כאשר מביטים בתמונה הכללית, קשה להצביע על שינוי משמעותי בשיעור התמיכה בישראל בארה"ב. אבל מתחת לפני השטח מתרחש שינוי משמעותי וברור: מאז שנת 2000, על כל רפובליקני שהופך לתומכך ישראל, ישנו דמוקרט שמתרחק ממנה. המגמה נכונה לא רק לגבי ציבור המצביעים, אלא קורה היום גם במסדרונות הקונגרס.
בקרב המצביעים הדמוקרטים בכלל, והאוכלוסייה האפרו-אמריקאית בפרט, גוברת באופן קבוע הביקורת כלפי ישראל על יחסה לפלסטינים ועל התנהלותה במזרח התיכון. נפגשתי בקונגרס עם חברי אסיפת הבחירה השחורה (Black caucus) אשר עוינים בחשאי את ישראל ואת ראש ממשלתה בפרט. הם מאמינים שגישה נייטרלית, אשר נמנעת מלתמוך באחד הצדדים בסכסוך, תשרת טוב יותר את מדיניות חוץ האמריקאית מאשר התייצבות מאחורי ישראל.
המגמה הזו מובהקת עוד יותר בקרב צעירים: מספר הדמוקרטים בקבוצת הגילאים 18 עד 29 שתומכים בפלסטינים זהה למעשה לאלה שתומכים בישראל. פרוגרסיבים ובוחרים צעירים מזדהים עם הפלסטינים מכיוון שהם רואים בהם את האנדרדוג.
מה חסר לנתניהו
הצד השני של המפה הפוליטית הוא כמעט תמונת מראה לדמוקרטים. אינני זוכר תקופה ב-40 השנים האחרונות שבה התמיכה בישראל בקרב הרפובליקנים הייתה חזקה כל כך, ואני מתקשה לנקוב בשם של רפובליקני אחד בקונגרס שמאמין במדיניות נייטרליות במזרח התיכון, או שאינו תומך בישראל. ואם הדמוקרטים הצעירים מתרחקים מישראל, הרי שחבריהם השמרנים הם תומכים מסורים שלה בגלל יחסיה הקרובים עם ארה"ב.
אבל השינוי האמיתי חל אצל שמרנים דתיים, ששיעור התומכים בישראל בקרבם גדול יותר מאשר בקהילה היהודית האמריקאית. נוצרים אוונגליסטים הם בעלי בריתה המסורים ביותר של ישראל. הם רואים בה כמי שמגינה על זכויות כל הדתות – עניין חשוב מאוד עבור הקהילה הנוצרית. והם תומכים נלהבים של ראש הממשלה נתניהו – לא רק בגלל שהעז להתייצב מול הנשיא הדמוקרט ברק אובמה, אלא בגלל שהוא עומד זקוף מול כולם.
מזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי קבע לפני כמה שנים שלא יישרור שלום במזרח התיכון בלי פתרון לבעיה הפלסטינית. המציאות טפחה בינתיים על פניו, אבל הדמוקרטים עדיין דבקים באמונתם שהדרך לשלום דורשת מגעים עם חמאס. היא לא
אבל בפוליטיקה של ימינו, לא מספיק להיות קשוח – חייב להיות לך גם מוח חריף ולב גדול. נתניהו הוכיח לאורך שנים ארוכות קשיחות ופיקחות, אך הוא לא הפגין מספיק רגישות – וזו הסיבה שהדמוקרטים מתרחקים ממנו.
לפני כמה שנים אמר מזכיר המדינה לשעבר בממשל אובמה, ג'ון קרי, שלעולם לא ישרור שלום במזרח התיכון בלי לפתור את הבעיה הפלסטינית. המציאות טפחה בינתיים על פניו, אבל הדמוקרטים עדיין דבקים באמונתם שהדרך לשלום דורשת מגעים עם חמאס. היא בהחלט לא.
הדמוקרטים לא היו תומכים בשלום של ישראל עם איחוד האמירויות, בחריין, סודאן או מרוקו מבלי להתעקש על הכללת הסוגיה הפלסטינית בעיסקה. אבל דיפלומטיה היא אמנות האפשרי, ושלום עם ההנהגה הפלסטינית אינו אפשרי כרגע. ארבע המדינות הערביות והמוסלמיות הללו (וכמה נוספות עשויות להצטרף אליהן) החליטו שהן רוצות להתקדם הלאה. הן מבינות את הרווחים שמניב הסכם שלום לביטחון הלאומי, לכלכלה ולזכויות אדם, ונמאס להן להיות במצב מלחמה תמידי. זה ההבדל הגדול בין הרפובליקנים לדמוקרטים. הרפובליקנים מוכנים להתפשר על שלום לא מושלם; אך לגבי הדמוקרטים, אני לא כל כך בטוח.
כך או כך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבקרוב מאוד ייכנס לבית הלבן ממשל חדש, שחלק מחבריו אינם מחובבי ממשלת ישראל הנוכחית. יתר על כן, הדמוקרטים נהנים כעת מ"טריפקטה" (trifecta) – שליטה בנשיאות, בסנאט ובבית הנבחרים – וישראל תצטרך להתמודד עם המציאות הזו לפחות בשנתיים הקרובות.
לאתחל מחדש את היחסים
ישראל כבר עשתה את הצעד הראשון לקראת איחוי הקרעים עם הדמוקרטים על ידי מינוי שגריר חדש בוושינגטון ובאו"ם. רון דרמר, השגריר לשעבר בוושינגטון, היה כנראה האדם החכם ביותר שישראל שלחה לייצגה בוושינגטון, אבל הוא היה מזוהה מדי עם המפלגה הרפובליקנית. ראש הממשלה נתניהו לחץ על כפתור "אתחל מחדש" כאשר מינה, בצעד חכם, את גלעד ארדן כמחליפו של דרמר.
ב-25 השנים האחרונות ביקרתי חלק מהנציגים הישראלים כיוון שלא היו דוברים טובים, אסטרטגים מוצלחים, או שהכירו רק צד אחד ולא את השני. גלעד ארדן צולח את המשוכות האלה בכישרון וביעילות. אף שהוא פוליטיקאי מקצועי, הוא גם דיפלומט נהדר עם גישה רעננה, דובר רהוט ואסטרטג מבריק, שיודע כיצד ליצור קשרים ובריתות ואיך להשפיע על מדיניות. הוא יקבל במהלך שליחותו הזדמנויות חשובות להחיות או לחדש מערכות יחסים עם הדמוקרטים אשר התערערו בשנים האחרונות.
לא פחות חשוב מכך, ארדן נגיש והוא מקשיב. יותר מדי דיפלומטים ישראלים רוצים רק לדבר, לספר לך מה עמדתם בנושא, לתקן את מה שהם רואים כטעויות בתפיסה שלך ולמכור את ישראל לאלה המפקפקים בה. כמי שעבד בכל רחבי העולם, למדתי שדיפלומט טוב יודע להקשיב. מינויו של ארדן הוא רווח נקי עבור ישראל, ואני מקווה שיהיה לו הכוח והסיבולת לשרוד בשני התפקידים במקביל.
האמריקאים רוצים לראות את הישראלים והפלסטינים מדברים – וגם מקשיבים. והתפיסה פה, לפחות בקרב הדמוקרטים, היא שנתניהו מדבר הרבה אבל אינו מקשיב מספיק
הצעד השני שעל ישראל לנקוט בדרך לשלום אמיתי הוא להוכיח לעולם שההסכמים עליהם חתמה באחרונה עם מדינות ערב אינם שלום "קר", כמו עם מצרים וירדן, אלא שלום "חם" ואמיתי, שכולל קשרי תרבות, כלכלה, פוליטיקה ובעיקר חילופי סטודנטים באלפיהם. חייב להיות פה שינוי תפיסה אמיתי וצעד כן קדימה. עד כה, זה נראה מבטיח.
ולבסוף, ישראל חייב להושיט שוב את ידה לעם הפלסטיני ולחתור בכל הזדמנות לדיאלוג. האמריקאים אולי נמצאים מהצד השני של האוקיינוס, אבל אנחנו רוצים לראות את הישראלים והפלסטינים מדברים – וגם מקשיבים. והתפיסה פה, לפחות בקרב הדמוקרטים, היא שנתניהו מדבר הרבה אבל אינו מקשיב מספיק. לעם הפלסטיני מגיע צדק, ובאחריות העולם לממש אותו.
בימים כתיקונם הייתי ממליץ לנתניהו להגיע לוושינגטון בהקדם האפשרי ולהיפגש עם הנשיא ביידן, יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי ומנהיג הרוב בסנאט צ'אק שומר. זה לא יקרה בימים אלה של משבר הקורונה, אז במקום זאת עליו להזמין אותם לפגישה וירטואלית ברגע הראשון שניתן. ייתכן שהצעתו תידחה, אבל זה סיכון שהוא חייב לקחת. הרווח הפוטנציאלי גובר אלפי מונים על העלות האפשרית של צעד כזה.
ד"ר פרנק לונץ שימש כיועץ תקשורת וסוקר עבור כמאה חברות Fortune 500 ועבור נבחרי ציבור מיותר מ-20 מדינות ברחבי העולם. הוא היה מרצה אורח במספר אוניברסיטאות זרות, בהן שלוחת אוניברסיטת ניו יורק באבו-דאבי, אוניברסיטת דרום קליפורניה, אוניברסיטת פנסילבניה ואוניברסיטת הרווארד.
(צילום: באדיבות המחבר)