהמעצמות האזוריות בוחשות בשנים האחרונות באזור קרן אפריקה וגם ישראל החלה לגלות בו עניין. עם זאת, בלי שתגבש מדיניות מקיפה וסדורה כלפי האזור ותלמד לעומק את מפת האינטרסים הזרים בו, גוברים הסיכויים לטעויות שיובילו לעימות עם אחת או יותר מהמדינות המעורבות

ספינות הצי האמריקאי והמצרי בתרגיל משותף בים האדום, יוני 2021 | Photo: Official U.S. Navy Page, flickr.com, CC BY 2.0

באוגוסט 2017 חנכה סין בסיס צבאי חדש בג'יבוטי – הראשון שהקימה מחוץ לשטחה בתקופה המודרנית. הבסיס החדש ממוקם קילומטרים ספורים בלבד מבסיס צבאי אמריקאי במדינה הקטנה בקרן אפריקה, שבשטחה פועלים יותר בסיסים זרים מכל מדינה אחרת בעולם. הקמת הבסיס הסיני היתה שלב חדש במאבק בין מעצמות העל על ההגמוניה וההשפעה במרחב הים האדום. זירה זו הצטרפה למאבק הגלובלי בין סין לארה"ב. הוא גם המשכו של המאבק בין סין, מצד אחד, לבין הודו, יפן ובעלות בריתן המערביות, מצד שני, על ההגמוניה במרחב האוקיינוס ההודי.

מאמר זה יתמקד במאבקי הכוח בהם מעורבות סין ובעלת בריתה פקיסטאן במרחב הים האדום מול ארה"ב, הודו, צרפת ויפן. מסיבה זו, מסגרת הדיון לא תכלול את רוסיה, בריטניה, איראן או סעודיה. בנוסף, המאמר יסקור את המאבק בין סין לבין איחוד האמירויות בג'יבוטי ובינה לבין איחוד האמירויות וטייוואן בסומלילנד. לבסוף, המאמר ינסה לבחון מהן ההשלכות של התפתחויות אלה על ישראל.


מטרת המאמר היא להדגיש את החשיבות של מדינות קרן אפריקה להבטחת האינטרסים של מדינת ישראל בים האדום, ואת הצורך שתגבש בהקדם מדיניות ברורה כלפיו – כזו הלוקחת בחשבון את המאבקים בין מעצמות העל והמעצמות האזוריות.


להורדת הגיליון המלא: "אפריקה בין המעצמות"

מגזין_הזירה_גיליון_9_יוני_2021
.pdf
Download PDF • 8.98MB

עשרים שנות אי-יציבות


הים האדום הוא שלוחה של האוקיינוס ההודי, שבינו לבין הים התיכון מחברת תעלת סואץ. מבחינה גיאוגרפית, הים האדום מפריד בין אסיה לבין אפריקה ומהווה נקודת מפגש בין המזרח התיכון לבין קרן אפריקה ומצרים לבין מרחב האוקיינוס ההודי.


מבחינה כלכלית, הים האדום הוא אחד מנתיבי הסחר הימי העמוסים ביותר בעולם. הוא מחבר בין המזרח הרחוק ואפריקה לבין אירופה וצפון אמריקה, ומשמש אחד הערוצים העיקריים לשינוע אנרגיה מהמפרץ הפרסי למדינות אגן הים התיכון ולמדינות המערב. מסיבה זו נודעת חשיבות מיוחדת למצרים, המקשרת בין הים האדום לים התיכון, ולתימן, לג'יבוטי ולסומליה, הממוקמות משני עברי מפרץ עדן ומצרי באב אל-מנדב, בכניסה הדרומית לים האדום.

בעשרים השנים האחרונות הפך מרחב הים האדום לאחד האזורים ה"חמים" והמאוימים ביותר בעולם

בעשרים השנים האחרונות הפך מרחב הים האדום לאזור שבו חופש השיט מאוים על ידי מדינות וקבוצות שונות, וכיום הוא אחד האזורים ה"חמים" ביותר בעולם. מספר גורמים תורמים לכך:


ראשית, סומליה ותימן, הממוקמות משני עברי מפרץ עדן בכניסה לים האדום, הן ישויות לא יציבות שהפכו עם השנים לאכסניה נוחה לצמיחה ופעילות של ארגוני טרור. הבולטים שבהם הם "אל-שבּאבּ" בסומליה ואל-קאעדה בחצי האי ערב (AQAP) שפועל בתימן – שניהם מסונפים לארגון אל-קאעדה. זאת, בנוסף לשלוחות של המדינה האיסלאמית (דאעש) בשתי המדינות. אל-קאעדה בחצי האי ערב ביצע שני פיגועי טרור ימיים: באוקטובר 2000 נגד המשחתת האמריקאית "קול", בעת שתדלקה בנמל עדן, ונגד מכלית הנפט הצרפתית "לימבורג" ב-2002.[1]


הגורם השני הוא שודדי הים הסומאלים שהחלו לפעול באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 מחופי סומליה ושפעילותם כללה, בין היתר, חטיפת מכליות נפט. ייסוד הכוח הבינלאומי של האיחוד האירופי ב-2008 להבטחת פרוזדור לספינות סוחר העוברות בעדן, וכן הקמת כוח שיטור ימי בינלאומי בו לקחו חלק גם הודו, סין, איראן ורוסיה, פגעו בפעילותם – אך לא חיסלה אותה כליל.

מפת מרחב הים האדום | Source: NormanEinstein, Wikimedia, CC BY-SA 3.0 – Saudi Arabia city names removed

הגורם השלישי הוא מלחמת האזרחים בתימן, שפרצה ב-2011. השתלטות החות'ים השיעים, הנתמכים בידי איראן, על הבירה צנעאא' בינואר 2015 הובילה להתפטרותו של נשיא המדינה, עבד רבה מנצור האדי, שנתמך על ידי סעודיה. כיבוש הבירה הוביל גם לפתיחת מבצע "סופה נחרצת" (Decisive Storm) במארס 2015 על ידי סעודיה ובעלות בריתה. מטרת המבצע, שנמשך עד היום, היתה להדוף את החות'ים ולהחזיר את השלטון במדינה לידי ממשלת האדי. החות'ים עדיין שולטים על חלקים גדולים מתימן ומאיימים על חופש השיט בים האדום על ידי חטיפת כלי שיט, הטמנת מוקשים ימיים והפעלת סירות נפץ הנשלטות מרחוק נגד מטרות צבאיות ומסחריות, כולל מכליות נפט.[2]


2017 היתה שנת מפנה במרחב הים האדום: ביוני נותקו היחסים בין קטר לבין סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים, ובאוגוסט נחנך הבסיס הצבאי הראשון של סין מחוץ לשטחה בג'יבוטי. אירועים אלה, יחד עם הצורך להיאבק נגד האיומים על חופש השיט בדרום הים האדום ולהיאחז במדינות הממוקמות לחופו המערבי, השתלבו במאבק האזורי והבינלאומי על ההגמוניה וההשפעה במדינות הגובלות בחופו המערבי של הים האדום.


אגן הים האדום בין המעצמות


מתום המלחמה הקרה ועד תחילת שנות האלפיים, ארה"ב הייתה המעצמה הימית הדומיננטית באוקיינוס ההודי ועשתה שימוש בעליונותה במרחב זה כדי להבטיח את נתיבי הסחר ואת אספקת האנרגיה שלה. היא גם ניצלה אותה כדי להתערב צבאית בכוויית, סומליה, עיראק ואפגניסטאן. לצידה ניצבו בעלות בריתה, הודו, בריטניה וצרפת – בעלות מושבות ובסיסים צבאיים באוקיאנוס – ואוסטרליה.


סין החלה לבסס את השפעתה באוקיינוס ההודי בראשית המאה ה-21. דו"ח פנימי תחת הכותרת "עתיד האנרגיה באסיה", שהוכן בשנת 2005 על ידי משרד ההגנה האמריקאי, תיאר כיצד סין רוקמת קשרים אסטרטגיים ומקימה בסיסים לאורך נתיבי הסחר הימי מהמזרח התיכון לים סין הדרומי. זאת, במטרה להגן על האינטרסים האנרגטיים שלה ולשרת מטרות ביטחוניות רחבות יותר.[3]

הנוכחות הסינית באוקיינוס ההודי התחזקה עוד יותר לאחר פרסום "יוזמת הדרך והחגורה"

הדו"ח עשה שימוש לראשונה במונח אסטרטגיית "מחרוזת הפנינים" (String of Pearls) לתיאור האסטרטגיה הסינית באוקיינוס ההודי. על פי הדו"ח, זו כוללת הקמת בסיס ימי בנמל גואדאר שבפקיסטאן, הצבת תחנות האזנה בגואדאר לניטור כלי השיט העוברים במצרי הורמוז ובים הערבי, וכן חיזוק קשריה של בייג'ין עם בנגלדש והקמת נמל מכליות בצ'יטאגונג, עיר הנמל המרכזית במדינה.[4]


בדצמבר 2008 החלו ספינות מלחמה סיניות להפגין נוכחות באוקיינוס ההודי כדי להילחם בשודדי הים הסומאלים, שבאותה עת היו בשיא פעילותם. הנוכחות הסינית באוקיינוס ההודי התחזקה עוד יותר לאחר פרסום "יוזמת הדרך והחגורה" (BRI) על ידי נשיא סין, שי ג'ינפינג, ב-2013. מטרת התכנית היא ליצור רשת קשרים כלכליים ופוליטיים ביבשה ובים ("דרך המשי הימית") שבייג'ין ניצבת במרכזם, וכך להשיג שליטה עקיפה בנתיבי הסחר היבשתיים והימיים. זאת, באמצעות כינון סדרה של בריתות ומיזמי תשתית, שיקשרו את סין למערב אסיה ולאירופה ויחזקו אותה כמרכז של קשרי סחר גלובליים.[5] הצי הסיני נדרש לאבטח את דרך המשי הימית באמצעות הקמת בסיסים בנקודות מפתח. בהיבט זה, "דרך המשי הימית" היא מיזם כלכלי-דיפלומטי-צבאי משולב.


מנגד, הודו, יפן, ארה"ב, צרפת ואוסטרליה מנסות לבלום את התחזקות ההשפעה הסינית באוקיינוס ההודי בשלושה מאמצים עיקריים. ראשית, הודו משתפת פעולה עם יפן לבלימת הנוכחות הסינית באוקיינוס. בעשור האחרון, יפן השקיעה רבות בתשתיות באוקיינוס ההודי במסגרת "יוזמת השותפות לתשתיות איכות", עליה הכריזה ב-2015. במסגרת יוזמה זו השקיעה טוקיו בפרויקטים בנמלים ברחבי האוקיינוס ההודי עם הודו כשותפה חשובה. ב-2017 הכריזו השתיים על יוזמה משותפת תחת הכותרת "פרוזדור הצמיחה אסיה-אפריקה" כדי לקשר בין האוקיינוס השקט לאפריקה.[6]


שנית, הודו חתמה על שורת הסכמים לשיתוף פעולה לוגיסטי ימי עם ארה"ב, צרפת ויפן, המאפשרים לספינות המלחמה ההודיות להיכנס ולעשות שימוש בבסיסיהן באוקיינוס ההודי. ב- 2016 חתמה הודו על הסכם שכזה עם ארה"ב, המאפשר לספינות המלחמה שלה להשתמש בבסיס האמריקאי הגדול ביותר באוקיינוס ההודי, באי דייגו גארסיה שבמאוריציוס.


במרץ 2018 חתמו הודו וצרפת על הסכם להרחבת שיתוף הפעולה הצבאי ביניהן באוקיינוס ההודי, אשר פותח את בסיסיהן הימיים ברחבי האוקיינוס ההודי, כולל זה שבג'יבוטי, אחת בפני השנייה.[7] בספטמבר 2020 חתמו הודו ויפן על הסכם המאפשר לספינות המלחמה ההודיות לעשות שימוש בבסיס הצבאי היפני בג'יבוטי ולספינות המלחמה היפניות לעשות שימוש בבסיסים הצבאיים ההודיים במרחב האוקיינוס ההודי.[8]

הודו וסין מתחרות באוקיינוס ההודי בהקמת או חכירת נמלים ובהקמת בסיסים צבאיים

שלישית, הודו, יפן, ארה"ב ואוסטרליה מקיימות תמרונים צבאיים משותפים במרחב האוקיינוס ההודי במסגרת הדיאלוג הביטחוני המרובע והבלתי רשמי שמכונה "הרביעייה" (The Quad). פורום זה מקיים פגישות פסגה, חילופי מידע ותמרונים צבאיים משותפים ומטרתו העיקרית היא להוות משקל נגד לסין באוקיינוס ההודי והפסיפי ולבלום את השפעתה.


ב-12 במארס 2021 נפגשו לראשונה מנהיגי ארבע המדינות לפגישת פסגה מקוונת והתחייבו לפעול כדי להבטיח שבמרחב האוקיינוס ההודי-פסיפי יחולו חוקי המשפט הבינלאומי ושהוא יהיה פתוח וחופשי לשיט. כן הוחלט על שיתוף פעולה בסוגיות הנוגעות לביטחון ימי, ביטחון סייבר, ביטחון כלכלי ועוד.[9] בהמשך למפגש זה, בחודשים האחרונים נערכו מספר תמרונים ימיים משותפים בין הארבע.


אולם, דפוס המאבק והתחרות העיקרי בין הודו לבין סין במרחב האוקיינוס ההודי הוא הקמת או חכירת נמלים או הקמת בסיסים צבאיים. כך, למשל, סין חכרה את נמל גואדאר שבפקיסטאן ל-40 שנה, את נמל האמבאנטוטן שבסרי לנקה ל-99 שנה, חמישית מחוף קמבודיה ל-99 שנה ואחד מאיי המלדיביים ל-50 שנה.


הודו, מנגד, חתמה עם עומאן על הסכם המאפשר לספינות הצי שלה גישה לנמל דוקם, הממוקם מול נמל גואדאר שבפיקסטאן. היא הרחיבה את בסיסיה באיי אנדאמאן וניקובאר וב-2017 חתמה עם סינגפור על הסכם לשימוש במתקניה הימיים.[10] במאי 2018 הסכימו ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, ונשיא אינדונזיה, ג'וקו וידודו, על הרחבת שיתוף הפעולה הביטחוני והימי ביניהן ועל פיתוח נמל ימי אסטרטגי באי סאבאנג שבפתח מצרי מאלאקה, מנתיבי הספנות העמוסים ביותר בעולם.[11]


מאבקי השפעה אלו באוקיינוס ההודי זולגים גם לאגן הים האדום, ובמיוחד לדרומו.


המאבק על ההגמוניה וההשפעה בים האדום


המאבק בין מעצמות העל בזירת הים האדום מתמקד בעיקר בג'יבוטי, מדינה קטנה בקרן אפריקה שאוכלוסייתה מונה פחות ממיליון אזרחים. שילוב של מיקום אסטרטגי ומשטר נשיאותי יציב, שזיהה את ההזדמנות הכלכלית הטמונה בהתעניינות הגוברת של המעצמות בשטחה, הפכו את ג'יבוטי למדינה בעלת מספר הבסיסים הצבאיים הזרים הגבוה ביותר בעולם.


עד ל-2002 שכן בג'יבוטי רק בסיס צרפתי. ב-2001, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, הזמין נשיא ג'יבוטי אסמאעיל עומר גואלה, השולט במדינה מאז 1999, את המעצמות להקים בסיסים צבאיים בשטחה לשם המלחמה בטרור. מאז הפכה החכרת שטחים לטובת הקמת בסיסים צבאיים זרים לאחד ממקורות ההכנסה העיקריים של המדינה.


כיום שוכנים בג'יבוטי בסיס הקבע הגדול והיחיד של צבא ארה"ב באפריקה, שהוקם ב-2002; בסיס צבאי של האיחוד האירופי, שהוקם ב-2008 למאבק נגד שודדי הים הסומאלים; הבסיס הצבאי היפני הראשון והיחיד מחוץ ליפן, שהוקם ב-2011 לאותה מטרה; ובסיס צבאי צרפתי, שהוא הגדול ביותר מחוץ לגבולות צרפת, וכולל גם בסיס צבאי איטלקי ונוכחות של חיילים גרמנים וספרדים.

תמונה: דונלד יאמאמוטו (שלישי משמאל), אז תת עוזר מזכיר המדינה לענייני אפריקה, בפסגת ארה"ב-האיחוד האפריקאי החמישית, ב-2017. ארה"ב מהדקת את מעורבותה |Photo: U.S. Department of State, Flickr.com, State Department Photo/Public Domain

מלבד הבסיס היפני, הנוכחות הזרה בג'יבוטי היתה מערבית באופן בלעדי עד 2017, אז חנכה סין את בסיסה הצבאי הראשון והיחיד מחוץ לשטחה. הבסיס ממוקם בקרבת נמל המכולות דוראלה, שהוא הגדול ביותר באפריקה, כחמישה ק"מ מערבית לבירה. צעד זה של סין שינה את מאזן הכוחות במרחב והניע מדינות נוספות, כמו רוסיה ובריטניה, להיכנס אליו גם כן. כך ניתן האות לפתיחת המאבק על ההגמוניה באגן הים האדום בין מעצמות העל.[12]


בכירים סינים והתקשורת הסינית ניסו תחילה להפיג את חששותיהן של שאר המעצמות מפני כוונותיה של סין וטענו כי זהו בסיס לוגיסטי בלבד, שנועד לתמוך בפעילות שמירת השלום, בפעילות ההומניטארית הסינית באזור, ובפעולות הימיות לאורך חופי סומליה ותימן.[13] עם זאת, מצילומי לווין משנה שעברה עולה כי סין ממשיכה להרחיב את הבסיס כך שיוכלו לעגון בו גם נושאות מטוסים, צוללות גרעיניות וכלי שיט גדולים אחרים.[14]

ב-2018 הלאימה ממשלת ג'יבוטי ללא התראה את נמל דוראלה והעבירה את הזיכיון לניהולו לחברה הסינית – צעד שהדאיג מאוד את ארה"ב ובעלות בריתה

המהלך הסיני עורר חשש בקרב השחקניות האחרות במרחב. יריבותיה האסיאתיות הגיבו בזריזות לצעד: יפן הרחיבה את בסיסה הצבאי במדינה הקטנה[15] ומינתה בספטמבר 2020 כשגרירהּ אליה את אומיו אצוקה, אדמירל בצי ששירת בג'יבוטי. לדברי שר ההגנה היפני, טארו קונו, "מאוד חשוב עבורנו לשלוח שגריר המבין את משימת הכוחות להגנה עצמית [צבא יפן – מ.ט.] בג'יבוטי, הכוללת מאבק בפיראטיות ואיסוף מודיעין".[16] גם הודו הידקה את קשריה עם ג'יבוטי בתגובה לפתיחת הבסיס הסיני: באוקטובר 2017 ערך נשיאה החדש, ראם נאת' קובינד, את ביקורו הראשון מחוץ להודו בג'יבוטי ובאתיופיה.[17]


שנית, בשל קרבתו הגדולה של הבסיס הסיני לבסיס האמריקאי ולנמל הראשי של ג'יבוטי, שבו עוגנות ספינות אמריקאיות ואירופאיות, מדינות המערב חוששות מפני איסוף מודיעין וניסיונות התגרות סיניים. כך, למשל, במאי 2018 התלוננה ארה"ב בפני סין על מספר תקריות שבהן עוורו טייסים אמריקאים שהנחיתו את מטוסיהם בבסיס הצבאי האמריקאי בג'יבוטי באמצעות קרני לייזר שמקורן, לפי האמריקאים, היה בבסיס הסיני, לא הרחק משם.[18]


סיבה נוספת לדאגה עבור האמריקאים הייתה הלאמת נמל המכולות הגדול ביותר באפריקה, נמל דוראלה, על ידי ממשלת ג'יבוטי בפברואר 2018. ב-2008 העניקה ג'יבוטי לחברת DP World האמירתית זיכיון לניהול ולהפעלת הנמל בדוראלה לעשרים שנה, אך ב-22 בפברואר 2018 הכריז משרדו של הנשיא שהוא מסיים באופן מיידי וחד-צדדי את החוזה ומלאים את הנמל.[19] מיד לאחר מכן, העבירה ג'יבוטי את הזיכיון לניהול ולהפעלת הנמל לחברה הסיניתChina Merchants Port Holding Company Ltd.[20] המקרה ממחיש גם את התנגשות האינטרסים בין איחוד האמירויות לבין סין במרחב.


האמריקאים חששו כי מקרה נמל דוראלה עלול להוות תקדים לגירושם מג'יבוטי ופנו לאריתריאה, שהציעה להם בעבר להקים בסיס צבאי בשטחה. ב-22 באפריל 2018 הגיע לאריתריאה דונלד יאמאמוטו, תת עוזר מזכיר המדינה לענייני אפריקה דאז וכיום שגריר ארה"ב בסומליה, להתייעצויות עם בכירים מקומיים. היה זה הביקור הראשון של אישיות אמריקאית רמת דרג במדינה מזה יותר מעשור.[21]


שלום ומלחמה


דווקא החשש של ארה"ב מגירוש מג'יבוטי ובחינת אפשרות העברת בסיסה לאריתריאה תרם לרצונה בהבטחת היציבות האזורית בקרן אפריקה. גם סין, מצדה, מעוניינת ביציבות אזורית, במיוחד לאחר שהתחילה להפיק נפט במדבר האוגדן שבאתיופיה.


לכך נוספו רצונם של ראש ממשלת אתיופיה, אביי אחמד, לבסס את המדינה כמעצמה אזורית ולהבטיח לשם כך גישה אל הים, כאשר הנמלים הקרובים ביותר ממוקמים באריתריאה. במקביל, רצונו של נשיא אריתריאה, איסייאס אפוורקי, להסיר מעל המדינה את הסנקציות שהאו"ם הטיל עליו ולהכניס השקעות למדינה הענייה, דחפה גם אותו לשתף פעולה עם ארה"ב וסין.


כתוצאה מכך, ב-9 ביולי 2018 חתמו אתיופיה ואריתריאה על ההצהרה המשותפת לשלום ולידידות, שבה הכריזו על סיום מצב הלחימה ביניהן ועל חידוש היחסים הדיפלומטיים. הסכם זה היה אות הפתיחה לתהליכי שלום אזוריים בקרן אפריקה, בהם לקחו חלק אתיופיה, אריתריאה, סומליה וג'יבוטי. אלו כללו, בין היתר, הסכם לשיתוף פעולה כלכלי וביטחוני בין אתיופיה, אריתריאה וסומליה; הכרזה על חידוש היחסים בין אריתריאה לבין ג'יבוטי; חתימה על הסכם שלום רשמי בין אתיופיה לאריתריאה בג'דה שבערב הסעודית; וביקורים הדדיים של נשיאי סומליה ואריתריאה.[22]

בשנה האחרונה הגיע גם הסכסוך בן עשרות השנים בין סין לטייוואן לקרן אפריקה, על רקע רצונה של סומלילנד לזכות בהכרה בינלאומית לעצמאותה


עם זאת, הרגיעה באזור היתה קצרת מועד: בנובמבר 2020 פרצה מלחמה הנמשכת עד למועד כתיבת שורות אלה בין ממשלת אתיופיה לבין החזית העממית לשחרור תיגראי (TPLF), המפלגה ששלטה באתיופיה מ-1991 עד 2018. בלחימה משתתפות לצד ממשלת אתיופיה גם אריתריאה וסומליה. במישור האזורי, השלמת מילוי "סכר התחייה" שעל הנילוס הכחול, הפרויקט ההידרו-אלקטרי הגדול ביותר באפריקה, מעלה את המתיחות בין מצרים, סודאן ואתיופיה לנקודת רתיחה.


מקיץ 2018 הפכה גם סומליה למוקד במאבקי הכוח בין סין לארה"ב. זאת, בשל השיפור במעמדה הבינלאומי בעקבות הסכמי השלום האזוריים בקרן אפריקה, להם הייתה שותפה, ובשל מיקומה האסטרטגי במפרץ עדן ובאוקיינוס ההודי.


באוגוסט 2018 הצטרפה סומליה רשמית ליוזמת "החגורה והדרך" הסינית מתוך ציפייה להגדלת ההשקעות הסיניות במדינה ולגידול בסחר בין שתי המדינות. בדצמבר 2018 הכריזה סומליה כי העניקה לסין 31 רישיונות לדיג דגי טונה במימיה. ב-13 במאי 2019 הכריז בנק EXIM הסיני, הנמצא בבעלות ובמימון ממשלת סין ושמטרתו לתמוך בסחר בהשקעות החוץ הסיניות ובשיתוף פעולה כלכלי בינלאומי,[23] כי חתם על הסכם עם ממשלת סומליה. לפי ההסכם, הבנק ילווה לסומליה 200 מיליון דולר לבנייתו מחדש של נמל מוגדישו, ובתמורה ייהנה מזכויות בלעדיות בחופי סומליה ויחזיק בבעלותו חלק מהנמל עד פרעון ההלוואה.


בד בבד, גם ארה"ב נקטה מספר צעדים דיפלומטיים על מנת לבסס את נוכחותה בסומליה, כולל מינויו של יאמאמוטו לשגריר במוגדישו ופתיחתה מחדש באוקטובר 2019 של שגרירותה בסומליה, שעד אז שכנה בניירובי בירת קניה. לארה"ב גם נוכחות צבאית בסומליה של כוחות מיוחדים, המאמנים חיילים סומאלים ומשתתפים לצדם בפעולות נגד ארגון הטרור אל-שבאב.[24]


בשנה האחרונה הגיע גם הסכסוך בן עשרות השנים בין סין לטייוואן לקרן אפריקה, על רקע רצונה של סומלילנד, שהכריזה על עצמאותה מסומליה בשנת 1991, לזכות בהכרה בינלאומית. סומלילנד ניסתה לנצל את רצונן של מעצמות העל והמעצמות האזוריות לבסס את נוכחותן באגן הים האדום, ונשאה ונתנה בשנת 2020 עם בריטניה ומצרים על הקמת בסיס צבאי בשטחה תמורת הכרה בעצמאותה, אך ללא הצלחה.


בשנתיים האחרונות נחלה סומלילנד מספר הצלחות דיפלומטיות במאבקה לזכייה בהכרה בינלאומית. חרף מאמציה של סין לסכל את המהלך, משרד החוץ של טיוואן הכריז ב-1 ביולי 2020 כי חתם עם סומלילנד על הסכם בדבר הקמת נציגויות בשתי המדינות על מנת לקדם שיתוף פעולה בתחומי החקלאות, החינוך, האנרגיה, הדיג, הבריאות, המידע, התקשורת והמכרות.


ב-17 באוגוסט 2020 פתחה טיוואן את נציגותה בהרגייסה, בירת סומלילנד – הנציגות היחידה שלה ברחבי העולם העושה שימוש בשם טייוואן. מבחינת טאיפיי זוהי קריאת תגר נגד בייג'ין, העושה ככל יכולתה על מנת לבודד אותה.[25] במארס 2021 העלו איחוד האמירויות וסומלילנד את דרג היחסים הדיפלומטיים ביניהן, כאשר איחוד האמירויות מינתה את עבדאללה אל-נקבי לשגרירה הראשון בסומלילנד.[26] גם התפתחות זו עלולה להעלות את סין ואיחוד האמירויות על מסלול התנגשות, כשברקע לא פחתה המתיחות סביב נמל דוראלה.


בנוסף, ברבעון האחרון של שנת 2020 החלה גם פקיסטאן, בעלת בריתה של סין ויריבתה של הודו, לבסס את נוכחותה באגן הים האדום. בדצמבר 2020, בעת ביקור של משלחת פרלמנטרית מג'יבוטי בפקיסטאן, אמר יו"ר הסנאט שארצו מעוניינת באימוץ מדיניות מחודשת כלפי אפריקה, על מנת לחזק את קשריה עם כל מדינות היבשת. מסיבה זו, טען, החליטה איסלאמאבאד להגדיל את נציגויותיה הדיפלומטיות ביבשת, בנוסף לפתיחת שגרירות בג'יבוטי.[27] בפברואר 2021 ביקרה ספינה של הצי הפקיסטאני בג'יבוטי ובסודאן כחלק מהפריסה באפריקה.[28]


סיכום


ב-2021 מאיימות מספר התפתחויות באתיופיה על היציבות האזורית בקרן אפריקה כולה, שנסקרו רובן במאמר זה. מעצמות העל והמעצמות האזוריות עוקבות בדאגה אחר ההתפתחויות הללו ומעורבות בהן, כאשר האינטרסים שלהן לעתים משתלבים ולעתים מתנגשים אלו באלו. בינתיים, ג'יבוטי ממשיכה להיות המדינה היציבה ביותר באזור. המעצמות, לרבות רוסיה, מקדישו