עם ההתפכחות מאשליית הניצחון באפגניסטאן ובעיראק, הנראטיבים הפשטניים והפטריוטיים של תוכניות ריגול ולוחמה בטרור דוגמת "24" פינו מקום ל"הומלנד" ואחרות, שהציגו דמויות ותכנים מורכבים יותר. בהתאם, את "פאודה" כתבנו בהבנה שמה שמושך את הצופים בימינו הוא דמויות רב-ממדיות ומציאות בה הגבולות בין טוב לרע מיטשטשים
מתוך "פאודה". הנבלים אינם רעים "קלאסיים" והקהל עובר איתם הרבה רגעים של כאב והזדהות | צילום: נטי לוי, באדיבות ל. בנאסולי הפקות בע"מ
יש אמירה שרווחת בעולם התסריטאות כבר עשור וקצת: "The better the villain, the better the movie" – ככל שדמות הנבל כתובה טוב יותר, כך התסריט מוצלח יותר.
"הרעים" בעולם שאחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001, לפחות עבור העולם המערבי, היו קלים מאוד לזיהוי. אוסמה בן לאדן, משטר הטליבאן, סדאם חוסיין, משטר האייתולות באיראן, אבו-מוסעב אל-זרקאווי ודומיהם היו נבלים חד-ממדיים, חברים ב"ציר הרשע" של הנשיא ג'ורג' וו. בוש (לצד לא-ערבים כמו קים ג'ונג-איל). היחס הזה לאויב המוסלמי, שהיה חלק מתהליך המיליטריזציה שעבר המערב, וארה"ב בפרט, באותו עשור, הכתיב במידה רבה גם את היחס לאַחֵר בתעשיית הבידור הגדולה בעולם.
שלושה מהז'אנרים האהובים על עולם הבידור הטלוויזיוני והקולנועי, מאז ומעולם, הם אקשן, ריגול ומתח (או שילוב כלשהו ביניהם). אחרי פיגועי 11 בספטמבר והמלחמות שהקואליציה בהובלת ארה"ב יצאה אליהן באפגניסטאן ובעיראק, העיסוק במלחמות, בטרור ובלוחמה בטרור זכה במערב לנתח גובר מזמן המסך, הקטן וגם הגדול. סדרות כמו "24" (שעלתה לאוויר ב-2001) ו"הומלנד" (2012) הן מהמוכרות והפופולריות ביותר בארה"ב בעשורים האחרונים (באותה נשימה אפשר לציין גם את הסדרה הבריטית "Spooks" מ-2002).
אחרי פיגועי 9/11, תכנים של ריגול ולוחמה בטרור במזרח התיכון התאימו היטב לרוח התקופה במערב
השילוב של ריגול ולוחמה בטרור – לעתים קרובות במזרח התיכון – התחבר היטב לרוח התקופה בארה"ב ובמערב בכלל, והן זכו לפופולריות שכמוה לא זכורה מאז סדרות ריגול כמו "משימה בלתי אפשרית" ו"The Man from U.N.C.L.E" מימי המלחמה הקרה. הסדרות הללו שאבו השראה מהמציאות כפי שהאמריקאים ראו אותה והתמקדו בדמות הגיבור או הגיבורה, סביבתם והתלאות שהם עוברים בשירות המולדת.
כאשר ניגשנו, חברי ליאור רז ואני, לכתוב את העונה הראשונה של "פאודה", רצינו להעביר לצופה תחושה ריאליסטית ככל הניתן של מה שקורה מדי יום בשטחים. כתבנו על בסיס החוויות המשותפות שלנו כמסתערבים לשעבר ומתוך הניסיון שצברתי ככתב וכפרשן לענייני ערבים. אבל במקום עוד תסריט הוליוודי, רצינו לכתוב תוכנית "הארד קור", שתגרה את קצות העצבים החשופים של הצופה הישראלי הממוצע ותציג לו דברים שהוא לא היה מאמין שבחורינו המצוינים יעשו – והם עושים בסדרה. למעשה, אחת השאלות הכי נפוצות שישראלים וזרים שואלים אותנו לגבי "פאודה" היא, "כמה מתוך זה היה מבוסס על המציאות?"
אבל מעבר לאקשן ולאותנטיות, היה לנו חשוב שגם את ה"רעים" וגם את ה"טובים" נכתוב כדמויות עגולות ורב-ממדיות, שאת חייהן ומעשיהן קשה לעתים להגדיר בשחור ולבן. פה, לדעתי, טמון הלקח העיקרי לטלוויזיה ולקולנוע בעידן שאחרי 11 בספטמבר.
האם הקהל "התבגר"?
עם ההבנה של הדומיננטיות והחשיבות של דמות הרשע בכל יצירה, לא חסרו לנו דוגמאות לנבלים מצוינים ומורכבים שישמשו עבורנו השראה: מייקל קורליאונה מ"הסנדק", רוצח וסוחר סמים שהורג את אחיו, אבל קל להתחבר אליו; טוני סופרנו, עבריין אלים וראש משפחת פשע עם בעיות יומיומיות שכולנו מכירים; ו"הג'וקר" האחרון הצליח לגרום לצופה להרגיש חמלה ואהדה כלפי אדם שהופך אט אט למפלצת. ב"היט" של הבמאי מייקל מן – אולי הסרט שהכי השפיע עלינו במהלך הכתיבה – הצופה רק מקווה ששודד הבנקים, בגילומו של רוברט דה נירו, יזנח סוף סוף את עולם הפשע, יקח את החברה שלו ויברח מהשוטר הצדקני והמעצבן שמגלם אל פאצ'ינו.
גם ב"פאודה" הקפדנו ש"הרעים" יהיו דמויות רב-ממדיות ומורכבות, שיסחפו איתן את הקהל גם אם המעשים שלהם לעתים מעוררי חלחלה. הנבלים העיקריים של העונה הראשונה והשנייה, אבו-אחמד ("הפנתר") ואל-מקדסי, אינם רעים "קלאסיים" והצופה עובר עמם הרבה רגעים של כאב, הזדהות ועצב.
ב-"24" ג'ק באוור תמיד מנצח בסוף. ב"פאודה", לעומת זאת, קשה לומר ידו של מי יוצאת על העליונה
מצד שני, הקפדנו לכתוב גם את דמויות ה"טובים" כבני ובנות אדם עם עומק ומורכבות, שמעשיהם לעתים אפורים ולעתים לא פחות גרועים מאויביהם. הגיבור הישראלי, דורון, הוא סוג של תמונת מראה של אבו אחמד ואל-מקדסי: הוא מוכן לעשות הכל – כולל מעשי זוועה – עבור הצד שלו, להקריב כל מה שצריך, כדי להשיג את התוצאה. דורון מאבד קרובי משפחה, חברים לצוות, משפחתו מתפרקת אבל הוא ממשיך הלאה בלי להתפשר. והוא עושה מעשים מאוד קיצוניים בשם המדינה.
יש כאלה שימצאו בדורון הקבלה לגיבור של "24", ג'ק באוור, אבל זה חוטא למטרה – כי באוור תמיד מנצח בסוף. בפאודה, לעומת זאת, קשה לומר ידו של מי יוצאת על העליונה. הבחירות שדורון עושה והקורבנות שהוא מקריב אינם מקרבים אותו, בסופו של דבר, למיגור הטרור. זה משקף היטב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שבו מדינת ישראל צריכה פעמים רבות לבחור לא בין טוב לרע, אלא בין רע לרע עוד יותר – ולדעת להבחין בין השניים.
מבחינתנו, ככותבים, דורון מייצג את הישראלים שמאז קום המדינה לכודים במעגל אינסופי של אלימות ושכול. ניסינו להעביר זאת בהצגת חוויות האובדן שדורון עובר, ולכן "פאודה" מרגישה אותנטית; כך גם היו התגובות שקיבלנו מהצופים, תחילה בארץ ואז מהקהל הזר שצפה בה ב"נטפליקס". כמו שהמציאות אינה הוליוודית, כך גם הסיפור שמספרים עליה אינו יכול להיות כזה.
האם אפשר היה להציג דמויות רעות מורכבות כאלה לפני עשר או 15 שנה, בדיוק אחרי האינתיפאדה השנייה אצלנו ובשיא הלחימה בעיראק ואפגניסטאן? קשה להעריך. האם זה אומר שהקהל הבינלאומי "התבגר" יחד עם ההתפכחות מאי ההצלחה של ה"מערכה הגלובלית נגד הטרור" של הנשיא בוש? גם כאן אין דרך לקבוע בוודאות. הסרט "צלף אמריקאי" (2014), שהציג דמות של חייל אמריקאי גיבור הנלחם באויב ערבי אוריינטליסטי ויכול לו, זכה לשש מועמדויות לאוסקר והפך לסרט המלחמה הרווחי ביותר בתולדות הקולנוע. הצלחתו מראה שעדיין יש ביקוש רב לדרמה מלחמתית עם נראטיבים פשטניים על גבורה ולוחמה בטרור, גם אחרי כל מה שחיילי צבאות המערב חוו ושיתפו בשני העשורים החולפים.
גלובליזציה תרבותית
חרף הדוגמאות הללו, שהנחו אותנו בתהליך הכתיבה, אינני מנסה לטעון שלא חל כל שינוי בטעם ובהבנה של הצופים בעשרים השנים האחרונות. חשיפת העינויים בכלא אבו ע'רייב בעיראק ובמתקן הכליאה בגואנטנמו ביי, הירי של קבלני חברת "בלקווטר" באזרחים חפים בבגדאד, ועוד שורת אירועים מחרידים שחשפו את הצד הברוטאלי של המלחמות הללו ושל אלה שהוציאו אותן לפועל – השפיעו באופן מצטבר על השיח הציבורי במערב לגביהן.
בהתאם לשינויים הללו, גם תכני הבידור שהוצעו לצופים החלו לעסוק בסוגיה בצורה מורכבת יותר, וה"רעים" הפסיקו להיות משויכים אוטומטית ל"ציר הרשע". כך, הצגת העינויים הסטריליים-אך-הכרחיים של "24" של ראשית שנות האלפיים פינתה את מקומה לביטויים גרפיים על גבול הסדיזם ב"הומלנד", שעלתה לאוויר עשור אחריה.
מתוך "פאודה". מהמפכת הסטרימינג של נטפליקס הנגישה תוכן דובר עברית וערבית לכל העולם | צילום: נטי לוי, באדיבות ל. בנאסולי הפקות בע"מ
סדרות כמו "Generation Kill", שהתבססה על ממואר של כתב המגזין "רולינג סטון" שהצטרף למחלקת נחתים, ניסו להראות לצופים מה עובר בראשיהם של צעירים שנשלחו לפלוש לעיראק במלחמת המפרץ השנייה. כן, בדומה למה ש"פלאטוּן", "Full Metal Jacket" ו"אפוקליפסה עכשיו" עשו למלחמת וייטנאם וסרטים כמו "Jarhead" עשו למלחמת המפרץ הראשונה. בתקופה הזו העמיק הדיון על העלות שבהפעלת האמצעים השונים לעומת התועלת (המפוקפקת) שהם מניבים.
אבל מבחינתי, כיוצר, השורשים של המהפכה הגדולה ביותר בתכנים לצפייה מגיע דווקא מעולם הטכנולוגיה. כאשר נטפליקס עלתה לאוויר כשירות סטרימינג, היא קיבלה החלטה לא שגרתית והחלה לרכוש סרטים ותוכניות שאינם דוברי אנגלית. זה כמובן פתח עבורה שווקים פוטנציאליים חדשים בכל העולם, אבל גם הציע את (רוב) אותם תכנים לקהלים מגוונים מאוד. מבחינת הקהל דובר האנגלית, שהוא החשוב ביותר בתעשיית הסדרות, ההיצע האיכותי בנטפליקס הוביל לנכונות גדולה יותר מצד הקהל דובר האנגלית לראות ולשמוע סדרות בשפה אחרת – ספרדית, פולנית, עברית ועוד. במילים אחרות, הממד הטכנולוגי זירז התפתחות תרבותית מסוימת, שאנחנו יצאנו נשכרים ממנה.
הקולנוע והטלוויזיה עברו מאז 2001 דרך ארוכה באופן שבו הם מטפלים בסיפורי מלחמה, לוחמה בטרור, אובדן, טראומה ופוסט-טראומה
הקהל האמריקאי צפה, כאמור, בלא מעט סדרות מלחמה, ריגול ומתח דוברות אנגלית שמתרחשות במזרח התיכון. מסיבה זו, קשה לקבוע בוודאות שהוא נהה אחרי "פאודה" כי היתה זיקה מסוימת בין מה שעובר על החיילים בני ארצו בעיראק או באפגניסטאן, לבין מה שאנחנו מתארים שקורה בשטחים (אם כי ייתכן שאני טועה). למען האמת, מה שמדהים אותנו כל פעם מחדש הן דווקא התגובות החמות מהעולם הערבי, שם "פאודה" זוכה לפופולריות שלא ציפינו לה.
הקולנוע והטלוויזיה עברו מאז 2001 דרך ארוכה בדרך שבה הם מטפלים בסיפורי מלחמה, לוחמה בטרור, אובדן, טראומה ופוסט-טראומה, עקב המרכזיות של הנושאים האלה בעשרים השנה האחרונות. אחרי שספג מנות גדושות של דרמה במהלך סיקור המלחמה המתמשכת בטרור בשידורי החדשות, הקהל עבר לצפות בדרמות שעסקו באותם נושאים, כמו "24" ו-"הומלנד". בקולנוע חיכו לו סרטים כמו The Hurt Locker, Zero Dark Thirty ויצירות פופולריות נוספות שעסקו באתגרים הביטחוניים, הפוליטיים והתרבותיים של התקופה.
מבחינתנו, כיוצרים, הדרך להתחרות על תשומת הלב והקשב של הצופים ולמשוך קהל בינלאומי היא, קודם כל, להבטיח נגישות לתוכן (באמצעות נטפליקס). אך לא פחות חשובה היא היכולת ליצור חיבור משמעותי, כמעט קשר אישי, בין הצופים לדמויות במהלך הסדרה. "פאודה" פונה ומדברת לקהל שבוגר מספיק להכיל את המורכבויות של המציאות הישראלית, האפורה והלא-הוליוודית. אחרי עשרים שנות צפייה בסרטי וסדרות מתח וריגול, וגם של חיים בתקופה מורכבת וטראומטית, הקהל בשל מספיק לצרוך בידור – וגם לעסוק בסוגיות פוליטיות קשות, בארצו ובעולם – בצורה מכילה ומפוכחת יותר.
אבי יששכרוף הוא עיתונאי ופרשן לענייני ערבים, סופר ותסריטאי. זכה במספר פרסים על פרסומיו העיוניים ועל יצירתו הטלוויזיונית. יששכרוף הוא מיוצרי הסדרות "פאודה" ו-"Hit and Run". (צילום: עמית כרמלי)
Comments