המאמרים המומלצים
  • חיים קורן

ח'רטום וירושלים: מ"שלושת הלאווים" ל"כן, אבל"

עודכן ב: ספט 2

סודאן חתמה בשנה שעברה על הסכמי נורמליזציה עם ישראל, ששמו קץ ליותר מחצי מאה של עוינות. אולם מערכות הבחירות התכופות בישראל וממשלת המעבר השברירית בח'רטום, לצד שורה של בעלי אינטרסים אזוריים והתקדמות איטית מהמצופה במגעים, עלולים לעצור את הישגי השנה החולפת. כדי להבטיח את המשך קידום היחסים, על ישראל לפעול בשקט, להימנע ממעורבות בפוליטיקה המקומית בח'רטום, וכמו תמיד – לוודא שמצרים רואה עמה עין בעין

שר המודיעין לשעבר אלי כהן עם נשיא המועצה הזמנית של סודאן, הגנרל עבד אל-פתאח בורהאן, בביקור בח'רטום בינואר 2021 | צילום: נתן מור
שר המודיעין לשעבר אלי כהן עם נשיא המועצה הזמנית של סודאן, הגנרל עבד אל-פתאח בורהאן, בביקור בח'רטום בינואר 2021 | צילום: נתן מור

ב-20 באוקטובר 2020 פרסמו ארה"ב, סודאן וישראל הצהרה משותפת על כינון נורמליזציה ביחסי ח'רטום וירושלים, לאחר מגעים דיפלומטיים אינטנסיביים שהתנהלו בשנה שעברה בין שתי המדינות. עם זאת, התשתית להסכם הונחה מוקדם יותר, והצדדים קיימו מגעים חשאיים גם בשנים שבהן סודאן הגדירה את ישראל כ"מדינת אויב".[1]


מאמר זה ינסה להסביר מדוע ראתה סודאן לנכון לכונן יחסים רשמיים עם ישראל דווקא בעת הזו, ויבחן מה הן התמורות המדיניות והאידיאולוגיות אותן עברה סודאן ואשר הביאו אותה להחלטה זו. טענתו העיקרית של המאמר היא שעל ישראל להיות ערה וקשובה לזרמים הגיאופוליטיים שהניעו את סודאן לבצע צעד זה, לעקוב אחר השחקנים האזוריים שמשפיעים עליה, ולהקפיד על התנהלות זהירה – במישור החשאי והפומבי – כדי שלא לפגוע במאמצים הללו.


להורדת הגיליון המלא: "אפריקה בין המעצמות"

מגזין_הזירה_גיליון_9_יוני_2021
.pdf
Download PDF • 8.98MB

רקע


הטריטוריה שהוגדרה כסודאן היתה בשנים 2011-1916 המדינה הגדולה בשטחה באפריקה. היא קיבלה את עצמאותה בתום השלטון הקולוניאלי הבריטי (הקונדומיניון) ב-1956. אוכלוסייתה שבטית וכוללת דתות וכתות מגוונות וקבוצות אתניות שונות.על הפסיפס העשיר וההטרוגני של החברה במרחב הסודאני ואופייה השבטי-דתי-גזעי מושתתת ההיסטוריה הפוליטית של המדינה. בסודאן שלושה מוקדים גיאוגרפיים, חברתיים ופוליטיים מרכזיים: הצפון, הדרום והמערב. החלק הצפוני, בו מצויה הבירה ח'רטום, הוא המרכז השלטוני, התרבותי והכלכלי והרכב אוכלוסייתו בעיקרו ערבי-מוסלמי.[2] הגזרה הדרומית (כיום דרום סודאן העצמאית), שכמעט כל אוכלוסייתה ממוצא אפריקאי, האמינה בדתות אפריקאיות מסורתיות, אך מהמאה ה-15 מצוי האזור בתהליכי התנצרות ותושביו משתייכים לזרמים כנסייתיים שונים. רובו המכריע של האזור המערבי, שבו מצוי חבל דאר פור, ממוצא אפריקאי אף הוא, ומשלהי המאה ה-16 החל לעבור תהליכי התאסלמות.[3]


ההגמוניה השתמרה באופן מסורתי בידי הערבים המוסלמים מהצפון. האידיאולוגיה גובשה על פי מידותיה והיא זיהתה עצמה כמי שמקורה בחצי האי ערב. באופן זה, מאז כינון מדינת הלאום, התגבשה בסודאן מדיניות שנשאה את פניה למזרח התיכון ולא לסביבתה המיידית באפריקה. תהליך עיצוב האידיאולוגיה והמדיניות שיקף את השסעים הפנימיים העמוקים (דתיים, חברתיים, כלכליים ואתניים) פנימיים ואף הגביר אותם באופן שהקשה לאחותם.[4]

מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום, שנמשכה לסירוגין ועם הפסקות בין 1955 ל-2011, גבתה את חייהם של כשני מיליון בני אדם

מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום, שנמשכה לסירוגין ועם הפסקות בין 1955 ל-2011, גבתה את חייהם של כשני מיליון בני אדם; מיליונים נוספים נפצעו וכארבעה מיליון הפכו לפליטים בארצם או נמלטו למדינות שכנות, בעיקר קניה. האפליה וההדרה של השלטון בצפון כלפי אזרחי דאר פור במערב הבשילו בשנות האלפיים לכדי רצח עם שאליו התלוו מעשי שוד, אונס, ביזה ושריפה. בשיאו, בשנים 2005-2003, נרצחו בין 350 ל-500 אלף דאר פורים, והוא נמשך לסירוגין גם אחר כך. את רצח העם ביצעה מיליציית הג'נג'וויד הערבית, שעבדה בשירות ההנהגה בח'רטום.[5]


חרף האיבה העמוקה וארוכת השנים, קיבלה דרום סודאן את עצמאותה בתום מו"מ שנמשך כשש שנים ב-9 ביולי 2011, במסגרת "הסכם השלום הכולל" CPA (Comprehensive Peace Agreement).


היסטוריית המגעים בין הצדדים


הקשר של ישראל עם סודאן החל עוד טרם קבלת עצמאותן. המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י (1948-1922) חפף בחלקו את הקונדומיניון הבריטי בסודאן (1956-1899). האינטרס הבריטי היה לקדם יציבות וקירבה בין הגורמים השונים שתחת חסותו באזור, בין השאר באמצעות סחר.[6] כך נוצרו קשרי סחר בין הקונדומיניון בסודאן לתושבי המנדט ולאחר מכן ממשלת ישראל, אשר נמשכו עד מחצית שנות החמישים, וכללו בעיקר ייצוא בשר ומעט כותנה לישראל.[7]


בשנות החמישים שקלה סודאן להכיר בישראל, אך החשש שלה מפני מצרים הנאצריסטית, לצד הבנה ישראלית שמעורבות שלה במצב המורכב בסודאן תחריף את הסכסוך עם מדינות ערב, מנע זאת. במקביל, החלו ניסיונות מצד המורדים הנוצרים בדרום סודאן ליזום קשר עם ישראל כדי שתסייע להם במאבקם מול הצפון המוסלמי. הגם שקשרים אלו, היו בראשיתם וטרם הבשילו לשיתוף פעולה, הם תאמו לאסטרטגית "ברית הפריפריה" הישראלית,[8] ששאפה להתגבר על המצור סביב ישראל באמצעות חבירה לגורמים שאינם ערביים.[9]


הקשר המעשי של ישראל עם דרום סודאן החל ב-1969: לאחר שנים של היסוסים, הסכימה רה"מ גולדה מאיר לשלוח מספר אנשי מוסד בראשות דוד בן עוזיאל ("טרזן") לדרום סודאן לייסד אותו.[10] העיתוי תאם את הרצון הישראלי לצמצם ככל הניתן את התמיכה של ח'רטום במצרים בעיצומה של מלחמת ההתשה ולהסיטה לריכוז מאמציה בטיפול בדרום. אך בעת ש"משלחת הסקר" בראשות בן עוזיאל התארגנה לצאת לדרום סודאן, ב-25 במאי 1969 אירעה בח'רטום הפיכה צבאית בראשות ג'עפר אל נומיירי, שנשען על סיוע סובייטי ושיתוף פעולה עם ארגוני שמאל מקומיים, וכן על תמיכה מצד נאצר.


האידיאולוגיה הפאן-ערבית בשנים אלו היוותה עדיין מוקד הזדהות עבור מדינות ערב והדי ועידת ח'רטום שנערכה שנתיים קודם (ספטמבר 1967), שנודעה בהיותה ועידת "שלשת הלאווים" של הליגה הערבית, טרם נמוגו. כך, נדחף נומיירי להעצים את מלחמת האזרחים בסודאן בין הצפון לדרום, שנתמך כעת על ידי ישראל.


מורדי הדרום, שישראל חימשה ואימנה בלוחמת גרילה, החלו לרשום הישגים צבאיים וביטחונם העצמי גבר. שכנותיה של סודאן – קניה, אוגנדה ואתיופיה – היו ידידותיות כלפי ישראל, שכן חיזוק מורדי הדרום ריתק את צבא סודאן למלחמה בשטחו והרחיקו מגבולן המשותף. בתמורה לכך, השלוש אפשרו העברת ציוד לוגיסטי ואמצעי לחימה דרך שטחן ללוחמי הדרום. מלחמת יום הכיפורים ב-1973 דרדרה את יחסי ישראל עם רוב מדינות אפריקה, בהן שלוש מדינות אלו. דרום סודאן, שתמכה בעמדת ישראל מול צבאות ערב אך חששה לגורל הסכם השלום עם ח'רטום, בחרה "להוריד פרופיל" ביחסיה עם ירושלים.


עליית האסלאמיזם


יחסי ישראל-סודאן התנהלו ועודם מתנהלים בצל ארץ הפירמידות. מצרים מנסה באופן מסורתי לממש את האינטרס הישיר שלה בסודאן – השפעה על המדינה ובעיקר על משטר הזרימה של הנילוס העובר בשטחה. מסוף שנות השבעים שיתפו קהיר וח'רטום פעולה במאבק בבלימת החדירה הסובייטית לאזור, כיוון שמוסקבה תמכה בשליט לוב מועמר קדאפי, שמדיניותו הרדיקלית איימה עליהן. השתיים גם חששו מהסכם הידידות שחתמו לוב, דרום תימן ואתיופיה ב-1981, ותמכו בארה"ב.


בשנות השמונים אירעו סדרת הפיכות במדינה, שבסופן עלה לשלטון הגנרל עומר אל-בשיר ב-1989 והפך את סודאן לדיקטטורה אסלאמיסטית רדיקלית. בתקופה זו נשחק הסכם השלום בין הצפון לדרום מ-1972, והחלטת ח'רטום ב-1983 להחיל את השריעה על המדינה גרמה לחידוש המלחמה עם הדרום.[11] במהלך שנות התשעים החלה הממשלה הסודאנית לתמוך באופן פעיל בטרור, ובמקביל התדרדרו היחסים הטובים עם קהיר כבר לאחר הפלת נומיירי ב-1985. מאחורי הקלעים של סילוקו ניצב איש הדת הקיצוני חסן אל-תוראבי, אותו צירף נומיירי לממשלתו בראשית שנות השמונים.[12]

בשנות התשעים העניקה סודאן מקלט לאוסאמה בן לאדן והידקה את קשריה עם איראן. בתגובה הוכנסה לרשימת המדינות תומכות הטרור של ארה"ב

בשנות התשעים החלה סודאן לשתף פעולה עם אוסאמה בן לאדן והעניקה לו ולאנשיו מקלט בח'רטום. בסוף אותו עשור התהדק גם הקשר עם איראן, שהעבירה דרכה נשק ואמצעי לחימה לחמאס בעזה ולחזבאללה בלבנון.[13] סודאן הפכה למקור אספקה לארגוני טרור במזרח התיכון, בסומליה ובתימן. בעקבות ניסיון ההתנקשות בנשיא מבארכ באדיס אבבה ב-1995 (שבתכנונו ובביצועו האשים הנשיא המצרי ישירות את בשיר ותוראבי) והפיגועים בשגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה ב-1998, הוכנסה סודאן לרשימת המדינות תומכות הטרור על ידי ממשל קלינטון, לאחר שכבר הוכרזה ככזו על ידי האו"ם.[14]


חשוב לציין כי מאז סוף שנות השבעים ועד הדחתו קיים נומיירי קשר חשאי עם ישראל, כיוון שסבר כי היא עשויה לסייע לארצו מול יריבותיה אתיופיה (שנשלטה בידי חונטה מרקסיסטית אנטי-ישראלית) ולוב. בכך היו לח'רטום ולירושלים מספר אינטרסים דומים, והעלאת יהודי אתיופיה בשנות השמונים דרך סודאן התאפשרה במידה רבה בשל מגעים אלו.[15]


תמיכה בטרור לצד מגעים חשאיים


לפי מקורות זרים, הרדיקליזציה האסלאמית בסודאן הפכה אותה למטרה לפעילות צבאית ישראלית. בינואר 2009 השמידו מטוסי קרב ישראלים שיירת משאיות באזור פורט סודאן, שלפי הדיווחים הובילה טילים איראניים לחמאס בעזה. תקיפתה של ספינת נשק איראנית בפורט סודאן יוחסה אף היא לישראל.[16]


לפי דיווחים בתקשורת הזרה, באוקטובר 2012 תקפו מטוסי קרב ישראליים את מפעל הנשק "ירמוכ" ליד הבירה ח'רטום, שהשתייך למשמרות המהפכה של איראן וייצר טילי "שיהאב" ארוכי טווח ואמצעי לחימה אחרים שהוברחו לעזה ולבנון. לטענת ה-Sunday Times, פרטי המפעל ותוכניות הייצור שלו התגלו בחדרו של מחמוד אל-מבחוח, בכיר בחמאס שהיה אחראי על הברחות של נשק מאיראן לארגון, לאחר שחוסל בדובאי ב-2010. תקיפות אלו היו חלק ממלחמה חשאית שהתנהלה בין ישראל לאיראן על אדמת סודאן.[17]


אולם לצד התמיכה בציר האיסלאמיסטי-טרוריסטי, באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים החלו בממשל בשיר מחשבות על "החלפת צדדים". הסנקציות הכבדות שהטילו המערב והאו"ם על סודאן פגעו קשות בכלכלתה, ובח'רטום הבינו שהתמיכה הרשמית בציר הטרור מזיקה לה מאוד. הסרה מרשימת המדינות תומכות הטרור הפכה ליעד מרכזי עבור המשטר, והיא שדחפה אותו בהדרגה לכיוון המערב.


ביולי 2008 פרסם בית הדין הבינלאומי הפלילי צו להסגרת בשיר על ביצוע פשעים נגד האנושות בגין רצח העם בדאר פור. שבועיים אחר כך, וכנראה שבהשפעת צו בית הדין, אמר יועצו של הנשיא, מוצטפא עת'מאן אסמאעיל, לממונה האמריקאי בח'רטום: "אם העניינים ילכו טוב עם ארה"ב, אולי תוכלו לעזור לנו עם ישראל, בעלי הברית הקרובים ביותר שלכם". לראשונה מאז שנות החמישים הועלתה האפשרות לכינון יחסים רשמיים בין סודאן לישראל.[18]


תהליך חשוב נוסף שהתרחש באותו זמן הוא שיחות השלום של ח'רטום עם הדרום, שהחלו ב-2005 והביאו ב-2011 להכרזת עצמאותו של הדרום. סיום הסכסוך עם דרום סודאן אפשר למשטר בח'רטום לעמול על שינוי תדמיתו בעולם, וכן הסיר מכשול משמעותי בקידום קשריו עם המערב. שיפור היחסים עם ישראל נחשב נדבך חיוני במימוש מטרה זו.[19]


שלב משמעותי נוסף בשינוי האוריינטציה הסודאנית היה ב-2015, אז הצטרפה ח'רטום לקואליציות המדינות הערביות הסוניות בראשות ערב הסעודית שלחמו בתימן. התקרבותה למדינות אלו והתרחקותה מאיראן אפשרה את ההתקרבות העתידית עם ישראל. בוועידת "הפורום לדיאלוג סודאני", שנערכה בינואר 2016, הועלתה האפשרות לנרמול היחסים עם ישראל. שר החוץ, אבראהים ע'נדור, צוטט כאומר: "סוגיית נרמול היחסים עם ישראל היא עניין שאפשר לבחון אותו", וזאת בתמורה להסרת הסנקציות האמריקאיות על ח'רטום. בלון הניסוי שהופרח עורר סערה תקשורתית. הצדקת בשיר הייתה ש"המליצו" לו להסדיר את יחסיו עם ישראל כדי לשפר את המצב הכלכלי בסודאן.[20]

בשונה ממה שמפרסמת התקשורת הישראלית, סודאנים רבים השבים מהארץ למולדתם מדברים טובות על ישראל ועל יחסה כלפיהם. עובדה זו משפרת את הדימוי של ישראל בסודאן

ההדלפות בדבר אפשרות כינון הקשר עם ישראל, לצד העובדה שסודאן ניתקה את יחסיה עם איראן ב-2016 (יחד עם מדינות פרו-סעודיות אחרות), נועדו להוכיח למערב שסודאן רצינית בכוונתה לנטוש את הציר הרדיקלי ולהתקרב למחנה המתון. משיחות עם גורמים דיפלומטיים זרים עולה כי באותה עת בשיר לא באמת התכוון לכך, אך בלון הניסוי שהפריח הספיק כדי לקרבו למחנה המערב. הוא זכה גם לתמיכת אנשי דת לצעדו זה, למשל, כאשר איש האופוזיציה האסלאמית יוסף אל-כודה אמר ב-2 במארס 2017 כי "ההלכה האסלאמית אינה אוסרת נירמול יחסים עם ישראל ואין לכך מניעה הלכתית".[21]


בנוסף, רוב הציבור בסודאן אינו מתנגד להסכם עם ישראל. ככלל, הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו תופס מקום מרכזי בשיח, ואפילו פעילים מרכזיים ב"אחים המוסלמים" הצהירו בשנים האחרונות שהוא אינו מהווה כל מכשול לנרמול היחסים עם ישראל. למעשה, ההתנגדות העיקרית מגיעה מגרעין קשה ורדיקלי של פעילי "האחים", אך מספרם קטן.


להשקפה החיובית בעיקרה על ישראל אחראים גם הפליטים הסודאנים שנמלטו לישראל בתקופת רצח העם בדאר פור. מ-2006 הגיעו ארצה כמה עשרות אלפי סודאנים וכ-6,000 עודם שוהים בה. בשונה ממה שמדווח לעתים בתקשורת הישראלית, כאילו השבים מהארץ לסודאן מוציאים את דיבת ישראל רעה - רבים מהם דווקא מדברים טובות על ישראל ויחסה כלפיהם. עובדה זו גרמה לשיפור משמעותי בדימוי הישראלי בסודאן.


"המועצה הזמנית"


ב-2019, לאחר חודשים של הפגנות ואי שקט על רקע כלכלי, הופל בשיר[22] ואת מקומו תפסה "המועצה הזמנית", שקיבלה מנדט לכהן ולכונן פרלמנט עד הבחירות הצפויות להיערך ב-2022 (ויידחו, כנראה, לפחות עד 2024). את יצירת ה"מועצה הזמנית" גיבו ממשלות האזור – מצרים, סעודיה והאמירויות – ואליהן הצטרפו מאוחר יותר ממשל טראמפ ומדינות מערב אירופה, שביכרו יציבות בסודאן ובאזור על פני דמוקרטיזציה. ישראל נדרשת להכיר את השחקנים המרכזיים והאינטרסים שלהם בבואה לחזק את קשריה עם ח'רטום.


"המועצה הזמנית" כוללת את הנשיא (הגנרל) עבד אל-פתאח בורהאן, סגנו מחמד חמדאן דאגלו (המכונה "חמתי" או "חמידתי") ולצדם ראש הממשלה ה"אזרחי" עבדאללה חמדוכ. בורהאן פיקד על הכוח הסודאני שהשתתף במלחמת "הקואליציה הערבית" בתימן. הוא חסיד של ברית אזורית עם המדינות הסוניות המתונות ונתמך בעיקר על ידי מצרים וסעודיה.


חמתי היה מפקד "יחידת ההתערבות המהירה", שמבוססת בחלקה על מיליציית הג'נג'וויד – זו אשר אנשיה אמונים על ביצוע רצח העם בחבל דאר פור. בשיר שילב את "יחידת ההתערבות המהירה" בתוך צבא סודאן הסדיר בשל הניסיון שצברה בלחימה בתימן, ובכך "הלבין אותה" ואפשר לה לצבור בו עוצמה רבה. חמתי פיקד על הג'נג'אוויד מ-2013 ומעוניין בחיזוק הברית האזורית שתושתת על אינטרסים צבאיים. הוא נתמך בעיקר על ידי האמירויות, שכישוריו (חרף עברו) מרשימים אותן, והן דוחפות אותו להידוק הקשרים עם ישראל.


ה"צלע האזרחית" במשולש, ראש הממשלה חמדוכ, המתגאה בדימוי ליברלי ושוחר רפורמות, מוגבל בכוחו על ידי הגנרלים. הוא מנסה לקדם מתווה אזרחי שיקל על הסבל הדיכוי שחוו אזרחי סודאן שנים כה רבות במישור האזרחי, הדתי והכלכלי , כמו ביטול ברית המילה לנשים (ח'תאן), הסגרת בשיר לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (אליה מתנגדים הגנרלים), קידום הכלכלה וזכויות האזרח ודחיפה להסכם עם פלגים ומיליציות שנלחמו נגד המשטר. עם זאת, עברו כקומוניסט וככלכלן שבילה את רוב שנותיו מחוץ לסודאן בשירות האו"ם, וחוסר יכולתו עד כה להקל על המשטר הדכאני והברוטלי כלפי אזרחי סודאן, פוגמים בתדמיתו בדעת הקהל המקומית.


למרות חילוקי הדעות והמתחים הפנימיים, המועצה הזמנית המשיכה את הקו הפרו-מערבי של קודמה, בין היתר באמצעות קידום היחסים עם ישראל. לאחר שמזכיר המדינה הקודם ג'ון פומפאו חתם על צו להוצאת סודאן מרשימת המדינות התומכות בטרור,[23] הצטרפו הסודאנים ל"הסכמי אברהם" וחתמו עליהם רשמית בעת ביקור שר האוצר האמריקאי לשעבר מנוצ'ין בח'רטום ב-5 בינואר 2021. באפריל ביטלה סודאן את חוק החרם על ישראל מ-1958.[24]


בהיבט העממי, יש לזכור כי רוב הציבור הסודאני סבל קשות בתקופת השלטון רודני, בעיקר בשלשת העשורים האחרונים שבהם פגע בשיר בזכויות אדם בסיסיות, השית על האזרחים כפייה דתית מחמירה ודרדר את הכלכלה אל עברי פי פחת. הזעם הציבורי הופנה נגדו עד שהופל ב-2019. ציבור זה מעוניין כעת בעיקר לשפר את מצבו האישי – וכך גם מסביר השלטון הזמני את המאמצים לכינון היחסים עם ישראל. הלה מניח שהגורם הכלכלי, לצד התדמית החיובית בעיקרה של ישראל בסודאן, תנטרל את מרבית ההתנגדות הפנימית להסכם פוטנציאלי – הנחה שהוכיחה את עצמה עד כה.


מבט קדימה והמלצות לישראל


אתגרים רבים עדיין עומדים בפני המאמצים לקידום יחסי ישראל-סודאן עדיין. ראשית, הזירה הפוליטית בסודאן עודנה בלתי יציבה. למרות מחאה אזרחית רחבה נגד ה"מועצה הזמנית", שאנשי הצבא שבה היו בכירים במשטר בשיר, אלו עדיין שולטים במדינה ביד רמה וצריכים לעבוד יחד עד הבחירות (שאין כל ערובה שיתקיימו בסוף או שיהיו הוגנות). אך הרקע השונה של השחקנים והיעדים המגוונים (ולעתים הסותרים) שכל אחד מהם מעוניין לקדם, מקשים מאוד על ניהול ענייני המדינה בתקופה כה מאתגרת ויוצרים בלבול ומבוכה כמעט בכל נושא – ובכלל זה הישראלי.


שנית, אי-היציבות הפוליטית בישראל בשנים האחרונות גם מכבידה על יכולתה של סודאן לקדם את ביסוס היחסים עם ישראל, חרף ההכרעה שהתקבלה "ללכת" על ה"קלף הישראלי". הסודאנים מרוצים מכך שממשל ביידן ימשיך את הקו של קודמו, אך הבעיות הפוליטיות בישראל גורמות לכך שההתקדמות הסודאנית מהוססת, ובכירי המשטר מבקשים לשמור על דיסקרטיות מירבית.

התבטאויות ישראליות מוגזמות בשבח הסודאנים יעוררו אנטגוניזם במצרים, שעלולה לחוש כי איננו מעריכים את תרומתה ליציבות האזור

שלישית, ברמה האזורית, נפילת בשיר הובילה לשיפור משמעותי ביחסי ח'רטום עם קהיר. מצרים רואה עצמה כאחת המובילות של המפנה האזורי מ-2014, עם התבססות שלטון א-סיסי וקיבוע הקואליציה הערבית-סונית למאבק בטרור ובקידום שיתוף פעולה נגד איראן (ובה חברה גם ישראל). מצרים תומכת במהלכים של סודאן – גם בזווית הישראלית – ובחודש מאי ערכה עמה תרגיל צבאי משותף.[25]


עם זאת, כמו במקרה של יחסי ישראל והאמירויות, המצרים חוששים שהמגעים הישירים ייַתרו את תפקיד התיווך רב-המשמעות שלהם בקידום היחסים הבילטרליים ישראל-סודאן, כמו גם במרקם היחסים האזורי. התבטאויות ישראליות מוגזמות בשבח הסודאנים ועתיד היחסים הצפוי עמם יעוררו אנטגוניזם במצרים, שעלולה לחוש שאיננו מעריכים את תרומתה ליציבות האזור, וגם בדרום סודאן.


לאור אתגרים אלו, להלן מספר המלצות להמשך המדיניות הישראלית מול סודאן בשלושה רבדים: בילטרלי, אזורי ובינלאומי.


ראשית, על ישראל לקחת בחשבון את מבנה ההנהגה הסודאנית ב"מועצה הזמנית". בורהאן הוא גנרל שהיה מקורב לבשיר, ואילו חמתי היה שותף של הנשיא המודח ופיקד על מיליציית הג'נג'אוויד. שניהם חלוקים בינם לבין עצמם במספר תחומים, הגם שלמדו לעבוד יחד (דווקא בעניין ישראל הם רואים עין בעין). חשוב לזכור כי חמתי מזוהה על ידי חלק מאוכלוסיית סודאן (בעיקר במערב המדינה) והקהילה הבינלאומית כקצין אכזר, שלא היסס לטבוח באזרחי ארצו. לאור זאת, זיהוי הדוק ופומבי עמו הוא בעייתי ויכול לפגוע בדימויהּ של ישראל בסודאן.


לעומתם, חמדוכ – "הצלע האזרחית" במועצה – אינו אהוד במיוחד בציבור, אך בעל דימוי של שוחר קידמה ורפורמות, בעיקר בעיני המערב הרואה בו את מחולל השינוי הפוטנציאלי. הוא התנגד תחילה לקשר עם ישראל אך שוכנע לפני מספר חודשים שזוהי הדרך הטובה ביותר לקידומה הכלכלי של סודאן – ומאז תומך בכך בגלוי.


הקשר הבילטראלי חשוב לסודאן, המצפה לפיתוח והשקעות כלכליות מישראל ושותפותיה. על מגעים אלה להימשך בשקט, שכן פומביותם עלולה לגרום למבוכה בצד הסודאני. סוגיות נקודתיות כהסכם עם ממשלת סודאן בנוגע להשבת כ-6,000 שוהים סודאניים בישראל לארצם, וקיצור שעות הטיסה לאפריקה ולאמריקה הלטינית מעל שמי סודאן (בעיקרם, אינטרס ישראלי), יכולות להיפתר בהבנה הדדית שקטה תוך מזעור נזקים לשני הצדדים.


שנית, על ישראל לשקלל כי יחסיה עם סודאן עשויים להקרין על מדינות אזוריות אחרות. לכן על ישראל לשווק לשכנותיה – בדגש על מצרים ודרום סודאן – את העובדה שקידום היחסים עם סודאן יהווה win-win לכל השותפות העיקריות. על ישראל לשאוף שלמצרים לא יהיה עניין לטרפד את תהליך ההתקרבות. במקביל, אסור שהתפתחות הקשרים של ישראל עם סודאן יפגעו ביחסיה ארוכי השנים עם דרום סודאן. בדרום מתייחסים למהלך המתרקם ב"כבדהו וחשדהו", אך מאז הפלת בשיר השתפרו מאוד היחסים בין הדרום לצפון – וההבנה בדרום למדיניות ישראל מעוגנת בציפייה להגברת סיוע גם עבורו.


שלישית, הזווית האמריקאית: ציפיית ההנהגה הסודאנית מממשל ביידן היא המשך הקו של ממשל טראמפ, שבבסיסו הבנה שדינמיקת השינוי האזורי תביא לסודאן רווחה – מעבר ממדינה תומכת טרור לכזו החוברת לנלחמים בו, ובעיקר תרומה משמעותית ליציבות האזורית. לפיכך, היא ממשיכה בקו ההתקדמות מול ישראל וחתמה על "הסכמי אברהם" אחרי שביידן כבר נבחר לנשיא. ביקור המשלחת הישראלית בח'רטום, בראשות השר לענייני מודיעין אלי כהן ב-21 בינואר השנה, מאשרת מגמה זו.[26]


עם זאת, יש להיזהר שסודאן לא תחוש כי ישראל אינה משקיעה בה לעומת השקעתה בקשרים עם האמירויות, מרוקו ובחריין. בחודש יוני עלו בח'רטום טענות על עיכובים בשיתופי הפעולה עם ישראל ואי קבלת תגמולים כלכליים, אשר סודאן מצפה להם.[27] על ישראל להבהיר לממשל האמריקאי כי היא מצפה להמשך הגיבוי והעידוד לביסוסם של היחסים בין המדינות.


סיכום


ההנהגה הסודאנית הנוכחית עסוקה