“הסב-רובוטים“: ככה לא עושים דיפלומטיה ציבורית
המאמרים המומלצים
Please reload

"הסְבָּ-רוֹבוֹטים": ככה לא עושים דיפלומטיה ציבורית

מדינת ישראל ותומכיה בארץ ובחו"ל מבקיעים שערים עצמיים רבים במערכה הדיפלומטית להגנה על זכות המדינה להתקיים. חלק ניכר מהטעויות נגרמות משימוש בלתי מחושב בשפה ואימוץ לא מודע של דף המסרים של היריב. להלן מספר הצעות למאמצי תמיכה ודיפלומטיה חכמים ויעילים יותר. הראשונה: הפסיקו להשתמש בביטוי ״תנועת הבי-די-אס״

הפגנה אנטי-ישראלית במדריד, ב-2013 | Photo: BDS Madrid (CC BY-SA 2.0)

 

ביוני 2018 הופעתי בפני קבוצת סטודנטים מצטיינים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, במסגרת סדנת תקשורת דיפלומטית בת יומיים בהובלת עורך הסקרים וגורו יחסי הציבור האמריקאי פרנק לונץ. מיד בתחילת המפגש הקראתי לסטודנטים את ההצהרה הבאה:

 

כשעתיים מהמרכז הבינתחומי, ברצועת עזה, 90% ממי השתייה מזוהמים ואינם ראויים לשתייה. המשפחה הממוצעת בעזה חיה בעוני מרוד ומוציאה כ-25% מהכנסתה על רכישת מים נקיים. כתוצאה מכך, כחצי מיליון ילדים מצויים בסכנת זיהום ומחלות.

 

לאחר ההקראה הראשונה חזרתי על הצהרתי לאט ובבהירות וביקשתי מהקהל לנסח תגובה יעילה בשם מדינת ישראל. כמה מהתגובות שקיבלתי היו טובות מאוד. רבים מהסטודנטים ניסחו תגובה זהירה ומחושבת, שבה הפגינו אמפתיה כלפי תושבי רצועת עזה. אך טענה אחת חזרה על עצמה, בצורה כזו או אחרת, בכל אחת מהתגובות: אין שום סיבה להאשים את ישראל במשבר המים בעזה. כמעט כולן ביקשו להטיל את האחריות למצב על חמאס, הריבון ברצועה, על כך שהוא מפנה כספים ומשאבים לפעילות טרור במקום לרווחת תושביו.

 

הבעיה היחידה עם כל תגובות הסטודנטים היא שההצהרה לעיל לא הזכירה כלל את ישראל, לא אמרה דבר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ורק הצביעה על מצב מדאיג מאוד מבחינה בריאותית, בטיחותית והומניטרית. קיימות סיבות רבות שבעטיין אין ברצועת עזה גישה למי שתייה נקיים, ביניהן התפוצצות אוכלוסין ואקוויפרים שנשאבו יתר על המידה. תהיתי מדוע הסטודנטים יצרו יש מאין זיקה בין המדינה אותה התבקשו לדברר לבין המשבר ההומניטרי בעזה, ובעצם הניחו שההצהרה שלי היא סוג של כתב אישום נגדה, אף שלא רמזתי זאת כלל.

 

התגובה שחיפשתי עשויה הייתה להיות: "המצב בעזה נורא. לכל אדם, במיוחד לילדים, צריכה להיות גישה למי שתייה נקיים". קיוויתי שמישהו יאמר: "לכל הילדים – בעזה, בתל אביב, בניו יורק ובלונדון – יש זכות לשתות מים נקיים".

הסיבה לתגובות הכמעט-אחידות שקיבלתי מהסטודנטים במרכז הבינתחומי הייתה שאף על פי שכל הנמצאים בחדר שמעו את ההצהרה הנ"ל, מעטים באמת הקשיבו לה. המשתתפים היו אינטליגנטים, מסורים ומתורגלים היטב. וזו הייתה הבעיה – הם היו מתורגלים היטב בדיפלומטיה הציבורית הישראלית, הידועה גם כ"הסברה", ותוכנתו להגיב בהתאם לתסריטים ששיננו בעל פה.

 

דיברתי בפני חדר מלא ב"הסְבָּ-רוֹבוֹטים" (Hasba-robots).

 

מדינת ישראל, ותומכיה הרבים, המסורים מאוד והממומנים היטב, נופלים למלכודות מעין אלה שוב ושוב. לאורך זמן הגעתי למסקנה שישראל תאבד בסופו של דבר את תמיכת דעת הקהל העולמית אם מדיניותה, האסטרטגיה שלה, ובייחוד המילים שבהן היא משתמשת לא ישונו. ושלא כמו רבים מהאיומים העומדים בפנינו, בנושא זה אנו יכולים להאשים רק את עצמנו. ב"עצמנו" כוונתי היא לממשלה, אך גם ליוזמות פרטיות ללא מטרות רווח, וכן לציבור הכללי הפעיל לטובת ההסברה הישראלית באמצעות המדיה החברתית ורשתות תקשורת שונות. במאמר זה אני מבקש להצביע על הטעויות הרווחות במסרים שלנו ובדרך שבה אנחנו מעבירים אותם, ולהראות כיצד אנו יכולים להתגבר על הנטייה הכמעט-רפלקסיבית לחשוב ולדבר כמו "הסב-רובוטים".

 

הסברה אינה משחק סכום-אפס

 

קיימת טעות יסודית בדרך שבה ישראל ותומכיה ניגשים למלאכת הדיפלומטיה הציבורית. מטבעה, דיפלומטיה עוסקת בבניית גשרים ועבודה עם אחרים. דיפלומטיה ציבורית היא שלוחה של הדיפלומטיה, ומשמשת כלי בידי מדינה מסוימת לבניית גשרים ותמיכה ישירות מול קהלי יעד רחבים.

 

לעומת זאת, בישראל הדיפלומטיה היא משימה שבה המנצח גורף את כל הקופה. ישראל מתנהגת כאילו עליה לנצח בכל קרב על דעת הקהל כדי לנצח בסופו של דבר במערכה על הלגיטימיות שלה להתקיים כמדינה שווה בין שווים. בכל ויכוח או חילופי דברים יש מנצח ומפסיד – אך לעולם לא מתקיים דיון. כתוצאה מכך, ישראלים לעולם אינם מודים בכישלון, מכיוון שהם מאמינים שאסור להם להיכשל אף פעם, אחרת הם יפסידו במערכה. אך האמת היא שההסברה הישראלית לא תוכל להצליח במשימתה אם הדיפלומטיה הציבורית תמשיך להיתפש כמשחק סכום-אפס – מכיוון שהיא אינה כזאת.

 

דוגמה לטעות הסברתית שעושה הממשלה ואשר מחלחלת מטה לארגונים ולאנשים הרבים בעלי הכוונות הטובות העומדים לצד ישראל היא ההתייחסות להתקפות על הלגיטימיות של המדינה וזכותה להתקיים כאל קרב גורלי שחובה לצאת אליו בכל העוצמה. האירוניה היא שהשקעת משאבים רבים, ממשלתיים ופרטיים, למלחמה בהתקפות האלה דווקא מושכת תשומת לב לנושא, וחושפת קהלים שכלל לא ידעו שיש מחלוקת סביב ישראל להאשמות נגדנו. כאשר אנו מסבירים את ההאשמות של אלה שתוקפים את מדינת ישראל – אשר חלקן קשות מאוד להבנה אם לא חיים כאן – אנחנו בעצם מהווים שופר בדיוק למסרים שיריבינו מבקשים להפיץ. בדומה לכך, כאשר הנשיא ראובן ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרים אחרים חוזרים ומגדירים מאמצי דה-לגיטימציה כאיום אסטרטגי, הם מעניקים מתנה יקרה למתנגדיה של ישראל - רלוונטיות. שהרי, עבור מתנגדי ישראל, עדות להצלחת המאמצים שלך ואמצעי לגיוס מתנגדים נוספים הוא תגובה מטעמה של ישראל שמראה שמה שהם עושים עובד היטב. 

כאשר תומכי ישראל מכנים את ה-BDS "תנועה" (ובאנגלית, Movement), הם מעניקים לפעילי החרם מעמד ואמינות. המונח "תנועה" נשמע חשוב, משפיע והיסטורי

דוגמה נוספת: פוליטיקאים ופקידי ציבור, ובעקבותיהם תומכי ישראל בכל מקום, חוזרים שוב ושוב על האמרה שספורט, מוזיקה, ותרבות צריכים להימצא מעל לפוליטיקה. טיעונים אלה מועלים בכל פעם שאמנים או אתלטים שוקלים לבטל את ביקוריהם בישראל, או מסרבים להגיע לארץ או להתחרות באתלט או בקבוצה מישראל. בחודש מאי האחרון, רה"מ נתניהו ושרת התרבות והספורט מירי רגב העריכו שביכולתם לזכות בניצחון קטן לדיפלומטיה הציבורית של ישראל (ועבור עצמם) על ידי העברת משחק הידידות בכדורגל בין ישראל לארגנטינה מחיפה לירושלים. כה חשוב היה להם להראות לעולם את כוכב-העל ליונל מסי משחק בבירת ישראל, עד שמשלמי המיסים בישראל היו אמורים לשלם 2.7 מיליון ש"ח נוספים כדי לפצות את מארגני משחק הראווה על העברתו לירושלים. כאשר הארגנטינאים נכנעו ללחץ מבית ומפעילים פרו-פלסטינים והחליטו לבסוף לבטל את המשחק, אף מנהיג ישראלי לא קיבל על עצמו את אחריות. תחת זאת, גדודי התומכים בישראל פנו למדיה החברתית ותלו את האשמה לביטול באיומי טרור.

 

קיוויתי שלפחות אחד מארגוני ההסברה – ויש רבים כל כך – יפרסם הצהרה המבקרת את ראש הממשלה ואת השרה שלו על השימוש שעשו בספורט לקידום מטרות פוליטיות. בהתעקשותה שהמשחק יתקיים בירושלים, ישראל צבעה את המשחק בגוונים פוליטיים, והזמינה את הצד השני להפוך את אירוע הספורט לעימות מדיני. הצעד סיפק תחמושת למתנגדיה של ישראל, סייע להם להפעיל מנופי לחץ לביטול המשחק, ובסופו של דבר הנחיל לישראל תבוסה דיפלומטית צורבת. במשחק הזה ישראל הבקיעה גול עצמי מרהיב (וכן, משחק המילים כאן מכוון) על ידי יצירת מחלוקת במקום שבו לא היתה כזו קודם לכן.


כמו במשחק כדורגל רגיל, הרוח הספורטיבית היא חלק חשוב מאוד מהמשחק, וצריך גם לדעת להפסיד בכבוד. לרוע המזל, במהלך משחקי גביע העולם בכדורגל ברוסיה, השרה רגב ושר הביטחון אביגדור ליברמן הגיבו שניהם בשמחה לאיד להדחתה המוקדמת של נבחרת ארגנטינה, וטענו שהיכולת הירודה שהפגינה היתה עונש משמיים על ביטול המשחק בישראל.

 

להקריא מדף המסרים של היריב

 

אחת הבעיות העיקריות בהדיפת ההתקפות על הלגיטימציה של ישראל היא המסרים שמעבירים מנהיגי ישראל ותומכיה והשימוש שלהם בשפה. זהו תחום שבו היעדר החשיבה ניכר במיוחד: מנהיגים, דיפלומטים והקהילה התומכת בישראל ביצעו ומבצעים שגיאה לשונית נוראה, שככל הנראה מאוחר מדי לתקן אותה. מסיבה כלשהי, ישראל אימצה את השפה והמונחים של מתנגדיה - ומפלילה את עצמה תוך כדי. יריבי ישראל אימצו בחכמה רבה את השם ״תנועת החרם, מניעת ההשקעות והעיצומים״ (Boycott, Divestment, and Sanctions, או בקיצור BDS). למרבה הפליאה - כך עושה גם ישראל.

 

מדוע?

 

כאשר תומכי ישראל מכנים את ה-BDS "תנועה" (ובאנגלית, Movement), הם מעניקים לפעילי החרם מעמד ואמינות. המונח "תנועה" נשמע חשוב, משפיע והיסטורי, ומזכיר תנועות חברתיות אחרות כמו התנועה לזכויות האזרח, התנועות לזכויות הנשים, התנועה נגד עבדות, התנועה לזכויות הלהט"בים, התנועה נגד המלחמה בווייטנאם, התנועה הציונית ועוד. הטעות מתבצעת בדרגים הגבוהים ביותר: רה"מ נתניהו מזכיר שוב ושוב בהופעותיו הפומביות את "תנועת ה-BDS". בצורה זו, ישראל ותומכיה מגדירים את המערכה על הלגיטימיות של ישראל במונחים שמשרתים את היריב: "תנועת ה-BDS" מול "תומכי ישראל". עבור קהל זר שאינו בקיא בפרטים, יש משהו רומנטי יותר וצודק יותר ב״תנועה״, וזאת מבלי לדעת דבר אחד נוסף על הסכסוך. כך הרטוריקה שמה את הצד הישראלי בעמדת נחיתות מהרגע הראשון.

 

 נתניהו מדבר על "תנועת ה-BDS" בכנס איפא"ק, ב-2014 (מקור: Youtube)


למרבה הצער, לישראל היסטוריה ארוכה של אימוץ שפה ושיטות להעברת מסרים שאינן מקדמות את מטרותיה. אפשר לחזור לימיו המוקדמים של אש"ף: מנהיגים ישראלים ציינו לעיתים תכופות שהם לא ייכנסו למשא ומתן או יכירו ב"ארגון לשחרור פלסטין". אך בזמן שניסתה לשכנע את העולם ש"פלסטין" לא צריכה להתקיים, ישראל קידמה מבלי משים את המסר ואת המטרות של אש"ף "לשחרר את פלסטין".

 

לעומת זאת, הפלסטינים תמיד דבקו במסר שלהם וממשיכים לעשות זאת: הם מעוניינים בהקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. הם גם תמיד מקפידים לתאר את עצמם כ"פליטים". הודות להסכמי אוסלו ולהתנתקות מעזה, הם כבר "שחררו" נתח נאה מפלסטין.

 

נוסף על כך, בשנים 1987–1991 ו-2000–2004 נרשמה עלייה משמעותית בהתקפות טרור מאורגנות וברצח אזרחים ישראלים על ידי טרוריסטים פלסטינים וערבים-ישראלים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובישראל. בערבית, המונח ל"התקוממות לגיטימית נגד דיכוי" הוא "אינתיפאדה". המנהיגים הישראלים מתייחסים לשתי התקופות הללו כ"אינתיפאדה הראשונה והשנייה". הם גם שבים ומזהירים מפני "אינתיפאדה שלישית" או "מיני-אינתיפאדה". כדי לעצור את ה"אינתיפאדות" האלה יש צורך להגיע ל"הודנא" – עוד מונח ערבי, שמשמעותו היא "הפסקת אש זמנית כדי להתכונן לסיבוב הבא".

 

האם המנהיגים הישראלים היו צריכים לאמץ את המונח הזה, או שבעשותם כן הם מעניקים תנופה להתקוממות הטרוריסטית? אימוץ השפה של הצד השני לרוב אינה צעד חכם, ובדרך כלל נעשה באופן רפלקסיבי וללא מחשבה. הייתי מייעץ לנציגי הממשלה הישראלית להשתמש במונח "אינתיפאדת טרור" בכל זמן נתון. המילה "אינתיפאדה" לעולם אינה צריכה לעמוד בפני עצמה, ותמיד יש ללוותה במילה "טרור".

 

אנחנו יכולים להתנחם בעובדה שישראל אינה היחידה שמבצעת טעויות תקשורת קשות שכאלה. לפני שנתיים היינו עדים לאחת מכשלי התקשורת המרהיבים ביותר בהיסטוריה הפוליטית המודרנית, כאשר בריטניה הצביעה בעד "עזיבת האיחוד האירופי". המונח "ברקזיט" (Brexit) לא הופיע בשום מקום על טופס ההצבעה במשאל העם בנערך ביוני 2016. איפשהו לאורך הדרך המונח אומץ על ידי המדיה ועל ידי התומכים ב"יציאה מהאיחוד האירופי". השמרנים שניהלו מערכה קשה כדי "להישאר" באיחוד, ובראשם ראש הממשלה דאז דיוויד קמרון, אימצו גם הם את המונח "ברקזיט". היה עליהם לסרב להשתמש במונח ולדרוש גם מהמדיה לחדול מהשימוש בו. צעד חכם יותר מצדם היה להציע מונח חלופי שמשקף את מטרותיהם ואת המדיניות שלהם, למשל "Bremain" או "Breunion".

 

הם לא תנועה, אז למה אתם הופכים אותם לכזו?

 

על מנת לנטרל מאמצי דה-לגיטימציה מסוג זה ביעילות, יש צורך להקצות חלק מתקציב הדיפלומטיה של ישראל לשכירת עורכי סקרים, מומחי תוכן ומקצוענים מתחום הפרסום והשיווק כדי שימצאו מינוחים טובים יותר. אבל הצעד הבסיסי הראשון הוא לעולם לא לכנות את ניסיונות הדה-לגיטימציה האלה "תנועה". אפילו השימוש במילה "קמפיין" היא צעד רחוק מדי.

 

במקום זאת, אפשר לקרוא לזה "ניסיון" או אפילו "לובי". אמריקאים, לדוגמה, אינם מעריכים לוביסטים יתר על המידה, בייחוד בימינו. התיוג "לובי" גם רומז שמישהו משלם להם על מאמציהם, בעוד המונח "תנועה" מצביע לכאורה על התארגנות עממית של אנשים רגילים – מתנדבים שמאמינים במשהו ורוצים לחולל שינוי.

 

הצעד הבא הוא לבחון את הדרך שבהם הפעילים האלה מגדירים את מאמציהם: "חרם, מניעת השקעות ועיצומים". "חרם" מתייחס לאנשים רגילים שנמנעים מקניית מוצרים; "מניעת השקעות" מתייחס להשקעה בחברות ישראליות ובחברות שיש להן נוכחות עסקית בישראל; ו"עיצומים" או סנקציות הם עונשים המוטלים על ממשלות בידי ממשלות אחרות, לרוב מסיבות מוצדקות ובנסיבות חמורות מאוד.

שפה היא רכיב מכריע בדיפלומטיה ציבורית, שפיתוחו הוזנח על ידי הצד הישראלי. במקום לפנות ליריבינו בשפה המועדפת עליהם, עלינו לעשות זאת בשפתנו שלנו

החוליה החלשה במאמציהם היא "מניעת השקעות", וזאת מכמה סיבות: חברות ישראליות הן השקעה נהדרת; חברות טכנולוגיה רבות מנהלות פרויקטי מחקר משמעותיים בארץ; וסוג כזה של לובי מכוון אל משקיעים מוסדיים גדולים וקרנות גידור, שלעיתים נדירות בלבד נועצים במצפן המוסרי שלהם לפני שהם מחליטים היכן להשקיע. אם נקרא להם "לובי מניעת ההשקעות" או אפילו "לובי החרם", כבר ניטול מהם חלק מההצלחה והעוצמה המיוחסת להם.

 

מילים הן אחד מכלי הנשק העוצמתיים ביותר שעומדים לרשות בני אדם. הן יכולות להתחיל מלחמות או להביא לשלום, וחשוב מכול – הן יכולות לשנות דעות ולהשפיע עליהן. השקעה בבחינת השפה ובפיתוחה היא רכיב מכריע במערכה של דיפלומטיה ציבורית, שלדעתי הוזנח על ידי הצד הישראלי. במקום לפנות ליריבינו תוך שימוש בשפה המועדפת עליהם, עלינו לעשות זאת בשפתנו שלנו. בכל מקום בעולם, חרמות ועיצומים פוגעים לרוב בחפים מפשע ולא בקובעי המדיניות. כשבחברת סודהסטרים חשו שעליהם להעביר את מפעלם ממישור אדומים, עובדים פלסטינים רבים איבדו את מקום עבודתם. הם היו הקורבנות הכלכליים החפים מפשע של ניסיונות הדה-לגיטימציה.


מעניין לבחון מונחים כמו "טרור כלכלי", "טרור צרכני", או "טרור מסחרי". אחד מהמונחים האלה עשוי לעבוד טוב יותר בשכנוע אנשים בכוונותיהם האמיתיות של פעילי הדה-לגיטימציה ולהסביר מול מה אנו מתמודדים. רצוי לקרוא למישהו שאנו מנסים להצר את צעדיו "טרוריסט כלכלי" מאשר "תומך תנועת ה-BDS". דרך אפשרית לבחון השפעת שמות שונים על השיח הציבורי והבינלאומי היא באמצעות עריכת סקרים וניתוח נתוני קבוצות מיקוד.

 

מדוע "להכפיש את המכפישים" היא טעות

 

דיפלומטיה ציבורית מוצלחת תלויה גם במהימנות הטיעון והטוען. מהימנות מושגת, בין היתר, על ידי סובלנות ומתן כבוד לשונים מאיתנו ולטענות שלהם. למרבה הצער, "הכפשת המכפישים" נהפכה לכלי סטנדרטי בארגז הכלים של ההסברה הישראלית, וארגונים או אנשים פרטיים יכולים ברגע אחד להיות מסומנים כאויבי המדינה. פוליטיקאים לשעבר ומומחי ביטחון בישראל עברו דמוניזציה. הקרן החדשה לישראל נעשתה לשק החבטות המועדף על ראש הממשלה ועל הממסד הישראלי, לצד ניצול השואה והפילנתרופ היהודי-אמריקאי הידוע ג'ורג' סורוס. שמעתי לעיתים קרובות אנשים המתייחסים לפעילי שמאל כאל יהודים בעלי שנאה עצמית (Self-hating Jews). שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן אף הכריז כי הם "גרועים מהקאפו" בטרם מונה לתפקידו.

 

הנזק לדימויה הציבורי של ישראל, שלא לדבר על השיח הפוליטי שלה, הוא עצום. אף על פי שאנו עשויים שלא להסכים כלל עם חלק מהאנשים האלה, ומאמינים שהם גורמים למדינה נזק, יש לזכור שהם מנסים להגשים את החזון שלהם לעתיד ישראל. יהודים שהפגינו בעבר אכפתיות רבה כלפי ישראל וחלקם אף השקיעו בה מזמנם וממונם, לא הפכו בין לילה לתומכי טרור רק משום שיש לבם ביקורת על הממשלה, ולא צריך להתייחס אליהם כאל אויבים. אם הקרן החדשה אכן הייתה "תומכת" בארגוני טרור, היו מוגשות תלונות על כך לרשויות בישראל ובארה"ב, אשר היו יכולות לתבוע אותה או להטיל עליה עיצומים. אם לקהילת התומכים בישראל יש הוכחות לכך שהקרן או ארגונים אחרים תומכים בטרור, שישתפו בזאת את הרשויות בארה"ב ובישראל, כך שיוכלו לפעול באופן מיידי.

 

הניסיונות לבודד ולהכתים את אותם יחידים וארגונים אף אינו יעיל. ברוב המקרים הם זוכים לגל של תרומות בכל פעם שראש ממשלת ישראל או בכירים אחרים בהנהגה הישראלית תוקפים אותם. אם נסתכל על רשימת התורמים שלהם או על הפרופיל של אותם תורמים, נראה שמדובר ביהודים אמריקאים ליברלים שאכפת להם מאוד מישראל, והם מעוניינים לחולל בה שינוי חיובי. כוונותיהם טובות, אף על פי שרבים מאמינים שתוצאות מעשיהם עשויות להיות הרסניות.

"הכפשת המכפישים" נהפכה לכלי סטנדרטי בארגז הכלים של ההסברה הישראלית, וארגונים או אנשים פרטיים יכולים ברגע אחד להיות מסומנים כאויבי המדינה. הנזק שנגרם הוא עצום

ההיסטוריה צריכה ללמד אותנו לקח: במשך זמן רב נהגו מנהיגי ישראל ואזרחיה להשמיץ ישראלים שעברו להתגורר בחו"ל ולכנותם "יורדים". רבים מאיתנו נהגו כלפיהם כאילו בגדו במדינת ישראל. מאוחר יותר הבנו שיש בחו"ל מאות אלפי ישראלים, כולל ילדיהם ונכדיהם, ממוצא ישראלי. הבנו שהם מהווים נכס אסטרטגי: רבים מילדיהם עולים לישראל, ואלה שלא הם תומכים ומגינים נלהבים של המדינה במקומות העבודה ובאוניברסיטאות שלהם.

 

כמו כן, רבים בקרבנו נוטים להתנשא ולמתוח ביקורת על יהודים שבחרו להתחתן עם לא-יהודים, כשבעצם היינו יכולים לנסות לגייס אותם לתמוך בנו. במקום זאת, נראה שאנחנו מבריחים אותם ואת האנשים שעמם הם בוחרים להתחתן. אפשר לחשוב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות בררנים. המסר פה הוא שתמיד חכם יותר לשפוט כל אדם לטובה ולתת לו ליהנות מהספק. זה לא רעיון יהודי חדש, אלא הוצע עוד קודם לכן על ידי יהושע בן פרחיה במשנה, מסכת אבות א, 6.

 

אבל הקבוצה שישראל הכי אוהבת להכפיש היא הפלסטינים. ישראל מלינה על כך שאנשים מכפישים ישראלים רק בשל היותם ישראלים או יהודים, אך רבים מאיתנו ממהרים לנהוג באחרים בצורה דומה. שמעתי תומכי ישראל רבים אומרים דברים כמו "אין דבר כזה 'עם פלסטיני'." הגדילה לעשות מי שהיא למעשה הדיפלומטית הבכירה ביותר בישראל, סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי. ביולי 2017 היא עמדה מעל בימת הכנסת ואמרה לחברי הכנסת הערבים שהיו נוכחים במליאה באותו היום: "אתם גנבים של היסטוריה. ספרי ההיסטוריה שלכם ריקים, ואתם מנסים לקחת את ההיסטוריה היהודית ולאסלם אותה." להשמיץ ולהעליב יותר ממיליון וחצי אזרחים ישראלים ממוצא פלסטיני, ועוד כמה מיליונים משכנינו הפלסטינים, זה לא רק צעד גרוע ביותר מבחינת הדיפלומטיה הציבורית – זה מעשה חסר אחריות וחסר כבוד. אם איננו רוצים שאומות אחרות יכפישו את ישראל, עלינו כישראלים להימנע מלהכפיש אחרים.

 

 סגנית שר החוץ חוטובלי תוקפת חברי כנסת ערבים בכנסת, ב-2017 (מקור: Youtube)

 

 

סיכום: אל תהיו "הסְבָּ-רוֹבוֹטים"

 

בתום המפגש עם הסטודנטים במרכז הבינתחומי, חלקתי עמם כמה עצות לשיפור האסטרטגיה שלהם לתמיכה בישראל. אסטרטגיות אלה כוללות:

 

1 . חשוב לכבד את הצד השני. אם לא נכבד אותם כאנשים, או נבין את הטענות שלהם, איננו יכולים לתקשר עמם ביעילות.

 

2 . אנחנו נמצאים לעיתים קרובות בעימות עם שכנינו הפלסטינים, אך הצדדים אינם שווי כוחות. יש לנו מדינה עם צבא וגבולות, להם אין. חלק מהשאיפות הלאומיות שלנו סותרות את שלהם. באחרונה הם המציאו מתקני תבערה מעופפים אשר גורמים נזק לטבע, לחלקות חקלאיות ולמבנים, אם כי עד כה, למרבה המזל, לא היו נפגעים. זו תהיה טעות להכריז על מצב חירום לאומי עקב כך, מכיוון שאנו מפגינים את הכעס והפחד שלנו בתגובה להצלחה שלהם. זה מגביר את נחישותם ומעודד אותם להגביר את מאמציהם. כאשר צה"ל מבקש מהארגון להגנת החיות PETA לגנות את השימוש בציפורים למטרות טרור - זו שטות של ממש. צעד כזה מסיט את תשומת הלב מהעובדה שחמאס משתמש במגנים אנושיים והופך נשים וילדים לבשר תותחים. זה גם נותן לחמאס הזדמנות להסכים ולומר שהם לא ישתמשו עוד בחיות, אבל הם ימשיכו להשתמש בבלונים ובעפיפונים. מה הרווחנו מזה?

 

3 . לפעמים שתיקה שווה זהב. כשאנחנו נגררים לכל ויכוח ציבורי וחשים צורך להגיב לכל האשמה, אנו מבזבזים משאבים יקרי ערך, שהחשוב שבהם הוא דעת הקהל. נראה כאילו אנחנו כל הזמן במצב התגוננות, והרושם הזה מחלחל בעולם.

 

4 . "הֱיֵה קשה לכעוס" – עלינו לבחון את הסוגיה בעדשות ארוכות טווח, הן מהבחינה ההיסטורית והן בהסתכלות לעתיד. במשך מאות שנים היהודים הואשמו בעלילות דם, ואנחנו נמצאים כיום רק בגלגול הנוכחי של האנטישמיות. שרדנו את זה בעבר ונשרוד את זה גם הפעם. עלינו להמשיך להגן על עצמנו בתוקף, אבל לא מדובר במצב אפוקליפטי או באיום קיומי, והוא לעולם לא יהיה כזה.

 

5 . שרדנו במשך מאות שנים מפני שאנו מעריכים חינוך, יכולת אינטלקטואלית וחשיבה. עלינו להשתמש בהם גם כאן. אנחנו צריכים להפסיק להיות "הסְבָּ-רוֹבוֹטים" שסומכים על תבונה מלאכותית, ולהשתמש באינטליגנציה האנושית שלנו.

הדבר כתוב בפירוש בספר משלי:

 

"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי י"ח: כ"א)

 

ישראל ביצעה שגיאות רבות בתחום הדיפלומטיה הציבורית. הנשק החשוב ביותר שיש לכל אחד מאיתנו הוא המילים שלנו. עלינו לבחור את המילים שלנו בזהירות, ולהימנע מלהפוך ל"הסְבָּ-רוֹבוֹטים".

מיטשל ברק הוא עורך סקרים ומומחה תקשורת אמריקאי-ישראלי המתגורר בירושלים. הוא שימש יועץ המדיה הבינלאומית של הנשיא שמעון פרס, כותב נאומים לראש הממשלה אריאל שרון, והיה העוזר של סגן השר דאז בנימין נתניהו במהלך כהונתו של יצחק שמיר כראש ממשלה. הוא המנכ"ל של KEEVOON Global Research, ובסקרים שערך בארבע השנים האחרונות השתתפו 6,276,382 משתמשי טלפונים ניידים ב-135 מדינות.

(צילום: באדיבות המחבר)

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו בגוגל
Please reload

  • facebook
  • Twitter
חיפוש ב"זירה"
הירשמו ל"זירה"
ניווט בזירה

ותישארו מעודכנים בכל המאמרים, הסקירות והטורים שעולים לאתר, מפי מיטב המומחים בארץ ומחו"ל