על הקו הדק שבין מחאה ציבורית להשפעה מדינית אחרי 7 באוקטובר
כאשר מחאה ציבורית עלולה לגדול, להגיע עד מהרה למוסדות הפוליטיים ואף להפוך למגבלה מדינית, מערכת לזיהוי מוקדם של מקרי סיכון מתהווים יכולה לסייע למערכי הדיפלומטיה הציבורית הישראלית להיערך מראש לסכלם
השיח הציבורי על ישראל במערב הדמוקרטי מתקיים בשנים האחרונות – ובמיוחד מאז 7 באוקטובר – במרחב שבו מחאות, מסגרות מוסריות, רשתות חברתיות, מוסדות מקצועיים, כלי תקשורת ושחקנים פוליטיים משפיעים אלה על אלה. כך, במקביל למערכה צבאית ומדינית מול מספר אויבים בכמה חזיתות, המדינה מנהלת גם מערכה ציבורית על הפרשנות של המלחמה והאירועים שהובילו אליה.
במקרים מסוימים, "מסְגוּר" (framing) של נושא כלשהו בזירה הציבורית עשוי לצבור תאוצה, לקבל תוקף מוסדי ופוליטי ולהשפיע על האופן שבו סוגיות מוגדרות, נדונות ומתועדפות על-ידי מקבלי החלטות.[1] עבור ישראל, התפתחות כזו נושאת משמעות אסטרטגית: מסגור לא-אוהד של נושא מסוים, אשר "נקלט" על-ידי מוסדות פוליטיים ואחרים, עלול להשפיע על חופש הפעולה המדיני של המדינה, על שיתופי הפעולה עם בעלות בריתה ועל יכולתה לגייס תמיכה בעת משבר.
המסגרת אינה מבקשת לנבא מראש אילו מחאות יהפכו לאיום מדיני, אלא מציעה היכן וכיצד יש לחפש "דגלים אדומים", באופן שיאפשר לזהות סיכון מתהווה ולהיערך לקראתו מבעוד מועד
בזירה המדינית הרשמית, השיח סביב ישראל מתקיים לרוב במונחים של ריבונות, ביטחון, טרור, בריתות וזכות להגנה עצמית. לעומת זאת, במרחבים ציבוריים רבים במערב הוא מתנהל גם בשפה מוסרית וזהותית של כוח, קורבנוּת, זכויות אדם, קולוניאליזם ואחריות אזרחית. במצב כזה, המדינה יכולה להמשיך ליהנות מהכרה דיפלומטית, לקיים קשרים ביטחוניים וכלכליים ולשמור על בריתות פורמליות, ובכל זאת לגלות כי חופש הפעולה שלה מצטמצם בהדרגה.
חרף האמור לעיל, ברור גם כי לא כל מחאה, קמפיין או סערה ברשתות החברתיות הופכים לסיכון מדיני אסטרטגי. אולם כיצד ניתן להבחין, בזמן אמת ובמידה סבירה של זהירות, בין "רעש" ציבורי שנותר מוגבל לזירה שבה הוא נוצר – לבין תהליך שמתחיל לצבור השפעה ציבורית ואף מקבל משמעות מוסדית ופוליטית?
בניסיון לענות עליה, המאמר מציע מסגרת ניתוח היוריסטית לזיהוי סימנים מוקדמים לכך שמסגור ציבורי עובר תהליך של תיווך, אימוץ והגברה (amplification) דרך מוסדות, כלי תקשורת ושחקנים פוליטיים. תוך הישענות על ספרות ומחקרים על תקשורת פוליטית, תנועות חברתיות ויחסי פוליטיקה-תקשורת, המסגרת מבקשת לאתר לא רק היכן החל השיח ומי יזם אותו, אלא לזהות מי אימץ אותו והעניק לו לגיטימציה, כיצד הוא תווך בין זירות ציבוריות שונות ועד כמה הוא התקרב למוקדי קבלת החלטות.
המאמר אינו מבקש לנבא מראש אילו מחאות יהפכו לאיום מדיני, ואינו טוען לקשר סיבתי ישיר בכל המקרים בין מחאה ציבורית לשינוי מדיניות. תחת זאת, הוא מציע היכן וכיצד יש לחפש "דגלים אדומים", באופן שיאפשר למערכי הדיפלומטיה הציבורית הישראליים לזהות סיכון מתהווה ולהיערך לקראתו מבעוד מועד.
איתור סימני תיווך והערכת סיכון
דיפלומטיה בימינו אינה מתקיימת רק בין ממשלות, אלא מתנהלת במקביל מול קהלים, מוסדות, רשתות תקשורת, ארגוני חברה אזרחית ושחקנים לא-מדינתיים.[2] באופן דומה, מאבקים פוליטיים במערב אינם נסובים רק סביב העובדות עצמן, אלא גם סביב האופן שבו העובדות מקבלות משמעות או עוברות "מסגור": מי נתפס כתוקפן, מי כקורבן, מה מוגדר כאיום לגיטימי, ומה נתפס כתגובה בלתי-לגיטימית.[3]
מחקרים על מחאות ותנועות חברתיות מראים כי השפעתו של נראטיב מסוים אינה אוטומטית או ישירה, אלא תלויה בין היתר בתיווך של מוסדות, אליטות, התקשורת ומערכות פוליטיות.[4] תהליכים אלה אף אינם פועלים בהכרח בכיוון אחד בלבד: מחאה ציבורית יכולה להגיע לתקשורת ולמערכת הפוליטית, אך גם להפך – שחקנים פוליטיים יכולים למסגר נושא מסוים באופן שהתקשורת מעצימה ושדעת הקהל מאמצת לאחר מכן.
גישת Politics-Media-Politics, או PMP, של וולפספלד ושות' רואה את היחסים בין פוליטיקה לתקשורת המודרנית כתהליך דינמי של השפעה הדדית: הסביבה הפוליטית מעצבת את התנאים שבהם פועלת התקשורת, ואילו התקשורת בוחרת, מעבדת וממסגרת אירועים וסוגיות באופן שעשוי להשפיע בתורו על השיח הציבורי ועל תהליכים פוליטיים. אף שהגישה מתמקדת ביחסי פוליטיקה ותקשורת, הציבור אינו נעדר ממנה: הוא מופיע כסביבת לחץ שבה פוליטיקאים פועלים, כקהל שאליו התקשורת פונה, וכמרחב שבו מסגורים נוצרים, מאומצים ומקבלים תהודה.[5]
אתגר מרכזי הוא לזהות מתי מסגור עוין מתחיל לנוע בין זירות, לקבל תוקף מצד שחקנים בעלי מעמד ולהתקרב למוקדי קבלת החלטות
גישת PMP מסייעת להבין את ההיזון החוזר בין תקשורת לפוליטיקה, אך מאמר זה יעשה בה כאן שימוש מותאם. זאת, כיוון שבמקרה הנדון התיווך של הנושא אינו מתרחש רק דרך כלי תקשורת במובן הצר; לצדם פועלים מוסדות וקהילות בעלי מעמד ציבורי, מקצועי או מוסרי – בהם אוניברסיטאות, איגודים מקצועיים, ארגוני חברה אזרחית, מומחים ואליטות ציבוריות. שחקנים אלה אינם מחליפים את גופי התקשורת, אך הם עשויים למלא תפקיד דומה: לבחור מסגור, להעניק לו לגיטימציה, להפיץ אותו לקהלים חדשים ולקרב אותו לזירות שבהן מתקבלות החלטות.
מסיבות אלו, אתגר הדיפלומטיה הציבורית של ישראל אינו רק שכנוע של קהל זר מסוים או ניסוח מסר מדיני יעיל יותר. כיום, אחד האתגרים החשובים הוא לזהות מתי מסגור עוין שנוצר בזירה ציבורית, מקצועית, תקשורתית או פוליטית, מתחיל לנוע בין זירות, לקבל תוקף מצד שחקנים בעלי מעמד, ולהתקרב למוקדי קבלת החלטות. תנועה זו יכולה להתרחש בתוך גבולות המדינה, למשל ממחאה בקמפוס לתקשורת הארצית ומשם לדיון בפרלמנט. אך נראטיבים, סיסמאות, או דימויים יכולים גם להתפשט למדינות נוספות דרך רשתות תקשורת, מוסדות בינלאומיים, איגודים מקצועיים וקהילות מומחים במערב הדמוקרטי.
היכולת לחצות גבולות ולהגיע לקהלים בינלאומיים מועצמת בעשורים האחרונים על-ידי הרשתות החברתיות. חשיבותן נובעת מיכולתן לקצר את המרחק בין קהלים, פעילים, עיתונאים, מוסדות, מומחים ושחקנים פוליטיים במדינות שונות.[6] במקרה שלנו, הן מאפשרות למסגור שנוצר בזירה אחת להתפשט במהירות לזירות אחרות, להשתנות תוך כדי המעבר, ולעיתים לקבל תהודה רחבה לפני שהמסר נבחן או עוּבַּד בידי מוסדות פורמליים.
במובן זה, הרשתות החברתיות עשויות להאיץ מחאה, להרחיב אותה ולהעניק לה נראות ותהודה. אך באותה מידה, ניתן להשתמש בהן גם כדי לערער על מסגור עוין, לחשוף את חולשותיו, להציג מידע נגדי, לארגן קולות מאזנים או לצמצם את האפשרות שיגיע למוסדות ולמקבלי החלטות.
חשוב גם לזכור שוויראליות של תוכן מסוים כשלעצמה אינה סימן מספיק להיותו סיכון מתהווה. פוסט פופולרי ברשתות החברתיות יכול לזכות במיליוני צפיות ולהיעלם בתוך ימים בלי לקבל ביטוי מוסדי או פוליטי כלשהו, בעוד שמסר בעל חשיפה מצומצמת יותר עשוי להתגלות כמשמעותי אם אומץ בידי גוף מקצועי מרכזי, כלי תקשורת בעל השפעה, או נבחר ציבור. לכן, במסגרת המוצעת, תפקידן של הרשתות החברתיות נבחן לא לפי היקף החשיפה שהן מעניקות בלבד, אלא לפי תרומתן לתנועת המסגור בין זירות, להתמדתו, ולאפשרות שיגיע לשחקנים בעלי מעמד וגישה למוקדי הכרעה.
מתיאוריה לכלי עבודה: חמישה אינדיקטורים
כדי לתרגם את ההיגיון התיאורטי לכלי ניתוח מעשי, מאמר זה מציע חמישה אינדיקטורים לרמת הסיכון הנובעת ממסגור עוין מסוים. אלה אינם מדדים כמותיים מתוקפים, אלא שאלות שנועדו לסייע לגופי מקצוע ולמקבלי החלטות להעריך כמה המסגור הנדון ראוי לתשומת לבם:
האינדיקטור הראשון הוא זהות השחקן המתווך: מי מאמץ, מפיץ, או מעניק תוקף למסגור? גישת PMP מלמדת כי זהות השחקן הינה מרכיב מרכזי בהערכת הסיכון. מסר שמופץ על-ידי קבוצה שולית אינו דומה למסר שמאומץ בידי איגוד מקצועי לאומי, אוניברסיטה מובילה, כלי תקשורת מרכזי או דמות ציבורית מוכרת. לכן השאלה אינה רק כמה פעמים המסר הופיע, אלא מי מעניק לו מעמד, מהימנות וגישה לזירות השפעה.
האינדיקטור השני הוא אופי התיווך בין זירות: האם המסגור נשאר במקום שבו הופיע, או נע בין זירות שונות? כאן יש לבחון את מסלול התנועה שלו: מרשתות חברתיות לקמפוס, מקמפוס לתקשורת הארצית, מארגון מקצועי לשיח הפוליטי, או לחילופין – מהמערכת הפוליטית למפגין ברחובות. במסגרת זו, אין די בשאלה אם המסגור הופץ במהירות ברשתות החברתיות; יש לבחון אם ניתן לזהות מעבר ממשי מן החשיפה הרחבה אל זירות נוספות – למשל, כאשר המסגור מצוטט על-ידי עיתונאים, מאומץ על-ידי ארגון מקצועי, נכנס לדיון מוסדי או מופיע בדבריהם של נבחרי ציבור.
ככל שתדירות הופעתו של המסגור בשיח פוליטי גוברת, כך עולה רמת הסיכון שיש לייחס לו
האינדיקטור השלישי הוא התמדה ושכפול: האם מדובר באירוע חד-פעמי, או במסגור שחוזר לאורך זמן, במוסדות שונים או בהקשרים שונים? לצורך כך, ניתן לבנות ציר זמן של הופעות המסגור ולבדוק אם אותם מושגים או דרישות משוכפלים במסמכים, בהחלטות, בהצהרות או באירועים שונים. בנוסף, יש לבחון את דפוסי הפעולה של הגופים המעורבים: האם הם נוהגים להתייחס באופן דומה לעימותים עולמיים אחרים, או שהמקרה הישראלי חריג בשפה, בתדירות, בעוצמה או במידת שבו הוא נקלט מוסדית. במילים אחרות – אם המסגור נותר בגדר הצהרה נקודתית של אותו גוף, או קיבל ביטוי רשמי יותר, כגון החלטה או דיון מוסדי, קמפיין מתמשך, שינוי במדיניות הארגונית או דרישה מעשית מצדו לפעולה.
האינדיקטור הרביעי הוא קליטה פוליטית: האם נבחרי ציבור, מפלגות, ועדות פרלמנטריות או גורמי ממשל מתחילים לאמץ את המסגור, להגיב אליו, או להשתמש בשפה שלו? עצם הופעתו של מסגור מסוים בדיון פוליטי אינה הוכחה כשלעצמה שהוא תוצאה של מחאה ציבורית, אך היא מעידה שהשיח התקרב לזירות של סמכות וקבלת החלטות. ככל שתדירות הופעתו של המסגור בשיח פוליטי גוברת, כך עולה רמת הסיכון שיש לייחס לו.
האינדיקטור החמישי הוא קירבה לתוצאה מדינית נצפית: האם ניתן לזהות ביטוי של המסגור בשפה רשמית, בהצבעות, בהחלטות מוסדיות, בהצגת תנאים לשיתוף פעולה, בצעדים דיפלומטיים או בהטלת מגבלות שניתן לתעד? המסגרת המוצעת כאן אינה מתיימרת למדוד השפעות שאינן נראות לעין או שאינן ניתנות לביסוס, אלא מתמקדת באינדיקציות פומביות להתקרבות למוקדי קבלת החלטות.
מתוך חמשת האינדיקטורים, שני הראשונים משמשים כאן תנאי ליבה: (א) זהות השחקן המתווך ו-(ב) אופי התיווך בין זירות. הסיבה היא ששניהם עשויים להצביע על שינוי איכותי במעמדו של המסגור. הלה הופך לסיכון הראוי לתשומת לב אם אינו רק מופיע או זוכה לחשיפה, אלא מקבל תוקף מצד שחקן בעל מעמד; ואם אינו נותר רק בזירה שבה הופיע, אלא מתחיל לנוע לזירות נוספות שבהן הוא עשוי לקבל משמעות מוסדית, תקשורתית או פוליטית.
שלושת האינדיקטורים האחרים – התמדה ושכפול, קליטה פוליטית וקרבה לתוצאה מדינית נצפית – אינם שוליים, אך הם משמשים בעיקר להערכת עומק הסיכון והשלב בו מצויה ההתפתחות שלו. אין כאן סף מספרי אוניברסלי מסוים: עשרה ארגונים שוליים אינם בהכרח משמעותיים יותר מגוף לאומי מרכזי אחד. לכן ההערכה צריכה להיות איכותנית, ולהתבסס על משקלם היחסי של השחקנים והזירות, על משך התופעה, על יכולתה להשתכפל ועל קרבתה למוקדי הכרעה.
שלוש רמות סיכון
לאחר בחינת חמשת האינדיקטורים של מסגור מסוים, מוצע לסווג את רמת הסיכון שלו, במועד ההערכה, לאחת משלוש רמות. הסיווג אינו נועד לקבוע בוודאות אם אירוע יישאר ״רעש זמני״ או יתפתח בהמשך, אלא להעריך את רמת המעקב, התיעדוף והתגובה הנדרשת, לפי הסימנים הנצפים באותה נקודת זמן:
"רעש זמני" הוא מצב שבו, במועד ההערכה, המסגור נותר בעיקר בזירה שבה נוצר; אינו מופיע באופן משמעותי בזירות נוספות; אינו מאומץ על-ידי שחקנים בעלי מעמד מוסדי, מקצועי, תקשורתי או פוליטי; ואינו מגלה התמדה או קירבה למוקדי הכרעה.
"סיכון מתהווה" מתקיים כאשר מופיעים יחד שני תנאי הליבה שהוצגו לעיל: המסגור יוצא מן הזירה שבה הופיע ועובר לזירה נוספת; והוא מאומץ או מתווך בידי שחקן בעל מעמד מוסדי, מקצועי, תקשורתי או פוליטי. רמת הסיכון גוברת כאשר מצטרפים אליהם אינדיקטורים לקליטה פוליטית ולהתמדה ושכפול .
״השפעה מדינית ממומשת״ מתקיימת כאשר ניתן להצביע על ביטוי נצפה ומתועד של המסגור במערכת הפוליטית – בשפה רשמית, בהחלטה ממשלתית או פרלמנטרית, בהצבעה, בשינוי בתנאים לשיתוף פעולה, בצעד דיפלומטי או במגבלה מוסדית או משפטית.
לעיתים ניתן לזהות תוצאה מדינית נצפית – החלטה ממשלתית, מגבלה על שיתוף פעולה או צעד דיפלומטי – גם בלי שניתן להוכיח בצורה ישירה את שרשרת התיווך שהובילה אליה. דוגמה טרייה לכך היא ההכרתן של מדינות רבות באירופה במדינה פלסטינית בקיץ 2025.[7] במקרים כאלה, הדוגמה מסייעת להמחיש את קצה הרצף, אך אינה משמשת כשלעצמה הוכחה למנגנון הסיבתי. במילים אחרות – לעיתים ממשלות מובילות מדיניות, גם ללא צורך לערב את הסביבה בתהליך קבלת ההחלטות שהוביל אליהן.
המשמעות המעשית של האמור לעיל היא הצורך במדרג תשומת הלב. מסגור שאינו כולל אף אחד משני תנאי הליבה – מעבר בין זירות או אימוץ בידי שחקן בעל מעמד – יישאר בדרך כלל במעקב נמוך או תקופתי בלבד; מסגור שבו מופיע תנאי ליבה אחד יצדיק מעקב ממוקד יותר; וכאשר שני תנאי הליבה מתקיימים יחד – ובייחוד כאשר מצטרפים אליהם אינדיקטורים נוספים – יש לראות בו סיכון מתהווה המצדיק תיעדוף ותגובה מוקדמת.
חשוב להדגיש פעם נוספת כי המסגרת המוצעת כאן אינה מניחה את קיומו של מסלול חד-כיווני מן הציבור אל מקבלי ההחלטות. מסגור מסוים יכול להיווצר או לקבל תנופה בזירה הציבורית, התקשורתית, המוסדית או הפוליטית, ולעבור בין הזירות בכיוונים שונים. משום כך, ההערכה אינה מתמקדת במוקד המקורי של המסר בלבד, אלא במסלול התנועה שלו, בזהות השחקנים המעניקים לו תוקף, ובמידת התקרבותו למוקדי הכרעה.
המסגרת המוצעת כאן אף אינה מבקשת להוכיח כי מחאה מסוימת ״גרמה״ להחלטה מדינית, ואינה מתיימרת לנבא בוודאות אילו קמפיינים יהפכו לסיכון. שינוי במדיניות עשוי לנבוע מהתפתחויות בשטח, לחץ ציבורי, אינטרסים מפלגתיים או כלכליים, פעילות אזרחית ושיקולים גאופוליטיים, כל אחד בנפרד או יחד עם אחרים.
לכן, תפקידה של המסגרת אינו לנבא תוצאה עתידית או להוכיח סיבתיות בדיעבד, אלא לסייע בזיהוי סימנים מצטברים לכך שמסגור מסוים מתחיל לצאת מגדר "רעש זמני" ולהצדיק מעקב, תיעדוף, או תגובה מוקדמת מצד גורמי מקצוע ומקבלי החלטות.
יישום המסגרת: מקרה מרכזי ודוגמאות משלימות
הדוגמאות שלהלן אינן מוצגות כמקרי מבחן מקבילים המוכיחים רצף סיבתי מלא, אלא כהמחשות לאופן שבו האינדיקטורים שהוצגו לעיל עשויים להופיע בעוצמות שונות. הקמפוסים בארה"ב משמשים כאן כמקרה המרכזי, משום שהם מדגימים מעבר מזירה ציבורית ומקומית לזירות מוסדיות, תקשורתיות ופוליטיות. האיגודים המקצועיים וקהילות המומחים האמריקאיים משמשים דוגמה משלימה הממחישה כיצד מסגור ציבורי יכול לקבל תוקף מקצועי ומוסדי, גם כאשר אין הוכחה נצפית להשפעה מדינית ממומשת.
א. הקמפוסים בארה"ב אחרי 7 באוקטובר: מסיכון מקומי לקליטה מוסדית ופוליטית
המקרה המרכזי הראשון הוא המחאות נגד ישראל בקמפוסים באוניברסיטאות המובילות בארה"ב, בדגש על מוסדות ליגת הקיסוס היוקרתיים ובעלי המעמד. כבר בימים הראשונים שלאחר טבח 7 באוקטובר, ועוד לפני שהחלה המערכה הקרקעית בעזה, קמפוסים אמריקניים מרכזיים הפכו לזירות חיכוך סביב ישראל, חמאס והפלסטינים.[8] עובדה זו חשובה לא רק מבחינה כרונולוגית, אלא גם אנליטית: הדיווחים על מחאות, הצהרות סטודנטים ומחלוקות בקמפוסים מיד לאחר הטבח מצביעים על כך שמסגרות ביקורתיות כלפי ישראל היו מוכנות להפעלה מהירה כבר בראשית המלחמה, ולא קמו רק עם התמשכותה.[9]
במקרה זה ניתן לזהות הצטברות של מספר אינדיקטורים לסיכון מתהווה. ראשית, זהות השחקנים המתווכים הייתה משמעותית: לא רק יחידים ברשתות החברתיות, אלא ארגוני סטודנטים, קבוצות אקטיביסטים שונות בקמפוסים, הנהלות של אוניברסיטאות, כלי תקשורת מרכזיים ובהמשך גם חברי קונגרס.
המלחמה מלמדת כי ראוי להתייחס לקמפוסים באוניברסיטאות העילית לא כזירות מחאה מקומיות, אלא כמעין "קנריות במכרה" להתפשטותם של מסגורים עוינים לזירות נוספות
שנית, המסגור עבר בין זירות: ממחאות, הצהרות, עצומות, פעילות ארגונית ואירועים בקמפוסים, אל דיונים מוסדיים, מאהלים ודרישות להנהלות המוסדות למשיכת השקעות או להימנעות משיתופי פעולה עם ישראל.[10] כך, למשל, באוניברסיטת בראון הסכימו מפגינים פרו-פלסטינים לפרק מאהל מחאה רק לאחר שהנהלת המוסד התחייבה לאפשר להם להציג טיעונים בעניין משיכת השקעות של האוניברסיטה מחברות ישראליות. זהו מקרה מובהק בו שיח מחאה בקמפוס לא נותר רק ברמת הביטוי האישי, אלא עבר לתהליך מוסדי פנימי, גם אם התוצאה הסופית אינה בהכרח קבלת דרישותיהם של המוחים.[11]
בהמשך ניתן לזהות גם התמדה, שכפול וקליטה פוליטית. השיח בקמפוסים לא נשאר בתוך גבולות האוניברסיטאות, אלא הגיע לכלי תקשורת מרכזיים ולמערכת הפוליטית. בשיאו זומנו הנשיאות של אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת פנסילבניה ו-MIT לשימוע בפני הקונגרס בדצמבר 2023 עקב המחאות בקמפוסים שלהן. עם זאת, חשוב לדייק כי השימוע לא עסק רק בשאלה של תמיכה או התנגדות לישראל במוסדות הללו, אלא בטיפול שלהן במופעים של אנטישמיות, בדאגה לביטחון של סטודנטים יהודים, בחופש ביטוי ובאחריות של הנהלות הקמפוסים לאחר 7 באוקטובר. הדיון השתלב במאבק פוליטי פנים-אמריקאי רחב יותר סביב מוסדות עילית, חופש ביטוי, זהות פוליטית ואמון ציבורי באקדמיה. אך דווקא משום כך, מקרים אלה ממחישים את טענת המאמר: מסגור שמתחיל או מתגבר בזירה ציבורית ובקמפוסים יכול להיבחר ולעבור עיבוד בידי כלי תקשורת, נבחרי ציבור ושחקנים מוסדיים, ולהיטען במשמעות חדשה.[12]
לפי המסגרת המוצעת, מקרה הקמפוסים מדגים סיכון מדיני מתהווה, ולא השפעה מדינית ממומשת. המסגור עבר בין זירות, אומץ או תווך בידי שחקנים בעלי מעמד, זכה להתמדה ושכפול, ונקלט בדיון פוליטי לאומי. עם זאת, אין כרגע בסיס לקבוע מה היה משקלן היחסי של המחאות בעיצוב מדיניות החוץ האמריקאית כלפי ישראל. זאת, במיוחד משום שמדיניות ארה״ב בתקופה הנדונה שילבה בין המשך תמיכה ביטחונית ומדינית בישראל להסתייגויות גוברות ביחס לאופן בו היא ניהלה את המלחמה, סוגיית הסיוע ההומניטרי והפעולה ברפיח.[13] כלומר, היא הושפעה ממכלול של התפתחויות בשטח, שיקולים מפלגתיים, לחץ ציבורי רחב ושיקולים גאופוליטיים.
חשיבות המקרה נובעת לפיכך מזיהוי השלב בו שיח אנטי-ישראלי בקמפוסים מובילים מתחיל להתקרב למוקדי סמכות והכרעה. המסקנה האופרטיבית היא שנכון להתייחס לקמפוסים לא רק כזירות מחאה מקומיות, אלא גם כמעין "קנריות במכרה". כאשר מסגור מסוים חוזר במספר מוסדות אקדמיים דומיננטיים, "נקלט" בתקשורת הארצית או מגיע לדיון פוליטי, יש לראות בו, בזמן אמת, אירוע המצדיק מעקב ממוקד ותיעדוף גבוה על-ידי מערכי הדיפלומטיה הציבורית בישראל.
ב. איגודים מקצועיים בארה"ב: כאשר מסגור מקבל תוקף מקצועי
חשיבותם של איגודים מקצועיים וקהילות מומחים אינה מבועת מכך שהם מייצגים בהכרח את דעת הקהל הרחבה, אלא בכך שחבריהם מחזיקים בהון מקצועי וחברתי שעשוי להיות מתורגם להשפעה ציבורית ופוליטית. כאשר טענה או דרישה ביחס לישראל ולמלחמה מופיעה בהחלטה של איגוד מקצועי או בעמדה של אגודה אקדמית, היא מקבלת שפה, סמכות וגושפנקה מקצועית.
דוגמה לכך היא איגרת ששלחה בנובמבר 2023 האגודה האמריקנית לבריאות הציבור (APHA) לנשיא ארה"ב ולקונגרס. במכתב דרשה האגודה הפסקת אש מיידית בעזה, שחרור מיידי של החטופים הישראלים והעצורים הפלסטינים, השבת שירותים אזרחיים בסיסיים והגברת הסיוע ההומניטרי לרצועה.[14]
דוגמא נוספת היא הצעת החלטה מס׳ 603 שהוגשה לוועידת ״איגוד הרופאים האמריקאי״ (AMA) בשנת 2024 ועסקה ב"מלחמה בישראל ופלסטין" באמצעות מונחים כמו הגנה על צוותים רפואיים, מתקני בריאות, סיוע הומניטרי ואחריות מקצועית של רופאים. חשוב להדגיש: עצם העובדה שרופאים ואיגודים רפואיים דנים בהשלכות הבריאותיות של מלחמה אינה בעייתית כשלעצמה, ולעיתים היא אף חלק מתפקידם המקצועי. אך כאשר דיון על מלחמה עובר למסגרת מקצועית מאורגנת, הוא מקבל תיווך, שפה וסמכות חדשים. אף שהנוסח שאומץ לבסוף רוכך וההצהרה יצאה תחת הכותרת "Protection of Healthcare and Humanitarian Aid Workers in All Areas of Armed Conflict״, עצם המעבר לזירה מקצועית-מוסדית ממחיש כיצד שיח ציבורי ופוליטי יכול לקבל שפה רפואית, אתית ומוסדית.[15]
כאשר מסגור מצד ארגון מקצועי מציג את ישראל כמקור העיקרי למצוקה הומניטרית, קורא לצעדים המגבילים את חופש הפעולה שלה, או נודד לשיח תקשורתי ופוליטי, רמת הסיכון המיוחסת לו גדלה
המסגור של AMA אינו אנטי-ישראלי מעצם תוכנו, ואף כולל דרישה לשחרור החטופים הישראלים (הגם שאינו מתייחס לתמיכה בשורדי הטבח ב-7 באוקטובר ולהשמדת היישובים בעוטף). חשיבותו האנליטית היא אחרת: סוגייה מדינית-ביטחונית מובהקת מועברת למסגרת מקצועית של בריאות הציבור ומוצגת כנושא המחייב, בעיני חבריה, התערבות פדרלית.
גם כאן חשוב לציין כי אימוץ עמדה בידי גוף מקצועי אינו מוכיח לבדו שהארגון ניסה "להיטפל" לישראל. גופים מקצועיים, ובכללם APHA, התייחסו בעבר גם לעימותים אחרים ולסוגיות של מלחמה ובריאות.[16] לכן אין לטעון לחריגות ביחס לישראל ללא השוואה שיטתית של תדירות, שפה, היקף מוסדי ותוכן החלטות. עצם החזרה על מסר בידי כמה ארגונים אף היא אינה בעייתית כשלעצמה; הדבר תלוי בתוכן המסגור. קריאה לשחרור חטופים, למשל, אינה יוצרת סיכון מבחינת ישראל. לעומת זאת, מסגור שמציג את ישראל כמקור העיקרי לפגיעה הומניטרית, קורא לצעדים המגבילים את חופש הפעולה שלה, או עובר מארגון מקצועי לשיח תקשורתי ופוליטי, עשוי להגדיל את רמת הסיכון שיש לייחס לו.
הזירה האקדמית מציגה דפוס דומה: עוד לפני 7 באוקטובר התקיימו בחלק מן המוסדות והאגודות במערב מאמצים להטלת חרם אקדמי על ישראל, שזכו לאחר פרוץ המלחמה לתנופה מחודשת. כך, למשל, השינוי בעמדת האיגוד האמריקאי של מרצים באוניברסיטאות (AAUP) לגבי חרמות אקדמיים בשנת 2024, לצד החלטות מוקדמות יותר של אגודות אקדמיות מסוימות לתמוך בחרם מוסדי על ישראל, ממחיש כיצד שיח פוליטי יכול לקבל ביטוי במסגרת מקצועית ואקדמית.[17]
בשלוש הדוגמאות הללו מופיעים האינדיקטורים שמציעה המסגרת, אך בעוצמות שונות. במקרה של AMA, המסגור עבר מדיון ציבורי ופוליטי על המלחמה לשפה מקצועית של הגנה על צוותים רפואיים, מתקני בריאות וסיוע הומניטרי. במקרה של APHA, הוא קיבל ביטוי בעמדה של גוף בריאות ציבורי שפנה לנשיא ארה״ב ולקונגרס, ולכן התקרב גם לשיח פוליטי ופדרלי. בזירה האקדמית, שינויי עמדה ביחס לחרם ממחישים כיצד מסגור פוליטי יכול להשתכפל ולקבל ביטוי במסגרת מקצועית-אקדמית.
עם זאת, בכל שלושת המקרים המסקנה צריכה להישאר מוגבלת: מדובר בסיכון מתהווה, משום שניתן לזהות תוקף מקצועי, מעבר בין זירות ולעיתים גם התמדה ושכפול, אך לא הוכחה לקליטה פוליטית מלאה או להשפעה ממשית על מדינית הממשל.
סיכום
מן הניתוח עולה מסקנה מעשית: ישראל אינה יכולה להמתין עד שמסגור עוין העוסק בה – בין אם מקורו בציבור, בתקשורת, במוסדות או במערכת הפוליטית עצמה – יתורגם להחלטות מדיניות, להצבעות או למגבלות פעולה. מצד שני, היא אינה צריכה או יכולה להתייחס לכל מחאה, עצומה או קמפיין כאיום מדיני אסטרטגי.
המסגרת המוצעת במאמר אינה מבקשת לנבא אילו מחאות יתפתחו ואילו ידעכו, אלא לסייע בניהול קשב ותיעדוף בזמן אמת: לזהות מסגור מסוים שמתחיל לנוע בין זירות, לקבל תוקף מצד שחקנים בעלי מעמד, ולצבור משמעות מוסדית או פוליטית.
ניתוח הדוגמאות מראה כי האינדיקטורים אינם מופיעים בכל זירה באותה עוצמה. בקמפוסים בארה״ב ניתן לזהות הצטברות משמעותית של אינדיקטורים: שחקנים בעלי מעמד, מעבר בין זירות, התמדה ושכפול, וקליטה פוליטית ברמה הלאומית. באיגודים המקצועיים וקהילות המומחים, הדגש הוא בעיקר על זהות השחקן המתווך ועל המעבר של מסגור ציבורי לשפה מקצועית, רפואית, אתית או אקדמית. לעומת זאת, ההכרה במדינה פלסטינית על-ידי מדינות באירופה מלמדת בעיקר על מגבלותיה של המסגרת: תוצאה מדינית נצפית יכולה להמחיש את קצה הרצף, אך אינה מספיקה לבדה כדי להסיק על מנגנון התיווך שהוביל אליה.
ראוי להפוך את חמשת האינדיקטורים לכלי עבודה בתוך מערכי הדיפלומטיה הציבורית של ישראל
מכאן נובעת המלצת המדיניות המרכזית: ראוי להפוך את האינדיקטורים לכלי עבודה שיטתי בתוך מערכי הדיפלומטיה הציבורית של ישראל. האחריות המובילה למיפוי צריכה להיות בידי משרד החוץ ונציגויות ישראל בחו״ל, משום שהם מצויים במגע שוטף עם זירות התקשורת, האקדמיה, הארגונים המקצועיים והמערכת הפוליטית במדינות היעד.
לצד זאת, מערך ההסברה הלאומי צריך לשמש גורם מתאם בין-משרדי, בעיקר כאשר מסגור מסוים עובר מזירה מקומית או מקצועית לדיון תקשורתי, פוליטי או מדיני רחב יותר. אין הכרח להקים גוף חדש לשם כך; העיקר הוא להגדיר פונקציה ברורה של ניטור, מיפוי ותיעדוף.
מבחינה מעשית, מיפוי האירועים צריך להיות מתורגם למדרגות פעולה בהתאם לסוגי האינדיקטורים וכמות המופעים שלהם:
מסגור שנותר בזירה אחת ואינו מאומץ בידי שחקן בעל מעמד, יישאר במעקב נמוך או תקופתי.
מסגור שעובר לזירה נוספת או מאומץ בידי שחקן מוסדי, מקצועי, תקשורתי או פוליטי, צריך לקבל מעקב מוגבר של הנציגות הרלוונטית ושל הדסק האזורי במשרד החוץ.
כאשר שני תנאי הליבה מתקיימים יחד, ובייחוד כאשר מצטרפים אליהם התמדה, שכפול או קליטה פוליטית, יש להעביר את הנושא לתיעדוף בין-משרדי ולבחון תגובה דיפלומטית.
כאשר המסגור מקבל ביטוי בשפה רשמית, בהחלטה, בהצבעה, בתנאי שיתוף פעולה או בצעד דיפלומטי, מדובר כבר בהתקרבות להשפעה מדינית ממומשת, ולעיתים בהשפעה כזו ממש.
בכך הופכת המסגרת מכלי פרשני בלבד לכלי תיעדוף מעשי: היא אינה מבקשת להגיב לכל רעש ציבורי, אלא מנסה לזהות מתי מסגור מסוים מצדיק קשב, מעקב ופעולה מוקדמת.
בעידן שבו מסרים נעים במהירות בין רשתות חברתיות, מוסדות מקצועיים, כלי תקשורת ומערכות פוליטיות, היכולת להבחין בין רעש זמני לסיכון מתהווה היא תנאי לניהול יעיל של משאבי הדיפלומטיה הציבורית. עבור ישראל, זה אינה רק עניין של "הסברה" טובה יותר, אלא זיהוי מוקדם של המקומות שבהם מאבק על פרשנות האירועים עלול להפוך למגבלה מדינית ממשית.
עמרי עטר הוא מנהל בכיר ואסטרטג בתחומי הדיפלומטיה הציבורית, יחסי ישראל והתפוצות, מנהיגות וניהול משברים. הוא משמש משנה למנכ״ל באיגוד הרופאים היהודיים באמריקה, שם הוא מוביל אסטרטגיית השפעה, שותפויות מוסדיות ופילנתרופיות, קשרי חוץ וצמיחה ארגונית. לעטר ניסיון של יותר משני עשורים בצמתי ממשל, פילנתרופיה, חברה אזרחית וארגונים בינלאומיים, בדגש על בניית שותפויות אסטרטגיות, הובלת מערכות מורכבות ודיפלומטיה ציבורית בארה״ב, בישראל ובאירופה. הוא ייסד פלטפורמה להכשרת מנהלים ופיתוח מנהיגות ומשמש כיום עמית מחקר בכיר באוניברסיטת ברנדייס. עטר בוגר תואר שני במנהל ציבורי בהצטיינות מבית הספר קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד.
ליצירת קשר:
הערות
[1] על מסגור (Framing) בספרות המחקר, ראו:
Robert M. Entman, “Framing: Toward Clarification of a Fractured Paradigm,” Journal of Communication 43, no. 4 (1993): 51-58; Dietram A. Scheufele, “Framing as a Theory of Media Effects,” Journal of Communication 49, Issue 1 (March 1999): 103-122; Dietram A. Scheufele and David Tewksbury, “Framing, Agenda Setting, and Priming: The Evolution of Three Media Effects Models,” Journal of Communication 57, Issue 1 (March 2007): pp. 9-20.
[2] Eytan Gilboa, “Searching for a Theory of Public Diplomacy,” The ANNALS of the American Academy of Political and Social Science 616, no. 1 (2008), pp. 55-77; Corneliu Bjola, Jennifer Cassidy, and Ilan Manor, “Public Diplomacy in the Digital Age,” The Hague Journal of Diplomacy 14, no. 1-2 (2019), pp. 83-101.
[3] Entman, “Framing”; Scheufele, “Framing as a Theory of Media Effects”; Scheufele and Tewksbury, “Framing, Agenda Setting, and Priming.”
[4] Edwin Amenta, Neal Caren, Elizabeth Chiarello, and Yang Su, “The Political Consequences of Social Movements,” Annual Review of Sociology 36 (2010): 287-307; Armine Ishkanian, “Social Movements and Social Policy: New Research Horizons,” Journal of Social Policy 51, no. 3 (2022): 582-595.
[5] Gadi Wolfsfeld, Tamir Sheafer, and Scott Althaus, Building Theory in Political Communication: The Politics-Media-Politics Approach, New York: Oxford University Press (2022), https://doi.org/10.1093/oso/9780197634998.001.0001
[6] Soroush Vosoughi, Deb Roy, and Sinan Aral, “The Spread of True and False News Online,” Science 359, no. 6380 (2018): 1146-1151; Matthew A. Baum and Philip B. K. Potter, “Media, Public Opinion, and Foreign Policy in the Age of Trump,” The Journal of Politics 81, no. 2 (2019): 747-756.
[7] Belén Carreño, Padraic Halpin, and Gwladys Fouche, “Spain, Ireland and Norway Set to Recognise Palestinian Statehood,” Reuters, May 28, 2024.
[8] Joseph Ax and Gabriella Borter, “US Colleges Become Flashpoints for Protests Over Israel-Hamas War,” Reuters, October 14, 2023.
[9] Rachel Treisman and Elissa Nadworny, “U.S. Students Are Clashing Over the Israel-Hamas War. What Can Colleges Do?,” NPR, October 14, 2023.
[10] “Explainer: What Is Behind the Pro-Palestinian Protests at U.S. Universities?,” Reuters, 3 May 2024; Associated Press, “A Look at the Protests of the War in Gaza That Have Emerged at U.S. Colleges,” PBS News, April 24, 2024.
[11] “Agreement between University, Student Leaders Will End ‘Divestment’ Encampment at Brown,” Office of the President, Brown University, April 30, 2024; “Brown Corporation Votes to Reject Divestment,” News from Brown, Brown University, October 9, 2024.
[12] U.S. House Committee on Education and the Workforce, “Holding Campus Leaders Accountable and Confronting Antisemitism,” Committee hearing, December 5, 2023; Collin Binkley, “How the Presidents of Harvard, Penn and MIT Testified to Congress on Antisemitism,” Associated Press, December 6, 2023. Retrieved on June 27, 2026.
[13] “Israel and Hamas Conflict In Brief: Overview, U.S. Policy, and Options for Congress,” Congressional Research Service, updated October 4, 2024; “U.S. Review of an Arms Sale to Israel: Issues for Congress,” Congressional Research Service, May 14, 2024.
[14] American Public Health Association, “Immediate Cease-Fire in Hamas-Israel War,” Policy Number LB23-01, November 14, 2023.
[15] American Medical Association, “Resolution 603: End Attacks on Health and Human Rights in Israel and Palestine,” Annual Meeting of the House of Delegates, 2024, pp. 22-23; American Medical Association, “H-520.985: Protection of Healthcare and Humanitarian Aid Workers in All Areas of Armed Conflict,” AMA PolicyFinder.
[16] See for example: American Public Health Association, “A Call to End Violent Attacks on Health Workers and Health Facilities,” November 4, 2019; American Public Health Association, “A Call to End the Bombing of Yemen and the Blockade on Its Ports,” October 23, 2020.
[17] “AAA Membership Endorses Academic Boycott Resolution,” American Anthropological Association, July 24, 2023; "New AAUP Statement on Academic Boycotts,” American Association of University Professors, August 12, 2024.
תגובות