מהישג צבאי לעיצוב מערכת: ״חרבות ברזל״ ואתגר החשיבה המורכבת
שלוש השנים האחרונות הוכיחו כי פגיעה באויב אינה מספיקה כדי לייצר שינוי אסטרטגי בזירות הלחימה של ישראל. אם בתכנון המבצעים הצבאיים שלה לא תכלול גם גם גיבוש חלופה פוליטית־מוסדית ליום שאחרי, גיוס לגיטימציה בינלאומית, בניית קואליציות אזוריות ודאגה למנגנוני הסתגלות, המדינה לא תשיג יציבות אזורית בת־קיימא
מלחמת ״חרבות ברזל״ המחישה בשלוש השנים האחרונות את היכולות הצבאיות המרשימות של ישראל, אך גם את מגבלות ההנחה שתקיפה, שחיקה והרתעה של יריבים יובילו בהכרח ליציבות אזורית.[1] במערכת מורכבת, הישג צבאי הוא נקודת פתיחה בלבד: השלכותיו נקבעות באמצעות משובים, הסתגלות שחקנים, שימור הלגיטימציה הפנימית והבינלאומית לפעול והיכולת ליצור מסגרת פוליטית־מוסדית חלופית בת־קיימא.[2]
האתגר המרכזי אפוא אינו עצם הפגיעה באויב, אלא תרגומה לשינוי מתמשך ביחסי הכוח, בדפוסי הפעולה ובאפשרויות השחקנים. מהלך כזה מחייב לחבר את המהלך הצבאי[3] למסגרת מדינית, ללגיטימציה בינלאומית, לקואליציות אזוריות, לתיאום עם וושינגטון ולמנגנוני למידה והסתגלות.
מכאן נובעות שאלות המחקר של המאמר: מאז פרוץ מלחמת ״חרבות ברזל״, כיצד תורגמו הישגים אופרטיביים שהשיגה ישראל, לבדה או במשותף עם ארה״ב, לשינוי מערכתי בזירות הלחימה בלבנון ובאיראן? באיזו מידה נבדל תרגום זה בין שתיהן? ומה ניתן להסיק, באמצעות תיאוריית המורכבוּת ביחסים הבינלאומיים (International Relations Complexity Theory),[4] על התנאים הנדרשים למנף הישג צבאי כדי לעצב מציאות מדינית־אזורית יציבה?
טענת המאמר היא שסיכוייו של הישג צבאי לייצר שינוי מערכתי גדלים כאשר הפגיעה ביריב משתלבת בשינוי רחב יותר ביחסי הכוח, בהסדרים הפוליטיים ובדפוסי ההסתגלות. בהיעדר שילוב כזה, ההישג עלול להיוותר ברמה המבצעית, להישחק או לייצר תוצאות שאינן תואמות את כוונת התוקף. תרומתו הייחודית של המאמר היא בזיהוי המנגנונים הדינמיים המסבירים מדוע נוצר הפער בין הישג מבצעי לשינוי מערכתי, ובגזירת חמישה מבחנים שבאמצעותם ניתן להעריך מתי וכיצד ניתן לצמצמו.
המאמר עורך השוואה איכותנית מובנית וממוקדת בין זירות הלחימה של ישראל בלבנון ובאיראן, באמצעות אותם חמישה מבחנים ועל בסיס מידע גלוי. שתי הזירות נבחרו משום שבשתיהן נרשמו בתקופת מלחמת ״חרבות ברזל״ הישגים אופרטיביים שבהם הייתה ישראל שותפה, אך הן נבדלות זו מזו במידת התגבשותם של מנגנוני ההסדרה ובמעמדה של ארה״ב בעיצוב היום שאחרי.
מאחר שהמקרים מצויים בשלבים שונים של התפתחותם, ההשוואה היא אנליטית ומסקנותיה ביחס לשתי הזירות – לבנון ואיראן – הן זמניות. היא אינה מתיימרת לשחזר תהליכי קבלת החלטות סגורים, אלא להעריך את מידת תרגומם של הישגים אופרטיביים לשינוי מערכתי.
הצלחה מבצעית והסיכון שבהסקה ליניארית
במערכת אזורית מורכבת, המעבר המשוער מפגיעה מצטברת ביכולות היריב להרתעה יציבה ולצמצום מתמשך של האיום אינו אוטומטי ואינו מובטח. אויבים לומדים ומסתגלים, זירות משפיעות זו על זו, ופעולות צבאיות מייצרות תגובות־נגד ותגובות שרשרת. משום כך, הצלחה טקטית או אופרטיבית עלולה להישחק, ואף ליצור ואקום או לחזק שחקנים עוינים אחרים, אם אינה מלווה בגיבוש מסגרת פוליטית־מוסדית מתאימה. כוח צבאי הוא אפוא תנאי הכרחי לביטחון, אך ערכו האסטרטגי נקבע לפי יכולתו ליצור תנאים להרתעה יציבה, להסדרה, לשימור לגיטימציה פנימית וחיצונית להמשך הלחימה, ולשיתוף פעולה אזורי ובינלאומי.
קושי נוסף נובע מדפוסים ארגוניים ובירוקרטיים. שגרות ופרוצדורות מוכרות מאפשרות פעולה בתנאי אי־ודאות, אך עלולות לצמצם את טווח החלופות. לכידות קבוצתית עלולה, בתנאים מסוימים, להוביל לביטחון עצמי מופרז. כאשר נתוני ההישג המבצעי ניתנים למדידה מדויקת, קיים סיכון שהוודאות ביחס לתפוקה תושלך בטעות גם על התוצאות האסטרטגיות.[5]
התקדמות לעבר תכלית מדינית, מסגרת מוסדית, שינוי בהתנהגות היריב או קואליציה תומכת קשים יותר למדידה מאשר נתונים זמינים ומדויקים על הפגיעה באויב. כך עלולה להיווצר הטיה ניהולית
ישראל היא מקרה מובהק של גישה ליניארית זאת. אף שהחשיבה הביטחונית הישראלית אינה אחידה, בעשורים שקדמו ל־7 באוקטובר התבסס בחלק מן הזירות תפיסה של "ניהול הסכסוך".[6] זאת, באמצעות פגיעה מחזורית ביכולות היריב, שיקום ההרתעה ודחיית סבב הלחימה הבא, היגיון שנודע כ״כיסוח הדשא״.[7]
גם במהלך מלחמת ״חרבות ברזל״ הוסיף השיח הרשמי על המערכות בעזה, בלבנון ובאיראן להציג את הישגי הצבא במידה רבה באמצעות מדדי תפוקה מבצעיים: מספר המטרות שהותקפו, המפקדים והפעילים שחוסלו, התשתיות שהושמדו, הגיחות שבוצעו והיכולות שנגרעו מן היריב. מדדים אלה חיוניים להערכת איכות הביצוע הצבאי והיקף הפגיעה הישירה ביריב, אך הם אינם מלמדים כשלעצמם אם ההישג יצר הרתעה יציבה, הסדר פוליטי, שינוי מתמשך בהתנהגות היריב, או תנאים אזוריים המשרתים את יעדיה של ישראל. הבעיה, לפיכך, אינה עצם השימוש במדדי תפוקה, אלא הסיכון שבהסקת הישג אסטרטגי מהצלחה מבצעית מדידה.[8]
משום כך, נדרש להשלים את מדדי התפוקה – מה הותקף, מי חוסל ואילו יכולות נפגעו – באמצעות חמישה מבחנים להערכת שינוי מערכתי. המטרה אינה לגרוע מחשיבותם של הישגים מבצעיים, אלא למנוע זיהוי שגוי של מתאם בין ביצוע צבאי מוצלח לבין השגת תוצאה אסטרטגית. כאשר הצלחת המערכה נבחנת בעיקר באמצעות נתונים זמינים ומדויקים על הפגיעה באויב, עלולה להיווצר הטיה ניהולית: המשך התקיפות ושחיקת היכולות הופכים למוקד ההערכה. לעומתם, התקדמות לעבר תכלית מדינית, מסגרת מוסדית, שינוי בהתנהגות היריב או קואליציה תומכת קשים יותר למדידה. כתוצאה מכך, מקבלי ההחלטות עשויים לפעול על בסיס תמונה מפורטת של הנזק הישיר שנגרם לאויב, כשברשותם רק תמונה חלקית של המערכת המתהווה לאחר הפגיעה.
הפער ניכר בשתי הזירות: בלבנון נמדדה הפגיעה בחזבאללה, בעוד יכולתו להתארגן מחדש ויכולתה של ממשלת לבנון לקבע את ההישג נותרו פתוחות;[9] באיראן פורסמו מדדי נזק נרחבים, אך במקורות הרשמיים שנסקרו לא פורסמו מדדים מקבילים להסדרה, לשינוי התנהגות או להשפעה ישראלית על היום שאחרי.[10] מכאן הצורך בגישה אחרת, הוליסטית יותר, לתכנון מבצעים צבאיים והערכת השפעתם האסטרטגית־מדינית.
ארבע הדינמיקות של תיאוריית המורכבוּת
תיאוריית המורכבוּת בדיסציפלינת היחסים הבינלאומיים מספקת שפה אנליטית להבנת הקשר בין יעדיה ותוצאותיה הישירות של פעולה צבאית לבין השלכותיה האסטרטגיות, העקיפות והבלתי־מכוונות.[11] היא אינה מחליפה הערכות מודיעין, תכנון מדיני־ביטחוני או תכנון מבצעי, אלא מוסיפה עליהם רובד מערכתי הבוחן כיצד פעולות מתקשרות לתגובות השחקנים ולשינויים בסביבת הפעולה.
רובד זה נשען על ארבע דינמיקות מרכזיות המאפיינות מערכות מורכבות:
היעדר ליניאריות: במערכת מורכבת אין יחס קבוע בין עוצמת הפעולה הצבאית – ומידת הצלחתה לעוצמת תוצאותיה האסטרטגיות וכיוונן.[12]
משובים: פעולה אסטרטגית יוצרת תגובות־נגד והשלכות עקיפות. "משוב מחזק" מעצים תהליך, בין שתוצאתו רצויה ובין שלא; לעומת זאת, "משוב ממתן" בולם או מאזן אותו.
הסתגלות: שחקנים אינם מגיבים באופן קבוע מראש – אלא מפרשים את הפעולה, לומדים מתוצאותיה ומשנים יעדים, אמצעים, זירות, נראטיבים וקואליציות בהתאם לתנאים המשתנים.[13]
תוצאות מתהוות ובלתי־מכוונות: במערכת מורכבת, תוצאות עשויות להתהוות מתוך אינטראקציה בין שחקנים, זירות, לחצים, אילוצים והזדמנויות, ואינן נובעות בהכרח מתוכנית או מהחלטה אחת.[14] לצד זאת, פעולה מכוונת עשויה להוליד תוצאות בלתי־מכוונות, כפי שהראה רוברט מרטון.[15] משמעות הדבר היא שכל פעולה צבאית עתידית צריכה להיבחן לא רק לפי יעדה המוצהר, אלא גם לפי הערכה של התוצאות העקיפות הפוטנציאליות שלה.
ממד הזמן חוצה את ארבע הדינמיקות: חלוף הזמן משנה את תנאי המערכת, משום ששחקנים לומדים ומסתגלים, משובים מצטברים וחלונות לפעולה נסגרים. לכן יש לתכנן מראש את המעבר מן ההישג הצבאי למהלך המדיני ולעדכנו במהלך הפעולה ולאחריה.
המסגרת האנליטית: חמישה מבחנים להערכת שינוי מערכתי
חמשת המבחנים שיוצגו בחלק זה מתרגמים את דינמיקות המורכבוּת לשכבת בקרה אסטרטגית, המשלימה הערכת מודיעין ותכנון מדיני־ביטחוני ומבצעי. הם נועדו לבחון כיצד המערכת עשויה להגיב להצלחה, להצלחה חלקית או לכישלון, ולאפשר התאמת יעדים, קצב ואמצעים כאשר תנאי הפתיחה או התוצאות בפועל שונים מן הצפוי. בפעולה יזומה ניתן להפעילם כבר בשלב התכנון; בפעולה תגובתית יש להפעילם במהלך קבלת ההחלטות במערכה.
המבחן הראשון הוא מבחן המשובים: אילו תגובות־נגד, תגובות שרשרת או הזדמנויות צפויה הפעולה ליצור? לפני יציאה לפעולה צבאית יש לבחון לא רק את הפגיעה הצפויה באויב, אלא את תגובתם האפשרית של מרכיבי המערכת – יריבות, בעלות ברית, המעצמות, מדינות האזור, מוסדות בינלאומיים, דעת הקהל הבינלאומית והזירה הפנימית.
המבחן השני הוא מבחן המסגרת הפוליטית־מוסדית שלאחר הפגיעה: האם הפגיעה באויב מלווה במסגרת המסוגלת להחליף את הסדר שנחלש, או שהיא מותירה ואקום שלטוני, ביטחוני או אזורי? חיסול יכולות, החלשת ארגון או פגיעה בתשתית אינם מספיקים אם אינם מלווים בהסדר שלטוני, מוסדי או אזורי בר־קיימא.
המשותף לחמשת המבחנים הוא שהם מעבירים את המיקוד מן השאלה ״מה ניתן לעשות לאויב?״ אל השאלה ״מה יקרה למערכת לאחר שהאויב נפגע?
המבחן השלישי הוא מבחן מפת השחקנים ויחסי הכוח: מי מתחזק ומי נחלש בעקבות הפעולה? יש לבחון לא רק את האויב הישיר, אלא גם שחקנים עקיפים: בעלי ברית, יריבים משניים, מתווכים, מדינות אזוריות, ארגונים בינלאומיים, תנועות פוליטיות ואוכלוסיות מקומיות. פעולה מוצלחת נגד שחקן אחד עשויה לחזק שחקן אחר, ולעיתים דווקא את מי שירושלים אינה מעוניינת לחזק.
המבחן הרביעי הוא מבחן הלגיטימציה: האם הפעולה מרחיבה או מצמצמת את מרחב הפעולה המדיני? לגיטימציה אינה עניין תדמיתי בלבד, אלא משאב אסטרטגי תלוי־זמן, הנבחן בעיני כמה קהלים ושחקנים: הציבור והמערכת הפוליטית המקומית; מעצמות, בעלות ברית ויריבות; מדינות האזור; מוסדות בינלאומיים; ודעת הקהל במדינות המשפיעות על חופש הפעולה. אין הכרח שהפעולה תזכה לאותה מידה של תמיכה בכל הזירות, אך להשגת מטרותיה נדרש בסיס מספק של הסכמה, סובלנות או הימנעות מהתנגדות פעילה מצד השחקנים החיוניים.[16]
המבחן החמישי הוא מבחן ההסתגלות: האם קיימת יכולת לתקן או לשנות כיוון כאשר המערכת מגיבה אחרת מן הצפוי? במערכת מורכבת אין די בתוכנית פעולה קשיחה. נדרש מנגנון למידה מתמשך: מדדים משתנים, הערכת מצב רציפה, חלופות פעולה, תרחישי יציאה ויכולת לשנות יעד, קצב או אמצעים. אסטרטגיה אינה רק החלטה לפני פעולה; היא דורשת גם יכולת לעדכן פעולה אם המציאות משתנה ודורשת זאת.
המשותף לחמשת המבחנים הוא שהם מעבירים את המיקוד מן השאלה ״מה ניתן לעשות לאויב?״ אל השאלה ״מה יקרה למערכת לאחר שהאויב נפגע?״ מעבר זה אינו מחליש את ערכו של הכוח הצבאי, אלא ממצב אותו בתוך שרשרת רחבה יותר של עיצוב פוליטי, תיאום אזורי, ניהול זמן ולמידה מוסדית.
כדי שהמבחנים יהיו מועילים, יש להפעילם כתהליך רב־פעמי ומתמשך ולא כרשימת בדיקה חד־פעמית:
לפני הפעולה הם מסייעים להגדיר הנחות יסוד.
במהלכה הם מאפשרים לזהות סטייה בין התכנון לבין תגובת המערכת.
לאחריה הם מסייעים להחליט אם להעמיק מהלך צבאי, לעבור ליוזמה מדינית, להאט קצב או לשנות יעד.
במובן זה, המבחנים מתרגמים את תיאוריית המורכבוּת ביחסים בינלאומיים לשפה ניהולית־אסטרטגית שמקבלי החלטות יכולים להיעזר בה בזמן אמת.
לכל חלופת פעולה יש לבנות עץ תגובות מסועף: פעולה, תגובת היריב, תגובת שותפים ושחקנים עקיפים, משובים מחזקים או ממתנים ונקודות החלטה לתיקון הכיוון. אין מדובר בניסיון לחזות את העתיד במדויק, אלא במיפוי ענפים אפשריים, ספים ואינדיקטורים המחייבים התאמה.
איור 1 מסכם את עקרונות הגישה, את חמשת המבחנים ואת אופן הפעלתם לאורך הפעולה.
עקרונות המורכבוּת ← חמשת המבחנים ← הפעלה מתמשכת לאורך הפעולה
תרגום הישג צבאי לעיצוב מערכת: השוואה בין זירות הלחימה בלבנון ובאיראן
חמשת המבחנים שהוצגו בחלק הקודם משמשים מסגרת השוואתית לבחינת הזירות הלבנונית והאיראנית במהלך מלחמת "חרבות ברזל". מטרת ההשוואה אינה לקבוע באופן בינארי אם כל מהלך ״הצליח״ או ״נכשל״, אלא לבחון באיזו מידה הישגים אופרטיביים שינו משובים, מסגרות פוליטיות־מוסדיות, יחסים בין שחקנים, רמות לגיטימציה ויכולת הסתגלות לאורך זמן.
הניתוח שלהלן הוא הערכה בדיעבד והערכת ביניים המבוססת על מידע גלוי. הוא אינו מתיימר לשחזר את תהליכי קבלת ההחלטות הסגורים או לקבוע אילו שאלות נשאלו לפני כל פעולה, אלא לבחון באיזו מידה תורגמו ההישגים הצבאיים לשינוי מערכתי על־פי חמשת המבחנים.
א. לבנון: עיצוב מערכתי חלקי ומותנה
נכון לתחילת ספטמבר 2026, המערכה מול חזבאללה אינה מלמדת על הצלחה או כישלון אסטרטגיים חד־משמעיים, אלא על תרגום חלקי ומותנה של הישגים אופרטיביים לשינוי מערכתי. הפגיעה במערכי הקשר, בהנהגה ובשרשרת הפיקוד של הארגון במהלך 2024 החלישה את יכולתו לפעול באופן מתואם וגרעה חלק מיכולותיו.
עם זאת, חזבאללה הקים כבר בסוף 2024 מנגנון פיקוד חלופי ופעל לשיקום יכולותיו; הפסקת האש בנובמבר 2024 לא הבטיחה את עצירת מאמצי השיקום, ובמרס 2026 חידש הארגון את הירי לעבר ישראל ואילץ אותה לצאת למהלך קרקעי רחב־היקף בלבנון. לפיכך, ההישג הישראלי שינה את מאזן הכוחות ואת תנאי הפעולה, אך לא נטרל את יכולתו של הארגון להסתגל ולחדש את העימות.[17]
מבחן המשובים. הפגיעה בהנהגת חזבאללה ובמערכי הפיקוד והתקשורת שלו יצרה בתחילה משוב מחזק מבחינת ישראל: השיבוש הארגוני הרחיב את חופש הפעולה הישראלי ואפשר לה להעמיק את הפגיעה בתשתיות, במפקדים וביכולות הארגון. מנגד, חזבאללה הגיב באמצעות הקמת שרשרת פיקוד חלופית, המשך ירי סְפּוֹרָדִי לעבר ישראל והיערכות למערכה ממושכת.
ב־2 במרס 2026 שב הארגון לירות לעבר ישראל כאקט תמיכה באיראן, לאחר פתיחת המערכה האמריקנית-ישראלית נגד טהראן, ובכך גרר את לבנון לסבב לחימה רחב נוסף. התפתחות זו המחישה כי הפגיעה הקודמת אמנם שחקה את עוצמתו של חזבאללה, אך לא סגרה את מעגל המשוב: הארגון שימר יכולת להגיב, להסיט משאבים וקשב לזירה הלבנונית ולחייב את ישראל להפעיל כוח פעם נוספת.[18]
מבחן המסגרת הפוליטית־מוסדית. הסדר הפסקת האש שנכנס לתוקף בנובמבר 2024 נועד לחבר בין הפסקת הלחימה, נסיגת הכוחות הישראליים, פריסת צבא לבנון בדרום המדינה ויישומה של החלטה 1701 של מועצת הביטחון. ההסדר הביא לירידה ניכרת באלימות ואפשר לצבא לבנון להרחיב את פריסתו באזורים שמהם נסוג צה״ל. עם זאת, יישומו נותר חלקי: הנסיגה הישראלית לא הושלמה במועד, תשתיות חזבאללה לא פורקו במלואן והיכולת של המדינה הלבנונית לאכוף את המונופול על השימוש בכוח נותרה מוגבלת.
מסגרת נוספת שהושגה בתיווך אמריקני ביוני 2026 קבעה תהליך מדורג של פירוק חזבאללה מנשקו, נסיגה ישראלית ופריסת צבא לבנון ב״אזורי פיילוט״. כניסת צבא לבנון לזַוְתַר אל־עַ׳רְבִּיָּה (Zawtar al-Gharbiyeh) ביולי, נועדה לבחון החלפת נוכחות ישראלית בשליטה ביטחונית לבנונית – המבחן הראשון של מודל ״אזורי הפיילוט״. המסגרת הפוליטית־מוסדית החלופית מצויה אפוא בתהליך התהוות, אך עדיין אינה חזקה דיה כדי להבטיח שהחלשת חזבאללה תתורגם לשליטה יציבה של המדינה בדרום לבנון.[19]
היחלשות חזבאללה פתחה מרחב להתחזקות מוסדות המדינה בלבנון והעצימה את תפקידה של ארה״ב כמתווכת במאמצים לפירוק הארגון מנשק, לנסיגה ישראלית ולהרחבת סמכות הממשלה
מבחן מפת השחקנים ויחסי הכוח. הפגיעה בחזבאללה החלישה שחקן לא־מדינתי שהחזיק במשך שנים בעוצמה צבאית ופוליטית שגברה על זו של מוסדות המדינה הלבנונית. היחלשותו פתחה מרחב מסוים להתחזקות הנשיאות, הממשלה והצבא בלבנון, והעצימה את תפקידה של ארה״ב כמתווכת וכגורם המחבר בין פירוק הארגון מנשק, נסיגה ישראלית והרחבת סמכות המדינה.
עם זאת, חזבאללה ממשיך להתנגד לפירוק מלא מנשקו וממעיט בחשיבות של פריסת הצבא הלבנוני באזורי הפיילוט. לפיכך, קיים שינוי ממשי ביחסי השחקנים, אך הוא אינו בלתי־הפיך: מוסדות המדינה התחזקו יחסית, אך טרם רכשו יכולת מוכחת להחליף את ארגון הטרור כגורם הביטחוני הדומיננטי בדרום לבנון לאורך זמן.[20]
השינוי במפת השחקנים ויחסי הכוח חרג גם מגבולות לבנון. היחלשות חזבאללה, הפגיעה באיראן ונסיגת חלק מכוחות הארגון מסוריה, צמצמו את התמיכה החיצונית במשטרו של בשאר אל-אסד. הם סייעו ליצור תנאים נוחים יותר להתקדמות קואליציית ארגוני המורדים בסוף 2024 עד כדי הפלת המשטר.
עם זאת, חשוב שלא לייחס את קריסת המשטר לגורם זה בלבד. נפילתו נבעה משילוב בין היחלשות איראן וחזבאללה, הסחת הקשב והמשאבים הרוסיים למלחמה באוקראינה, חולשתו של הצבא הסורי והמורל הירוד של חייליו, ותכנון ולכידות משופרים של המורדים. המקרה הסורי ממחיש אפוא כיצד פגיעה בשחקן אחד יכולה לשנות את יחסי הכוח בזירות אחרות וליצור תוצאה מערכתית שלא הייתה יעדה הישיר של הפעולה הישראלית.[21]
מבחן הלגיטימציה. המשך האיום מצד חזבאללה סיפק לישראל בסיס מסוים להפעלת כוח נגד מפקדים, תשתיות וניסיונות שיקום של הארגון, אולם הלגיטימציה להמשך הפעולה לא הייתה בלתי־מוגבלת. היא הותנתה בהיקף האיום, במשך הנוכחות הישראלית בשטח לבנון, בפגיעה באזרחים ובנכונותה של ישראל לאפשר לצבא לבנון לקבל אחריות על האזורים שמהם נסוגה. ככל שהמערכה התארכה והנוכחות הישראלית בלבנון העמיקה, גברה חשיבותם של התיווך והערבויות האמריקניים.
מכאן ניתן להסיק כי חופש פעולה צבאי אינו זהה ליכולת לעצב באופן חד־צדדי את ההסדר שלאחר הלחימה: ישראל הייתה מסוגלת לפגוע בחזבאללה ולשמר את הלחץ עליו, אך קיבוע ההישג דרש הסכמה אמריקנית, שיתוף פעולה של ממשלת לבנון ופריסה אפקטיבית של צבאה. הלגיטימציה להמשך הפעולה הישראלית נותרה אפוא ממשית, אך היא מותנית בהתקדמות לעבר הסרת האיום, נסיגה והחזרת סמכות המדינה הלבנונית.[22]
מבחן ההסתגלות. כל השחקנים המרכזיים הפגינו יכולת הסתגלות. חזבאללה החליף מפקדים, כולל מזכ"ל שהנהיג את הארגון במשך כ-30 שנה; הקים מנגנוני פיקוד חלופיים; שימר יכולות ירי; וניסה לשקם את תשתיותיו ואת בסיס התמיכה שלו. ישראל עברה מפגיעה מרוכזת בהנהגה ובמערכי הקשר לדפוס מתמשך של תקיפות נגד מאמצי שיקום, התחמשות והקמת תשתיות חדשות, ובהמשך שילבה בין לחץ צבאי לבין משא ומתן בתיווך אמריקני.
גם המדינה הלבנונית החלה להסתגל באמצעות הרחבת פריסת הצבא בחלקים שהיו בעבר בשליטת חזבאללה, קבלת אחריות על אזורים שפונו והסכמה עקרונית להרחבת המונופול המדינתי על הנשק. עם זאת, חידוש הלחימה במרס 2026 והשבריריות של אזורי הפיילוט מלמדים כי הסתגלות הדדית זו טרם יצרה שיווי משקל יציב. כל אחד מן השחקנים עדיין מסוגל לשנות את תנאי המערכת ולערער את ההסדר המתהווה.[23]
לבנון ממחישה עיצוב מערכתי חלקי ומותנה: ההישג הצבאי פתח חלון הזדמנויות לחיזוק מוסדות המדינה, אך קיבועו תלוי באכיפה ובמניעת שיקומו של חזבאללה.
ב. איראן: הישג צבאי שתוצאתו המערכתית עדיין פתוחה
נכון לתחילת ספטמבר 2026, מבצע ״שאגת הארי״ מציג פער בולט בין היקף ההישג הצבאי לבין אי־הוודאות באשר לתוצאתו המערכתית.
ב־28 בפברואר 2026 פתחו ארה״ב וישראל במערכה משותפת ורחבת־היקף נגד איראן. לפי נתוני צה״ל, המערכה כללה אלפי גיחות ותקיפות אוויריות ופגיעה נרחבת בדרגי הפיקוד, במערכי הטילים, בהגנה האווירית ובתשתיות צבאיות. נתונים אלה מלמדים על עוצמת הפעולה ועל היקף הנזק הישיר, אך אינם קובעים כשלעצמם אם איראן הוגבלה לאורך זמן, אם התגבשה מסגרת מדינית יציבה, או אם המערכת האזורית השתנתה באופן המשרת את יעדיה של ירושלים.[24]
מבחן המשובים. המשובים שנוצרו בעקבות הפעולה היו רחבים וחוצי־זירות. איראן הגיבה בתקיפות נגד ישראל ונגד יעדים אמריקניים ואחרים במדינות המפרץ, פגעה בתשתיות ובנתיבי תעופה וניצלה את יכולתה לשבש את השיט במצר הורמוז כאמצעי לחץ צבאי וכלכלי. חזבאללה הצטרף לעימות ב־2 במרס וגרר את ישראל ולבנון לסבב לחימה נוסף; בהמשך ניכרו מאמצים איראניים לחזק את החות׳ים בתימן, שהחריפו את הלחץ על השיט בים האדום ובמצר באב אל-מנדב.
משובים אלה הרחיבו את המערכה מעבר לזירה האיראנית, יצרו עלויות למדינות האזור שלא היו יעד ישיר של התקיפה והמחישו כי הפגיעה ביכולותיה של איראן אינה מונעת ממנה להפעיל לחץ בזירות אחרות ועל נקודות תורפה כלכליות, בעצמה ודרך שלוחים. ההישג הצבאי צמצם אפוא יכולות מסוימות, אך גם הפעיל תגובות שרשרת שהרחיבו את המלחמה ואת מחיריה ליריביה ולשכנותיה של איראן.[25]
מבחן המסגרת הפוליטית־מוסדית. ביוני 2026 הושגה מסגרת ביניים בין וושינגטון לטהראן, שנועדה להאריך את הפסקת האש, לפתוח מחדש את מצר הורמוז ולאפשר משא ומתן על הסדר קבוע. המסגרת יצרה הפוגה זמנית, אך הותירה מחלוקות מרכזיות בנושאי הגרעין, הטילים, השלוחים, הסנקציות והשליטה במצר.
עם חלוף הזמן נשחק ההסדר וביולי 2026 הצדדים חידשו את התקיפות. המאמצים להחיות את ההסדר לא הבשילו, נכון לכתיבת שורות אלה, להסכם יציב. לפיכך, המכה הצבאית לוותה בחלון זמני להסדרה, אך ההסלמה שלאחריו לא אפשרה לקבעו במנגנוני פיקוח, אכיפה ופתרון מחלוקות.[26]
מבחן מפת השחקנים ויחסי הכוח. המערכה הציבה את ארה״ב במרכז ניהול העימות – בהפעלת הכוח ובמשא ומתן – אך לא בהכרח חיזקה את מעמדה האזורי, שכן איראן שמרה על יכולת לשבש את התנועה במצר הורמוז ולהתנות את ההסדרה בו.
איראן נחלשה מבחינה צבאית אך הוכיחה שהיא נותרה שחקן אזורי מרכזי, המסוגל להשפיע על המעבר במצר הורמוז, להפעיל שלוחים ולחייב את וושינגטון לנהל עמה משא ומתן
חלק ממדינות המפרץ אמנם דרשו שהסדר עתידי יגביל את הטילים, הכטב״מים ויכולת שיבוש נתיבי האנרגיה של איראן. אך המערכה גם חשפה את פגיעותן לתקיפות איראניות ואת תלותן במטריית ההגנה האמריקנית, שהתגלתה כמוגבלת מול חלק מן היכולות של טהראן. כתוצאה מכך, חלקן החלו לפיכך לבחון מדיניות זהירה יותר של התאמה והידברות עם טהראן.
במקביל, איראן נחלשה מבחינה צבאית אך הוכיחה שהיא נותרה שחקן אזורי מרכזי, המסוגל להשפיע על המעבר במצר הורמוז, להפעיל שלוחים ולחייב את וושינגטון לנהל עמה משא ומתן. מפת השחקנים ויחסי הכוח השתנתה אפוא, אך לא בהכרח לכיוון קואליציה אזורית יציבה שבה ישראל שותפה גלויה ומובילה.[27]
מבחן הלגיטימציה. הפעולה הישראלית־אמריקנית נהנתה מתמיכה מסוימת מצד שחקנים שראו בתוכנית הגרעין וביכולות הטילים האיראניות איום משמעותי. בד בבד, היא גררה קריאות בינלאומיות להפסקת הלחימה, ביקורת משפטית ודאגה מפגיעה באזרחים ומהתרחבות המערכה. ככל שהמלחמה התארכה, גדל מספר הנפגעים, העלויות הכלכליות והשיבושים בשוק האנרגיה, והתרחבה גם הביקורת הפוליטית בארה״ב על משך המערכה ועל סמכות הנשיא להמשיכה.
ישראל שמרה על יכולת צבאית לפעול, אך לאחר הסדר הביניים הובילה ארה״ב הן את עיקר הפעלת הכוח והן את המשא ומתן מול איראן. העובדה שהמשא ומתן המרכזי התנהל בין וושינגטון לטהראן, ללא השתתפות ישראלית ישירה, ממחישה כי שותפוּת במערכה צבאית אינה מבטיחה מעמד שווה בעיצוב ההסדר שלאחריה.[28]
באיראן נותרה התוצאה המערכתית פתוחה: המערכה גרעה יכולות בתחומי הפיקוד, הטילים וההגנה האווירית ולוותה בחלון זמני להסדרה, אך טרם קיבעה מגבלות ארוכות־טווח או הסדר יציב.
מבחן ההסתגלות. איראן התאימה את דפוס פעולתה לנזק שנגרם לה באמצעות מעבר בין תקיפות ישירות, הפעלת שלוחים, לחץ על נתיבי האנרגיה, שיקום יכולות וקיום מגעים עקיפים לסיום הלחימה והגעה להסכם. מדיניותה בסוף יולי התבססה על עיקרון של תגובה הדדית: עצירת התקיפות כל עוד ארה״ב מפסיקה להפציץ, לצד שמירת היכולת לחדשן.
גם ארה״ב וישראל התאימו את פעולתן באמצעות שינוי היקף התקיפות ומעבר בין לחץ צבאי, דיפלומטיה, מצור ימי ולוחמה כלכלית. המעברים החוזרים בין תקיפות להפוגות, לרבות חידוש התקיפות האמריקניות בסוף יולי, המחישו כי גם הצד החזק יותר נדרש להתאים את פעולתו למגבלות היעדים, המשאבים והלגיטימציה. ההסתגלות ההדדית מנעה עד כה הכרעה יציבה והותירה את המערכת בתנועה בין לחימה, הפוגה ומשא ומתן.[29]
באיראן נותרה התוצאה המערכתית פתוחה: המערכה גרעה יכולות בתחומי הפיקוד, הטילים וההגנה האווירית ולוותה בחלון זמני להסדרה, אך טרם קיבעה מגבלות ארוכות־טווח או הסדר יציב.
הערה: הסיווגים משקפים הערכת ביניים המבוססת על תוצאות נצפות ועל מידע גלוי; אין בהם כדי לקבוע את איכותם של תהליכי התכנון הסגורים בכל אחת מן הזירות.
ההשוואה בין הזירות אינה מאפשרת לקבוע כי בלבנון התקיים מראש תהליך תכנון ״מורכב״ יותר מאשר באיראן, משום שהמאמר אינו משחזר את תהליכי קבלת ההחלטות הסגורים בשתי הזירות. ההשוואה מצביעה, עם זאת, על הבדל בתוצאות הנצפות נכון לתחילת ספטמבר 2026. בלבנון נוצרו, גם אם באופן חלקי ושברירי, מסגרת הפסקת אש, פריסה מורחבת של צבא לבנון, שינוי יחסי בכוחם של השחקנים ומנגנון תיווך אמריקני המחבר בין נסיגה ישראלית, פירוק נשק והרחבת סמכות המדינה.
באיראן, לעומת זאת, ההישג הצבאי טרם הבשיל למסגרת פיקוח ואכיפה יציבה; המשא ומתן הובל בעיקר בידי וושינגטון; ואיראן שמרה על יכולתה להפעיל שלוחים, ללחוץ באמצעות שיבוש התנועה הימית במצר הורמוז, ולעבור בין לחימה, הפוגה ומגעים מדיניים.
ההבדל בין המקרים אינו אפוא באיכות התכנון שעליו אפשר להצביע, אלא במידת התרגום הנצפית של ההישג הצבאי להסדרים מוסדיים, לשינוי ביחסי השחקנים ולמנגנונים המסוגלים לקבע את התוצאה לאורך זמן.
סיכום
״חרבות ברזל״ הוכיחה כי ישראל מסוגלת לפגוע באויביה ברמה המבצעית. אולם השאלה המרכזית היא אם היא מצליחה לשנות לאורך זמן את יחסי הכוח, דפוסי האינטראקציה, התמריצים ומרחבי הפעולה שנוצרים לאחר הפגיעה.
במערכת אזורית מורכבת, כוח צבאי הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. ללא מסגרת פוליטית־מוסדית מתאימה לזירה שלאחר הפגיעה, לגיטימציה פנימית ובינלאומית, קואליציות אזוריות ומנגנוני הסתגלות, גם הישג מבצעי מרשים עלול להפוך להחמצה מערכתית.
כדי להפוך את חמשת המבחנים לכלי עבודה ולא לעיקרון מופשט, יש לשלבם בשגרת קבלת ההחלטות המדינית־ביטחונית
תיאוריית המורכבוּת ביחסים הבינלאומיים אינה מציגה פסימיות אסטרטגית, אלא מבקשת משמעת חשיבתית. היא מחייבת את ירושלים למדוד לא רק את עוצמת הפגיעה באויב, אלא את השינוי בתנאי המערכת: האם נוצרה חלופה; האם המשובים מנוהלים; האם יחסי הכוחות בין השחקנים משתנים באופן המשרת את יעדיה של ישראל; האם הלגיטימציה נשמרת; והאם קיימת יכולת הסתגלות כאשר התגובה האזורית אינה תואמת את התכנון המקורי.
כדי להפוך את חמשת המבחנים לכלי עבודה ולא לעיקרון מופשט, יש לשלבם בשגרת קבלת ההחלטות המדינית־ביטחונית: בדיוני הקבינט המגדירים את התכלית והיעדים, בהערכות מצב בין־משרדיות, בתכנון הצבאי, בתיאום עם וושינגטון ובשיח עם שותפות אזוריות. בכל אחת מן המסגרות האלה נדרש להבחין בין אינדיקטורים של ביצוע לבין אינדיקטורים של שינוי. הראשונים מלמדים אם הפעולה בוצעה היטב; האחרונים מלמדים אם היא משנה לאורך זמן את סביבת הפעולה לטובת ישראל. ללא הבחנה זו, פעולות מוצלחות ברמה המבצעית עלולות שלא להצטבר לכדי אסטרטגיה סדורה.
במישור המוסדי, ראוי שהמטה לביטחון לאומי (מל״ל) ישמש הגורם המתכלל להפעלת חמשת המבחנים ולעדכונם לאורך המערכה. צה״ל יגבש חלופות מבצעיות ועצי תגובה; משרד החוץ וגופי המודיעין יעריכו משובים, שינויים במפת השחקנים ויחסי הכוח ומגמות לגיטימציה; והמל״ל ירכז את הממצאים ויציג לקבינט תמונת מערכת משולבת לפני הפעולה ובנקודות החלטה קבועות במהלכה ולאחריה. כך ניתן יהיה לקשור בין הישגים צבאיים, תגובות המערכת והיעדים המדיניים, ולתקן את הכיוון בטרם חלון ההזדמנות נסגר.
שתי הזירות שנסקרו ממחישות אפוא את אותו פער, רק בדרגות שונות: בלבנון תורגם ההישג הצבאי חלקית למסגרת מוסדית, אך הוא טרם מוּסד; באיראן ההישג המבצעי טרם הבשיל להסדר יציב. המעבר הנדרש אפוא הוא מהערכת הצלחה לפי עומק הפגיעה באויב, למדידתה לפי היכולת לקבע לאורך זמן סדר פוליטי־אזורי רצוי ובר־קיימא. זהו המעבר מהישג צבאי לעיצוב מערכת.
ד״ר עופר ישראלי הוא חוקר ותיאורטיקן של יחסים בינלאומיים, ביטחון ואסטרטגיה, המתמחה בתיאוריית המורכבוּת, בקבלת החלטות במדיניות חוץ ובגאו־פוליטיקה של המזרח התיכון והמפרץ. הוא מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון ומפתח תיאוריית המורכבוּת ביחסים הבינלאומיים (IRCT). ד״ר ישראלי הוא מחברם של ארבעה ספרים העוסקים במלחמה, בתוצאות בלתי־מכוונות, במורכבוּת מערכתית ובפוליטיקה של המזרח התיכון, ובהם לאחרונה השלכות מורכבות בעימותים במזרח התיכון (מאגנס, 2026).
הערות
[1] במאמר זה, ״המערכת האזורית״ היא מכלול דינמי של שחקנים מדינתיים ולא־מדינתיים, זירות צבאיות ומדיניות, מוסדות, קואליציות, יחסי עוצמה, תפיסות איום, נרטיבים ומנגנוני לגיטימציה, המקיימים ביניהם תלות הדדית. המערכת אינה רק אוסף של רכיבים נפרדים, אלא רשת של אינטראקציות שבה שינוי ברכיב אחד עשוי להשפיע, במישרין ובעקיפין, על רכיבים וזירות אחרות. בהקשר הנדון היא כוללת את ישראל, איראן ושלוחיה, ארה״ב, מדינות ערב, ארגונים בינלאומיים, אוכלוסיות מקומיות והזירות המקושרות של עזה, לבנון, סוריה, עיראק, תימן ואיראן. ״עיצוב מערכת״ פירושו אפוא שינוי מתמשך בדפוסי האינטראקציה, ביחסי הכוח, בתמריצים, במגבלות ובאפשרויות הפעולה של שחקנים אלה ולא רק פגיעה זמנית ביכולת הצבאית של יריב מסוים.
[2] במאמר זה, ״מסגרת פוליטית־מוסדית חלופית״ פירושה הסדר שלטוני, מוסדי או אזורי שנועד להחליף את הסדר או את מוקד הכוח שנחלשו בעקבות הפעולה הצבאית, למנוע ואקום שלטוני וביטחוני וליצור תנאים ליציבות יחסית. המסגרת עשויה להיות שונה מזירה לזירה: מנגנון שלטוני חלופי בעזה, חיזוק מוסדות המדינה בלבנון או הסדר אזורי מרסן מול איראן.
[3] במאמר זה, ״פעולה צבאית״ היא הפעלת כוח ברמה האופרטיבית או המערכתית – מתקיפה מוגבלת ועד מערכה רחבה – שנועדה להשיג יעד צבאי מוגדר. הניתוח אינו מתמקד בהצלחה הטקטית כשלעצמה, אלא בשאלה אם הישגיה של הפעולה מתורגמים לתוצאות אסטרטגיות מתמשכות ביחסי הכוח, בדפוסי הפעולה ובסדר הפוליטי־אזורי. המסגרת חלה הן על פעולות יזומות והן על פעולות תגובתיות, ואינה מניחה מראש שהפעולה הצבאית תצליח. היא בוחנת כיצד הצלחה מלאה, הצלחה חלקית או כישלון אופרטיבי, מפעילים משובים שונים ומעצבים את התוצאות האסטרטגיות.
[4] עופר ישראלי, השלכות מורכבות בעימותים במזרח התיכון (ירושלים: מאגנס, 2026).
[5] Irving L. Janis, Groupthink: Psychological Studies of Policy Decisions and Fiascoes, 2nd ed. (Boston, MA: Houghton Mifflin, 1982); Graham T. Allison and Philip Zelikow, The Essence of Decision: Explaining the Cuban Missile Crisis, 2nd Ed. (New York, N.Y: Longman, 1999).
[6] ערן לרמן, "בשבחו של ניהול הסכסוך", נייר עמדה, מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, 3 בנובמבר 2018; עפר שלח וכרמית ולנסי, "המב"ם על פרשת דרכים: המערכה בין המלחמות 2023-2013 – מה הלאה?" מזכר 226, המכון למחקרי ביטחון לאומי, יולי 2023.
[7] Efraim Inbar and Eitan Shamir, “‘Mowing the Grass’: Israel’s Strategy for Protracted Intractable Conflict,” Journal of Strategic Studies 37, no. 1 (2014): 65–90.
[8] “October 8, 2024 Press Briefing by IDF Spokesperson RAdm. Daniel Hagari-October 8, 2024,” IDF, 8 October 2024, accessed July 29, 2026; “Iran-Israel War 2026 Operation Roaring Lion: The Numbers,” IDF, 20 April 2026, accessed July 29, 2026.
[9] Samia Nakhoul et al., “Nasrallah’s Killing Reveals Depth of Israel’s Penetration of Hezbollah,” Reuters, September 29, 2024; Laila Bassam et al., “Hezbollah Forges New Command for Crucial Ground War After Heavy Israeli Blows,” Reuters, October 11, 2024; Erin Banco, “Lebanon’s Hezbollah Aims to Rebuild Longer Term despite Israeli Blows, US Intel Says,” Reuters, December 4, 2024.
[10] IDF, “Iran-Israel War 2026 Operation Roaring Lion”; “Why Has the Iran-US Ceasefire Memorandum Frayed?,” Reuters, July 13, 2026.
[11] Robert Jervis, System Effects: Complexity in Political and Social Life (Princeton, N.J: Princeton University Press, 1997); Ofer Israeli, Complex Effects of International Relations: Intended and Unintended Consequences of Human Actions in Middle East Conflicts (Albany, NY: State University of New York Press, 2020).
[12] להמחשה: ההפצצות האסטרטגיות של בריטניה נגד גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה חוללו הרס כבד, אך לא הביאו כשלעצמה לכניעת הרייך. לעומת זאת, פעולה מוגבלת עשויה לחולל השפעה החורגת בהרבה מהיקפה הישיר: "מתקפת הביפרים" בספטמבר 2024 שיבשה את מערכי הקשר והפיקוד של חזבאללה, הכניסה את הארגון לאי־סדר ויצרה חלון לפעולות המשך, אף שלא שיתקה אותו. גם כיוון ההשפעה אינו מובטח: במשבר סואץ ב־1956 השיגו בריטניה וצרפת הישגים צבאיים ראשוניים, אך הלחץ האמריקני והבינלאומי כפה עליהן נסיגה והפך את המהלך לתבוסה פוליטית. מנגד, מתקפת טט ב־1968 הסתיימה באבדות כבדות ובכישלון מבצעי של צפון ויטנאם והווייטקונג, אך תרמה לערעור התמיכה הציבורית והפוליטית במלחמה בארה״ב. ראו:
Alan Levine, The Strategic Bombing of Germany, 1940-1945 (Westport, CT: Praeger, 1992); Mark Atwood Lawrence, The Vietnam War: A Concise International History (Oxford, NY: Oxford University Press, 2008); Laila Bassam and Tom Perry, “Pager Attack Throws Hezbollah into Disarray,” Reuters, September 18, 2024; David F. Schmitz, The Tet Offensive: Politics, War, and Public Opinion (Lanham, MD: Rowman & Littlefield, 2005); Keith Kyle, Suez: Britain’s End of Empire in the Middle East, 3rd ed. (London: I.B. Tauris, 2011).
[13] John H. Holland, Hidden Order: How Adaptation Builds Complexity (Reading, MA: Addison-Wesley, 1995).
[14] Jervis, System Effects, 12–17.
[15] Robert K. Merton, “The Unanticipated Consequences of Purposive Social Action,” American Sociological Review 1, no. 6 (1936): 894–904.
[16] Alexander B. Downes, Targeting Civilians in War (Ithaca, NY: Cornell University Press, 2008); Sarah E. Kreps, Coalitions of Convenience: United States Military Interventions After the Cold War (New York, N.Y: Oxford University Press, 2011).
[17] Nakhoul et al., “Nasrallah’s Killing Reveals Depth of Israel’s Penetration of Hezbollah”; Laila Bassam et al., “Hezbollah Forges New Command for Crucial Ground War After Heavy Israeli Blows”; Banco, “Lebanon’s Hezbollah Aims to Rebuild Longer Term despite Israeli Blows, US Intel Says.”
[18] Parisa Hafezi and Phil Stewart, “Iran Conflict Widens to Lebanon, Kuwait Mistakenly Downs US Jets,” Middle East, Reuters, March 2, 2026, https://www.reuters.com/world/middle-east/israel-strikes-lebanon-following-hezbollah-attacks-widening-iran-conflict-2026-03-02/.
[19] “What Does the US-Brokered Truce Ending Israel-Hezbollah Fighting Include,” Reuters, November 27, 2024; “Joint Statement of UN Special Coordinator for Lebanon and UNIFIL Head of Mission and Force Commander on the End of the Ceasefire Agreement | United Nations in Lebanon,” UNIFIL, accessed July 29, 2026; Maya Gebeily and Tala Ramadan, “Lebanese Army Enters Southern Town after Israeli Withdrawal, in First Test of US-Brokered Deal,” Reuters, July 21, 2026; “Israel-Lebanon Framework Agreement Sets Process to Disarm Hezbollah, Rubio Says,” Reuters, June 26, 2026; “Israel Says Pilot Safe Zones Begin in Southern Lebanon,” Reuters, July 20, 2026.
[20] Maya Gebeily et al., “First Test of US-Backed ‘pilot Zones’ in South Lebanon Lays Bare Difficulties,” Reuters, July 29, 2026; Mahmoud Hasano and Aziz Taher, “Residents Enter Shattered South Lebanon Town after Israeli Withdrawal,” Reuters, July 24, 2026.
[21] Jonathan Spicer and Maya Gebeily, “How Syria Rebels’ Stars Aligned for Assad’s Ouster,” Middle East, Reuters, December 9, 2024.
[22] Reuters, “Israel-Lebanon Framework Agreement Sets Process ”; Reuters, “Lebanon, Israel to Hold next Talks in Italy”; Gebeily and Ramadan, “Lebanese Army Enters Southern Town.”
[23] Laila Bassam et al., “Hezbollah Forges New Command for Crucial Ground War After Heavy Israeli Blows”; Banco, “Lebanon’s Hezbollah Aims to Rebuild Longer Term despite Israeli Blows, US Intel Says”; Hasano and Taher, “Residents Enter Shattered South Lebanon Town after Israeli Withdrawal.”
[24] IDF, “Iran-Israel War 2026 Operation Roaring Lion.”
[25] Hafezi and Stewart, “Iran Conflict Widens to Lebanon, Kuwait Mistakenly Downs US Jets”; Parisa Hafezi et al., “Heaviest Day of Strikes yet on Iran despite Market Bets That War Will End Soon,” Reuters, March 10, 2026 ; Maggie Michael and Parisa Hafezi, “Iran Flew IRGC Commanders, Missile Gear to Yemen’s Houthis, Sources Say,” Middle East, Reuters, July 23, 2026.
[26] Andrew Mills, “NEWSLETTER: The Deal: Calm Now, Risks Ahead,” Reuters, June 17, 2026; Reuters, “Why Has the Iran-US Ceasefire Memorandum Frayed?”; “Iran Has Not Asked for Resumption of Talks with US, Iranian Spokesperson Says,” Reuters, July 27, 2026.
[27] Samia Nakhoul, “Gulf States Tell US Ending the War Is Not Enough, Iran’s Capabilities Must Be Degraded,” Middle East, Reuters, March 27, 2026; Samia Nakhoul, “US-Iran Deal Redraws the Middle East: Iran Gains, Rivals Alarmed,” Middle East, Reuters, June 18, 2026.
[28] “Global Reaction to US, Israeli Attacks on Iran,” Reuters, February 28, 2026; Nayera Abdallah and Menna Alaaeldin, “How Many People Have Been Killed in the Iran War?,” Reuters, March 3, 2026; Patricia Zengerle, “US House Votes to Curb Trump’s Iran War Powers but Senate Backs President,” Reuters, July 23, 2026.
[29] Parisa Hafezi et al., “Iran Says It Will Halt Strikes as Long as US Bombing Pause Holds,” Reuters, July 26, 2026; Bo Erickson et al., “Trump Says US and Tehran Having ‘good Talks’ as Drones Hit Iran’s Neighbours,” Reuters, July 27, 2026; Reuters, “US Military Says It Hit Dozens of Iran’s IRGC Targets,” Blue Water Healthy Living, July 30, 2026; Michael and Hafezi, “Iran Flew IRGC Commanders, Missile Gear to Yemen’s Houthis, Sources Say.”
תגובות