המאמרים המומלצים
  • דניאל קרצר

שותפות במבחן: יחסי ארה"ב-ישראל אחרי 11 בספטמבר

עודכן ב: ספט 9

דניאל קרצר היה בתחילת כהונתו כשגריר ארה"ב בישראל בזמן מתקפת הטרור הקטלנית ביותר בהיסטוריה המודרנית. כעבור עשרים שנה נזכר השגריר בעימות החריף עם אריאל שרון מיד לאחר הפיגועים, בדרישה יוצאת הדופן של הבית הלבן שנאלץ למסור לו, ובאופן שבו התהדקו היחסים בין שתי בעלות הברית – ובינו לבין ראש ממשלת ישראל – בשבועות ובחודשים שלאחר אותו יום גורלי

השגריר קרצר עם ראש הממשלה אריאל שרון, ב-2004. יחסים אישיים ומקצועיים קרובים | צילום: משה מילנר, לע"מ

ב-11 בספטמבר 2001 הייתי בדרכי לירושלים לשאת נאום כשאשתי התקשרה לספר לי שמטוס התנגש במרכז הסחר העולמי בניו יורק. בתפקידי כשגריר ארה"ב בישראל, התחלתי בהערכת ההשלכות של האירוע – שנראה היה אז כתאונה – על האזרחים האמריקאים בישראל, ושאר עניינים מעין אלה. בעודי עסוק בהיערכות של השגרירות צלצל הטלפון שוב ואשתי הודיעה לי שמטוס שני פגע במגדלים. אז כבר לא היה עוד ספק: טרוריסטים הצליחו להוציא לפועל פיגועי טרור על אדמת ארה"ב.


בשעה שממשל הנשיא ג'ורג' וו. בוש היה עסוק בהשלכות המיידיות של הפיגועים והחל לתכנן את תגובתו, כינסתי את בכירי השגרירות האמריקאית כדי לבחון מהם הצעדים הנדרשים מאיתנו. בתום ישיבה מתוחה, החלטתי להפעיל את מערכת ההודעות שלנו לאזרחים אמריקאים ולהעלות את רמת ההתרעה הביטחונית לדרגתה הגבוהה ביותר. סגרנו את בית הספר האמריקאי והודענו לאזרחים שלנו להישאר היכן שהם עד שנצליח לתאם עם הרשויות בישראל ותהיה בידינו הערכה טובה יותר של המצב.


הימים הבאים היו כמרקחה. בעקבות סגירת המרחב האווירי של ארה"ב על ידי ממשל בוש נתקעו מאות מבקרים אמריקאים בישראל והם נזקקו לתשומת לבנו. ביקרתי בבתי מלון רבים ככל יכולתי כדי לשוחח עמם ולעדכן אותם על המצב. הצוות שלי ואני גם ניהלנו דיונים ארוכים ומעמיקים עם אנשי ממשל ישראלים ולמדנו מניסיונם על התמודדות עם טרור ועל השפעתו על אזרחים. היו גם ישראלים שהשמיעו באוזניי את המובן מאליו: כעת, אחרי המתקפה הנוראה, ארה"ב מבינה את חומרתו של איום הטרור, עמו מתמודדת ישראל זה שנים רבות.


תחילת כהונה סוערת

למרות שותפות הגורל שהאמריקאים והישראלים חשו באותו זמן, בימים שלאחר הפיגועים התגלעו חילוקי דעות חריפים בין וושינגטון לירושלים. זמן קצר לפני 11 בספטמבר שלח יורש העצר הסעודי עבדאללה (לימים המלך) אגרת חריפה לנשיא בוש. במכתבו איים עבדאללה כי המשך המדיניות של וושינגטון בסוגיה הפלסטינית ואי קידום צעדים מעשיים לפתרונה, צפויים לפגוע ביחסי ארה"ב-סעודיה. בתגובה הבטיח הנשיא ליורש העצר כי ארה"ב תתמוך בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית. היתה זו הפעם הראשונה שארה״ב התחייבה לכך.


כשגריר בישראל, קיבלתי הוראה לתדרך את ראש הממשלה אריאל שרון על חליפת המכתבים וכך עשיתי ב-9 בספטמבר. שרון גילה מורת רוח גדולה וסבר שהעמדה האמריקאית החדשה מסמנת נסיגה מהגישה המסורתית של תמיכה בישראל. באותה תקופה ניסה גם שר החוץ שמעון פרס לשדל את שרון לאפשר לו להיפגש עם יו"ר אש"ף יאסר ערפאת, אבל ראש הממשלה לא הסכים בשום פנים ואופן.


שרון סיים את השיחה עם בוש זועם, מאחר שהבין אותה כאילו הנשיא מבקש מישראל לשלם מחיר פוליטי על פיגועי טרור שכוונו נגד ארה"ב


צירוף הנסיבות הזה מילא תפקיד שלילי ביותר במציאות המיידית שנוצרה לאחר 11 בספטמבר. שרון, בדומה לרוב מנהיגי העולם, ביקש לשוחח עם בוש כדי להביע את תנחומיה של מדינת ישראל ולהבטיח את תמיכתה בארה"ב. כאשר שני המנהיגים שוחחו, יותר מ-24 שעות לאחר ההתקפה, בוש ציין כי מפגש בין פרס לערפאת דווקא עשוי להועיל למצב במזרח התיכון. שרון דחה את ההצעה.


יועציו של שרון סיפרו לי מיד שראש הממשלה סיים את השיחה עם בוש כשהוא זועם, מאחר שהבין את בקשת הנשיא כדרישה מישראל לשלם מחיר פוליטי על פיגועי טרור שכוונו נגד ארה"ב. למחרת נאמר לי כי בשיחת ועידה עם ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים האמריקאיים, הביע ראש הממשלה את כעסו על מה שהוא תפס כרצונה של ארה"ב להטיל חלק מן האחריות למצב במזרח התיכון על ישראל.


ביקשתי להיפגש עם שרון בארבע עיניים וביום שישי, פחות מ-72 שעות אחרי מתקפת הטרור בארה"ב, הגעתי ללשכתו בירושלים. ניסיתי להסביר לראש הממשלה שהוא פירש באופן שגוי את בקשתו של הנשיא ושחרף מה שהוא, שרון, מאמין – הממשל אינו מנסה לאלץ את ישראל לבצע ויתורים כדי לשכך את הכעס הערבי. תחת זאת, טענתי באוזניו, הנשיא מעוניין להמשיך בתהליך השלום בערוצים דיפלומטיים, בהתאם למדיניות האמריקאית המסורתית. שרון דחה את ההסברים הללו וכעסו רק גבר.


לא הופתעתי מכך; הגעתי לפגישה עם ראש הממשלה בידיעה ברורה שהסיכוי לשנות את דעתו אפסי. הייתי אז שגריר טרי – הגעתי לישראל ביולי 2001 – והרקע שלי כדיפלומט מקצועי במחלקת המדינה גרם לחלק ממקורביו של שרון לחשוד בי. בפגישתנו הראשונה ביולי הבטחתי לראש הממשלה שלעולם לא אבקש ממנו דבר שלא נעשה בהוראת הבית הלבן או אושר מראש על ידו, אבל שרר בינינו חוסר אמון, במיוחד בתקופה מוקדמת זו של כהונתי.


התלקחות בלתי צפויה

מצב מתוח זה נמשך כשבועיים, שעה שהממשל האמריקאי הכין את תוכנית התגובה האמריקאית למתקפת הטרור ולהגנה על המולדת. אך כעסו של שרון התפרץ שוב ב-5 באוקטובר במהלך מסיבת עיתונאים, שבה רמז כי ארה"ב "מפייסת" את הערבים על חשבון ישראל. "אל תנסו לפייס את הערבים על חשבוננו. לא נוכל לקבל זאת", הכריז שרון.


בימים כתיקונם הייתי נזעק מיד כדי לנסות ולשכך את התגובה הקשה שהייתה צפויה להגיע מוושינגטון עקב האשמותיו של שרון, שהיו מוגזמות ומעליבות מאוד כלפי בעלת ברית נאמנה כארה"ב. עם זאת, דווקא בערב שבו שרון נשא את נאומו, היינו הקונסול האמריקאי הכללי בירושלים, הנספח הצבאי ואני שקועים במאמצי תיווך קדחתניים בין צה"ל לרשות הפלסטינית בניסיון לחלץ מספר מטיילים ישראלים שתעו בדרכם, נכנסו לכפר פלסטיני בגדה המערבית ומצאו מקלט בבית מקומי.

גייסתי את כל הנימוס הדיפלומטי שלי והשבתי לשרון: " אדוני ראש הממשלה, אתה גרמת למשבר הזה והנשיא בוש מצפה שתחזור בך מיד ובפומבי מדבריך"

באותה תקופה – כשנה מאז תחילת האינתיפאדה – לווה כמעט כל מגע בין ישראלים לפלסטינים באלימות. באותו ערב איים צה"ל להיכנס לכפר בכוח כדי לחלץ את המטיילים הלכודים, צעד שעלול היה להסלים לעימות עם תושבי הכפר וכוחות הביטחון הפלסטיניים. בתום שעות אחדות של משא ומתן הסכימו ראשי הכפר לאפשר למספר קטן של חיילים להיכנס אליו וללוות את המטיילים אל מקום מבטחים.


עייף אך מרוצה מכך שסייענו למנוע תקרית חמורה, נרדמתי בלא שהייתי מודע לנאום של שרון. ואז, כפי שאירע לעתים כה קרובות במהלך כהונתי, העירה אותי שיחת טלפון מהבית הלבן. על הקו היה בכיר במועצה לביטחון לאומי, שבישר לי כי הנשיא זועם על דבריו של ראש הממשלה, שסוקרו בהרחבה בכלי התקשורת. קיבלתי הוראה לדבר עם שרון מיד ולומר לו שממשל בוש מצפה שיחזור בו מדבריו בצורה מוחלטת ובפומבי.


קבלת הוראות בנוגע לקשר עם המדינה המארחת היא דבר שבשגרה עבור שגרירים ושגרירויות, אך הוראות המגיעות ישירות מן הנשיא הן נדירות. למעשה, זו הייתה ההוראה הנשיאותית הראשונה משתיים בלבד שקיבלתי בשמונה שנותיי כשגריר, תחילה במצרים ואחר כך בישראל. כל שאר המסרים הגיעו ממחלקת המדינה, שמאשרת אותם תחילה מול הבית הלבן.


למחרת בבוקר התקשרתי לשרון שוב ושוב מהשעה שבע בבוקר, עד שראש הממשלה חזר אליי בסביבות 10:30. השיחה בינינו זכורה לי כפחות נעימה מכל השיחות שניהלתי בכמעט 30 שנותיי כדיפלומט אמריקאי. שרון האשים אותי בסילוף דבריו וביצירת המשבר עם הנשיא. נאמן למוניטין שצבר כ״פיל בחנות חרסינה״, שרון המשיך להשמיע טענה זו במשך כמעט רבע שעה בלא הפסקה.


כאשר שטף הדיבור שלו נעצר לבסוף, גייסתי את כל הנימוס הדיפלומטי שבאמתחתי והשבתי לו: "הנאום שלך צוטט מילה במילה על ידי כל כלי התקשורת ואיש לא סילף אותו. למעשה, בכלל לא הספקתי לדווח עליו, כיוון שהייתי שקוע במציאת פתרון למטיילים שנתקעו בכפר הפלסטיני. אתה, אדוני ראש הממשלה, גרמת למשבר הזה, ואני קיבלתי הוראה ישירה מהנשיא להודיע שהוא מצפה שתחזור בך מיד מדבריך באופן מלא ופומבי".


נדרשו לבסוף עוד 48 שעות עד ששרון התבטא בפומבי בנושא באופן שסיפק את הבית הלבן ושם קץ למשבר. מבחינה מסוימת, הרגשתי שהתקרית הזו חיזקה בסופו של דבר את מעמדי כשגריר בירושלים – עמדתי בזעמו של שרון מבלי לסגת מדרישתו של הנשיא בוש. בארבע השנים הנותרות של כהונתי בישראל, ראש הממשלה ואני נהנינו מיחסים אישיים ומיחסי עבודה טובים מאוד.


אסטרטג וטקטיקן מהמעלה הראשונה

למרות התקרית הזו, בתקופה שלאחר 11 בספטמבר התחזקו קשרי ארה"ב-ישראל בכמה מישורים חשובים. כך, למשל, אם לפני הפיגועים ארה"ב התנגדה לחלק מהטקטיקות שישראל הפעילה במלחמתה בטרור, דוגמת חיסולים ממוקדים, הרי שלאחר 9/11 היא עצמה אימצה חלק מאותן שיטות.


שנית, בנאום שנשא שרון בסוף ספטמבר – לפני נאום ה"פיוס" – הוא הביע תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, אם כי בעלת רצף טריטוריאלי מוגבל. הגם ששרון בוודאי לא התכוון לכך, דבריו הובילו בסופו של דבר להסכמה האמריקאית להקמת מדינה פלסטינית – תחילה בנאום שנשא מזכיר המדינה קולין פאוול, ומאוחר יותר בנאום מרכזי שנשא הנשיא.

ככל שהכרתי את שרון טוב יותר, כך כיבדתי אותו יותר – והספקות שהיו תחילה בממשל ביחס ליכולותיו ולשיקול דעתו התפוגגו

גם תפקידי כשגריר ארה"ב בישראל השתנה כתוצאה מאירועי 11 בספטמבר. בפגישתנו הראשונה אמר לי שרון שהוא רוצה שניפגש או נשוחח אחת לשבוע או שבוע וחצי, גם אם אין שום דבר מיוחד על הפרק. לאחר אותו יום, זה הפך למציאות – בארבע השנים הבאות נפגשנו או שוחחנו בטלפון בכל שבוע, פחות או יותר. לא נסתר מעיניי שמבחינתו של ראש הממשלה, הייתה זו דרך לפקוח עין על פעילויותיי ולהשפיע על דיווחיי לוושינגטון. אבל מנקודת מבט של שגריר, הפגישות והשיחות התדירות סיפקו הזדמנות יוצאת מן הכלל להבין באופן מעמיק את האישיות ואת המחשבה המדינית של ראש הממשלה.


ככל שהיכרותי עמו העמיקה, כך כיבדתי את שרון יותר – והספקות שהיו לאנשים מסוימים בממשל ביחס ליכולותיו ולשיקול דעתו התפוגגו. הוא אמנם התהדר בפניי לא אחת על כמה מהפעולות ה"עצמאיות" שהוביל בתחילת הקריירה הצבאית, ומאוחר יותר הפוליטית, שלו, אבל החלטותיו כראש ממשלה היו מחושבות והראייה האסטרטגית שלו הייתה מרשימה.

הספינה קארין A עם חלק מהנשק שנתפס בביטנה, בינואר 2002. השליח זיני נתפס לא מוכן | צילום: משה מילנר, לע"מ

אחת השיחות שלנו זכורה לי במיוחד: בזמן פגישה בשעת לילה מאוחרת בתקופה שקדמה להתנתקות מרצועת עזה ב-2005, שרון ביקש לחלוק עמי סיפור – משהו שנהג לעשות לעתים קרובות כשרצה להעביר מסר מסוים. הוא סיפר כיצד בסוף שנות ה-70, בתפקידו כשר החקלאות, העלה בפני הקבינט הצעה לבנות גוש יישובים בדרום רצועת עזה וליצור קו של יישובים שיבתרו אותה. הקבינט הצביע נגד הצעתו. שרון המשיך ואמר שהוציא לפועל את תוכניתו חרף התנגדות הממשלה והקים את יישובי גוש קטיף וכמה מהיישובים האחרים שעמדו להיות מפונים במסגרת ההתנתקות. המסר היה ברור: למרות ההתנגדות של הליכוד, מפלגתו שלו, וגם זו של המתנחלים, בכוונתו להמשיך בתהליך ההתנתקות מעזה.


שרון הוכיח את עצמו שוב ושוב כאסטרטג, טקטיקן ופוליטיקאי משפיע ביותר. לדוגמה, זמן קצר לאחר שממשל בוש שיגר את הגנרל אנתוני זיני לאזור כשליח ביטחוני לקראת סוף 2001, ישראל השתלטה בים האדום על האונייה "קארין A", כשבבטנה נשק רב מאיראן שיועד לרצועת עזה. שרון גילה על כך לזיני בזמן פגישתם הראשונה בתחילת 2002 ותפס את השליח האמריקאי לא מוכן. בכך הוא קבע, למעשה, את סדר היום לפגישתו הבאה של השליח המיוחד – עם מנהיג אש"ף יאסר ערפאת.


בעקבות הפגישה עם שרון דנו – זיני, יועצו המדיני אהרון דיוויד מילר ואני – בהשלכות של תקרית "קארין A" על שליחותו, שנועדה לשים קץ לאינתיפאדה ולחדש את שיחות השלום. אני זוכר שאמרתי לזיני שהתקרית עלולה בהחלט לחבל במשימתו: ערפאת יכחיש מן הסתם את מעורבותו (כפי שאכן עשה) ושרון ינצל זאת כעילה להגברת הפעולות נגד הפלסטינים (כפי שאכן עשה).


שרון והקבינט הישראלי הכריזו לאחר מכן על ניתוק מוחלט של הקשר עם ערפאת, בעוד ממשל בוש המשיך במגעיו עמו עד קיץ 2002. עם זאת, היחס כלפי מנהיג אש"ף הוקשח לנוכח הכחשותיו לגבי מעורבותו הברורה ב"קארין A". השליחות של זיני נמשכה עוד חודשים אחדים, אבל במובן מסוים הפור כבר נפל: בסופו של דבר החליט ממשל בוש שפקידים אמריקאים בכירים לא ייפגשו עוד עם ערפאת.


שותפות אסטרטגית, עם מגבלות


יחסי ארה"ב-ישראל עמדו בפני אתגרים לא פשוטים אחרי 11 בספטמבר, אבל הם גם העמיקו משמעותית כתוצאה מכך ששתיהן היו קורבנות של טרור. שרון חזר על כך פעם אחר פעם בפגישות עם בעלי תפקידים אמריקאים, חברי קונגרס ואחרים.


חילוקי דעות מסוימים נותרו על כנם: כך, לדוגמה, קיבלתי הנחיות ברורות מהבית הלבן למנוע מישראל לפגוע בערפאת או להגלות אותו, צעדים שממשלת ישראל בהחלט שקלה באותם ימים. שרון נענה בחוסר רצון בולט לדרישה האמריקאית, וישראל אכן נמנעה מפגיעה במנהיג הפלסטיני וגם לא גירשה אותו. קיבלתי גם הוראות ברורות להביע בפני ממשלת ישראל את אי הסכמתנו לבנייה באזור 1-E, השוכן בין ירושלים למעלה אדומים, כיוון שבנייה בו הייתה מסייעת בביתור הגדה המערבית לשניים ומונעת את הרצף הטריטוריאלי העתידי של מדינה פלסטינית. גם במקרה זה ממשלת ישראל נענתה.


היחסים הבילטרליים של ארה"ב וישראל, מאז מלחמת ששת הימים ועד פיגועי 11 בספטמבר, הם סיפור של צמיחה והתפתחות משמעותיות, לצד משברים קטנים ונסיגות זמניות. מאז, נשיאים משתי המפלגות מצאו דרכים לבנות ולהעמיק את היחסים ולהפוך את הקשרים בין ארה"ב לישראל לשותפות אסטרטגית אמיתית. אני גאה בתרומתי להעמקת הקשרים בין שתי המדינות ולחיזוקם, במיוחד אחרי אחד הרגעים הטראומטיים ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

השגריר דניאל קרצר הוא פרופסור ללימודי מדיניות המזרח התיכון בקתדרה ע"ש ס' דניאל אברהם בבית הספר ליחסים בינלאומיים ומדיניות ציבורית באוניברסיטת פרינסטון. בקריירה בת 29 שנים בשירות החוץ האמריקאי הוא כיהן כשגריר ארה"ב בישראל ובמצרים, והיה חבר בצוות השלום למזרח התיכון מטעם מזכירי המדינה ג'יימס בייקר ו-וורן כריסטופר. קרצר מילא תפקיד מרכזי בתיאום ועידת השלום במדריד ובשיחות הדו-צדדיות והרב-צדדיות שהושקו בעקבותיה.

השגריר קרצר הוא מחברם המשותף של הספרים Negotiating Arab-Israeli Peace: American Leadership in the Middle East, The Peace Puzzle: America’s Quest for Arab-Israeli Peace, 1989-2011 ועורך הספר Pathways to Peace: America and the Arab-Israeli Conflict. הוא בעל תואר דוקטור במדעי המדינה מאוניברסיטת קולומביה.

(צילום: Jon Roemer, באדיבות המחבר)