המאמרים המומלצים
  • אלון פנקס

״דו-מפלגתיות״: כן ביחס לישראל, לא ביחס לנתניהו


לפני שמתחילים לתאר, לאפיין ולנתח את ״התערערות מעמדה הדו-מפלגתי״ של ישראל בארה״ב, אפשר להתחיל מהשורה התחתונה: כל עוד בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל, אין שום סיכוי מציאותי לשנות את השחיקה שחלה בתמיכה הדו-מפלגתית, הדמוקרטית והרפובליקנית, בישראל. לא משום שמר נתניהו הוא ראש ממשלה רע או טוב, צדק או טעה, הבין או לא הבין, אלא משום שהוא הגורם המחולל את השחיקה הזו.


כאשר בוחנים את המושג ״דו-מפלגתיות״, bipartisanship, אין הכוונה בהכרח לתמיכה זהה או דגשים דומים, אלא לעובדה הפשוטה שישראל נמנעה משך עשרות שנים מלהפוך לנושא-מחלוקתי, wedge issue, בין שתי המפלגות. מאות דיפלומטים, פוליטיקאים, אנשי מערכת הבטחון ויהודים אמריקאים עמלו שנים להרחיק את ישראל מכל מוקד עימות, פוליטי או תקציבי, בין המפלגות. ישראל הקפידה על ״דו-מפלגתיות״ בקונגרס וביססה יחסים טובים עם ממשלים דמוקרטיים ורפובליקאיים כאחד.


יתרה מכך, כאשר התגלעו חיכוכים או אף עימותים בין ישראל לארה״ב, הם התקיימו הן עם נשיאים רפובליקנים והן עם דמוקרטים. החיכוך היה לעיתים מהותי-מדיני ובכמה מקרים אישי/אישיותי, אבל מעולם לא נבע מזיקה, קירבה או העדפה מובהקת של ישראל לאחת המפלגות.


ישנם זרמי עומק דמוגרפיים ומגמות פוליטיות בארה״ב שתרמו ותורמים להיווצרות סדקים בתמיכה הדו-מפלגתית בישראל, וישנו ההיבט ייחודי של הצבעה מובהקת של יהודי ארה״ב למפלגה הדמוקרטית (בין 70%-75%, הן לנשיאות והן לקונגרס). עם זאת, האחראי הישיר להרחבת הסדקים הוא מר נתניהו. יתרה מכך, על אף אותם זרמי עומק, ניתן לטעון ולנמק שמעשית, אין שחיקה ממשית בתמיכה בישראל בממד המפלגתי-אמריקאי ואין שחיקה מוסדית וארגונית; מה שיש היא ביקורת חריפה על נתניהו מצד אחד של המפה האמריקאית – הבסיס האלקטורלי של הדמוקרטים, ובקרב רבים מהדמוקרטים בבית הנבחרים ובסנאט.

גיגנריץ' בואכה בוהנר


ב-25 השנים האחרונות בכלל, ובעשור האחרון בפרט, הפכה הפוליטיקה האמריקאית למקוטבת בין המפלגות, וכזו הנשענת על מפלגתיות קשיחה ורעילה. המרכז הפוליטי – אותו מעגל פנימי ב״דיאגרמת ון״ שכלל את השמרנים מקרב הדמוקרטים ואת היותר ליברלים ומתונים אצל הרפובליקנים – חדל מלהתקיים. ראשית התהליך במחצית השנייה של שנות ה-90, כאשר יו״ר בית הנבחרים, הרפובליקאי ניוט גינגריץ׳, יזם עימות חזיתי מקיף עם הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון. ראש ממשלת ישראל היה אז נתניהו, שהתעמת עם קלינטון ומצא בגינגריץ׳ בעל ברית.


גינגריץ׳ החל בתהליך שאותו המשיכו הרפובליקנים בימי נשיאותו של ברק אובמה, מ״מסיבות התה״ ועד טראמפ. עיקר תהליך זה ותוצאתו הם הפיכת ישראל לנושא שנוי במחלוקת ותקיפת הדמוקרטים בנושא הפלסטיני ועל הסכם הגרעין שנתחם עם איראן ב-2015. ראש ממשלת ישראל היה אז נתניהו, שניסה לסייע למועמד הרפובליקני מיט רומני בבחירות לנשיאות 2012, ויצא נגד הנשיא אובמה וסגן הנשיא ביידן באופן בולט בנאומו בקונגרס במארס 2015.


מבחינת נתניהו, תמיכת הנוצרים האוונגליסטים החליפה את זו של יהודי אמריקה, שהפכו ציבור ליברלי מדי. בעיניו, הם אינם מבינים את הבעיות של ישראל ותוקפים אותה בנושאים חסרי חשיבות כמו ״מיהו יהודי״, נישואים רפורמיים, נשות הכותל, התנחלויות ו״הכיבוש״, במקום להתרכז בסכנה האיראנית. הרפובליקנים בירכו על הסיוע של נתניהו, הדמוקרטים בקונגרס ברובם חרקו שיניים, אבל הבוחרים לא שכחו.


מי שרואה ביחסים עם ארה״ב נכס אסטרטגי עצום וללא תחליף עבור ישראל, מכפלת כוח של הביטחון הלאומי, צריך לפיכך לראות בתמיכה הדו-מפלגתית בישראל עמוד תווך של אותו נכס. פגיעה בתמיכה הזו משמעה פגיעה ביחסים. אך כאשר הגורם הישיר לפגיעה הזו, נתניהו, מניח שלא באמת נגרם נזק ארוך טווח אלא עימות שעיקרו המדיניות כלפי איראן, ספק גדול אם הוא זה שישקם כעת את התמיכה הדו-מפלגתית. זאת, כאשר הנשיא-הנבחר הוא דמוקרט שרוצה לשוב ולנהל מו״מ עם איראן, וכאשר בוחריו מודעים היטב מיהו ראש ממשלת ישראל, שהכריז על עצמו ״ליגה אחרת״ בזכות יחסיו עם טראמפ ופוטין.

אלון פנקס הוא מייסד-שותף וראש תוכנית יחסי ישראל-ארה"ב (TUSIP) במכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה. בעבר שימש יועץ מדיני וראש מטה לארבעה שרי חוץ, חבר בצוותי המו״מ עם סוריה ועם הפלסטינים, חבר בצוות התכנון האסטרטגי ישראל-ארה״ב וקונסול כללי בניו יורק.

(צילום: באדיבות המחבר)