"חרבות ברזל": על שלושה כשלי אסטרטגיה ועל ארבעת יסודותיה
ישראל מתקשה למנף הצלחות צבאיות לשיפור מצבה האזורי והבינלאומי משום שהיא מצמצמת את האסטרטגיה להפעלת כוח, מטשטשת למען מי היא פועלת, ואינה מנסחת תיאוריה סדורה ופתוחה לביקורת. מאמר זה מציע מודל חדש לפענוח מעמיק יותר ובנייה מחדש של האסטרטגיה הישראלית
לכן אני אומר: הכר את האויב שלך, והכר את עצמך. אפילו תילחם במאה קרבות, לעולם לא תובס. אם אינך מכיר את האויב, אבל אתה מכיר את עצמך, סיכוייך לנצח או להפסיד שווים. אם אינך מכיר לא את האויב שלך ולא את עצמך – אין ספק שתובס בכל הקרבות. – סון דזה [1]
אחרי יותר מאלף ימי מלחמת "חרבות ברזל", בימין ובשמאל, בישראל ומחוצה לה, התגבשה הסכמה רחבה: ישראל רשמה הישגים מבצעיים וטקטיים מרשימים, אך התקשתה לתרגמם להישגים אסטרטגיים.[2] עם זאת, לא ניתן לחרוץ משפט בטרם נפענח את דמותה של אותה "אסטרטגיה" חמקמקה. מהי אסטרטגיה ומה היא מכילה? למען מי ולשם מה היא נועדה? ומה הופך אותה לכזו הניתנת למימוש?
מקבלי ההחלטות בישראל (ובצדם פרשנים והציבור ככלל) נוטים להיכשל בשלושה היבטים:
כשל התכולה, המצמצם אסטרטגיה לכוח חומרי וליכולת לפגוע.
כשל התכלית, המטשטש בין אינטרס לאומי לאינטרס אישי או מחנאי.
כשל התוחלת, המחליף אסטרטגיה סדורה שניתן לממש ברשימה של משאלות-לב.
הטענה המאחדת של המאמר היא שהכשל האסטרטגי הישראלי אינו היעדר עוצמה, אלא כשל בהמרה: ישראל מתקשה להמיר הצלחה צבאית לשיפור בר-קיימא במצבה המדיני והבטחוני. זאת, משום שהיא מצמצמת את האמצעים למימוש אסטרטגיה לכוח צבאי בלבד, מטשטשת למען מי היא פועלת ואינה מנסחת תיאוריה סדורה ופתוחה לביקורת.
כדי להתגבר על שלושת הכשלים הללו, אנו מציעים, הן עבור מקבלי ההחלטות והן עבור קהילת המחקר, מסגרת משולבת המניחה ארבעה יסודות לחשיבה אסטרטגית – בניין הכוח, מרכז הכובד, בסיס התמיכה וההילה (אמונה בסדר עליון או מקודש). בהינתן מגבלות היריעה, מטרתנו צנועה: להציע נקודת פתיחה ביקורתית לפענוח מעמיק יותר ולבנייה מחדש של אסטרטגיה ככלל, ובמקרה הישראלי האקטואלי בפרט.
חלק א': ללא מצפן – שלושה כשלי אסטרטגיה
אסטרטגיה לאומית אינה יעד, סיסמה או צבירה של יכולות. היא מחברת בין אבחון האתגרים בפניהם עומדות המדינה והחברה; קביעה של יעדים; ניסוח דרכי פעולה באמצעים הולמים, תוך הבנת מאזני סיכויים וסיכונים; ונכונות לתהליך למידה מתמשך. כל אסטרטגיה ראויה לשמה מחייבת בירור מעמיק של שלושת ממדיה – תכולתה, תכליתה ותוחלתה – ועלולה להיכשל בהם.
א. כשל התכולה: הפעלת כוח ותו לא איננה אסטרטגיה
תכולה אסטרטגית נוגעת לעצם הגדרתה ולקביעת היקפה – מה נכלל באסטרטגיה ומה, במודע ובכוונה, נשאר בחוץ? זהו הכשל האסטרטגי הראשון של ישראל: צמצום האסטרטגיה הלאומית לגיוס יכולת המדינה להפעיל כוח צבאי, כאילו ביטחונה ושגשוגה מסתכמים בהישגים בשדה הקרב.
קלאוזביץ קבע כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים; רומלט הגדיר אסטרטגיה טובה כאבחון, מדיניות מנחה ופעולות קוהרנטיות; ופרידמן וגריי הדגישו את הצורך להתאים את הפעולה לעולם של חיכוך, אי-ודאות ויריבים לומדים. לידל-הארט הגדיר "אסטרטגיה רבתי" (Grand Strategy) כתיאום כלל משאביה של האומה להשגת התכלית הפוליטית, והדגיש שעליה להביט מעבר למלחמה אל השלום שיבוא אחריה; קנדי הרחיב את הדגש להתאמת היעדים ליכולותיה הצבאיות, הכלכליות, הדיפלומטיות והחברתיות של המדינה.[3]
"היום שאחרי" בעזה, הסדרה בלבנון, מדיניות מול פרויקט הגרעין של איראן והיחסים עם ארה"ב אינם מעטפת מדינית של המערכה הצבאית הישראלית – הם לב האסטרטגיה רבתי שלה
אסטרטגיה רבתי מתחילה אפוא בחיבור בין יעדים מדיניים לבין כלל האמצעים העשויים לקדמם – צבאיים, דיפלומטיים, כלכליים, חברתיים ותודעתיים. מדינאות היא מלאכת החיבור האסטרטגית הזאת: קביעת חזון, יעדים ברורים ומעשיים, בניית בריתות, בחירה בין חלופות, שקילת מחירים והמרת כוח בסדר לטווח ארוך. אסטרטגיה מחייבת גם ריסון עצמי, מפני שהיכולת לבצע פעולה אינה הוכחה לכדאיותה. לכן, במקרה הישראלי, "היום שאחרי" בעזה, הסדרה בלבנון, מדיניות מול פרויקט הגרעין של איראן והיחסים עם ארה"ב, אינם מעטפת מדינית של המערכה הצבאית. הם לב האסטרטגיה רבתי.
דלות אסטרטגית מלווה את ישראל שנות דור ואינה מאפיינת מנהיג אחד בלבד. כך, למשל, תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון נשענה על נימוקים ביטחוניים ומדיניים מוצהרים, אך לא הוצגה מסגרת סדורה של חלופות, סדרי עדיפויות ואמות מידה להצלחה, לכישלון ולשינוי כיוון. כעבור שנה המחישה מלחמת לבנון השנייה, בתקופת אהוד אולמרט, קושי דומה בחיבור בין הפעלת הכוח לבין תכליות מדיניות, סדרי עדיפויות ותהליך סדור של קבלת החלטות – כשל שעמד לאחר מכן במוקד עבודתה של ועדת וינוגרד. אולם אין מי שאחראי יותר לעיצוב גישתה של ישראל לאסטרטגיה רבתי ב-30 השנים האחרונות מאשר בנימין נתניהו, שכיהן במהלכן כראש הממשלה כמעט 19 שנים במצטבר.
ביטוי מוקדם לגישתו של נתניהו לאסטרטגיה רבתי עולה בספרו "מקום תחת השמש", שראה אור באנגלית ב-1993 ובעברית ב-1995, וסייע לבסס את דמותו כהוגה בענייני חוץ וביטחון. ב-2005 פרסם נתניהו מהדורה חדשה, שבכריכתו הוא מוצג כ"ספר שחזה את כישלון אוסלו ומתווה את הדרך לביסוס בטחונה ועתידה של ישראל". במהדורה החדשה נוספה הקדמה שמצביעה על הספר כמסגרת רלוונטית למדיניות הנדרשת לישראל באותה עת.[4] ב-2020, עם כינון היחסים עם איחוד האמירויות, שב לצטט ממנו בפומבי כעדות לתפיסה שאותה ביקש, לדבריו, לממש במשך עשרות שנים.[5] הספר מספק חלון להבנת האופן הצר בו ראש הממשלה תופס את מרכיביה של אסטרטגיה רבתי.
בספרו נקט נתניהו כ-40 פעמים בלשון "אסטרטגית" מפורשת. כל אימת שייחס אותה לישראל, עשה זאת בהקשר אחד ויחיד: "עומק אסטרטגי", שמשמעותו גיאוגרפית-צבאית – שליטה בשטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן (באשר לרצועת עזה, טען נתניהו כי הסכנה העיקרית ממנה היא "מדינית, לא צבאית" – ראו בעמ' 282). לפיכך, הטעים המחבר כי "הביטחון האסטרטגי" של ישראל מסתכם ב"יכולתה של המדינה להגן על עצמה מפני התקפה מצד צבאות ערב" (עמ' 351), ובמפורש הוציא מכללה היבטים אחרים, כולל טרור.
הקושי לזקק את האסטרטגיה רבתי של נתניהו לאורך שנות כהונתו כראש ממשלה נובעת מכך שבתקופתו לא גובשו או פורסמו מסמכים רשמיים בנושא. מסיבה זו, ניתן להסיק עליה רק מספרו, מהמקרים המעטים בהם התייחס אליה בהודעות ובפרסומים, ובעיקר – ממדיניותו בשטח.
"תפיסת הביטחון הלאומי 2030", שהתקרבה יותר מכל לגיבוש אסטרטגיה רבתי ישראלית, הוצגה לקבינט באוגוסט 2018 – אך לא הובאה מעולם לאישורו, לא קיבלה תוקף רשמי ומחייב ורובה נותר חסוי
בכהונתו הראשונה (1999-1996) סטה מתפיסת "העומק הגאוגרפי" כאשר חתם על הסכמי חברון ו-וואי עם הרשות הפלסטינית. אולם מאז שב לשלטון ב-2009 (עם הפסקה בין 2022-2021), תפיסתו התמקדה באופן כמעט בלעדי בצעדים למניעת הקמתה של מדינה פלסטינית ובגיבוש מענה צבאי-בעיקרו לאיומים גאופוליטיים, על חשבון רכיבים אחרים.
עדויות לכך ניתן לראות ב"סבבי הלחימה" המרובים ברצועת עזה עד 2021; באופן בו דחק בנשיא ארה"ב דונלד טראמפ לסגת מהסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) ב-2018, ללא חלופה ממשית לבלימת מאמצי ההתגרענות של טהראן, מלבד התקווה לגייס את הנשיא לתקוף אותה צבאית (מה שקרה לבסוף ב-2025 ו-2026); ואפילו בגישתו להסכמי אברהם מ-2020, ש"מדלגים" מעל הסוגייה הפלסטינית במטרה ליצור גוש מערבי בתמיכת אמריקאית נגד איראן במזרח התיכון.
המאמץ שהתקרב יותר מכל לאסטרטגיה רבתי עדכנית וסדורה התרחש בשנים 2017–2018, אז גיבש נתניהו את "תפיסת הביטחון הלאומי 2030". אף שהציג אותה לקבינט באוגוסט 2018, היא לא הובאה מעולם לאישורו, לא קיבלה תוקף רשמי ומחייב ורובה נותר חסוי. מן החלקים שפורסמו ומדוח מבקר המדינה עולה כי התפיסה נשענה על ארבע "עוצמות" – ביטחונית, כלכלית, מדינית וחברתית – אך היא לא קבעה תכליות ציבוריות ברורות, סדרי עדיפויות, מדדים או מנגנון מחייב המתרגם אותן למדיניות. היא נותרה אפוא תפיסה אישית של ראש הממשלה, לא אסטרטגיה לאומית סדורה, פומבית ומחייבת.[6]
אפשר שהשקפה מצמצמת זאת ביחס לאסטרטגיה רבתי ניצבת גם מאחורי האופן המבטל שבו דיבר נתניהו במהלך המלחמה הנוכחית על "הלשעברים באולפנים". כאשר תהו "מה האסטרטגיה?", השיב להם: "האסטרטגיה ארוכת הטווח שלנו, שאני מקווה שתושג בזמן יותר קרוב, היא לפרק את ציר הרשע".[7] על-פי דיווח עיתונאי, יחסו לאסטרטגיה נובע בין היתר מכך שבעיניו היא עלולה לכבול את ידי המנהיג.[8]
ישראל תחת נתניהו מרבה במפגני עוצמה, שגאו במלחמה האחרונה: השמדת מנהרות ומתקנים, חיסול מפקדים, יירוט טילים, פגיעה בתשתיות וחדירה למערכות. אך אין די בהישגים מבצעיים לבדם, המהווים רק מרכיב אחד באסטרטגיה שלמה; אסטרטגיה רבתי היא גם היכולת לעצב סביבה, לבנות קואליציות, לשמר אמון לאומי ובינלאומי, להציע חלופה מדינית ולהפוך הישג צבאי לסדר בר-קיימא. עוצמה חומרית יכולה לחולל הרס בלי לייצר הכרעה, ולעיתים מערכת יריבה אף מסתגלת ומתחזקת כתוצאה מן הפגיעה בה.[9]
ב. כשל התכלית: אסטרטגיה של מי – ולמען מי?
תכלית האסטרטגיה חורגת מעבר ליעדים נקודתיים ומזדמנים לעבר המטרה שלשמה היא מופעלת: מי מעצבהּ – ולמען מי? ומה ייחשב לפיכך כהצלחה?
אזרחי ישראל הפקידו את קביעת האסטרטגיה רבתי הלאומית בידי פוליטיקאים, אך מכך לא בהכרח נובע שכל אסטרטגיה שיקבעו היא לאומית – למען כלל אזרחי האומה. מנהיגים פועלים בעת ובעונה אחת כסוכנים של המדינה וכשחקנים בעלי אינטרסים פוליטיים, מפלגתיים ואישיים.
אסטרטגיה לאומית ואסטרטגיה שלטונית עשויות לדור בכפיפה אחת; אין ביניהן בהכרח משחק סכום-אפס. גם העובדה שהחלטה עשויה להועיל למנהיג אינה מעידה כשלעצמה על מניעיו: הצלחה בביטחון ובמדינאות אמורה להועיל פוליטית למי שחולל אותה.
מכאן שכשל התכלית אינו מחייב קריאת מחשבות. הוא נבחן בפער, ככל שנוצר כזה, בין התכלית הלאומית המוצהרת לבין דפוס ההחלטות והתמריצים בפועל. סתירה חוזרת בין עקרונות נחרצים למעשה מאוחר, שינוי עמדה עם השתנות הלחץ הפוליטי, או דחיית חלופות שהוגדרו קודם כחיוניות – אינם מוכיחים מה המנהיג "באמת" רוצה, אך הם מחייבים בחינה ומציאת הסבר.
אסטרטגיה לאומית במשטר דמוקרטי צריכה אפוא להגדיר מפורשות תכליות, להבחין בין תכליות מתחרות וליצור מנגנונים המאפשרים לעקוב אחר הפער בין ההצהרה למעשה. קיום עקבי או חוזר של פער כזה עלול להפוך לבעיה אסטרטגית, גם אם מניעי המנהיג לעולם לא ייוודעו בוודאות.[10]
ישראל היא כר פורה לבחינת המתח בין התכלית הלאומית לתכלית הפוליטית-אישית, ושני המהלכים הצבאיים העיקריים של ממשלותיו של מנחם בגין (1983-1977) ממחישים מדוע אין צורך להכריע במניע בלעדי. הפצצת הכור העיראקי ביוני 1981 נשענה על תפיסת איום שהתגבשה במשך שנים, אך בוצעה שלושה שבועות בלבד לפני בחירות צמודות והועילה לבגין גם פוליטית. אין בכך כדי לשלול את התכלית הביטחונית של הפעולה, אלא להראות שתכליות לאומית ושלטונית עשויות לחפוף.
שנה לאחר מכן חרגה מלחמת לבנון הראשונה במהירות מן המנדט הביטחוני המוצהר – הרחקת אש"ף 40 קילומטרים מן הגבול – לעבר ניסיון לעצב מחדש את הסדר הפוליטי בלבנון. הפער בין התכלית שאושרה למבצע לבין המערכה שהתפתחה הוא כשלעצמו בעיית תכלית, גם בלי להכריע מה רצו בגין, אריאל שרון או שותפיהם מלכתחילה.
מלחמת "חרבות ברזל" הביאה את מתח התכלית האסטרטגית לנקודת קצה, ובפרט בכל האמור לשחרור החטופים. סוגייה זו נמצאת בליבת תפיסת הביטחון המוצהרת של נתניהו, שהציב אמת מידה מחמירה: עד 2011, התנגד ראש הממשלה נחרצות – במכתבים אישיים, בנאומים ובספרים – לכל עסקה לשחרור חטופים ובני ערובה תמורת מחבלים. כך, למשל, תיאר את עסקת ג׳יבריל שנחתמה ב-1985 כ"כניעה מבישה", שסייעה להצית את "אש האינתיפאדה", וחזר וגינה שחרור מחבלים כ"פרס לטרור".[11] ובכל זאת, ב-2011, בעיצומה של מחאה חברתית גואה, אישר נתניהו את שחרורם של למעלה מאלף אסירים ביטחוניים תמורת החייל גלעד שליט, שנחטף ב-2006 לרצועת עזה.[12]
"חרבות ברזל" זימנה מהפך נוסף, שגם הפעם התיישב עם שיקולי הישרדות פוליטיים. בינואר 2024, לאחר שהשר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר איים להפיל את הממשלה בשל עסקת חטופים "מופקרת", כדבריו, חזר נתניהו לעמדתו הישנה והכריז שלא ישחרר "אלפי מחבלים".[13] שנה לאחר מכן סיפק בן-גביר עצמו ראיה ישירה לעוצמתו של השיקול הקואליציוני: הוא התגאה כי "באמצעות כוחנו הפוליטי" הצליחה מפלגתו למנוע עסקה "פעם אחר פעם", והסביר כי לאחר הרחבת הקואליציה שוב אין בידיה אותו מנוף.[14]
תחקיר מקיף של ה"ניו-יורק טיימס" הראה כי כבר באפריל 2024, לאחר ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' הזהיר בקבינט שעסקת הפסקת אש תביא לקץ הממשלה, הורה נתניהו ליועציו הביטחוניים שלא להציג את מתווה העסקה. בינואר 2025, לאחר שהצטרפותו של גדעון סער לממשלה הפחיתה את תלותו של נתניהו בבן-גביר, ובצל לחץ ישיר מצד שליחו של טראמפ, סטיב ויטקוף, קיבל ראש הממשלה הסכם שה"טיימס" מצא כי היה כמעט זהה למתווה שנדחה באפריל.[15] אין בכך להוכיח ששיקול פוליטי היה מניעו היחיד – חמאס עצמו הקשיח עמדות ועיכב את ההסכם בשלבים שונים – אך התאמה חוזרת של העמדה לשינוי בתמריץ הקואליציוני מחייבת לבחון את הפער בין התכלית הלאומית המוצהרת לבין תכלית הישרדותה של הממשלה.
בישראל אין הליך מוסדי המחייב את הממשלה להגדיר בפומבי למען מי היא פועלת, להבחין בין תכליות מתחרות, להצדיק סדרי עדיפויות ולבחון מחדש את דרכה כאשר התוצאות סותרות את הבטחותיה
ההבחנה בין תכליות הופכת את "השורה התחתונה" האסטרטגית של מלחמת "חרבות ברזל" למורכבת. אם אמת המידה היא לאומית – ביטחונם של אזרחי ישראל, החזרת החטופים, לכידות החברה ומעמדה הבינלאומי של המדינה – המאזן פתוח למחלוקת. אם אמת המידה היא שלטונית צרה – שרידות הממשלה – התמונה ברורה יותר: למרות טבח 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, ממשלת נתניהו השלימה את ימיה – הישג שלא נרשם מאז סיום כהונתה של הממשלה ה-15 בראשות גולדה מאיר ב-1974.[16] אין צורך לקבוע ששרידות זו הייתה "המניע האמיתי" כדי לזהות הצלחה בתכלית אחת לצד מחלוקת, ואף כישלון אפשרי, בתכליות אחרות.
מבט רחב יותר על שלטונו של נתניהו מצביע על דפוס שהספרות תיארה כ"הפחד, הפרד ומשול": טיפוח תחושת איום מתמדת; פיצול בין זירות וקבוצות באופן המקשה על התלכדות נגדו; ו"ניהול הסכסוך" במקום חתירה להסדרתו, למשל באמצעות "השלום הכלכלי".[17] בזירה הפלסטינית עודדה מדיניותו את הזרמת הכסף הקטרי לעזה וחיזקה בפועל את חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית, וכך גם הזינה את הטענה כי "אין שותף לשלום".[18]
אין צורך להניח את קיומה של תוכנית-אב סדורה או כוונת-על אחידה כדי לזהות את משמעותו האסטרטגית של הדפוס; די בכך שמהלכים חוזרים העניקו לממשלה יתרון שלטוני, לעיתים על-חשבון תכליות לאומיות אחרות. מבחינת כשל התכלית, השאלה אינה אם "הישרדות" הייתה כוונתו הסמויה של נתניהו, אלא אם המערכת מסוגלת לחשוף ולבחון את המתח בין התועלת השלטונית של החלטות שמתקבלות לבין התכלית הלאומית שבשמה הן מוצגות.
החצי החותם של המונח "אסטרטגיה לאומית" – "עבור מי?" – מחייב גם הוא פיצוח. שהרי מהו אותו "לאום" – יהודים, ישראלים, מדינת ישראל? היהודים כוללים גם את יהדות התפוצות; ישראלים כוללים יהודים ולא-יהודים; והמדינה כוללת מוסדות, יכולת פעולה ומעמד בינלאומי שאינם מתמצים בהעדפה המיידית של רוב בכנסת. רטוריקות המזוהות עם נתניהו – "נתניהו טוב ליהודים", "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" ו"ביבי או טיבי" – אינן רק תעמולת בחירות. הן מסמנות צמצום של הלאום מאומת האזרחים לציבור יהודי, ולעיתים למחנה יהודי-לאומי-אמוני מסוים.[19]
כאשר תכלית אסטרטגית מכוונת בפועל לקהל חלקי, גם אם היא מוצגת כ"לאומית", נוצר כשל דמוקרטי ואסטרטגי. בישראל אין הליך מוסדי המחייב את הממשלה להגדיר בפומבי למען מי היא פועלת, להבחין בין תכליות מתחרות, להצדיק סדרי עדיפויות ולבחון מחדש את דרכה כאשר התוצאות סותרות את הבטחותיה. מוסדות כאלה, אם יוקמו, לא יגלו את מניעיו הסמויים של מנהיג – אך הם יכולים להפוך את הפער בין תכליות מוצהרות, תמריצים ותוצאות לגלוי וכזה הנתון לביקורת.
ג. כשל התוחלת: ממשאלות מלחמה לאסטרטגיה הניתנת למימוש
תוחלת אסטרטגית מחברת בין המצוי לרצוי ולעיתים אף לראוי. היא ציפייה מנומקת, מוסדרת ומוצדקת ציבורית שדרך פעולה מסוימת – חיבור בין יעדים לאמצעים – תקדם תכלית הולמת. היא מחייבת מדרג יעדים; הסבר כיצד האמצעים שנבחרו אמורים להביא לתוצאות הרצויות; הערכה מפוכחת של משאבים, הזדמנויות ועלויות; הגדרת מצב סיום; ומבחן שיבהיר מתי הופרכו הנחות היסוד. בלעדיהם, יעדי מלחמה נותרים משאלות מלחמה.
תפיסת הביטחון הלאומי מספקת לאסטרטגיה את שכבת היסוד: היא מגדירה את האינטרסים החיוניים, האיומים, הנחות המוצא ועקרונות הפעולה ארוכי הטווח. האסטרטגיה אמורה לתרגם אותם לסדרי עדיפויות ולדרכי פעולה בנות מימוש.[20]
דוח מבקר המדינה שפורסם לאחר 7 באוקטובר הצביע על כשל מתמשך בגיבוש אסטרטגיה, באישורה ובתרגומה לתוכניות מחייבות
ישראל מתנהלת מאז הקמתה ללא תפיסת ביטחון לאומי רשמית, ידועה, מאושרת ומחייבת. תפיסת הביטחון הבלתי-רשמית המזוהה עם בן גוריון, שנהוג לתמצתה ב"הרתעה, התרעה והכרעה", ולימים גם "הגנה", השתרשה כתורה שבעל פה, אך מעולם לא עוגנה במסמך ממשלתי מחייב. אליה נוספו "עקרונות משלימים", דוגמת העברת המלחמה לשטח האויב והשאיפה לקיום מלחמות קצרות, שפינו עם השנים בשקט את מקומן לעקרונות אחרים, בלתי-פורמליים, כמו הכלה ולחימה ללא הכרעה.
בשנים 2021-1998 נעשו שישה ניסיונות מרכזיים לגבש תפיסה מעודכנת, אך אף אחד מהם לא אושר בידי הממשלה או הקבינט. אפילו חוק המל"ל משנת 2008, שהטיל על המועצה לבחון את תפיסת הביטחון ולהציע לה עדכונים, לא חולל תהליך סדור ומתמשך.[21]
דוח מבקר המדינה שהחל בחקירת הנושא לאחר 7 באוקטובר הצביע על כשל מתמשך בגיבוש אסטרטגיה, באישורה ובתרגומה לתוכניות מחייבות.[22] כפי שקרה עם "מסמך 2030" של נתניהו, למרות הצהרות המל"ל בשלהי 2025, הקבינט טרם אישר את "תפיסת הביטחון הלאומית".[23]
יעדי המלחמה הוצגו על-ידי הממשלה בלא להגדיר מה ייחשב כהצלחה, כיצד יתועדפו היעדים כאשר הם מתנגשים, כיצד אמורים האמצעים שהוקצו להביא להשגתם ומהו מצב הסיום המבוקש
כשל התוחלת ניכר בהיעדר מסגרת מחייבת המחברת בין הצבת יעדים לבין הדרך למימושם ולבחינתם. בהיעדר עיגון כזה, ההנהגה אינה נדרשת לקבוע מראש סדרי עדיפויות, להסביר כיצד האמצעים שנבחרו אמורים לקדם את היעדים, להגדיר מה ייחשב הצלחה, או להבהיר אילו תוצאות יחייבו בחינה מחדש של הנחות היסוד ושינוי כיוון. כך עלול אוצר מילים "אסטרטגי" לבוא במקום תוחלת: כל יעד יכול להיקרא "אסטרטגי", כל פגיעה "שינוי מציאות", וכל דחייה של הכרעה "ניהול אחראי" – מבלי שניתן יהיה לבחון אם הפעולה אכן מקרבת את ישראל מן המצוי אל הרצוי.
כך, מאז 7 באוקטובר חזרה הממשלה על "מטרות מלחמה": מיטוט חמאס, החזרת החטופים, הסרת האיום מעזה, החזרת תושבי הצפון בביטחון, "ניצחון מוחלט", הסרת האיום הגרעיני והבליסטי האיראני, ואף יצירת תנאים להפלת המשטר בטהראן. נניח לשאלה אם יעדים אלה רצויים או ראויים, ונתמקד במעמדם האסטרטגי: הם הוצגו בלי הנמקה מפורטת ובלא להגדיר מה ייחשב כהצלחה; כיצד יתועדפו היעדים כאשר הם מתנגשים; כיצד אמורים האמצעים שהוקצו להביא להשגתם; ומהו מצב הסיום המבוקש.[24]
כאשר יעדי מלחמה אינם מלווים בדרך ברורה למימושם ובאמות מידה לבחינתם, קשה גם לקיים אחריותיות (accountability): הישג חלקי יכול תמיד להיות מוצג כשלב בדרך, כישלון כהצדקה להפעלת כוח נוסף, ושינוי יעד כלמידה הכרחית. דווקא משום שהמציאות משתנה, ברי כי אסטרטגיה צריכה להיות נתונה לבחינה ועדכון. עם זאת, נדרש גם לקבוע מראש סימנים שיאפשרו להבחין בין למידה המצדיקה שינוי כיוון, לבין התאמה בדיעבד של היעד לתוצאה שהושגה.
החסך המוסדי הוליד לבסוף אפשרות של תיקון: חוק אסטרטגיית הביטחון הלאומי, התשפ"ה-2025. עצם חקיקתו מכירה בצורך לעגן אסטרטגיה בהליך פורמלי, אך גם ממחישה את עומק הבעיה. ח"כ גדי איזנקוט (אז במחנה הממלכתי) העלה את הצעתו הראשונה כבר ביולי 2023, ובהמשך קידם אותה עם יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין (אז בליכוד), טרם הדחתו מהתפקיד. בדרך מן ההצעה אל החוק (יוני 2025) "אולפה" המסגרת המקורית: הדרישה לתפיסת ביטחון לאומי רחבה (אסטרטגיה רבתי), הכוללת משאבים, תקציב, כלכלה, זירת פנים וחוסן חברתי – הצטמצמה לחובת גיבוש "אסטרטגיה מדינית-ביטחונית", ללא עדכון שנתי, הלימה מחייבת לתקציב, מדדי הצלחה או מבחן להפרכת הנחות היסוד, ואף זאת רק מן הממשלה הבאה.[25]
נוצר אפוא עוגן מוסדי חשוב אך חלקי: החוק מחייב כתיבת מצפן, אך אינו מחייב את הממשלה להראות כיצד תנווט על-פיו באמצעות סדרי עדיפויות, הלימה תקציבית, מדדי הצלחה ומבחנים לשינוי כיוון. במובן זה הוא ממחיש הן את התיקון האפשרי והן את כשל התוחלת שנותר; נשוב בסיכום לאופן שבו ניתן לעבותו באמצעות המסגרת המוצעת כאן.
חלק ב': ארבעה יסודות לחשיבה אסטרטגית – הלכה למעשה
קצרה היריעה מלפרוס הצעה שלמה להבנה מעמיקה יותר של אסטרטגיה לאומית וכיצד תוכל לסייע לישראל בהתמודדות עם אתגרי השעה והמחר. תחת זאת נציע, על קצה המזלג, מסגרת משולבת שתשמש, כך אנו מקווים, פתח לדיון פורה נוסף.
נפתח בהצגה עקרונית קצרה, נמשיך בהמחשה מעשית ונחתום במגבלותיה.
א. הלכה: ארבעת היסודות
לאסטרטגיה שלמה – על תכולתה, תכליתה ותוחלתה – ארבעה יסודות עיקריים. אלה מקיימים מערכת דינמית של יחסי גומלין שיש למפות אצלנו, אצל היריבים ובסביבה המשותפת.
מרכז הכובד (Center of Gravity) הוא מוקד הלכידות והפעולה של מערכת, שפגיעה בו עלולה להוציאה משיווי משקל. המושג של קלאוזביץ פוּרַש בדוקטרינות הצבאיות מודרניות כ"מקור עוצמה". בממד הפיזי וברמה הטקטית, פרשנות כזו עלולה להוביל להתמקדות בחיפוש אחר מטרה פיזית יחידה: מנהיג, עיר בירה, מפקדה או תשתית. אולם ברמה האסטרטגית "מרכז הכובד" עשוי להיות עניין מופשט יותר, כגון ברית, דעת קהל, סמכות פוליטית או עיקרון מארגן משותף.[26]
חשיבותו של "מרכז כובד" כמושא פעולה אפשרי נובעת מהשאלה אם פגיעה ביעד הפעולה משבשת את יכולתה של המערכת לתפקד ככזאת, לתאם פעולה ולהתמיד בה באופן קוהרנטי. סימנים לכך שמדובר במרכז כובד ולא רק בנכס חשוב: פגיעה בו צפויה לחולל השפעה רחבה מן האובדן הישיר; המערכת תתקשה להחליפו במהירות; ושינוי בו יקרין על כמה רכיבים אחרים בה. כאשר מרכז הכובד הוא תודעתי-פוליטי, פגיעה בו עשויה גם לערער את תחושת היריב שאין לו ברירה אלא להילחם, וכך לפתוח אפשרויות לנסיגה, לכניעה או להפסקת אש ובהמשך לשלום.
אין די לשאול "במה פגענו?" – יש לבדוק כיצד הפגיעה שינתה את המערכת כולה
בניין הכוח כולל את היכולות המאפשרות פעולה והתחדשות: צבא, מודיעין, טכנולוגיה, תעשייה, כלכלה, מוסדות, דיפלומטיה והון אנושי. הוא אינו זהה למרכז הכובד. אפשר לפגוע קשות במשק, במאגרי נשק ובמפקדים של היריב בלי לשבור את המערכת, אם היא מסוגלת לשקם אותם או להציג את עצם ההישרדות כהישג.
בסיס התמיכה הוא המרחב שממנו השחקן שואב משאבים, הכרה ונכונות להקרבה: ציבור, אליטות, בעלי ברית, פטרונים, מימון ולגיטימציה בינלאומית. קלאוזביץ לא הגדיר את בסיס התמיכה כמושג נפרד לצד מרכז הכובד, אף שבדיונו במרכזי כובד הזכיר בין מקורות העוצמה גם דעת קהל, בעלי ברית ולכידות פוליטית.
המודל המוצע כאן מפריד ביניהם אנליטית: מרכז הכובד הוא מוקד הלכידות, הנחישות והפעולה; בסיס התמיכה הוא המרחב המזין ומייצב אותו. היחס ביניהם דומה לגוף ולבסיס שעליו הוא נשען: אותו גוף יהיה קשה יותר לערעור כאשר הוא נשען על בסיס רחב ויציב, ופגיע יותר כאשר בסיסו צר או מתערער. לעיתים, משום כך, הדרך לפגוע במרכז הכובד אינה לתקוף אותו ישירות, אלא לצמצם תחילה את בסיס התמיכה שלו.
"הילה" היא אמונה כי מנהיג, קהילה או מאבק חוסים תחת סדר עליון או מקודש – אלוהי, היסטורי או קוסמי – המקנה להם משמעות וצדקת דרך החורגות מתוצאות חומריות מיידיות. היא עשויה לטפח את התחושה שהאל, ההיסטוריה או עצם מהלכו של העולם ערבים בסופו של דבר לצדקת המאבק ולניצחונו.
את המושג אנו מפתחים כאן בהשראת המונח "הכיפה המקודשת" (sacred canopy) של פיטר ברגר, שתיאר כיצד הדת מעניקה לסדר החברתי מסגרת משמעות כוללת ולגיטימציה מקודשת, שבאמצעותה ניתן להעניק פשר גם לסבל, לרוע ולמוות.[27] בהשאלה לחשיבה אסטרטגית, ה"הילה" מתארת את יכולתה של מסגרת משמעות כזאת להעניק למאבק תוקף החורג מתוצאותיו החומריות, למסגר סבל וקורבן כחלק מסדר עליון, ולעיתים אף לפרש הפסד חומרי כניצחון מוסרי או מיתי.
קשרי הגומלין בין היסודות הם לב המודל. פגיעה בבניין הכוח עשויה להחליש יכולת, אך לחזק את בסיס התמיכה ואת ההילה באמצעות תחושות קורבנות ונקמה. חיסול מנהיג עשוי לערער סמכות, אך גם להפוך אותו לקדוש מעונה. בסיס תמיכה חזק מאפשר לשקם כוח; הילה משכנעת מאפשרת לפרש תבוסה כהוכחה לצדקת הדרך. לכן אין די לשאול "במה פגענו?"; במקום זאת, יש לשאול כיצד הפגיעה שינתה את המערכת כולה. חשוב לא פחות: חיוני לפענח את ארבעת היסודות לא רק אצל היריבים, אלא גם בקרבנו.[28]
ב. מעשה: מן המודל למדינאות מול "ציר ההתנגדות"
החלת המודל הנ"ל ביחס ל"ציר ההתנגדות" מחייבת לנתח שתי רמות בעת ובעונה אחת: כל שחקן בפני עצמו, ואת המערכת המקשרת ביניהם. איראן, חזבאללה, חמאס, החות'ים והמיליציות העיראקיות אינם זהים במטרותיהם ובמקורותיהם, אך הם חולקים משאבים, מסגרות משמעות ויכולת פעולה המאפשרים לציר להתחדש גם לאחר פגיעה קשה באחד מרכיביו.
איראן היא צומת מרכזי בבניין הכוח של הציר – מימון, חימוש, ידע, אימון ותיאום. אך כוח צבאי לבדו אינו מסביר את לכידותו. אנו מציעים כי כיום, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, מרכז הכובד המדיני-מוסרי של הציר הוא המונופול הייצוגי שהמאבק המזוין תובע על הסוגייה הפלסטינית: הזיהוי בין נאמנות לפלסטין לבין נאמנות למלחמה (אין פירוש הדבר שזהו מקורו ההיסטורי או מניעו העיקרי של כל שחקן בציר). סביב הזיהוי הזה פועלת מעין הילה דתית-מוסרית המקדשת בעיני גורמי ה"ציר" את המאבק נגד ישראל, ולצדה בסיסי תמיכה – חומריים, מדיניים וציבוריים – המאפשרים לו להתמיד במאמציו.[29]
ארבעת היסודות אינם ארבע מטרות לתקיפה, אלא מפה של קשרים. פגיעה בבניין הכוח עשויה לצמצם יכולת ובה בעת לחזק הילה, לגייס תמיכה או להעביר את מרכז הכובד למוסד אחר. לכן, השאלה האסטרטגית אינה רק במה פגענו, אלא כיצד הפגיעה שינתה את המערכת – ומה היא מאפשרת לה לשקם, להחליף או להעצים.
ב"חרבות ברזל" הצטיינה ישראל בפגיעה בבניין הכוח ובמנהיגיו של ציר ההתנגדות: היא השמידה תשתיות ומאגרי נשק, פגעה בנתיבי אספקה וחיסלה מפקדים ומנהיגים בכירים וזוטרים. דווקא הישגים אלה מחדדים את שלושת הכשלים: ערכן האסטרטגי של הפגיעות הללו ביריב תלוי במה שהן מחוללות בשאר חלקי המערכת, וביכולתן לקדם תכלית לאומית הניתנת למימוש.
המודל לבדו אינו מתקן את שלושת הכשלים, אך הוא הופך אותם לשאלות מעשיות:
ביחס לכשל התכולה, הישג חומרי אינו אסטרטגיה שלמה: יש לבחון גם את השפעתו על לכידות, תמיכה, משמעות ומרחב מדיני.
ביחס לכשל התכלית, המיפוי חייב לכלול גם את ישראל עצמה – את מרכזי הכובד ובסיסי התמיכה שלה – ולברר אילו תכליות לאומיות מתועדפות ומי נושא במחירן; המודל אינו מכריע את ההכרעה הערכית.
ביחס לכשל התוחלת, כל יעד חייב להיתרגם להשערה שניתן לבחון: איזה יסוד אמור להשתנות, כיצד, ומה ייחשב ראיה לכך שהמהלך הצליח או נכשל?
במובן זה, המודל הוא פחות רשימת מטרות ויותר מבחן מקדים: מה צפוי לקרות לאחר המכה הראשונה? מי יסתגל? מי ימלא את החלל? ואיזה יסוד עלול דווקא להתחזק כתוצאה מהפגיעה?
חיסולי מנהיגים ממחישים את ההבחנה בין בכירותו של יעד לבין ערכה האסטרטגי של הפגיעה בו. מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה תפקד במשך שנים כמרכז כובד ארגוני: הוא חיבר פיקוד צבאי, סמכות פוליטית והילה אישית, ולכן חיסולו ב-2024 נשא פוטנציאל מערכתי החורג מאובדן מפקד בכיר. לעומת זאת, מותו של יחיא סינוואר בקרב בעזה, אף שסילק מנהיג מרכזי של חמאס, עשוי היה גם להזין את הילת ה"שהיד", שתיעוד רגעיו האחרונים – פצוע ומשליך מקל לעבר רחפן ישראלי – סייע למסגרו כמי שנלחם עד מותו. עצם בכירותו של היעד אינה קובעת אפוא את ערכו האסטרטגי; המבחן הוא כיצד משתנה המערכת לאחר הפגיעה בו.
"שאגת הארי" ממחישה בחדות את מבחן התוחלת ברמת המשטר האיראני. המבצע, שנפתח ב-28 בפברואר 2026, פגע קשות בבניין הכוח האיראני וחיסל את המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי ובכירים רבים. לצד המטרות הרשמיות של פגיעה ביכולות הטילים, הגרעין והשלוּחים, האפשרות שפגיעה בצמרת תעודד שינוי משטר הייתה חלק מן השיקולים הישראליים שהוצגו לארה"ב לקראת היציאה למלחמה. אלא שהמערכת הסתגלָה: מוג'תבא חמינאי ירש את אביו, ומשמרות המהפכה נעשו מרכזיים עוד יותר בקבלת ההחלטות. מוקד הסמכות לא "נשבר"; הוא אורגן מחדש סביב יורש ומוסדות עמידים.
זו אינה בהכרח דוגמה להתפתחות שאי-אפשר היה לצפותה: לפי דיווח ברויטרס, ה-CIA אף העריך מראש שח'אמנהאי יוחלף בידי גורם קיצוני מתוך המערכת.[30] דווקא משום כך זהו מבחן תוחלת: האם תרחיש כזה הוטמע בתכנון – מי ימלא את החלל? איזה מוסד יתחזק? ומה יפריך את ההנחה שעריפת הנהגה תערער את המשטר? המודל אינו מנבא את העתיד; הוא מחייב להתכונן לכך שהפעלת כוח תשנה את המערכת גם בכיוונים לא-צפויים ולעיתים גם לא-רצויים.[31]
ג. ערעור מרכז הכובד של "ציר ההתנגדות"
אם נכונה ההשערה כי מרכז הכובד המדיני-מוסרי של ציר ההתנגדות הוא הזיהוי בין נאמנות לפלסטין לנאמנות למלחמה, המענה הישראלי אינו יכול להסתכם בפגיעה בבניין הכוח. מצב של היעדר אופק מדיני והיטשטשות ההבחנה בין חמאס לציבור הפלסטיני עלול לסייע לציר לטעון שהמאבק המזוין הוא הדרך היחידה לייצג את פלסטין. מכאן נובע מבחן מדיני למודל: האם אפשר לערער את המונופול הייצוגי של המאבק המזוין, בלי לוותר על המאמץ לצמצם את יכולתו הצבאית של ה"ציר"?
המחשה אפשרית היא הצעה אמינה להסדר המממש הגדרה עצמית פלסטינית, שתובא למשאלי עם בישראל ובקרב הפלסטינים, תוך התחייבות מראש לכבד את ההכרעה אם תזכה לרוב בשני הצדדים. מטרתה האסטרטגית של ההצעה אינה לפתור באחת את הסכסוך, אלא להעביר את הסמכות לדבר בשם פלסטין מן הארגונים החמושים אל ציבור בעל יכולת הכרעה פוליטית. במובן מוגבל אך חשוב, מהלך כזה ממשיך את ההיגיון האסטרטגי של "על קיר הברזל" של ז'בוטינסקי: כוח והרתעה אינם תכלית לעצמם, אלא אמצעים ליצירת תנאים שבהם מאבק מזוין חדל להיראות כדרך בת-קיימא, ומתאפשר מעבר למשא ומתן ולהסדר.[32]
מיפוי ארבעת היסודות מבהיר את המנגנון:
במרכז הכובד, הכרעה פלסטינית חופשית עשויה לערער את הזיהוי בין נאמנות לפלסטין לבין נאמנות ל"התנגדות" ואת הטענה ש"אין ברירה" אלא להילחם.
בבסיס התמיכה, היא עשויה להקשות על מדינות וקהלים זרים להצדיק תמיכה במאבק בשם הפלסטינים.
בהילה, היא עשויה לערער את קדושת המאבק ואת האמונה בהשגחה המגינה עליו ומנחה אותו.
בבניין הכוח, לחץ צבאי נותר נחוץ כדי לצמצם את יכולתם של ארגונים חמושים לסכל את המהלך.
אם ההסדר יאושר בשני המשאלים, הפלסטיני והישראלי, חמאס ופטרוניו עשויים לאבד חלק מן היכולת לטעון שהם מייצגים את פלסטין כולה.
אולם המודל מחייב לבחון גם את הסיכונים ואת האפשרות לתוצאות הפוכות. ההצעה צריכה להיות אמינה, לאפשר הגדרה עצמית ממשית, לזכות בערובות בינלאומיות ולהיות מוכרעת בהליך לגיטימי – אחרת היא עלולה לחזק את טענת הציר במקום להחלישה.
זאת ועוד, הציר עשוי למסגר התקדמות לעבר הגדרה עצמית פלסטינית כהוכחה לכך שהמאבק המזוין נשא פרי ואילץ את ישראל לסגת. צמצום הסיכון הזה מחייב לשלב את המהלך המדיני עם לחץ צבאי מתמשך על חמאס ועם יכולת ממשית למנוע מארגונים חמושים לסכלו.
לבסוף, הכרעה ציבורית לטובת הסדר אינה מבטיחה כשלעצמה שארגונים חמושים יקבלו אותה או יתפרקו מנשקם. המהלך מציע אסטרטגיה להחלשת הציר, לא ערובה למיגורו.
ד. פוטנציאל, הטמעה ומגבלות המודל
יש לראות בארבעת היסודות מסגרת אבחונית ולא נוסחה לניצחון. תרומתה העיקרית היא בהרחבת שדה הראייה האסטרטגי ובכפיית שאלות שקל להזניח: כיצד פגיעה בבניין הכוח משפיעה על מרכז הכובד? מתי היא מערערת את הילת היריב ומתי דווקא מחזקת אותה? אילו בסיסי תמיכה מאפשרים לו להתאושש? ומה המחיר שגובה הפעולה מן היסודות המקבילים של ישראל?
המסגרת מאפשרת גם להפוך התרשמויות כלליות להשערות שניתן לחקור: השוואה בין זירות ולאורך זמן; זיהוי צירופים חוזרים בין כוח, תמיכה ומשמעות; ובחינה מדוע אותה פעולה מחוללת התמוטטות במקרה אחד והתגייסות מחודשת במקרה אחר.
יש לזכור תמיד שהיריב אינו מושא מחקר נייח: הוא לומד, מסתגל ומנסה במכוון לעצב את האופן שבו ישראל מפרשת אותו
הרחבת המבט כרוכה גם בהכרה במגבלות המודל. ארבעת היסודות אינם תמיד נפרדים זה מזה, ולא בכל זירה מתקיימים ביניהם אותם יחסים סיבתיים. בניין כוח וזרימת משאבים ניתנים למדידה ישירה יחסית; מרכזי כובד, אמון והילה הם משתנים חמקמקים, המשתנים בין קהלים ולעיתים מתבררים רק לאחר מעשה. ניסיון לכמתם במדד יחיד עלול להעניק דיוק מדומה למושגים הנתונים לפרשנות.
המחקר יצטרך אפוא לשלב מדדים חומריים עם סקרי דעת קהל, ניתוחי שיח וסמלים, רשתות תמיכה, הערכות מומחים וראיות התנהגותיות, ולהציג טווחי אי-ודאות ומחלוקות במקום ציון מספרי. יתרה מזו, היריב אינו מושא מחקר נייח: הוא לומד, מסתגל ומנסה במכוון לעצב את האופן שבו ישראל מפרשת אותו.
גם הטמעה מוסדית עלולה להפוך את המודל מתרופה לחלק מן המחלה. מטריצות, מדדים וצוותי הערכה עשויים להעשיר את החשיבה, אך גם לייצר עודף ביורוקרטיזציה, לעכב החלטות בשעת חירום ולהפוך דיון אסטרטגי לטקס של סימון משבצות. מסיבה זו, אין להחיל את המודל באותה מתכונת על כל החלטה: בגיבוש אסטרטגיה רבתי ובבחינה תקופתית של המערכה, נדרשת הערכה מלאה של ארבעת היסודות ביחס לישראל, ליריב ולסביבה. לעומת זאת, בהחלטות דחופות די בדף קצר המציג את התכולה והתכלית, את תיאוריית הפעולה, את ההשפעות הצפויות על ארבעת היסודות ואת הסימנים המחייבים שינוי כיוון. המודל נועד לשפר את שיקול הדעת, לא להחליף אותו או לשלול ממנהיגים את היכולת לנצל הזדמנות בלתי צפויה.
לכל החלטה אסטרטגית מרכזית יש לצרף אפוא דף ביאור של תכולה, תכלית ותוחלת: מה נכלל בהחלטה ומה נותר מחוץ לה? למען מי היא מתקבלת ומדוע? מהו מצב הסיום המבוקש, וכיצד אמורים האמצעים שהוקצו לכך להביא אותנו אליו? כיצד עשויה ההחלטה להשפיע על ארבעת היסודות אצלנו, אצל היריב ובסביבה? ומה ייחשב ראיה לכך שהנחות היסוד נכשלו?
הצלחת המודל המוצע תימדד אפוא בשאלה אם סייע לזהות טעויות מוקדם יותר, לתקן כיוון ולהפוך הפעלת כוח צבאי לתוצאה מדינית בת-קיימא
הקבינט המדיני-ביטחוני והמועצה לביטחון לאומי צריכים לקיים הערכה זו באמצעות צוותי אתגור הכוללים, לצד אנשי צבא ומודיעין, גם דיפלומטים, כלכלנים, חוקרי חברה ודת, פסיכולוגים פוליטיים, משפטנים ומומחי אזור. מסמך אסטרטגיה רבתי מתעדכן, דיון פרלמנטרי תקופתי ופרסום מרבי של התכליות והמדדים יוכלו ליצור זיכרון מוסדי ולאפשר השוואה בין הבטחות לתוצאות.
נוהל כזה אינו חסר תקדים בעולם, אך אין לו תבנית מוסדית אחת. בארה"ב החוק מחייב את הנשיא להגיש לקונגרס דו"ח על אסטרטגיית הביטחון הלאומי (NSS), המפרט אינטרסים ויעדים ואת השימוש הצפוי בכלים פוליטיים, כלכליים, צבאיים ואחרים של העוצמה הלאומית. באסטוניה מגבשת הממשלה תפיסת ביטחון לאומי ומביאה אותה לאישור הפרלמנט כמסמך מסגרת. בפינלנד הממשלה מגישה לפרלמנט דוחות משלימים על מדיניות חוץ וביטחון ועל הגנה, ודוח ההגנה האחרון הוכן בשיתוף בין-משרדי ובהתייעצות עם קבוצת מעקב פרלמנטרית.[33] אין כאן מודל אחד, אלא עיקרון משותף: לחייב את ההנהגה לנסח אינטרסים ויעדים, לחברם לכלל אמצעי העוצמה ולהעמידם לבחינה מוסדית וציבורית.
גם בתנאים אלה המודל לא יכריע מחלוקות ערכיות, לא יקבע איזה סיכון ראוי ליטול ולא יפתור את המתח בין צורכי היהודים, כלל אזרחי ישראל והמדינה כישות מוסדית ובינלאומית. אך תרומתו חיונית: לחשוף את המתחים, להבהיר את ההנחות שעליהן נשענת ההחלטה ולמנוע מהישג חומרי יחיד להיות מוצג כניצחון אסטרטגי. הצלחתו תימדד אפוא לא במספר הטפסים שיופקו בשמו, אלא בשאלה אם סייע לזהות טעויות מוקדם יותר, לתקן כיוון ולהפוך כוח לתוצאה מדינית בת-קיימא.
סיכום
ישראל אינה חסרה עוצמה ואף לא תחכום, אולם עוצמה ותחכום אינם מעידים כשלעצמם על אסטרטגיה לאומית: יש לבחון איזו תכלית הם משרתים, כיצד הם אמורים להשיגה, ובאיזו מידה ההחלטות תואמות את התכלית הלאומית המוצהרת.
מאמר זה זיהה שלושה כשלים חוזרים בחשיבה הישראלית – כשל התכולה, המצמצם אסטרטגיה להפעלת כוח חומרי; כשל התכלית, המטשטש בין תכלית לאומית לתכליות אישיות ומחנאיות ואף מכווץ את גבולותיו של הלאום; וכשל התוחלת, המחליף דרך פעולה בת-מימוש ברשימה של משאלות-לב.
ישראל בפגיעה בבניין הכוח של "ציר ההתנגדות", אך לא תמיד בחנה כיצד פעולותיה משפיעות על מרכז הכובד, בסיסי התמיכה וה"הילה" של הציר – ולעיתים אף מחזקות אותם
לצד האבחון הצענו ארבעה יסודות לחשיבה אסטרטגית: בניין הכוח, מרכז הכובד, בסיס התמיכה וה"הילה". הם אינם מכריעים את בירור התכלית ואינם נוסחה לניצחון, אך הם מסייעים לחשוף את שלושת הכשלים ולבחון כיצד כוח, תמיכה ומשמעות פועלים יחד – אצל היריב ואצלנו.
מכאן עולה גם מסקנה מוסדית מיידית: חוק אסטרטגיית הביטחון הלאומי, התשפ"ה-2025, יכול לשמש בסיס טוב לחשיבה אסטרטגית ממשלתית ראויה, אך יש לעבותו כך שלא יסתפק ב"יעדים אסטרטגיים". עליו להבהיר את תכולת האסטרטגיה, להגדיר תכליות וסדרי עדיפויות, להסביר כיצד האמצעים שנבחרו אמורים לקדם את היעדים, ולקבוע מדדי הצלחה ותנאים לבחינה מחדש ולשינוי כיוון. מיפוי ארבעת היסודות אצל ישראל, היריב והסביבה יכול לשמש מבחן להנחות אלה. כך אין צורך להמציא תהליך חדש, אלא להפוך את החובה שכבר נקבעה בחוק לתהליך שקוף, הניתן לבחינה ולעדכון.
מול ציר ההתנגדות הצטיינה ישראל בפגיעה בבניין הכוח, אך לא תמיד בחנה כיצד פעולותיה משפיעות על מרכז הכובד, בסיסי התמיכה וההילה של הציר – ולעיתים אף מחזקות אותם ושוחקות את יסודותיה שלה. אסטרטגיה בת-קיימא מחייבת אפוא לחבר כוח למדינאות: לצמצם את יכולתו של הציר להמשיך במלחמה, ובה בעת לשלול ממנו את היכולת להציג את המלחמה כהכרח.
הצעה אמינה להגדרה עצמית פלסטינית, שתובא למשאלי עם בישראל ובקרב הפלסטינים, עשויה להמחיש מהלך כזה: לא כפתרון שהמודל "מכתיב", אלא כהשערה אסטרטגית שנועדה לערער מרכז כובד מדיני-מוסרי של הציר תוך שחיקת כוחו. מהלך כזה טומן גם סיכונים, בהם חיזוק הילת "ההתנגדות" או ניצול ההסדר בידי ארגונים חמושים, ולכן הצלחתו תלויה גם ביכולת לצמצם את כוחם של אלה המבקשים לסכלו. בשורה התחתונה, המבחן העליון של מדינאות אינו כמה נזק יכולה ישראל להסב, אלא אם היא מסוגלת להמיר את עוצמתה בביטחון, בסדר ובעתיד בני-קיימא.
אוריאל אבולוף הוא פרופ' חבר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ופרופסור אורח באוניברסיטת קורנל בארה"ב. הוא חוקר דמוקרטיה, לאומיות, אלימות ואת הפוליטיקה של פחד, אושר ותקווה. בין ספריו נמנים על פי תהום: אומה, אימה ומוסר בשיח הציוני (אוניברסיטת חיפה וידיעות אחרונות, 2015), זוכה פרס בהט. בשנים האחרונות הוא מוביל את מיזם "דמוקרטיה עכשיו, יחדיו" (Democracy Now, Anew).
ליצירת קשר: uriel@tau.ac.il
איבי וינד חסון היא תלמידת מחקר בביה"ס למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב. תחומי העניין המחקריים שלה כוללים הפתעות אסטרטגיות, ביטחון אונטולוגי וחשיבה אסטרטגית.
ליצירת קשר: evew@mail.tau.ac.il
הערות
* The appearance of U.S. Department of Defense (DoW) visual information does not imply or constitute DoW endorsement.
[1] סון דזה, אמנות המלחמה, תרגמה חנה גינגולד (תל אביב: ידיעות ספרים, 2008), 33.
[2] אריאל (אלי) לויטה, “לספרטה דמינו – קוצר ראות אסטרטגי ברצועת עזה", הארץ, 17 באוגוסט 2025;
David Makovsky, “How Israel Can Leverage Its Successes (Yes, Successes),” Washington Institute for Near East Policy, October 8, 2024; Tamir Hayman, “Three Strategic Paths to Achieve the Objectives of the War—One Is Preferable,” INSS Insight no. 1972, Institute for National Security Studies, April 6, 2025; Kobi Michael, “Time to Break the Strategic Limbo: Israel’s Core Challenge,” INSS Insight no. 2163, Institute for National Security Studies, July 5, 2026.
[3] Carl von Clausewitz, On War, ed. and trans. Michael Howard and Peter Paret (Princeton, NJ: Princeton University Press, 1976); Richard P. Rumelt, Good Strategy/Bad Strategy: The Difference and Why It Matters (New York: Crown Business, 2011); Lawrence Freedman, Strategy: A History (Oxford: Oxford University Press, 2013); Colin S. Gray, The Strategy Bridge: Theory for Practice (Oxford: Oxford University Press, 2010); B. H. Liddell Hart, Strategy: The Indirect Approach, 4th rev. and enl. ed. (London: Faber and Faber, 1967); Paul Kennedy, ed., Grand Strategies in War and Peace (New Haven, CT: Yale University Press, 1991).
[4] בנימין נתניהו, מקום תחת השמש: מאבקו של עם ישראל לעצמאות, לביטחון ולשלום (תל אביב: ידיעות אחרונות, 1995); בנימין נתניהו, מקום תחת השמש: הספר שחזה את כישלון אוסלו ומתווה את הדרך לביסוס בטחונה ועתידה של ישראל (תל אביב: ידיעות ספרים, 2005).
[5] ערוץ 14, "ראש הממשלה: פעלתי למען היום הזה 25 שנה", C14, בתאריך 31 אוגוסט 2020.
[6] מבקר המדינה, היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה“ל, דוח מיוחד, מס׳ 2025-S-011 (ירושלים: משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, נובמבר 2025), 42–45.
[7] הכנסת, “האסטרטגיה ארוכת הטווח שלנו היא לפרק את ציר הרשע, לגדוע את זרועותיו בדרום ובצפון, לגבות מחיר כבד מאיראן וגרורותיה ולמנוע מאיראן נשק גרעיני,” 28 באוקטובר 2024.
[8] רביב דרוקר, "אסטרטגיה? נתניהו מעדיף לקפוץ ממטרה למטרה – ככה קרא בספר כשהיה בן 17", הארץ, 28 ביולי 2025.
[9] Dominic K. Albino, Katriel Friedman, Yaneer Bar-Yam, and William G. Glenney IV, “Military Strategy in a Complex World,” New England Complex Systems Institute Report, revised March 18, 2016. doi:10.48550/arXiv.1602.05670
[10] Jon Elster, Explaining Social Behavior: More Nuts and Bolts for the Social Sciences (Cambridge: Cambridge University Press, 2007); Tasha Fairfield and Andrew E. Charman, Social Inquiry and Bayesian Inference: Rethinking Qualitative Research (Cambridge: Cambridge University Press, 2022).
[11] נתניהו, מקום תחת השמש; מורן זליקוביץ׳, "נתניהו: עסקת ג׳יבריל הזיקה – ההתנתקות תזיק יותר", YNET, בתאריך 10 באוגוסט 2005.
[12] לא רק יריביו קשרו בין הדברים: שליחו למשא ומתן, דוד מידן, ומזכיר הממשלה, צבי האוזר, אמרו לימים שהצורך להשקיט את ההפגנות נגד הממשלה היה אחד משיקולי העסקה, שהייתה "סוג של דלי מים קרים שנשפך על הבערה [של המחאה]". ראו: הארץ, "מזכיר הממשלה לשעבר: עסקת שליט הייתה בין היתר מענה למחאה החברתית", הארץ, 23 ביוני 2016.
[13] איתמר אייכנר ושות', "נתניהו: לא נשחרר אלפי מחבלים", YNET, בתאריך 30 בינואר 2024.
[14] מורן אזולאי, "בן גביר מודה שטרפד עסקאות 'באמצעות כוח פוליטי': 'סמוטריץ', בוא נודיע לנתניהו שנפרוש מהממשלה'", YNET, בתאריך 14 בינואר 2025.
[15] Patrick Kingsley, Ronen Bergman, and Natan Odenheimer, "How Netanyahu Prolonged the War in Gaza to Stay in Power," New York Times, 11 July 2025.
[16] הבחירות לכנסת השמינית היו אמורות להיערך ב-30 באוקטובר 1973 אך נדחו עקב מלחמת יום הכיפורים, שפרצה ב-6 באותו חודש. הן התקיימו בסופו של דבר כחודשיים מאוחר יותר, ב-31 בדצמבר.
[17] Gadi Hitman, “Divide and Rule: Benjamin Netanyahu’s Policy toward Social Protests in Israel, 2011–2023,” Cogent Social Sciences 11, no. 1 (2025).
[18] Uriel Abulof, “Netanyahu-Hamas: The Holy Land’s Unholy Alliance,” Sapienism, January 16, 2024, updated February 13, 2025.
[19] WIRED Staff, “Bibi Live,” WIRED, October 22, 1997; Bernard Avishai, “Israelis vs. Jews: An Issue in Netanyahu’s Campaign—and for the AIPAC Conference,” The New Yorker, March 24, 2019; Ayelet Gundar-Goshen, “Even If Netanyahu Is Done, His Damage to Israel Will Linger for Years,” Time, November 22, 2019.
[20] יהושפט הרכבי, "הרהורים על תורת הביטחון הלאומי", מערכות 359 (יוני 1998): 112–119.
[21] תמיר הימן, בעז רקוץ׳ וענת קורץ (עורכים), הביטחון הלאומי של מדינת ישראל: תפיסת יסוד ומדיניות לשנים 2025–2026 (תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2025), 25, 27.
[22] מבקר המדינה, היעדר תפיסת ביטחון לאומי, 45-37.
[23] חדשות הכנסת, "בחודשים הקרובים תאושר בקבינט תפיסת הביטחון הלאומית", הכנסת, 1 בדצמבר 2025.
[24] Prime Minister’s Office, “Statement by PM Netanyahu,” Gov.il, October 28, 2023; Prime Minister’s Office, “PM Netanyahu’s Remarks from His Press Conference,” Gov.il, February 7, 2024; Prime Minister’s Office, “Statement by PM Netanyahu Regarding the Ceasefire in Lebanon,” Gov.il, November 26, 2024; Prime Minister’s Office, “Statement by PM Netanyahu to the People of Iran,” Gov.il, December 12, 2024.
[25] חוק אסטרטגיית הביטחון הלאומי, התשפ“ה–2025, ס”ח 3423, 660–61; הכנסת, "אושר סופית: הצעת חוק אסטרטגיית הביטחון הלאומי", 10 ביוני 2025.
[26] Clausewitz, On War, 595–610; Antulio J. Echevarria II, "Clausewitz’s Center of Gravity: Changing Our Warfighting Doctrine—Again!" (Carlisle, PA: Strategic Studies Institute, U.S. Army War College, 2002); Joint Chiefs of Staff, Joint Publication 5-0: Joint Planning (Washington, DC: Joint Chiefs of Staff, 2020), IV-22–IV-25.
[27] Peter L. Berger, The Sacred Canopy: Elements of a Sociological Theory of Religion (Garden City, NY: Doubleday, 1967).
[28] דוגמה מההיסטוריה העתיקה עשויה להמחיש את הטענה. בקרבות איסוס וגאוגמלה (333 ו-331 לפנה"ס, בהתאמה) כיוון אלכסנדר הגדול את מאמציו לעבר המלך הפרסי, דריווש השלישי. חשיבותו של דריווש לא נבעה רק מן הפיקוד הצבאי, אלא ממעמדו כמוקד סמכות וכמי שנשא את הילת "מלך המלכים". בריחתו משני שדות הקרב ערערה את "מרכז הכובד" הפרסי, וכפועל יוצא – את הסדר והאמונה שהאימפריה יכולה להגן על עצמה. אפשר לשער שמוות הרואי היה עשוי דווקא לשמר חלק מן ההילה. שנים לאחר מכן, במסגרת מדיניות רחבה לשילוב האליטות הפרסיות, נשא אלכסנדר לאישה ברוב פאר את בתו של דריווש. ראו:
Pierre Briant, From Cyrus to Alexander: A History of the Persian Empire, trans. Peter T. Daniels (Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2002).
[29] Narges Bajoghli and Vali Nasr, “How the War in Gaza Revived the Axis of Resistance,” Foreign Affairs, January 17, 2024; Raz Zimmt, “From Ideological Animosity to Strategic Rivalry: The Evolution of Iran’s Perception of Israel,” Strategic Assessment 27, no. 1 (March 2024): 40–59.
[30] Eric Bando, “Prior to Iran attacks, CIA assessed Khamenei could be replaced by hardline IRGC elements if killed, sources say,” Reuters, 28 February 2026.
[31] Erin Banco, Gram Slattery, and Maayan Lubell, "Trump Approved Iran Operation after Netanyahu Argued for Joint Killing of Khamenei, Sources Say," Reuters, March 23, 2026; Parisa Hafezi and Angus McDowall, "Iran's New Leader, Still Silent, Was Elevated by the Revolutionary Guards," Reuters, March 10, 2026.
[32] זאב ז׳בוטינסקי, "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)", 4 בנובמבר 1923;
Uriel Abulof, “National Ethics in Ethnic Conflicts: The Zionist ‘Iron Wall’ and the ‘Arab Question,’” Ethnic and Racial Studies 37, no. 14 (2014): 2653–69.
[33] 50 U.S.C. § 3043, “Annual national security strategy report,” Government of the United States, 2024; Government of Estonia, "The National Security Concept Presented by the Prime Minister Is Approved in the Riigikogu," February 22, 2023; Finnish Government, “Government Report on Finnish Foreign and Security Policy,” 20 June 2024; Ministry of Defence of Finland, “Government Defence Report,” 2024.
תגובות