השגריר ניקולאס ברנס, לשעבר תת מזכיר המדינה של ארה"ב וכיום פרופסור בהרווארד שמסייע למועמד הדמוקרטי לנשיאות, שוחח עם "הזירה" על הטיפול של הנשיא טראמפ במשבר הקורונה ("כישלון שעליו שילמו 110 אלף אמריקאים בחייהם"), המתיחות המתמשכת בין וושינגטון לבייג'ין ("פגעה קשות במאמצי השיקום מהקורונה ומהמשבר הכלכלי"), הבחירות המתקרבות ("אבטלה גבוהה תקשה על טראמפ להיבחר מחדש") ותוכניות הסיפוח של ישראל ("צעד שיכול לפגוע, יותר מכל דבר אחר, ביחסים עם ארה"ב")
רה"מ נתניהו וסגן הנשיא דאז ביידן בבית הלבן, ב-2011. הביע את התנגדותו לסיפוח | צילום: אבי אוחיון, לע"מ
כמו מיליונים מבני ארצו, גם השגריר ניקולאס ברנס צפה בחודשים האחרונים בדאגה הולכת וגוברת בניסיונותיו המגושמים של ממשל הנשיא דונלד טראמפ להתמודד עם משבר נגיף הקורונה, שהתפשט במהרה במדינה וגרם ליותר מ-110,000 מקרי מוות עד כה. "זה מחזה מטריד מאוד עבור האומה האמריקאית", הוא מספר. "אזרחי ארה"ב צופים כעת במה שנראה יותר ויותר ככישלון הממשל הפדרלי בבלימת המגיפה".
ברנס, פרופסור לדיפלומטיה ויחסים בינלאומיים בבית הספר קנדי של אוניברסיטת הרווארד, שירת במשך 27 שנים במשרד החוץ האמריקאי, עד שמונה לתפקיד תת מזכיר המדינה לעניינים פוליטיים בממשלו השני של הנשיא ג'ורג' וו. בוש (2008-2005). הוא בקיא בגיאופוליטיקה של המזרח התיכון עוד מימיו כדיפלומט צעיר שהוצב במצרים ובישראל בשלהי שנות השמונים. בתפקידיו הבכירים במחלקת המדינה ייצג ברנס את הממשל במשאים ומתנים רבים עם שותפים ויריבים אזוריים, כולל ניהול המשא ומתן על הסכם הסיוע הצבאי של ארה"ב וישראל ב-2007. גם לאחר שעזב את השירות הציבורי, ברנס נשאר מעורב במאורעות האזור באמצעות ארגון "הדור שלנו מדבר" (Our Generation Speaks), שבראשו הוא עומד, אשר מחבר בין צעירים ישראלים ופלסטינים בני דור ה-Y לצורך הקמת מיזמים עסקיים משותפים. לפני כשנה הצטרף לצוות היועצים של סגן הנשיא לשעבר והמועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן.
בסוף מאי אירח פורום הדיפלומטיה של "הזירה" את השגריר ברנס לדיון מקוון על התנהלות ממשל טראמפ במהלך משבר הקורונה, הבחירות הקרובות לנשיאות, תוכניות הסיפוח של ישראל וסוגיות בוערות אחרות [הערת העורך: הראיון נערך לפני הריגתו של ג'ורג 'פלויד במינסוטה והמחאות שהאירוע הצית בשבועות האחרונים ברחבי ארה"ב].
כישלון מזעזע
כיצד היית מתאר את המצב בארה"ב בכל הנוגע לטיפול במגפת הקורונה?
לפני שאענה, חשוב לי לספר שישראל זוכה כאן לשבחים רבים על הדרך שבה טיפלתם במשבר הקורונה. אצלנו, לעומת זאת, המצב שונה לחלוטין. אוכלוסיית ארה"ב מהווה קצת יותר מ-5% מאוכלוסיית העולם, אך נכון לאמצע יוני נרשמו אצלה יותר מרבע ממקרי התחלואה בעולם, והיא מובילה את העולם במספר מקרי המוות מהנגיף בפער ניכר.
ההשלכות הכלכליות של המגיפה על ארה"ב מזעזעות. ב-1 במארס שיער האבטלה עמד על 3.5% בלבד, והכלכלה היתה, כנראה, החזקה ביותר מזה דורות. מאז ועד אמצע מאי, יותר מ-40 מיליון אמריקאים איבדו את מקום עבודתם והאבטלה כעת עומדת על קרוב ל-15%. לשם השוואה, במיתון הגדול של 2009-2008 רק 8.7 מיליון אנשים היו מובטלים.
בחודש אפריל הזהיר יו"ר הפדרל ריזרב, ג'רום פאוול, כי שיעור האבטלה בארה"ב עלול להגיע עד סוף יוני או תחילת יולי ל-20%, ואולי אפילו 25%. זה נתון הרסני ביותר לאור העובדה שרוב האמריקנים אינם זוכים לפנסיה, אלא מסתמכים על ההשקעות שלהם ועל חשבונות 401k.
יתרה מזאת, קרן המטבע הבינלאומית צופה השנה ירידה של 5%-6% בתמ"ג האמריקאי, וירידה של 7% בזה של האיחוד האירופי - שותף הסחר הגדול ביותר של ארה"ב. זוהי רק דוגמה אחת לשלל הגורמים המצטברים שעלולים להחריף את המשבר הכלכלי.
לאמריקאי הממוצע נדרש עשור שלם כדי להתאושש כלכלית מהמשבר הפיננסי של 2009-2008, ורבים בדיוק התאוששו כאשר הנגיף היכה במדינה. השילוב בין המגיפה למיתון כלכלי גרם למשבר החמור ביותר שאליו נקלעה ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה.
הנשיא טראמפ עונה לשאלות עיתונאים בתדרוך על בדיקות קורונה, במאי | Official White House Photo by Shealah Craighead
במי תולים האמריקאים את האחריות למספר מקרי המוות העצום ולשפל הכלכלי במדינה?
האופן שבו הממשל הפדרלי מתמודד עם המשבר מטיל ספק כבד באשר לכשירותו ויעילותו. מאז התפרצות המגפה, הממשל סיפק עצות והנחיות לא עקביות והתמקד בהטלת האשמה לכישלונות על 50 מושלי המדינות. אולם בעוד ה-CDC (המרכז לבקרת מחלות ומניעתן) המליץ לאזרחים שלא לחבוש מסכות והנשיא טראמפ הציע שהזרקות של חומר חיטוי עשויות לעזור בטיפול בנגיף, מרבית המושלים הורו לתושביהם להישאר בבית, האיצו את מאמצי המוכנות של בתי החולים הממשלתיים, הסתמכו על מחקרים רפואיים ושעו לעצות שקיבלו ממומחי בריאות.
כך, לדוגמה, גאווין ניוסום (Newsom) מקליפורניה היה המושל הראשון שהכניס את מדינתו לסגר. ניוסום ספג ביקורת קשה בזמנו בטענה שהוא מגזים במידת האיום הנשקפת לקליפורניה מהנגיף, אך כיום היא במצב טוב יותר מכל מדינה אחרת בארה"ב, אף שהיא הגדולה ביותר עם אוכלוסייה של 35 מיליון איש. [1]
ארה"ב עדיין בעיצומו של המשבר, אך כאשר הוא יחלוף, נצטרך להבין מה השתבש. דמוקרטים ורפובליקאים רבים יאמרו אז שהממשל הפדרלי נכשל – כישלון שעלה ליותר מ-110,000 אמריקאים בחייהם. הרעיון שהממשל נכשל באופן כה חמור הוא מזעזע עבור האומה, ותגובת האזרחים למשבר הקורונה ככל הנראה תהיה הנושא החשוב ביותר בבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 2020.
מעמד בינלאומי פגיע
כיצד השפיע לדעתך האופן שבו ממשל טראמפ ניהל את משבר הקורונה על מעמדה ותדמיתה הבינלאומיים של ארה"ב?
הממשל בארה"ב נכשל לא רק בתגובתו למגפה בשטח המדינה, אלא גם בתגובתו הבינלאומית. ארה"ב לא הובילה מאמצים בינלאומיים לבלימת הנגיף, כמו פיתוח חיסון או שיתוף מידע ונתונים. תחת זאת, הנשיא טראמפ הודיע ב-29 במאי כי ארה"ב תפרוש מארגון הבריאות העולמי (WHO), מכיוון שלדבריו הארגון לא הפגין עצמאות מספקת מסין. הצעד הזה שקול להכרזה על הסגת מכבי האש מבניין בעודו עולה בלהבות.
מכיוון שארה”ב היא התורמת הגדולה ביותר של ארגון הבריאות העולמי, סין תיכנס כעת כמעט בוודאות לנעליה. מהלך שכזה ישפר את המוניטין של בייג'ין בקרב המדינות התומכות ב-WHO. עוד באסיפת הבריאות העולמית שנערכה ב-19 במאי, התחייב הנשיא שי ג'ינפינג להזרים [סיוע בגובה] שני מיליארד דולר לשאר העולם.
"הכסף וסיוע החוץ שהיא מרעיפה על העולם עתידים להשפיע לטובה על המוניטין של סין. לעומתה, ארה"ב לא סיפקה את המנהיגות שמצופה ממנה"
חשוב בעיניי להדגיש כי למרות כל הרטוריקה והתעמולה שלה, ממשלת סין נושאת באחריות רבה למשבר הקורונה. אילו בייג'ין הייתה פועלת בשקיפות בסוף דצמבר או אפילו בשלושת השבועות הראשונים של ינואר, העולם יכול היה להגיב ולהיערך מוקדם יותר לקראת ההתפרצות. מסיבה זו יש לבוא איתה חשבון. יותר ממאה מדינות דרשו לחקור מדוע ארגון הבריאות העולמי לא הזהיר את העולם מפני הסכנה הנשקפת מנגיף הקורונה מוקדם יותר, אך סין ממשיכה לבלום חקירה כזו ומסרבת לשתף את הנתונים שלה.
למרות התנהגות זו, הכסף וסיוע החוץ שהיא מרעיפה על העולם עתידים להשפיע לחיוב על המוניטין הבינלאומיים של סין. לעומתה, ארה"ב לא סיפקה את התמיכה והמנהיגות שמצופות ממנה במשבר גלובלי חסר תקדים שכזה. במקום זאת, טראמפ ומזכיר המדינה שלו, מייק פומפאו, קידמו תיאוריית קונספירציה מופרכת המאשימה את הצבא הסיני בייצור וירוס הקורונה.
בשורה התחתונה, צעדיו של ממשל טראמפ במהלך המשבר הגלובלי הזה ללא ספק מותירים את ארה"ב בעמדה בינלאומית פגיעה וחשופה.
הסינים הפיצו תיאוריית קונספירציה משלהם, לפיה צבא ארה"ב החדיר את הווירוס במהלך המשחקים הצבאיים של 2019 בבייג'ינג. הטלת הרפש הזו הדדית.
זה נכון, והטרגדיה כאן היא שהמתיחות בין ארה"ב לסין פגעה ללא ספק במאמצים העולמיים להילחם במגפה. לדוגמה, היה סביר לצפות כי עד אמצע מארס, מנהיגי ה-G20 היו מתכנסים כדי לגבש דרכים לשיתוף פעולה להתמודדות עם המגפה והמשבר הכלכלי העולמי. אולם עד עכשיו זה לא קרה, בעיקר בגלל התחרות החריפה בין ארה"ב לסין.
איך אתה צופה שהמשבר הזה – והמתחים הבינלאומיים שהוא יצר או החמיר – ישפיע על עתיד שיתוף הפעולה הרב-צדדי במערכת הבינלאומית?
ב-17 השנים האחרונות חווינו ארבע מגפות עולמיות: סארס ב-2003, H1N1 ב-2009, אבולה ב-014) וכעת הקורונה. יש להניח כי בעשורים הבאים נעמוד בפני התפרצות גלובלית של מגפות נוספות, ואנחנו צריכים להיות מוכנים בצורה טובה יותר – הן ברמה הגלובלית והן ברמה האזורית.
למרבה הצער, במשבר הזה ראינו בעיקר התמודדות ברמה הלאומית. היה הגיוני, לדוגמה, לראות שיתוף פעולה משמעותי בהרבה בין ארה״ב למקסיקו במארס ואפריל. בניגוד לכך, בתוך ארה״ב היה מעניין לראות מושלים של מדינות בצפון-מזרח המדינה יוצרים מעין ברית בלתי כתובה בין מדינותיהן. ניו יורק, ניו ג׳רזי ושש מדינות ניו אינגלנד (מיין, ורמונט, ניו המפשייר, מסצ׳וסטס, קונטיקט ורוד איילנד) עבדו יחד ליישום רף מוסכם לפתיחה מחדש של כלכלתן. ברית דומה ראינו גם בחוף המערבי, שם קליפורניה, וושינגטון ואורגון אימצו את אותה מדיניות מוסכמת. באירופה, מדינות צפון אירופה (למעט שבדיה) התגברו על החשדנות והדאגה הטבעית והחלו לפעול יחד.
יש היגיון רב בניסיון לטוות שיתוף פעולה אזורי, המשרת בראש ובראשונה את האינטרס הלאומי של מדינות האזור, להתמודדות עם אתגר עצום כמו התפשטות מגפה
שיתופי הפעולה האזוריים הללו מעלים את השאלה, מדוע המודל הזה לא יכול לעבוד בין ישראל לשכנותיה ולמדינות המפרץ? יש היגיון רב בניסיון לטוות שיתוף פעולה אזורי להתמודדות עם אתגר עצום כמו התפשטות מגפה וההכנות לקראת הגעתה לאזור. ברור כי שיתוף פעולה כזה משרת בראש ובראשונה את האינטרס הלאומי של מדינות האזור.
האם אירוני בעיניך שמגפה גלובלית מניעה דווקא תהליך של דה-גלובליזציה?
קשה בעיניי לטעון שקיימת תנועה כוללת של דה-גלובליזציה. אין ספק כי חיינו השתנו: רוב האנשים חוששים לטוס; רבים עובדים מרחוק; אך אני מאמין שאלו שינויים זמניים.
נכון, אחרי המגפה לא נשוב לחיות כמו פעם. אבל מטוסים ישובו לטוס, המסחר הימי יחודש, וחלק ניכר מהייצור התעשייתי ימשיך להתבסס על מקומות כגון סין, וייטנאם, ובנגלדש, כמו גם על מדינות באפריקה כמו אתיופיה וקניה. גם בצפון אמריקה נראה תהליכים דומים של חזרה לשגרה. הקשרים הסימביוטיים בין קנדה, ארה״ב ומקסיקו לא קרסו בחודשי המגפה, ואני לא צופה תהליך מואץ של דה-גלובליזציה בעקבותיה.
עם זאת, יהיו ככל הנראה שינויים משמעותיים בשרשרת האספקה של מוצרים מסוימים משיקולי ביטחון ובריאות הציבור. צריך לזכור שעוד לפני שהמגפה התפרצה היו אי-הסכמות בנושא הגנה על קניין רוחני מול סין, שהביאו חברות להעביר מפעלים מסין לווייטנאם ובנגלדש – מדינות שכוח העבודה הזול אצלן מאתגר את היתרון היחסי של סין בתחום. כיום, חברות אמריקאיות רבות, במיוחד בתעשיות שקשורות לתחום הבריאות, מתחילות לשקול אם המשך התלות שלהן בייצור בסין הוא צעד ראוי וחכם. בעתיד, יש להניח שוושינגטון תפעל להשבת הייצור של מוצרים חיוניים לחופי אמריקה.
לבסוף, מצב כלכלת ארה"ב מקבלת מעט מדי תשומת לב. אם שיעור האבטלה אכן יטפס ל-25%, אף מועמד לנשיאות לא ירצה להיות מזוהה עם סחר חופשי בבחירות בנובמבר. יש אמנם תמיכה ציבורית בהסכם הסחר החופשי המשולש בין ארה״ב, קנדה ומקסיקו (NAFTA), שהוא חלק מהמדיניות הכלכלית של ארה"ב מאז 1994. עם זאת, הסכמים כמו זה שהוצע על ידי הנשיא אובמה בין ארה"ב לאיחוד האירופי אינם פופולריים כיום ברחוב האמריקאי. המגמה הזו תחליש את מגמת החזרה לכלכלה גלובאלית.
התחרות מתלהטת והעולם נכווה
בוא נחזור ליריבות בין וושינגטון לבייג׳ין: נראה שאפילו יריביו הפוליטיים של הנשיא טראמפ תומכים לפחות בחלק מהמהלכים שיזם נגד סין.
קיימת אצלנו הסכמה חוצת-מפלגות כי ארה"ב צריכה למקד את מאמציה ומשאביה במאבק הגיאופוליטי מול סין, ובכלל זה בחזית ההתעצמות הצבאית, בכלכלה ובמישור האידיאולוגי. סין, מצדה, מראה שהיא אינה חוששת מתחרות כזו. מאבק הענקים הזה החריף על רקע התפרצות מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי שהיא חוללה. אי-יכולתם של טראמפ ושי לעבוד יחד פגעה במאמץ הגלובלי להתמודד עם שני ההיבטים של המשבר – הבריאותי והכלכלי.
התחרות בין שתי המדינות מתנהלת במספר מישורים. ראשית, מתקיים מאבק על ההגמוניה הצבאית בדרום-מזרח אסיה. הוא מתרחש בכל מרחב האוקיינוס ההודי, הים הערבי, תת-היבשת ההודית, מפרץ בנגל ומערב האוקיינוס השקט. התחרות מתנהלת אמנם ב"אזור אפור" ולא מתדרדרת לשימוש בכוח מזוין, אך זה מאבק צבאי לכל דבר. בשמונה השנים האחרונות, צבא סין התנהל בצורה משולחת רסן באיי סנקאקו/דאיאיו בים מזרח סין ובמספר איים נוספים בים דרום סין. כמו כן, הכוחות הסיניים נערכו באוקיינוס ההודי במטרה להקיף את הודו ביבשה, בים ובאוויר.
ההתפשטות הזו יצרה תגובת נגד מטעם ה״רביעייה״ (Quad) – ארה"ב, יפן, הודו ואוסטרליה – שגיבשו שותפות בתחום הימי והאווירי. ארבע המדינות הללו אינן נגררות לעימות של ממש מול סין, אבל מנסות לרסן את שאיפותיה. המאמצים הללו תובעים תמרונים לצורך שמירה על חופש השיט בים סין הדרומי – אזור שסין תובעת בעלות לגביו, באופן שנחשב בלתי חוקי לפי הדין הבינלאומי.
כדי לממש זאת, ארה"ב נדרשת לפתח נוכחות צבאית משמעותית בדרום-מזרח אסיה, מהלך שהחל תחת ממשל אובמה ונמשך במהלך כהונתו של טראמפ. השגת הנוכחות מחייבת את ארה"ב להעביר משאבים צבאיים רבים – ימיים ואוויריים – מהחזית האטלנטית לחזית האוקיינוס השקט, ולהפר את האיזון בין סדרי הכוחות בשתי החזיתות, שנשמר ב-75 השנים האחרונות. תם העידן שבו ארה"ב הקפידה לשמור על חצי מכוחה הצבאי באוקיינוס האטלנטי.
ספינות הצי האמריקאי בתרגיל בים סין הדרומי, באוקטובר 2019 | Photo: U.S. Indo-Pacific Command/Flickr (CC BY-NC-ND 2.0)
לצד התחרות הצבאית מתקיימת בין המעצמות תחרות כלכלית חריפה. היא כוללת, לדוגמה, מאמצים של ארה"ב, אירופה ויפן לשכנע את סין למלא אחר התחייבויותיה במסגרת תקנות ארגון הסחר העולמי (WTO) בנושא קניין רוחני ופרקטיקות סחר אחרות. חשוב עוד לציין שלא מעט דמוקרטים תומכים במאמציו של טראמפ לרסן את סין בחזית הזו.
לבסוף, יש לתחרות בין סין לארה"ב היבט אידיאולוגי. הנשיא שי הוא המנהיג הסיני הראשון מאז מאו דזה-טונג שמצליח להציג את המשטר הטוטליטרי של מדינתו באור חיובי. הנשיאים לשעבר אובמה ובוש היו מגיבים על ידי הוכחת עליונותה של הדמוקרטיה כשיטה פוליטית וכדרך חיים, אך טראמפ לא נהג כך. בניגוד אליו, סגן הנשיא לשעבר והמועמד לנשיאות ג'ו ביידן, כמו גם מנהיגים דמוקרטים ורפובליקאים אחרים, היו דווקא מפיצים לעולם מסר שכזה.
בסופו של דבר, וושינגטון מבינה שעימות צבאי מלא עם סין יכול להוות איום קיומי ואירוע קטסטרופלי, ולכן בכוונתה לשמור את העימות עמה על בעצימות הנמוכה ממלחמה. אבל התחרות קיימת ותמשיך להתקיים.
בשנים האחרונות נקטה ממשלת ישראל בצעדים לחימום היחסים עם בייג׳ין. האם עלינו לצפות שההתדרדרות ביחסי סין-ארה"ב תשפיע על יחסי ישראל עם שתיהן?
בהחלט, ובצורה משמעותית. יחסי ארה"ב-סין והתחרות ביניהן הם הציר שסביבה נעה כל המערכת הבינלאומית היום, ללא קשר לבחירות בנובמבר. אף ממשל אמריקאי אינו רוצה לראות את ישראל מתקרבת לסין יתר על המידה, מכיוון שיש בהתקרבות כזו פוטנציאל לגרימת נזק עבורו.
האתגר שעומד בפני ארה"ב הוא להשיג לאזן ביחסינו עם סין בין תחרות לשיתוף פעולה. בקצוות המערכת הפוליטית שלנו יש מי שמצייר את סין כיריבה בסדר גודל של בריה״מ בתקופת המלחמה הקרה. אבל [בשאר המערכת הפוליטית] יש הכרה – לרבות בקרב בכירים בממשל טראמפ, כמו שר האוצר סטיב מנוצ׳ין וראש המועצה הלאומית לכלכלה, לארי קודלו — שאנחנו זקוקים לסין. ארה"ב וסין הן שתיים מהכלכלות הגדולות בעולם וצריכות לחתור יחד לייצוב הכלכלה הגלובלית. הן גם שתי המזהמות הגדולות בעולם וצריכות לעבור יחד בעניין שינויי האקלים. ובסופו של יום, הן גם צריכות להילחם זו לצד זו במגפת הקורונה.
"אני מאמין שישראל תמצא את עצמה בסופו של דבר באמצע היריבות בין ארה"ב לסין"
אני מאמין שרוב חברי הסנאט, רפובליקאים ודמוקרטים, מסכימים שעל ארה"ב לחתור לקיום מערכת יחסים יציבה ומאוזנת עם בייג׳ין. אך יש קושי רב לקיים שיתוף פעולה בתקופה שבה – וזו הצהרה אובייקטיבית, מבלי שאקח צד במאבק הפוליטי – הנשיא טראמפ החליט להפוך את סין לַדֵמוֹן של קמפיין הבחירות שלו. בכוונתו להאשים את בייג׳ין בערך בכל מה שרע בעולם. הבעיה היא שאם ארה"ב תטה יותר מדי לצד התחרות מול סין, זה יפעל נגד האינטרסים האמריקאיים בנושאי האקלים והכלכלה גלובלית.
אני חושב שבסופו של דבר ישראל תמצא את עצמה באמצע היריבות הזו. באחרונה דווח בתקשורת האמריקאית והישראלית שבביקורו האחרון בישראל בחודש מאי, הבהיר מזכיר המדינה פומפאו לממשלת ישראל כי היא חייב לשים גבול להיקף הסחר הטכנולוגי שלה עם סין, כפי שיש תקרת זכוכית להיקף הסחר הטכנולוגי האמריקאי עמה.
חשוב לציין שאנחנו רואים גם את האירופאים מתעוררים בעניין הזה. אירופה לא מדברת בקול אחד בנושא, אבל יותר ויותר גורמים ביבשת מביעים היום דאגה מהסחר הטכנולוגי עם סין, ובמיוחד מחברת Huawei [שמואשמת בקיום קשרים קרובים עם הממשל בבייג׳ין – "הזירה"]. השיח על Huawei באירופה משתנה; חלק מהמדינות כבר העניקו לחברה רשיון להפעלת רשתות דור חמישי בשטחן, אבל לא כולן. ויש החלטות שהתקבלו אך ייתכן שיישקלו מחדש. אני סבור שישראל תשמע ממנהיגים באירופה ובארה"ב, אשר יקראו לה להצטרף אליהן בהצבת כמה מהמגבלות האלה לסין.
הכרעה בין בדלן לגלובליסט
למה אפשר לצפות בחמשת החודשים האחרונים של מערכת הבחירות לנשיאות?
לפני שאתייחס לבחירות, חשוב שאציין שאני יועץ לג'ו ביידן ומשתתף בקמפיין שלו לנשיאות כבר יותר משנה. אני מכיר את ג'ו כבר 25 שנה ומאמין שהוא אדם טוב מאוד.
בבחירות הקרובות נקודות המחלוקת העיקריות יהיו על שירותי הבריאות, הכלכלה ותגובת הממשלה למגפה [הערת העורך: כיוון שהראיון נערך לפני מותו של פלויד ג'ורג', אין התייחסות לעימות על רקע גזעי, שצפוי כעת לשחק תפקיד משמעותי בבחירות]. אף שעדיין מוקדם לחזות כיצד הציבור האמריקני יגיב למשבר הנוכחי, ישנן שתי סוגיות נפרדות אך קשורות זו לזו בנושא.
הראשונה היא שהמחקר על נגיף הקורונה עוד בחיתוליו – אנחנו חוקרים אותו במשך חצי שנה בלבד ולא ידוע לנו הרבה עליו. יש כל כך הרבה שאלות פתוחות, שקשה לחזות כיצד האמריקאים יתרגמו את החוויה שעברו בזמן המגפה להצבעה בקלפי. עם זאת, הנקודה השנייה היא שכל סקרי דעת הקהל מצביעים כי לדעת האזרחים, הממשל הפדרלי לא הגיב בצורה ראויה ואפקטיבית. אני חושב שזה יפגע בסיכוייו של הנשיא להיבחר בשנית.
עם זאת, לדידי, כל עוד נימנע מגל שני, ב-3 בנובמבר הכלכלה תהיה נושא משמעותי יותר מהמגפה. זוהי סיטואציה קשה ביותר עבור הנשיא טראמפ. אף נשיא מעולם לא התמודד בהצלחה על כהונה שנייה כאשר 25% מכוח העבודה מובטל.
לצד זאת, בבחירות יהיה גם מרכיב של מדיניות חוץ/ביטחון לאומי, המייצג התנגשות בין שתי אסכולות שונות לחלוטין לגבי האופן שבו נכון שארה"ב תשפיע על העולם. הנשיא טראמפ משוכנע שהבריתות והשותפויות של ארה"ב מחלישות אותה, כובלות את ידיה וגוררות אותה מטה. הוא באמת מאמין שהיא חזקה מספיק כדי להתמודד עם הכל בכוחות עצמה. אמונה זו מתבטאת בהחלטתו מ-2017 לנטוש את הסכם האקלים שנחתם בפריז, לסגת מהסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) ב-2018, וכעת לסגת מארגון הבריאות העולמי. הוא קיבל את ההחלטות הללו למרות חוסר הפופולריות שלהן בארה"ב.
הנשיא טראמפ מגיע לפסגת נאט"ו בבריסל, ביולי 2018 | Photo: NATO North Atlantic Treaty Organization/Flickr (CC BY-NC-ND 2.0)
ג'ו ביידן, לעומת זאת, הוא גלובליסט שמאמין בחשיבות הבריתות של ארה"ב עם אירופה ועם מדינות האוקיינוס השקט. בעוד טראמפ מכריז על האיחוד האירופי כמתחרה ויריב של ארה"ב ונחשב מזה שלוש שנים למבקר העיקרי של ברית נאט"ו, ביידן מחויב לשני המוסדות הללו.
בקרב בין התפישות הקוטביות הללו בנושא ניהול מדיניות החוץ האמריקאית, חזונו של ביידן עומד לנצח. סקרי דעת קהל עדכניים בארה"ב מראים שהתמיכה בנאט"ו היא הגבוהה ביותר מזה 70 שנה. רוב האמריקאים תומכים בהסכמי סחר חופשי, אם כי בהפרש קטן. ובניגוד למדיניות הנשיא טראמפ נגד הגירה, רוב האמריקאים תומכים בהגירה ובפליטים ורואים באיסור הנשיא על הגירה ממדינות מוסלמיות צעד "לא אמריקאי".
"סיפוח יפגע אנושות בישראל"
ישראל תופסת בדרך כלל חלק משמעותי ביחס לגודלה בבחירות לארה"ב. איזה תפקיד אתה חושב שיש לה כעת, ושיהיה לה עד נובמבר?
שתי המפלגות בארה״ב הן תומכות נלהבות של ישראל, וכך גם שני המועמדים לנשיאות. ארה"ב תומכת באופן קבוע בישראל ומחויבת לסייע לה במאבק להבטחת הביטחון הלאומי שלה.
עם זאת, אני חושב שסיפוח ישראלי של חלקים בגדה המערבית, עליו הצהירה ממשלת ישראל, יכול להזיק מאוד ליחסי ארה"ב-ישראל. בקרב בעלי תפקידים רבים שכיהנו בממשלים האחרונים – רפובליקאים ודמוקרטים כאחד – קיימת הסכמה כי סיפוח, אם ממשלת ישראל תבחר להוציאו לפועל, לא יהווה רק צעד בלתי חכם, אלא טעות עצומה. סיפוח יפגע אנושות בישראל בזירה הבינלאומית וגם בקרב תומכיה הגדולים ביותר. הוא יחתור באופן מהותי תחת פתרון עתידי של שתי מדינות, שהוא העמדה הרשמית של ארה"ב כלפי הסכסוך הערבי-ישראלי מאז 1967.
אם ממשלת ישראל תנקוט בצעד של סיפוח מסוג כלשהו – תוך ניצול העובדה שחברה הקרוב, הנשיא טראמפ, עדיין יושב בחדר הסגלגל – אני סבור שההנהגה הפוליטית בארה"ב, מלבד בתוך הממשל, תוקיע אותו באופן כמעט מוחלט. אני גם לא יכול להעלות על דעתי אף עיתון משמעותי, כולל הוול סטריט ג'ורנל, שיתמוך בצעד כזה. ברור לי שיהיו כאלה שיטענו שאני מדבר כתומך של הדמוקרטים; אני לא. שירתתי הן בממשלים רפובליקאים והן בממשלים דמוקרטיים, ואני עושה כמיטב יכולתי לנתח את שני צדי הסוגייה ולהיות גלוי.
היוצאת מן הכלל באסטרטגיה של ארה"ב במזרח התיכון
ממשל טראמפ נקט בקו תקיף נגד איראן. האם אתה צופה שינוי משמעותי במדיניות האמריקאית אם הוא לא ייבחר מחדש בנובמבר? מהן לדעתך יעדי ארה"ב בנוגע לפעילות איראן באזור?
בשנותיי כתת מזכיר המדינה הייתי אחראי על המשא ומתן בנושא איראן. כמו כן, כיהנתי כיושב הראש הדיאלוג האסטרטגי ארה"ב-ישראל וניהלתי את המשא ומתן על הסכם הסיוע הצבאי שלנו בשנים 2007-2006. עסקתי, אם כן, בסוגיה האיראנית זמן רב, ואני לא רואה שום פער בין הדמוקרטים לרפובליקאים בנוגע לתוקפנות האזורית של איראן. נציגי שתי המפלגות מבינים את הצורך להגביל ולהכיל את איראן ולמנוע ממנה להפוך למעצמה גרעינית, וכולם מודאגים מהתערבותה בתימן, בסוריה, בעיראק, בלבנון ובעזה. מסיבות אלה, לא משנה איזו מפלגה תזכה בבחירות בנובמבר, אני חושב שההתייחסות לאיראן כבעיה אזורית לא תשתנה.
כדי להבין עד כמה המקרה האיראני באמת ייחודי, חשוב לשים אותו בהקשר רחב יותר. בשנים האחרונות, ארה"ב מבצעת הערכה מחדש של האסטרטגיה העולמית שלה.
ראשית, מרבית הרפובליקאים והדמוקרטים הבכירים מסכימים כעת שארה"ב ביצעה סטייה אסטרטגית כשנכנסה למזרח התיכון לאחר התקפות ה-11 בספטמבר, סטייה אשר פגעה עמוקות בביטחון הלאומי האמריקאי. במסגרת זו, ארה״ב התחייבה לשלוח חיילים אמריקאים לעיראק, סוריה ואפגניסטאן, אך כעת התמיכה הציבורית בהשארת כוחות בכל אחת מאותן מדינות מצויה בשפל. הנשיא טראמפ צמצם את סדר הכוחות האמריקאים בסוריה, אשר כעת מונה כמה מאות חיילים (צעד מוטעה, לדעתי). ואני מאמין שהמהלך להוצאת הכוחות מהמזרח התיכון יימשך, למעט מישראל.
שנית, אנו חוזים בהסטה משמעותית של תשומת הלב האמריקאית לאזור האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט. מרחב עצום זה מכסה את החוף המזרחי של אפריקה וחצי-האי ערב וחוצה את כל הדרך אל מערב ודרום האוקיינוס השקט. במרחב זה נסחרים כ-50% מהנפט והגז בעולם ועוברת בו כ-60% מתעבורת המכולות העולמית לשני הכיוונים. זהו גם האזור שבו פעילות ארבע מחמש הכלכלות הגדולות בעולם, וכנראה שארבע המעצמות הצבאיות החזקות בעולם, לפחות בעתיד הנראה לעין: ארה"ב, סין, יפן והודו.
אף על פי כן, אני מאמין כי כל ממשל שיתחיל את כהונתו בינואר 2021 ישאיר את איראן בראש סדר העדיפויות שלו.
איש בארה"ב אינו רוצה לאפשר לאיראן להפוך למעצמה גרעינית. המשמעות, כפועל יוצא, היא הבטחת קשר אסטרטגי הדוק עם ישראל, וכן עם ירדן, מצרים וחלק ממדינות המפרץ
האם אתה תומך במדיניות הנשיא טראמפ כלפי טהראן?
אני מסכים עם רוב מה שהוא עשה מבחינה אזורית. זהו אחד הנושאים החשובים ביותר עבור מזכיר המדינה פומפאו, העוסק באיראן כמעט יותר מאשר בכל נושא אחר.
עם זאת, רבים חושבים שממשל טראמפ היה צריך להיות תקיף אף יותר כלפי טהראן. האיראנים התגרו בארה״ב באמצעות סדרה של תקיפות ב-18 החודשים האחרונים, ובמשך תקופה ארוכה הממשל לא הגיב – למשל, כאשר הם תקפו [את מתקני הנפט של אראמקו] בסעודיה בספטמבר אשתקד. היתה ביקורת רבה כלפי הנשיא מצד השמאל, שחשבו שהוא היה צריך להיות קשוח יותר ולסמן לאיראנים קו אדום ברור.
ההבדל יהיה בהסכם הגרעין עם איראן. אני לא חושב שמישהו מאמין כיום שאפשר להחזיר את השעון לאחור ליולי 2015 ופשוט להתניע מחדש את ה-JCPOA. אך האם ניתן למצוא דרך חדשה להבטיח שהאיראנים לא יפתחו נשק גרעיני? האם עדיף לעשות זאת באמצעות איום, או דרך הסכם חדש? לדעתיי, קל יותר להשיג זאת במסגרת הסכם מאשר מחוצה לו. אפילו הנשיא טראמפ דיבר על אפשרות לחידוש המשא ומתן במהלך 18 החודשים האחרונים.
כך או כך, איש בארה"ב אינו רוצה לאפשר לאיראן להפוך למעצמה גרעינית. המשמעות, כפועל יוצא, היא הבטחת קשר אסטרטגי הדוק עם צה"ל ועם סוכנויות ממשלתיות אחרות בישראל, כמו גם עם ירדן, מצרים וחלק ממדינות המפרץ כדי לבלום את השאיפות האיראניות במזרח התיכון. אני לא חושב שזה הולך להשתנות.
הערות
[1] נכון לסוף חודש מאי נרשמו בקליפורניה יותר מ-100,000 מקרים מאומתים ומניין המתים מהנגיף עמד בה על פחות מ-4,000. לשם השוואה, בניו יורק נרשמו באותה עת 300,000 מקרים, אך מניין המתים עמד על 29,000 – פי שבעה יותר מבקליפורניה. ראו: https://www.latimes.com/california/story/2020-05-27/california-100-000-coronavirus-cases-as-state-continues-reopening
ספיר מלמד, ג'ייק פטיט ותומר רענן סייעו בהכנת הראיון