הצלחת תוכנית השלום של טראמפ תלויה במנהיגי מדינות ערב המתונות
המאמרים המומלצים
Please reload

תוכנית השלום של טראמפ תלויה במנהיגי ערב

12/09/2018

תמיכה פומבית, אפילו מסויגת, של מדינות ערב המתונות בתוכנית שמגבשת וושינגטון תהיה בעלת השפעה מכרעת על סיכויי הצלחתה. אולם כדי לזכות בה נדרשים ויתורים אסטרטגיים, מהלכים דיפלומטים עדינים ותזמון מדויק. למרות ביטחונו העצמי של הנשיא, לא ברור אם צוות השלום שגיבש יצליח היכן שקודמיו נכשלו

הזוג טראמפ עם סלמאן מלך סעודיה ונשיא מצרים א-סיסי בריאד, במאי 2017 |
Photo: The White House/Official White House Photo by Shealah Craighead (public domain)

 

חתירה איטית ומחושבת להשגת יעדים מדיניים אינה הסגנון של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הוא מחשיב עצמו כמי שיכול לשנות את העולם. הוא חושב בגדול. טראמפ רואה עצמו כאיש העסקים האולטימטיבי, וכשהוא מדבר על שלום בין ישראל לפלסטינים, הוא קורא לו "הדיל האולטימטיבי". טראמפ רמז לא אחת שלדעתו דיל כזה אפשרי ושבניגוד לדעה הרווחת, הוא אינו קשה כל כך להשגה. לכן מפתיע למדי שחלפה יותר משנה וחצי מאז נכנס לתפקידו, ועדיין איננו יודעים כלל מהו אותו דיל, לא כל שכן משא ומתן ממשי לקידומו.

 

ייתכן שהעובדה שהממשל מתקשה להשלים את פרטי עסקת השלום שאמורה לפתור את אחד הסכסוכים הלאומיים המסובכים והטעונים בעולם היום, פשוט מעידה על הכרה - גם אם מאוחרת - במציאות. דומה כי השכנת שלום בין הישראלים לפלסטינים קשה בהרבה ממה שהנשיא וממשלו חשבו. וכן, הם עושים מאמץ בעניין, אך ברור שכמה מהדברים שהם סברו שיביאו לפריצת הדרך המיוחלת הכזיבו, לפחות בשלב זה.

 

רבות נכתב על תפקידם של הפלסטינים ושל הישראלים בהצלחת התוכנית ובכישלונה, אך לא ניתן עד כה דגש מספק על החשיבות שבהבטחת תמיכת הערבים בה. לאורך ההיסטוריה, מנהיגי ערב פשוט הניחו לפלסטינים להוביל – דרכם להתחמק מקבלת אחריות. ממשל טראמפ זיהה נכונה את הצורך לצרף אל היוזמה את מנהיגי ערב סונים כדי שתצליח. אך השגת תמיכה פומבית מצדם מתגלה כמשימה קשה ומורכבת יותר להשגה ממה שבממשל חשבו תחילה. עם התגברות המתח בין ישראל לפלסטינים, כלל לא ברור אם וושינגטון תצליח לרבע את המעגל ולנסח עסקת שלום כזו שלשני הצדדים יהיה קשה לקבל, אבל יהיה קשה עוד יותר לדחות.

 

הכשל הלוגי של גישת "מהחוץ פנימה" לעשיית שלום

בממשל טראמפ השתרשה ככל הנראה כבר בשלב מוקדם ההנחה כי קיים כיום חלון הזדמנויות להשכנת שלום בין ישראל לפלסטינים. זאת, בשל התלכדות אינטרסים בין ישראל לבין המנהיגים הערבים הסונים, אשר רואים  באיראן האיום המרכזי על המזרח התיכון. על פי גישה זו, המכונה "מבחוץ פנימה" (Outside-in), קיוו רבים בממשל (וגם בישראל) כי ניתן תחילה לעשות שלום בין ישראל לבין מדינות ערב מסביב, ובפרט סעודיה, וכך ליצור את התנאים שיסייעו לרתום את הפלסטינים לתהליך השלום בשלב מאוחר יותר.

 

בשלבים מסויימים נדמה היה שהממשל מקדם גישה כזו. הנשיא טראמפ פתח בסעודיה את מסעו הראשון מחוץ לארה"ב. חתנו ג'ארד קושנר, שאותו מינה לעמוד בראש יוזמת השלום במזרח התיכון, פעל רבות לטפח מערכת יחסים טובה עם נסיך הכתר מוחמד בן סלמאן (הידוע בכינויו MbS), המוביל את השינוי המהפכני בממלכה הסעודית. ואולם, מה שהממשל לא הבין תחילה הוא שהשינוי המהפכני בסעודיה יצר סדר עדיפויות שונה בממלכה. בעודו עסוק בבלימת התנגדות הממסד הדתי השמרן וגורמים בבית המלוכה לרפורמות הפנימיות שיזם, יורש העצר הסעודי לא שש לספק למתנגדיו תחמושת נגדו ונגד אביו, המלך סלמאן, על ידי הובלת תהליך שלום עם ישראל. באופן דומה, בן סלמאן רצה לפעול נגד האיומים האיראניים מבחוץ, ולא להעניק להם עילה לעודד פעילות חתרנית בקרב מתנגדי המשטר בתוך סעודיה. מעורבות פעילה בקידום הסכם שלום עם ישראל כנראה היה מחליש אותו ומאפשר זאת.

 

בפגישה שקיימנו בסעודיה זמן קצר לפני הבחירות בארה"ב ב-2016, שאלתי את בן סלמאן אם סעודיה מסוגלת להוביל את תהליך השלום. בתשובתו הוא דיבר על האתגרים שהאיראנים מציבים בפני ריאד ומיד נפנה אל התגובה הסעודית המסורתית: סעודיה תתמוך במה שיהיה מקובל על הפלסטינים. בקריאה בין השורות, הבנתי שכוונתו היא: "אני עסוק עד מעל הראש ולא מחפש להתערב גם בבעיה הפלסטינית".

גישת "מבחוץ פנימה" התבססה תמיד על שורת הנחות מוטעות, ובכללן שהמנהיגים הערבים מסוגלים להחליף את הפלסטינים, או שינסו לכפות על הפלסטינים לעשות שלום

ראוי לציין שבעת ההיא ברק אובמה עדיין כיהן כנשיא ארה"ב, והדעה המקובלת הייתה שלא טראמפ הוא שייבחר במקומו. הסעודים סברו שהנשיא אובמה מתרחק מהמזרח התיכון, ולא רק שאינו מפגין רצון כן לבלום את האיראנים, אלא שבחתימה על הסכם הגרעין ובביטול הסנקציות, הוא סיפק לרפובליקה האיסלאמית את האמצעים להגשים את תכניותיה להגמוניה במזרח התיכון. בנסיבות אלו, לסעודים היתה מעט מאוד מוטיבציה להסתכן למען קידום סוגיית השלום.

 

עם היבחרותו של טראמפ והושטת ידו אל סעודיה, היה נדמה כי נוצרה אפשרות לשינוי במדיניות של ריאד, במיוחד לנוכח הרטוריקה הקשוחה של הממשל החדש כלפי איראן. ואכן, הסעודים ואחרים הבהירו היטב שהם תומכים בממשל וביוזמותיו, כולל ביוזמת השלום. אולם גבולות התמיכה שלהם התאימו יותר לתפישה המסורתית של הפעלת לחץ בפרטיות על הפלסטינים כדי שיגלו גמישות ויאמצו כל הסכם שמתגבש. לסעודים לא הייתה כל כוונה לומר שהם מוכנים להוביל את תהליך השלום עם ישראל, או אפילו רק להפעיל לחץ פומבי על הפלסטינים כדי שיתפשרו.

 

גישת "מבחוץ פנימה" התבססה תמיד על סדרה של הנחות יסוד מוטעות, ובכללן המחשבה שמנהיגים הערבים יהיו מסוגלים להחליף את הפלסטינים, או שהם יפגינו רצון או יכולת לכפות על הפלסטינים לעשות שלום. שתי ההנחות הללו היו מופרכות. אין זה אומר שהתלכדות האינטרסים בין המנהיגים הערבים הסונים לבין ישראל אינה רלוונטית לקידום השלום, אך יש לעשות בה שימוש זהיר ומושכל. עם גישה ביטחונית מחושבת ויוזמת שלום שתציע רווחיים משמעותיים לפלסטינים, ארה"ב תוכל לשכנע את המנהיגים הסונים להכיר במהימנות תוכנית השלום שלהם – ואפשר יהיה להשתמש בנכונותם זו כדי להשיג גם את תמיכתה של אירופה. בנסיבות כאלו, המנהיגים הפלסטינים יהיו נתונים תחת לחץ אזורי ובינלאומי משמעותי לקבל את העסקה. יש לזכור כי  ההישג הבינלאומי המשמעותי ביותר שהציבור פלסטיני מאמין שהצליח להשיג, נכון להיום, הוא ההכרה הבינלאומית בצדקת מטרתה של התנועה הלאומית הפלסטינית. את ההישג היקר הזה הם לא יהיו מוכנים לסכן.

 

התפקיד הערבי בקידום תהליך השלום

 

אף על פי שהיו מספר הדלפות בלתי מאומתות ביחס לפרטי תוכנית השלום של טראמפ, המצב נכון להיום הוא שמלבד האחראים על התוכנית - ג'ארד קושנר, ג'ייסון גרינבלט ודיוויד פרידמן – הרי שמחוץ למעגל שותפי הסוד שלהם, איש אינו יודע בוודאות מה היא כוללת. בפגישות שערכו קושנר וגרינבלט עם גורמים שונים במזרח התיכון הם חלקו ככל הנראה רעיונות כלליים ופרטים חלקיים מהעסקה, אבל החיסיון המוחלט שחל על התוכנית בכללותה מקנה להם גמישות רבה בהצגת התוצר הסופי.

 

קושנר וגרינבלט הצהירו בעבר שהישראלים, הפלסטינים ואחרים בעולם הערבי יאהבו חלקים מהתוכנית וישנאו חלקים אחרים בה. אך כדי שהיא תצליח, היחס שבין אהבה לשנאה צריך להיות מאוזן באופן כללי בין הצדדים. במלים אחרות, לא ייתכן שצד אחד יאהב 90% ממנה והצד האחר רק 10%.

 

התרשמותי היא שצוות השלום של טראמפ מבין זאת. מה שהצוות עוד מבין הוא שגישת "מבחוץ פנימה", לפחות כפי שנהגתה בתחילת הדרך, איננה מעשית. דומה כי הונמכו הציפיות בנוגע למה הערבים מסוגלים לעשות וגם מה שיעשו. אף על פי כן, צוות טראמפ מבין כנראה שיש צורך שמדינות ערב ימלאו תפקיד בתהליך, במיוחד בשעה שאין לממשל קשר ישיר או רשמי עם הרשות הפלסטינית ועם נשיאה מחמוד עבאס (אבו מאזן). קשרים אלו נותקו לאחר החלטת הנשיא טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל לקראת סוף 2017. בעיני הפלסטינים, היה בכך ויתור על דרישתם בסוגיה טעונה עד מאוד זו – ואבו מאזן הכריז שהרשות הפלסטינית לא תישא ותיתן עם הממשל, ושארה"ב אינה יכולה להיות עוד המתווכת היחידה.

חנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים, ב-14 במאי. בלא מגעים עם הרשות הפלסטינית, גדלה חשיבותן של מדינות ערב בתוכנית השלום צילום: קובי גדעון, לע"מ

 

 

 למרבה הצער, בסכסוך הזה הדפוס ההיסטורי שהתקבע הוא שמה שטוב לצד אחד, נראה בהכרח כדבר רע לשני. לישראלים, ההחלטה על ירושלים הייתה החלטה היסטורית ברוכה. ייתכן מאוד שחלק מהשיקולים של הממשל בצעד זה היה שנקיטתו תסייע לרכך התנגדות ישראלית לתוכנית השלום, לכשתוצג. אם אכן זו היתה המחשבה, נראה שהיא לא לקחה בחשבון את השפעת ההכרזה על הפלסטינים ועל העולם הערבי, וכיצד היא עלולה להשפיע על הסיכויים לקדם את תוכנית השלום בעולם הערבי. תגובת אבו מאזן היתה לנתק מגע עם הממשל, והיכולת לעבוד מולו באופן ישיר נפגעה בצורה משמעותית. המנהיגים המרכזיים בקרב המדינות הסוניות הביעו את מורת רוחם מההחלטה, אם כי תגובתם הייתה ברוב המקרים מתונה, תוך שהם נמנעים מלשבור את הכלים.

 

אפשר להתווכח אם היה צורך להכין מראש את הקרקע להעברת השגרירות מול מדינות ערב והפלסטינים. מה שאינו בר ויכוח הוא שבלא מגעים עם הרשות הפלסטינית, גדלה חשיבותן של המדינות האלה במשוואה – ונראה גם שהצוות קושנר-גרינבלט-פרידמן מבין זאת היטב. אין זה אומר שהמנהיגים הערבים יקדמו את התוכנית בפומבי או יאמצו אותה בידיים פתוחות. אבל זה כן אומר שבהקשר הנכון ועם התוכן הנכון, הם יוכלו לומר בפומבי שלמרות השגותיהם ביחס לתוכנית, היא מניחה לדעתם בסיס רציני למשא ומתן. וזו נקודה קריטית: כל הכרזה פומבית חיובית ביחס לעסקת השלום של הממשל מטעם מנהיגים ערבים – וכוונתי היא לקוורטט הערבי (סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין), שהליגה הערבית הטילה עליו את האחריות על תהליך השלום – תהיה בעלת השפעה בינלאומית רחבה על ההסכם, והפלסטינים יתקשו להתעלם ממנה.

משיחותיי עם בעלי תפקידים שונים במדינות ערב עולים שני תנאי סף לתוכנית שלום: הקמת מדינה פלסטינית ריבונית, וכינון בירה פלסטינית במזרח ירושלים

דומה כי זה מה הממשל שואף להשיג – הכרזת תמיכה כלשהי, בין שתפורסם על ידי הקוורטט הערבי ובין על ידי מנהיגים בודדים. אבל כדי שהכרזה כזו תהיה מעשית, דרושה עבודת הכנה רבה. תוכנית השלום חייב להציג תוכן משמעותי ואמין, שמנהיגי ערב יוכלו להצביע עליו כדי להוכיח את כדאיות העסקה עבור הצד הפלסטיני והערבי.

 

מכל הדיונים שקיימתי עם בעלי תפקידים שונים במדינות ערב, אציין שני תנאי סף בהקשר הזה: הקמת מדינה פלסטינית ריבונית, וכינון בירה פלסטינית במזרח ירושלים. הראשונה דרושה כדי שהמנהיגים הערבים יוכלו לטעון שהתוכנית עונה על השאיפות הלאומיות הפלסטיניות; השנייה, מפני שירושלים היא האינטרס האמיתי היחיד שיש לארצות ערב, ולסעודים בפרט, בעסקה. הסוגיה היחידה שהסעודים העלו באופן ספציפי היא ירושלים. כשהיינו בקמפ דיוויד בקיץ 2000, בשלב מסוים אמר לי יאסר ערפאת שהוא אינו יכול להחליט על גורל ירושלים לבדו, במנותק מהעולם הערבי. גם אם הייתה זאת טקטיקת משא ומתן, האמת היא שאם לא תציע לפלסטינים בירה בחלק משמעותי של מזרח ירושלים הערבית, מאוד לא סביר שהסעודים – ולא כל שכן הירדנים – יביעו תמיכה פומבית כלשהי בתוכנית השלום.

 

 

איך להציג תוכנית שלום אמינה?

מהות היא רק נדבך אחד ביכולת לרתום את מדינות ערב לתמיכה בתוכנית השלום. הצורה היא נדבך נוסף, והיא בעלת חשיבות קריטית. ב״צורה״, כוונתי היא לאופן פרסום התוכנית והצגתה בפני הצדדים ובפני הקהילה הבינלאומית. התהליך של הגעה לנקודה שבה אפשר יהיה לחשוף את התוכנית, אינו פחות חשוב מהתוכן. בעניין זה, אם הממשל רוצה למנוע את דחיית התוכנית, אסור לו פשוט להכריז עליה, להפתעת לכל הגורמים. תחת זאת, עליו להעביר את התוכנית בכתב למנהיגים הערבים המרכזיים מבעוד מועד ולאפשר להם להעיר עליה.


הממשל נמנע עד כה מחשיפת תוכנית השלום בשלמותה לגורמים חיצוניים, מחשש שהדלפות עלולות להכשיל אותה עוד לפני שיצאה לדרך. אבל אין מנוס מכך. אין שום תחליף להכשרת הקרקע על ידי הצגת תוכנית השלום בפני המנהיגים הרלוונטיים לפני שהיא מוצגת לציבור הכללי. לא חשוב מה יוסבר בעל פה למנהיגים השונים, הדבר ייראה אחרת כאשר הם יקראו תוכנית רשמית שחור על גבי לבן. מניסיוני במשאים ומתנים, הבנות בעל פה הן דבר אחד, והעלתן על הכתב דבר אחר. מה שנשמע טוב בעל פה לא תמיד נראה טוב על נייר. למותר לציין שהכשרת הקרקע צריכה להיעשות בדיסקרטיות והרחק מעיני התקשורת. אם הנשיא טראמפ יתקשר אל המנהיגים המרכזיים מראש ויאמר להם שג'ארד יחשוף בפניהם את התוכנית, שיש לשמור עליה בסוד, שעליהם להגן על תוכנה, ושקשריו של מי שידליף אותה עם ארה"ב ייפגעו קשות  - יש סיכוי טוב שתוכנה יישאר חסוי.

 

אף על פי שהממשל לא ירצה לשאת ולתת על פרטי התוכנית - במיוחד לאחר שהשקיע זמן כה רב בגיבושה - הסיכויים לרתום את מדינות ערב לתמוך בה יגדלו אם גרסתה הסופית תיתן מענה לדאגות שהעלו מנהיגיהן. שינויים מינוריים בנוסח לא ישנו את המהות, אבל עשויים להקל על מנהיגי ערב לתמוך בתוכנית בפני הפלסטינים ובפני בסיס התמיכה הפוליטי שלהם אצלם בבית.

 

אם נניח שהתוכן יעמוד בדרישות הסף העקרוניות של המנהיגים הערבים, שהם לא יופתעו מהתוכנית עצמה, ושהם אפילו

ייווכחו שנערכו שינויים בתוכנית שעונים על חששותיהם, הממשל עדיין יצטרך להשיג תגובה פומבית מוסכמת מראש. למעשה, הדבר יצריך לשאת ולתת על המילים המדויקות שייאמרו בפומבי בתגובה לתוכנית בזמן פרסומה. אין צורך שהתגובה תהיה ארוכה, אבל הגורמים הערביים יצטרכו להצהיר מפורשות שתוכנית טראמפ מספקת בסיס רציני למשא ומתן על פתרון הסכסוך. ולא חשוב מה עוד יאמרו - זו צריכה להיות השורה התחתונה. כמובן, יש לשאת ולתת ולהסכים מראש על מלוא נוסח ההצהרה.

 

תהליך השלום והגאופוליטיקה של המזרח התיכון

האם ממשל טראמפ מסוגל להביא את מנהיגי ערב להצהיר על הסכמתם לתוכנית? בשלב זה קשה לדעת. אין כל הבטחה שהיא אכן תעמוד בשתי דרישות הסף - הקמת מדינה ריבונית, שבירתה במזרח ירושלים - באופן שיהיה מקובל על המנהיגים הערבים ומספק בעיניהם. לדוגמה, אם הריבונות תהיה מוגבלת מדי, או אם הבירה בשטח מזרח ירושלים תהיה קטנה מדי ומנותקת מהמסגדים בהר הבית, המנהיגים הערבים עלולים להירתע. יש לזכור שאם הם יכריזו שהתוכנית מספקת בסיס איתן למשא ומתן, בה בשעה שאבו מאזן מאותת שהוא דוחה אותה, עליהם להיות מסוגלים לומר שהם אימצו עמדה זו מפני שהיא תאפשר להם לסייע לפלסטינים להשיג מה שהם אינם מסוגלים להשיג בכוחות עצמם.

עמדה כזאת מצד המנהיגים הערבים תהיה חסרת תקדים, אך בתנאים הנוכחיים לא יהיה פשוט לגרום להם לאמץ אותה. למרבה האירוניה, אילו פעל ממשל טראמפ לבלום את התפשטות האיראנים באזור, לדוגמה בסוריה ובתימן, היה לו מנוף משמעותי יותר ללחוץ על העולם הערבי לתמוך בתוכנית השלום שלו. בנסיבות כאלה, הממשל היה מסוגל להגיד לבעלי בריתו בעולם הערבי, "אנחנו נעצור את האיום הגדול ביותר על ביטחונכם, אבל בתמורה עליכם לתמוך במהלכנו ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני".

 

הסוגיה הישראלית-פלסטינית איננה החשובה ביותר עבור מרבית המנהיגים הסונים, במיוחד אלה שבחצי האי ערב. עיקר דאגתם נתונה לאיום האיראני. אך בעוד שהנשיא וממשלו משתמשים ברטוריקה קשוחה כלפי איראן ופרשו במאי השנה מהסכם הגרעין שנחתם עמה ב-2015, הם אינם פועלים להגביל את התפשטותה באזור.

 

צעדי המדיניות שעליהם החליט ממשל טראמפ לבלימת השאיפות האיראניות הם סנקציות, ולא שימוש בכוח בסוריה או בכל מקום אחר. בסוריה, האיראנים מכים שורש ובונים פרוזדור יבשתי ללבנון ולים התיכון, אך כפי שהודה מפקד פיקוד מרכז של ארה"ב, הגנרל ג'וזף ווטל, הכוחות האמריקאים מתמקדים אך ורק בלחימה בכוחות דאעש. לאור זאת, הממשל אינו יכול לעשות שימוש בקלף ה"עמידה מול איראן" למען קידום תוכנית השלום. הרמזים שמפוזרים על המשך הישארות הכוחות האמריקאיים במטרה להקשות על איראן לפתח את הפרוזדור היבשתי, משכנעים פחות מהצהרתו של טראמפ כי הוא יוצא מסוריה. דבר דומה ניתן לומר לגבי מוכנותו לעבוד עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בסוריה, למעט ההפרה הרוסית את ההסכם שעליו על הפסקת אש ואזור דה-אסקלציה בדרום סוריה, שעליו הכריזו שני הנשיאים ב-8 בנובמבר 2017.

אם הממשל רוצה להשיג תמיכה לתוכנית השלום שלו בקרב מדינות ערב הסוניות, עליו להוכיח שהוא יבלום את הדומיננטיות האיראנית באזור. זה אינו קורה

באופן דומה, לדעת סעודיה והאמירויות, הממשל אינו נוקט צעדים נגד האיראנים המספקים לחות'ים בתימן רקטות המסוגלות לפגוע בסעודיה וטילים נגד ספינות המאיימים על השיט, כולל מכליות סעודיות העוברות דרך מיצרי באב אל-מנדב. כשסעודיה והאמירויות הכינו מתקפה על נמל חודיידה בתימן, מתוך אמונה שזה ישנה את מאזן הכוחות במלחמה, הן פנו לממשל טראמפ וביקשו סיוע במודיעין, במעקב, בסיור ובשליית מוקשים לפני שהן פותחות בהתקפה – אך נענו בשלילה. גם אם היו לו סיבות טובות לסירוב, המסר שהעביר הממשל לסעודים ולאחרים הוא שארצות הברית בדרך לצמצם את נוכחותה במזרח התיכון ושאין בכוונתה להתעמת עם איראן.

 

כך לא מכשירם את הקרקע לקידום ״הדיל האולטימטיבי״. אם הממשל רוצה להשיג תגובה חיובית לתוכנית השלום שלו, עליו להוכיח שהוא יבלום את הדומיננטיות האיראנית באזור. וזה אינו קורה.

 

האם יש דרך אחרת ליצירת לחץ על הפלסטינים לקבל את התוכנית האמריקאית? למרבה האירוניה, רצונו של הנשיא טראמפ לעבוד עם פוטין עשוי דווקא לסייע בכך. תמיכה רוסית בתוכנית השלום, לכשתיחשף, עשויה להקשות על אבו מאזן להתנגד לה. תמיכת הרוסים עשויה להבטיח כמעט בוודאות תמיכה בינלאומית רחבה בתוכנית טראמפ, וכפי שצוין קודם לכן, הפלסטינים לא ירצו להיראות מבודדים מבחינה בינלאומית.

 

אך פוטין אינו מחלק מתנות בחינם. אילו בנה טראמפ את השפעתו בסוריה באמצעות הצהרה ברורה שארה״ב תישאר שם או שהיא תפעל לעצור את ההתפשטות האיראנית או התפשטות המיליציות השיעיות, כי אז היה מה לתת בתמורה לתמיכה הרוסית. אך נראה כי הנשיא כבר ויתר על סוריה לטובת הרוסים. לפיכך, פוטין יתמוך בתוכנית רק אם וושינגטון תוותר גם בסוגיה אחרת שחשובה לו (אוקראינה או הקלה בסנקציות נגד ארצו) – או אם ארה"ב תבטיח לרוסים מעמד שווה בתהליך השלום. פוטין חפץ במעמד, בלא שיידרש לשאת באחריות ליוזמה דיפלומטית שסיכויי הצלחתה רחוקים מלהיות מובטחים.

 

מסקנות

 

חלק בלתי נפרד מהגישה של ממשל טראמפ הוא התחושה שהוא מסוגל להצליח היכן שאחרים נכשלו. ביחס לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, זו אינה תפישה מופרכת מכיוון שנוצרו תנאים שלא היו בעבר. ראשית, מדינות ערב אמנם לא ירחיקו לכת כפי שחשב הממשל בתחילה (על ידי כינון יחסים עם ישראל לפני פתרון הסוגיה הפלסטינית), אבל מאחר שהם רוצים להישאר בצד הנכון של הנשיא, הם יעשו יותר משעשו בעבר לקדם את תוכנית השלום אם זו תהיה סבירה לראייתם.

שנית, החיבוק שהממשל מחבק את ישראל – אם זה בעניין ירושלים, התמיכה באו"ם, זכותה של ישראל להגן על עצמה, או הדחייה המשותפת של הסכם הגרעין עם איראן – פירושו שהמנהיגות והציבור בישראל יודעים היטב שהתוכנית תתחשב בצרכיה של ישראל. מסיבה זו, הממשל נמצא בעמדה טובה יותר לבקש מישראל לבצע ויתורים כואבים במסגרת עסקת השלום. אולם יש לציין כי גם אם כי זה עשוי להיות נכון, הממשל ינהג בחוכמה אם לא יתייחס להיעתרות ישראל לדרישתו לוויתורים כאל מובנת מאליה – במיוחד אם בתוכנית יופיעו דרישות הסף של הקמת מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים, שהן בבחינת ייהרג ובל יעבור בעיני הערבים.

 

שלישית, מאחר שהציפיות הפלסטיניות מממשל טראמפ הן מינימליות, ישנה אפשרות שהתוכנית תציע להם הרבה יותר ממה שהם מעריכים כעת, ואם הגיבוי הערבי יהיה חזק מספיק, אפשר יהיה למשוך פנימה את הפלסטינים.

האם גישת הממשל מסוגלת להצליח? רק הזמן יענה. התפתחויות אחרות עלולות בוודאי להכשיל אותה. כמעט אין ספק שהתלקחות חוזרת ברצועת עזה תעכיר את האווירה הדרושה להשקת התוכנית. רוסיה עלולה להחליט להתנגד לה ולהעניק לאבו מאזן את המטריה המדינית הדרושה לו כדי לדחות אותה, במיוחד אם הערבים משבחים את רצינותה. אפשרות זו מחזקת את הטענה שיש לנסות ולצרף את הרוסים לתהליך גיבוש התוכנית עוד לפני הצגתה. יש לציין כי קבלת תמיכה ערבית משמעותית עשויה לעודד את פוטין להצטרף.

 

לסיכום, חתיכות רבות מהפאזל צריכות ליפול במקומן הנכון כדי שהתוכנית תצליח, ואסור להשאיר דברים ליד המקרה. אם רוצים להותיר סיכוי לתוכנית השלום של טראמפ להצליח, על הממשל לתכנן בפרטי פרטים מערכת עדינה של צעדים ולדעת בוודאות כיצד הערבים והישראלים יגיבו אליה בטרם פרסומה. וזו איננה משימה של מה בכך.

השגריר ד"ר דניס רוס הוא הוא עמית מחקר בכיר ע"ש דיווידסון ב-Washington Institute for Near East Policy, ופרופסור לדיפלומטיה מעשית באוניברסיטת ג'ורג'טאון. הוא שרת במספר תפקידים בכירים במערך הביטחון הלאומי בממשלים של הנשיאים רונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב, ביל קלינטון וברק אובמה. ספרו האחרון הוא

Doomed to Succeed: The US-Israeli Relationship from Truman to Obama

(צילום: באדיבות המחבר)

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו בגוגל
Please reload

  • facebook
  • Twitter
חיפוש ב"זירה"
הירשמו ל"זירה"
ניווט בזירה

ותישארו מעודכנים בכל המאמרים, הסקירות והטורים שעולים לאתר, מפי מיטב המומחים בארץ ומחו"ל