שיטת הבחירות האמריקאית מציבה שלל קשיים ומכשולים בפני אזרחים הרוצים לממש את זכותם בקלפי. אך גם הקולות של אלה אינם בעלי משקל זהה במדינות השונות, הודות לתכסיסים פוליטיים מצד שתי המפלגות. הבחירות הקרובות יכריעו אם השיטה הישנה תשרוד, או שהרפורמה שכה נחוצה בה תעבור
"שרטוט מחוזות זה כמו בחירות אבל הפוך! זה נהדר. בדרך כלל אלה הבוחרים שזוכים לבחור את הפוליטיקאים. כשמשרטטים מחוזות, הפוליטיקאים זוכים לבחור את הבוחרים שלהם"
– תומאס הופלר (Hofeller), יועץ בכיר למפלגה הרפובליקאית, בנאום בשנת 2000. אחד מעקרונות הליבה של הדמוקרטיה המודרנית הוא בחירות חופשיות והוגנות. כלל האזרחים הבגירים במשטר זכאים לבחור ולהיבחר (לעיתים עם הגבלות מסוימות על הזכות להיבחר), להתנהלות תחת כללים ברורים ושווים לכולם, ותוך הסתמכות על תקשורת חופשית להעברת מידע רלוונטי לציבור. החודש חגגו בארה״ב מאה שנה למתן זכות הצבעה לנשים ו-55 שנים להחזרת זכות הבחירה המלאה לאוכלוסיה האפרו-אמריקאית. אבל המערכת הדמוקרטית במדינה עדיין סובלת מכשלים מבניים קשים אשר מאפשרים, למי שרוצה בכך, לנצלה לטובתו. ״דיכוי הצבעה״ (Voter Suppression) הוא מונח-על על המכיל בתוכו שורה של פרקטיקות, גדולות כקטנות, שנועדו כדי להביא למצב שבו מפלגה או פוליטיקאי יכולים לפחות לפגוע במשקל ההצבעה של הבוחרים במדינתם, אם לא לבטל אותו לגמרי. דיכוי הצבעה הוא נושא שעולה ויורד מהכותרת לכל אורכה של ההיסטוריה האמריקאית. בשנים האחרונות הוא שוב תופס מקום מרכזי בדיון לאור השינויים הדמוגרפיים המשמעותיים שעוברת ארה״ב והירידה בתמיכה העממית במפלגה הרפובליקאית.[1]
אישור ניהול ספרים
הנקודה הטובה ביותר להתחיל בה היא זכות ההצבעה. זכות זו היא אוניברסלית כיום, אבל כדי לממש אותה אדם צריך להירשם כמצביע עם הגיעו לגיל 18. ב-19 מדינות ובמחוז קולומביה (DC) קיים כבר היום תהליך של רישום (כמעט) אוטומטי,[2] אך חלק מהמדינות מחייבות רישום אקטיבי כדי להצביע, ובחלקן אפילו לא ניתן לעשות זאת בצורה דיגיטלית. לעיתים אדם גם נדרש להירשם מחדש - אם עבר מדינה, או שמסיבה כזו או אחרת מצא את עצמו נמחק מספר הבוחרים. העיסוק בספרי הבוחרים הוא כביכול חלק מאחריות המדינה לשמור על טוהר הבחירות שלהם, בכך שלא יכללו תושבים שכבר אינם זכאים להצביע. הוא גם מאפשר למחוקקים בכל מדינה להקל או להקשות על הרישום להצבעה. כך למשל, הקלת הרישום מיטיבה עם בוחרים צעירים שזו הפעם הראשונה שלהם, עם תושבים חדשים במדינה ועם אוכלוסיות חלשות, שרק לעיתים רחוקות מעורבות בפעילות פוליטית. על אף הרושם האובייקטיבי לכאורה, עיסוק האינסופי בספר הבוחרים מגיע תדיר לבתי המשפט, מחשש של שני הצדדים כי בוחריהם ימצאו את עצמם מחוצה לו, בכוונה או שלא. רק לאחרונה דן בית משפט בפנסילבניה בביטול רישומם של 800 אלף איש, וכל שיטת ניהול ספרי המצביעים של אינדיאנה נפסלה על ידי שופט פדרלי. המאבק הגדול ביותר בשנים האחרונות בנושא זה התרחש במהלך בחירות 2018 למשרת המושל בג׳ורג׳יה, בבחירות שנטען כי הפרקטיקה הזו ואחרות עלו למועמדת הדמוקרטית בתפקיד.
אחד מעשרה לא יכול להצביע
הבעיות עם הגישה להצבעה אינן נגמרות שם. למעט בשתי מדינות (ורמונט ומיין), פושעים בארה״ב מאבדים את זכות ההצבעה שלהם עם הרשעתם בעבירות מדרגה מסוימת (Felony). המגבלה המינימלית היא רק לתקופת המאסר; המקסימלית יכולה להימשך גם שנים אחרי שהאדם סיים לשלם את חובו לחברה. במדינה ש״מתגאה״ בשיעור הכליאה הגבוה בעולם, המספרים הללו – כשני מיליון אסירים – מדובר בחלק משמעותי מציבור הבוחרים. יתר על כן, מאחר ששיעור האסירים מקרב הקהילה האפרו-אמריקאית וההיספנית גבוה פי כמה משיעורם באוכלוסיה, הנושא הזה נוגע באחד השסעים הכואבים ביותר של ארה״ב. ב-2016, בשלוש מדינות מנעה השיטה הזו גישה לקלפי מקרוב לעשרה אחוזים מציבור הבוחרים שלהן. בארבע מדינות, זכות ההצבעה של לפחות אחד מחמישה אפרו-אמריקאים נפגעה כך. אחת מהן היא פלורידה, מדינה מתנדנדת חשובה. חוק שעבר במשאל עם במדינה ב-2018 אמור היה לתקן את המצב הזה, אך יושם רק בצורה חלקית עד לבחירות השנה. חשוב לציין כי המצב לא תמיד היה כזה; ב-1980, לדוגמה, באף מדינה הנתון הזה לא חצה את רף ה-5%. הלאה: יום ההצבעה בארה״ב הוא כידוע יום השלישי הראשון של חודש נובמבר, שהוא יום עבודה בעבור מרבית הבוחרים. בעוד מרבית המדינות מציעות אפשרות להצבעה מוקדמת או הצבעה באמצעות הדואר (ועל כך כבר כתבנו פה), תורים של מספר שעות בקלפיות הם עדיין בגדר דיווח סטנדרטי ביום הבחירות, וכמוהם סיפורים על הוויכוחים בין הממשל המקומי לפעילים על מיקום הקלפיות, שעות ההצבעה, ומספר מכונות ההצבעה.
בצפון קרוליינה ביטל ב-2016 בית משפט חוק הזדהות בקלפי לאחר שמצא כי הוא תוכנן ״בדיוק כמעט כירורגי״ כדי לפגוע בהצבעת הקהילה האפרו-אמריקאית
ברגע שאזרח נכנס לקלפי הוא נדרש לאמת את זהותו, אך בכל מדינה התהליך שונה - חלקן אינן דורשות שום מסמך מזהה, בעוד שבחלקן חוקי ההזדהות הוחמרו באחרונה. הבולטות שבהן הן ויסקונסין וג׳ורג׳יה, מטעמי חשיבותן למפת הבחירות הכללית והשינויים במאזן הכוחות בין המפלגות בתוך המדינות. בוויסקונסין (עליה כבר כתבנו) מעריכים כי לפחות חלק מהסיבה שבגינה הפסידה הילארי קלינטון במפתיע את המדינה ב-2016 היא חוק ההזדהות בקלפי. בצפון קרוליינה בוטל באותה שנה חוק כזה לאחר שבית המשפט קבע כי הוא תוכנן ״בדיוק כמעט כירורגי״ כדי לפגוע בשיעור ההצבעה של הקהילה האפרו-אמריקאית. בוחרים מסוימים אף נמנעים מהצבעה בדואר, מאחר שהחוקים על אימות המעטפות הם לעיתים נוקשים אף יותר. כמו כן, למצביע קשה לדעת אם קולו התקבל בדואר, בעוד שבהצבעה בקלפי ניתן לפחות לערער בזמן אמת על הקביעה.
מסיבות אלה, ועוד כמה נוספות שנגיע אליהן מיד, רק מעט יותר ממחצית בעלי זכות הבחירה מממשים אותה ביום הבחירות. הפעם האחרונה שלפחות 60% מהאזרחים בגיל ההצבעה בארה״ב יצאו להצביע הייתה ב-1968. ההזדמנות להשתתף בבחירה ההיסטורית של הנשיא השחור הראשון ב-2008 הביאה כ-57% מהבוחרים אל הקלפיות.
הטיות, הטיות מלוכלכות וג'רימנדרינג
גם כאשר סופרים את התוצאות, אנחנו לומדים גם כי לא כל המדינות נולדו שוות. נשיאי ארה״ב לא נבחרים ברוב קולות, אלא ברוב בקרב חבר האלקטורים (The electoral college), מה שנותן יתרון למועמד שתומכיו גרים ביותר מדינות, לא זה שיש לו פשוט יותר תומכים. בנוסף, הייצוג בסנאט האמריקאי (שגם עליו כבר כתבנו) מבוסס על פשרה בין המדינות המאוכלסות יותר לאלה שאינן: כל מדינה שולחת שני נציגים לבית המחוקקים העליון, לא משנה מה גודלה.
בשנים האחרונות התכנסו דפוסי ההתיישבות והנטייה המפלגתית לכדי מפה אחת - דמוקרטים חיים בפחות מדינות, המאוכלסות בצפיפות, ובעיקר במרכזים עירוניים גדולים. המצביעים הרפובליקאים מפוזרים בצורה יותר רחבה על המפה, בעיקר בפרברים וביישובים כפריים. במילים אחרות: לתושבי מדינת וויומינג, בעלת אוכלוסייה של פחות מ-700 אלף המצביעה באופן מסורתי לרפובליקאים, אותו משקל בסנאט כמו לזה של מדינת קליפורניה, לה 35 מיליון תושבים שמצביעים ברובם לדמוקרטים. הכוח בסנאט איפשר לרפובליקאים גם לעצב בשנים האחרונות רוב שמרני בבית המשפט העליון, שלפתחו מגיעות רבות מהסוגיות הללו. אך ככל שהמצב בסנאט בעייתי, בבית הנבחרים הוא מורכב אפילו יותר. אמירתו של הופלר על פוליטיקאים שבוחרים את המצביעים שלהם ולא להיפך מתייחסת בדיוק לכך. מצד אחד, הייצוג בבית הנבחרים נחשב הוגן יותר מאחר שהוא מבוסס על גודלה היחסי של המדינה. מצד שני, הצורך לחלק כל מדינה למספר מחוזות בחירה פותח אולי את הפתח הגדול ביותר לעיוות העדפותיהם של הבוחרים. זהו הג׳רימדרינג (Gerrymandering), מונח במדע המדינה המתייחס ליצירת הטייה מכוונת בשרטוט מחוזות בחירה, כדי לשרת מטרה כזו או אחרת. המונח שואל את שמו מאלברידג׳ גרי (Elbridge Gerry), מושל מסצ'וסטס, אשר ב-1812 חתם על שרטוט מוזר של מחוז באזור בוסטון, שהזכיר לאחדים סלמנדרה, כדי להבטיח את היתרון של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקאית באזור.
הוושינגטון פוסט מסביר: מהו ג'רימנדרינג? | מקור: יוטיוב
שרטוט מחוזות בחירה הוא הליך סבוך שיכול להוליד תוצאות בעייתיות, גם אם נעשה בכוונה להגיע לתוצאה ההוגנת ביותר - זו שמייצגת בצורה הטובה ביותר את היחס בין הבוחרים באיזור, או ״מייתרת״ את כמות הקולות הקטנה ביותר. אך רעיון הג'רימנדרינג נתפס מרגע לידתו ככלי של פוליטיקאים מושחתים, אשר מתערבים בהוגנות של ההליך הדמוקרטי (המהלך של גרי, אגב, הצליח רק חלקית: המושב אכן נשאר בידי מפלגתו, אבל זו הפסידה את הבחירות והוא את משרת המושל). האחריות לשרטוט מחוזות הבחירה בתוך שטחי המדינה (עבור הייצוג בבתי המחוקקים המקומיים) וככלי להרכבת המשלחת לקונגרס – נתונה בידיה. שרטוט המחוזות מתבצע אחת לעשר שנים, אחרי השלמת מיפקד האוכלוסין (Census), אשר משנה לעיתים את מספר המושבים המובטח למדינה בבית הנבחרים. רק עשר מדינות נעזרות בוועדה עצמאית לשרטוט המפות, בעוד השאר משאירות את העבודה בידי המערכת הפוליטית במדינה - המושל, מזכיר המדינה ובתי המחוקקים. במילים אחרות, החתול שומר על השמנת.
ב-2013 ניטרלה למעשה פסיקה של בית המשפט העליון את כוחו של הקונגרס ומשרד המשפטים לנטר את חוקי הבחירות במדינות ובמחוזות
הפעם האחרונה שבה שורטטו מפות בארה״ב הייתה לאחר בחירות האמצע של 2010, שהיו טובות מאוד עבור הרפובליקאים. חלק לא קטן מהשרטוטים שנעשו בעקבות המיפקד הגיעו מאז עד בית המשפט העליון. בפנסילבניה, ששולחת 18 נציגים לבית הנבחרים, המפה שורטטה מחדש לאחר החלטה של העליון בדיוק לפני בחירות האמצע ב-2018. כתוצאה, הייצוג של הדמוקרטים עלה משישה נציגים לפני ארבע שנים לתשעה כיום, באופן שהולם יותר את ההתפלגת הפוליטית במדינה. מנגד, לפני כשנה, בפסיקה אחרת, קבע העליון כי אין לו יכולת להכריע בתיקים הטוענים לשרטוט שמוטה מבחינה מפלגתית (לעומת טענה שהמפה מפלה במפגיע קבוצות אוכלוסייה מסוימות). בקרב המדינות הדמוקרטיות הייתה זו מרילנד שנשלחה לשרטט מפה חדשה, כשגם אילינוי ידועה במחוזות דמויי הפיצה שיצרו הדמוקרטים סביב שיקגו, כדי לנטרל את הכוח של הרפובליקאים בפרברים. הצלחת הרפובליקאים בבחירות 2010, שהגיעה בתיאום מושלם עם קיום המיפקד, איננה הסיבה היחידה לפרץ הפעלתנות בתחום. ב-2013 הגיע תיק שלבי נגד הולדר (Shelby County v. Holder) לבית המשפט העליון. שלבי הוא מחוז באלבמה אשר תבע את משרד המשפטים האמריקאי, תחת הנהגתו של אריק הולדר. המחוז דרש שבית המשפט יכריז כי אחד הסעיפים בחוק זכויות ההצבעה משנת 1965 בטל, מאחר שהנתונים עליהם הוא מסתמך כבר אינם רלוונטיים. מחוז שלבי זכה במשפט והיכולת של הקונגרס ומשרד המשפטים לנטר את חוקי הבחירות במדינות ובמחוזות, שהיו נתונים לפיקוח מכוח החוק מ-1965, נעלמה. במדינות הללו, שהנהיגו בעבר את חוקי הג׳ים קרואו, הן מדינות אדומות ברובן - ומה שנוסה בהצלחה בדרום, נדד אחר כך לשאר ארה"ב. בקרוב יסתיים מיפקד נוסף, והממשלים המדינתיים יקבלו את הכוח לשרטט מפות חדשות – שעשויות להניע שוב את כל המעגל.
השינויים שנערכו במחוזות הבחירה בצפון קרוליינה, במהלך עשור אחד בלבד | Source: Furfur (CC BY-SA 4.0)
ערוץ, מורשת
מוזר ככל שזה יישמע, מדובר רק בטעימה על קצה המזלג של הכשלים בשיטה המאפשרים לפוליטיקאים לחמוק מהמחויבות המלאה לבוחרים שלהם. אפילו במדינת ניו יורק, הליברלית למופת, עברה רק ב-2019 רפורמה מקיפה בתחום, אחרי שנים שבהן פוליטיקאים במדינה הדמוקרטית העדיפו לשמור על הסדר הישן מפני עליית כוחות פרוגרסיביים. אך עיקר האשמה בשנים האחרונות נופלת עדיין על המפלגה הרפובליקאית, שאיננה מצליחה ״להגדיל את האוהל שלה״ מעבר לבוחרים לבנים, כאלה ללא השכלה גבוה ומבוגרים. לאור המצב, היא מעדיפה בינתיים לנצל את הכוח היחסי שלה במערכת הפוליטית כדי להבטיח שפלח הולך וקטן זה באוכלוסייה יישאר בעל כוח משמעותי גם באלקטורט שבאופן כללי הופך יותר צעיר, משכיל ומגוון אתנית. בפוליטיקה האמריקאית אוהבים לנתח מגמות הצבעה ודמוגרפיה ולהכריז על התפתחויות ״בלתי נמנעות״. הנוכחית היא, כאמור, התחזקות של המפלגה הדמוקרטית והאג׳נדה שלה בציבור, בעוד המפלגה הרפובליקאית נאחזת בתמרון השיטה כדי להישאר תחרותית. אף אחד לא יודע איך ומתי זה ישתנה, אבל הדמוקרטים אכן מתכננים לקדם מספר רפורמות בדמוקרטיה האמריקאית (השיטה, לא המפלגה) אם ינצחו בבחירות הקרובות. הבעיה היא כי כל עוד תחזוק הדמוקרטיה, במובנו הפשוט ביותר, נהיה לעניין מפלגתי - המוטיבציה לתקן את המורשת הבעייתית של ארה״ב תמיד תהיה חמקמקה וחולפת.
הערות:
[1] ב-30 השנים האחרונות נבחר נשיא רפובליקאי ברוב קולות הציבור, ה-Popular vote, פעם אחת בלבד.
[2] כדי שזה יקרה, האזרח חייב לבוא במגע עם רשויות המדינה שלו – למשל, בעת הוצאת רשיון נהיגה.