המאמרים המומלצים
  • רון פרושאור

הנסיגה מאפגניסטאן מסמלת את קץ עידן הפקס-אמריקנה

עודכן ב: ספט 9

ארה"ב עוזבת את המדינה אחרי עשרים שנה מבלי שהיא יכולה להצביע על הישג משמעותי אחד. הנסיגה צפויה לחזק יריבות מקומיות, בעיקר איראן, ולגרום לבעלות בריתה של ארה"ב לשקול מחדש את עומק מחויבותה כלפיהן. נקודת האור היחידה היא שהנסיגה סותמת את הגולל על היומרה המערבית לצאת למיזמי "בניית אומה" שנידונים מראש לכישלון

אזרחים אפגנים מתפנים משדה התעופה בקאבול, ב-24 באוגוסט 2021 | U.S. Air Force photo by Master Sgt. Donald R. Allen, U.S. Central Command Public Affairs, DVIDS (public domain)(i)

"כמו עוגה נהדרת, גם אימפריה אדירה קל יותר לפורר מהקצוות"

בנג'מין פרנקלין, 1773


בחיבורו הסאטירי "הדרכים שבהן אימפריה גדולה עלולה להצטמצם לכדי אחת קטנה" עסק פרנקלין באימפריה הבריטית, שביקשה למנוע מהקולוניות שלה בצפון אמריקה לצאת לעצמאות – מה שאכן קרה כעבור שלוש שנים. קרוב ל-250 שנה אחר כך, אפשר למצוא בדברים מאז הד למצבה של ארה"ב לאחר הנסיגה שלה מאפגניסטאן באוגוסט 2021.


איש אינו ממהר אמנם לקבוע שהסצנות הטרגיות משדה התעופה הבינלאומי בקאבול מבשרות את סופה של האימפריה האמריקאית, אבל הן, לכל הפחות, תמונת סיום הולמת וצורמת לעידן הפּקס-אמריקנה. בסיום מלחמת העולם השנייה יצאה ארה"ב למסע בן 75 שנה להפצת האידיאולוגיה הדמוקרטית-ליברלית-קפיטליסטית שלה ברחבי העולם. אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001, היא חשבה שתוכל לייבא למזרח התיכון את המודל שהצליח לשקם את גרמניה ויפן מהריסות מלחמת העולם השנייה. אך בתום עשרים שנות "בניית אומה" (nation building) בעיראק ובאפגניסטאן, התמונות מקאבול מעידות שארה"ב הרימה ידיים.


נדון אפוא בכמה מההשלכות של התפתחויות אלה על המזרח התיכון ועל הסדר העולמי בכלל.


איראן: המרוויחה העיקרית


כל "השכונה" עוקבת באדיקות אחר הנסיגה באפגניסטאן – והמראות אינם מלבבים עבור האמריקאים ותומכיהם. אין ספק שארה"ב איבדה מזמן את הרצון להישאר במדינה ושהיתה יוצאת ממנה במוקדם או במאוחר. אך גם נסיגות צריך לדעת כיצד להוציא לפועל: הבריטים הפכו את המפלה בדנקירק ב-1940 למסע חילוץ הירואי, שהרים את המוראל בצבא ובציבור בתקופה שבה ניצבה לבדה מול גרמניה הנאצית.


להבדיל, הנסיגה האמריקאית תיזכר יותר כמנוסה. המשא ומתן המביש עם הטליבאן על הארכת הדדליין להוצאת הכוחות המערביים מהמדינה, והאולטימטום שהציב ארגון טרור למעצמה החזקה בתבל, מעיד על חולשת האמריקאים ועל כרסום ההרתעה שלהם באזור.

הסינים, הרוסים והאיראנים צופים בארה"ב מלקקת את פצעיה – וכבר מחפשים דרכים לאתגר אותה

הסינים, הרוסים והאיראנים צופים בארה"ב שבה הביתה ומלקקת את פצעיה, וכבר מחפשים דרכים לאתגר אותה. מבין השלוש, בטווח הקצר נראה שהמרוויחה העיקרית היא טהראן. הקשרים בין שלטון הטליבאן למשטר אייתולות – חרף הפער הסוני/שיעי – צפויים להפוך את איראן לשחקן אזורי משמעותי יותר, שגם אחרים חפצים ביקרו.


בטווח הבינוני, היעד האיראני המרכזי הוא להביא ליציאת הכוחות האמריקאיים מעיראק – צעד שטהראן הכריזה עליו אחרי חיסולו בבגדאד של מפקד משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, בידי ממשל טראמפ בינואר 2020. אין ספק שהנסיגה מאפגניסטאן היא זריקת עידוד משמעותית עבור המיליצות הפרו-איראניות בעיראק, וניתן להעריך שהן יגבירו את ההתקפות שלהן – בעיקר באמצעות ירי רקטות ותקיפות מל"טים – על הבסיסים בהם שוהים האמריקאים. גם הנוכחות הזעירה של ארה"ב בסוריה נמצאת על הכוונת ויש יותר מסיכוי מסביר שגם היא תגיע לסופה בעתיד הלא רחוק. בשורה התחתונה, יציאה של הכוחות האמריקאיים מעיראק ומסוריה יהיה ניצחון אדיר עבור האיראנים, שיוכלו להשלים את הרצף הטריטוריאלי ב"סהר השיעי" (איראן-עיראק-סוריה-לבנון) בלי ארה"ב שמפריעה בדרך.


לכך תתרום ההיחלשות הבלתי נמנעת של הציר האנטי-איראני שוושינגטון ניסתה להקים בשנים האחרונות. איש לא יופתע אם בחודשים הקרובים יצוצו דיווחים על מגעים בין סעודיה ומדינות המפרץ לאיראן, שכן ללא גיבוי אמריקאי יציב, הן ירגישו כי עליהן לעצב בעצמן את יחסיהן עם איראן, כגורם החזק באזור.


לבסוף, ייתכן שכחלק ממאמצים לסיים את ההתנתקות (disengagement) מהמזרח התיכון, האמריקאים יהיו כעת להוטים עוד יותר לחתום מחדש על הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) – ולאיראנים יהיה יותר מינוף מולם. עדות לכך אפשר אולי למצוא בעיכוב בשיחות וינה בחודשים האחרונים.


איתות לחברות וליריבות


המעצמות היריבות, רוסיה וסין, לא הזילו אף הן דמעה למראה הנסיגה האמריקאית. הפגיעה באמינות ובמהימנות של ארה"ב היא קשה, ומדינות שנסמכו עליה עשויות להיות פתוחות יותר להידוק הקשרים עם רוסיה או סין כעת. לאחר הנסיגה, ארה"ב מאבדת בסיס אסטרטגי הסמוך לשתיהן ועמו חלק מיכולתה לעקוב אחר פעילותן. התנתקותה מהמזרח התיכון תאפשר גם לרוסיה לפעול ביתר חופשיות בסוריה, ולסין להעמיק את השקעותיה באזור – הן באפגניסטאן והן במקומות אחרים.


מצד שני, צריך גם לזכור שהנוכחות של האמריקאים באפגניסטאן שירתה את מוסקבה ובייג'ינג. ארה"ב ששקועה באפגניסטאן, שאלפי חיילים שלה על הקרקע ואלפים נוספים מסייעים להם מרחוק, שזורקת מיליארדי דולרים מדי חודש עבור מטרה חסרת תכלית – היא מעצמה שפנויה פחות להתעסק ביריבות הגדולות שלה.

ללא גיבוי אמריקאי יציב, איש לא יופתע אם בחודשים הקרובים יצוצו דיווחים על מגעים בין סעודיה ומדינות המפרץ לאיראן, שתהפוך לגורם החזק באזור

יריבותיה של ארה"ב מתמוגגות גם מהסדק – שלא לומר תהום – בחזית המאוחדת-לכאורה של המערב, אותה ניסה ממשל ביידן להציג לאחר החלפתו של טראמפ. בעלות בריתה של וושינגטון באפגניסטאן נותרו המומות מההחלטה החד-צדדית שלה לסגת, מבלי להודיע להן או להתייעץ עמן. הטעם מר במיוחד כיוון שביידן אמור היה להיות האנטיתזה לטראמפ וגישת "אמריקה ראשונה" שלו. הנשיא הכריז בתום ועידת ה-G7 בבריטניה ביוני ש"ארה"ב חזרה" (“America is back”), אך לא זו הדרך לשקם את שיתוף הפעולה עם אירופה.


האירופאים קיבלו שתי תזכורות כואבות מהאירועים האחרונים: הראשונה היא לעובדה שחרף הרטוריקה, ממשל ביידן אינו באמת "סופר אותם"; השנייה היא לַחולשה הדיפלומטית, הצבאית והפוליטית של אירופה, שבאה לידי ביטוי בחוסר האונים שלה מול הצעדים של וושינגטון. הנזק שנגרם לאמון של האירופאים בביידן הוא קשה ועמוק, והממשל יצטרך להשקיע מאמץ רב כדי לשקם את היחסים עמם.


לבסוף, בעלת ברית נוספת של ארה"ב שעלולה להיפגע משמעותית מהנסיגה מאפגניסטאן היא הודו. השתלטות הטליבאן על המדינה תעניק לפקיסטאן, שכנתה ויריבתה של הודו והפטרונית של הארגון האסלאמיסטי, יתרון גיאו-אסטרטגי נוסף עליה. אחרי שעשתה בשנים האחרונות מאמצים ניכרים להתקרב לוושינגטון, גם דלהי מגלה כעת כי היא איננה בעלת ברית מהימנה.


סוף עידן "בניית אומות"


לאחר מלחמת העולם השנייה הציבה ארה"ב כוחות כיבוש במערב גרמניה וביפן וב-1950 גם בדרום קוריאה. חלקם נמצאים שם עד היום. וושינגטון הצליחה אז, באמצעות תוכניות שיקום נרחבות ונדיבות, לקחת מדינות שנהרסו במלחמה ולהפוך אותן לפרו-מערביות ודמוקרטיות (אף שלדרום קוריאה לקח כ-40 שנה, רובן כמדינה דיקטטורית, לפני שהתייצב בה משטר דמוקרטי-ליברלי).


אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001 הגיעה הקואליציה הרחבה בראשות ארה"ב לאפגניסטאן במטרה להפיל את משטר הטליבאן ולצוד את ראשי ארגון אל-קאעדה. לאחר שהצליחה בשתי המשימות, ארה"ב התמקמה בקאבול וניסתה לייסד מדינת לאום מודרנית במקום שהוא הכל מלבד הדברים האלה – מדינה, לאום ומודרני. ב-2003 פלשה קואליציה נוספת (וקטנה הרבה יותר) בראשות ארה"ב לעיראק, מדינה בעלת רוב שיעי מובהק שנשלטה על ידי דיקטטורה צבאית בראשות המיעוט הסוני, במטרה לעשות את אותו הדבר.


אחרי עשרים שנה, אלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים והוצאה של טריליוני דולרים, הפער בין ההשקעה לתמורה מעולם לא היה גדול יותר. במקום מדינות דמוקרטיות המזדהות עם המערב, אפגניסטאן בדרך להפוך למדינת הסמים (narco-state) הראשונה של אסיה ולחוף מבטחים עבור קבוצות טרור שונות, בעוד עיראק נשלטת הלכה למעשה על ידי טהראן.

הסיבות לכישלון העמוק ב"בניית אומה" במזרח התיכון רבות, אולם אין ספק שהוא ייצרב בזיכרון המערב עוד שנים רבות קדימה. כתוצאה, קשה לראות כיצד ארה"ב – לא כל שכן מדינות קטנות יותר – תעלה על דעתה לנסות זאת שוב בעתיד הנראה לעין.


הדבר רלוונטי גם בהקשר הפלסטיני: קריאות השמחה על הנסיגה האמריקאית שהשמיעו חמאס, וכמה גורמים ברשות הפלסטינית, מזכירים לנו שגם על הגבול שלנו פועלים אסלאמיסטים רדיקלים, שבינם לבין זכויות אדם אין דבר וחצי דבר. הקריאות צריכות להדליק נורות אזהרה בקרב אלה בישראל ובקהילה הבינלאומית השוקדים על הקמת מדינה פלסטינית עתידית שתחיה בשלום ובביטחון לצד ישראל.


בסופו של יום, יש להניח שהמערב יחפש כעת להתקשר עם משטרים פרגמטיים, גם אוטוריטריים, כדי להגן על האינטרסים שלו, במקום לנסות ליצור מדינות דמוקרטיות בצלמו ובדמותו.


אין "זרוע מדינית" לטרור


ההשתלטות הזריזה של הטליבאן על אפגניסטאן מעידה על תכנון מדוקדק ומדויק שארך חודשים, אם לא שנים. אך חשוב להזכיר שבזמן שמפקדי הטליבאן המקומיים הכינו את הקרקע להשתלטות, ישבו נציגי "הזרוע המדינית" של הארגון בדוחא שבקטאר חודשים ארוכים ל"משא ומתן" עם המערב על פרטי הנסיגה. כל ההבנות שהמערב "השיג" בתקופה הזו נמחקו, כמובן, ב-11 הימים שלקח לטליבאן להשתלט באופן מלא על המדינה.

יש לקוות שאפגניסטאן תגרום למערב להתפכח מהתפיסה המעוותת לפיה לארגוני טרור יש "זרוע מדינית" ו"זרוע צבאית"

ההצגה בדוחא צריכה להבהיר למערב באופן סופי שאין כל ערך בהבחנה המלאכותית בין הזרוע ה"מדינית" ל"צבאית" של ארגון טרור – אותה הבחנה שהוא עושה, כבר שנים ארוכות, עם ארגונים נוספים, כמו חמאס וחזבאללה. היחס אליהם כארגונים הבנוייים לפי המודל המערבי, עם הפרדה בין "רשויות", היא משאלת לב ללא אחיזה במציאות. עם זאת, במשך זמן רב היא אפשרה למדינות שונות להכריז רק על הזרוע ה"צבאית" שלהם כארגון טרור – ובכך להעניק לגיטימציה לזרוע ה"מדינית". באופן הזה יכלו מדינות אירופה, למשל, לשמור במשך שנים ארוכות על ערוצי הידברות עם הארגונים הללו.


מי שעדיין מאמין שמפקדי הטליבאן באפגניסטאן חיכו למוצא פיהם של נציגי "הזרוע המדינית" בדוחא כדי להשתלט על המדינה, או שהנציגים בקטאר לא היו מתואמים לחלוטין עם חבריהם בבית, בוחר להשלות את עצמו. יש לקוות שאפגניסטאן תגרום למערב להתפכח מתפיסה שגויה ומעוותת זו.



נציגי ארה"ב והטליבאן חותמים על הסכם השלום בדוחא, פברואר 2020. אשליית הנסיגה המסודרת קרסה | State Department photo by Ron Przysucha (US government work)

סיכום


הנסיגה של ארה"ב מאפגניסטאן (וזו שנכפתה בהתראה קצרה על בעלות בריתה) מבשרת רעות עבור המזרח התיכון. היא צפויה לחזק גורמים קיצוניים באזור, שיסיקו ממנה כי עמידה איתנה מול מעצמה עולמית יכולה להביא בסופו של דבר לתוצאות. חזבאללה, חמאס וארגונים אסלאמיסטיים אחרים כבר מציגים את אירועי אוגוסט 2021 כניצחון ג'יהאדי על "הכוחות הקולוניאליים" ו"הכופרים", כלשונם.


אך מעבר לכך, הנסיגה מאפגניסטאן תחזק את התפיסה שארה"ב איבדה כל עניין להשפיע על המזרח התיכון, מה שצפוי לשנות את מאזן הכוחות באזור ולחזק את איראן על חשבון הציר הפרו-אמריקאי. מדינות כמו סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין וכמובן ישראל יצטרכו לחשב מסלול מחדש בנוגע למדיניות שלהן כלפי טהראן, והמשמעות הנגזרת מכך ליחסיהן עם המדינות האחרות באזור.


הערות:


(i) The appearance of U.S. Department of Defense (DoD) visual information does not imply or constitute DoD endorsement.

השגריר פרופ' רון פרושאור הוא ראש מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה, לשעבר שגריר ישראל באו"ם ובבריטניה ומנכ"ל משרד החוץ.