נשיקה, סטירה: האמת מאחורי ה“נזיפה הדיפלומטית“
המאמרים המומלצים
Please reload

נשיקה, סטירה: האמת מאחורי "הנזיפה הדיפלומטית"

התקשורת הישראלית נוטה להציג זימון של שגריר ל"נזיפה" כסימן למשבר בין המדינות. אולם שיחות אלה הן למעשה הצגה דיפלומטית מתוכננת ומדוקדקת לצריכת הציבור והתקשורת, והן ה"נוזף" והן ה"ננזף" יודעים שיצטרכו להמשיך לעבוד יחד לאחריה. לשימושכם ארבעת השלבים של ה"נזיפה הדיפלומטית" ומה מסתתר מאחוריהם

עיבוד תמונה: גל שפינר

 

ב-5 בינואר זומן שגריר ארצות הברית בבגדד, מתיו טלר (Tueller), למשרד החוץ העיראקי ל"שיחת נזיפה". בפגישה גינה מנכ"ל משרד החוץ העיראקי את התקיפות האמריקאיות על מיליציות פרו-איראניות בשטח עיראק בסוף דצמבר 2019, ומאוחר יותר את חיסולו של אבו מהדי אל-מהנדס, סגן מפקד מיליציית הגיוס העממי (PMU) בעיראק, "יחד עם עוד כמה חללים עיראקים וחברים".[1] חדי העין שעיינו בההודעה שפרסם משרד החוץ של עיראק בעקבות ה"נזיפה" הבחינו שהיא אינה מזכירה ולו במילה אחת את קאסם סולימאני, מפקד "כוח אל-קודס" של משמרות המהפכה האיראניים. השמטת שמו של היעד המרכזי והמפורסם של התקיפה האמריקאית ליד שדה התעופה של בגדד מספקת לנו רמז אפשרי לאופן שבו ממשלת עיראק ראתה את האירוע ומה היא ביקשה לשדר לוושינגטון בעקבות זימון שגרירהּ.

 

אירועי "נזיפה" שכאלה זוכים לעתים קרובות לכותרות רועשות בתקשורת, הרואה בהם סימן להתדרדרות היחסים בין מדינות. בישראל, עצם הביטוי "נזיפה" מעצים את הרושם שבו השגריר ניצב כילד בפני מורה, המעמיד אותו על מקומו בפני כל הכיתה בעקבות התנהגות בלתי ראויה. האמת, כמובן, רחוקה מכך. כדי לפענח את הניואנסים הנסתרים לעין באירועים כאלה והמסרים – הגלויים והחשאיים – העוברים בהם, אנסה לספק כאן הצצה, שלב אחר שלב, אל מאחורי הקלעים של פרקטיקה דיפלומטית עתיקת ימים זו.

 

נזיפה בין חברים

 

צלילה לקרביה של "נזיפה דיפלומטית" מצריכה תחילה הפנמה של הרקע למינוי שגרירים ולטקסיות הכרוכה בהם. שגריר נחשב כנציג הרשמי הבכיר של ממשלתו במדינת השירות אליה הוא נשלח וכצינור מוסמך ואמין להעברת מסרים בין שתי המדינות. עם היבחרו לתפקיד, הוא מקבל כתב מינוי מהריבון של המדינה המשגרת (נשיא או מלך), אותו הוא מגיש בטקס הגשת כתב האמנה לריבון המדינה המארחת. לטקס כללים ייחודיים, הכוללים במקרים רבים גם קוד לבוש מוגדר, מספר קידות ולעתים גם כמה חילופי מלים. חשיבותו הסמלית של הטקס נעוצה בכך שזוהי למעשה הכרה הדדית בריבונותן ובעצמאותן של שתי המדינות.[2] מרגע הגשת כתב האמנה, רשאי השגריר להשתתף באירועים רשמיים של המדינה המארחת, להניף דגל על מכוניתו, להיפגש עם נציגי הממשל המקומי ולטפל בשלל המשימות המוטלות עליו.

שניים משגרירי ישראלים במצרים, ילידי קהיר, זומנו מספר פעמים לשיחות לא קלות במשרד החוץ המקומי – שם ישבו לעתים תכופות מול חברי ילדות ובני כיתתם לשעבר

ערוץ הקשר ההתחלתי של השגריר עם הגיעו למקום שירותו, עוד קודם להגשת כתב האמנה, הינו משרד החוץ המקומי. במהלך התפקיד מקיים השגריר קשר קבוע עם שר החוץ, סגניו, מנכ"ל המשרד והפקידות הבכירה במדינת השירות. ברור מאליו שהשגריר מזמין את עמיתיו המקומיים לאירועים שונים שאותם הוא מארגן, בדרך כלל לרגל ביקורים של בכירים ומשלחות מארצו של השגריר או לצורך קידום פרויקטים משותפים.

 

והנה, יחסים שמתחילים כהיכרות פורמלית מתפתחים לא פעם למערכת בלתי פורמלית של הערכה הדדית ואף ידידות, בה גם לבני ובנות הזוג יש תרומה לא מבוטלת. במקרים מסוימים, קיימת גם היכרות מוקדמת ארוכת שנים בין השגריר לבין הגורמים במשרד החוץ עליו הוא אמון. לדוגמה, השגרירים בדימוס אפרים דובק ודוד סולטן, שניהם ילידי קהיר, הוצבו כסגני שגריר במצרים ובשלב מאוחר יותר שירתו שם כשגרירים. בתקופות מתוחות ביחסים בין שתי המדינות הם זומנו לא פעם לשיחות לא קלות במשרד החוץ המקומי – שם ישבו לא פעם מול חברי ילדות ובני כיתתם לשעבר.

 

שלב ראשון: פרוץ המשבר

 

ביחסים בין מדינות מתרחש לעתים אירוע חריג או רצף אירועים של אי הסכמה או מעבר לכך, הזוכים לחשיפה תקשורתית ומחייבים את השלטונות להוכיח קבל עם ועדה שהם מגינים על האינטרסים והעקרונות החיוניים של מדינתם, כדוגמת הנזיפה בשגריר ארצות הברית בבגדד שהזכרתי לעיל. במקרים אלה, שבהם דעת הקהל המקומית "סוערת" – ואין זה משנה אם מדובר במדינה דמוקרטית או שאינה כזו – התקשורת ופוליטיקאים למיניהם קוראים לממשלתם לנקוט עמדה תקיפה ו"לעשות משהו".

 

ברבים ממקרים אלה, התגובה החביבה על המדינה המארחת היא לזמן את שגרירהּ של המדינה הסוררת לפגישה במשרד החוץ – שיחה שאותה בתקשורת הישראלית, בבלוגספרה ובמרשתת אוהבים לכנות בצורה מטעה "שיחת נזיפה". המפגש משרת שתי מטרות עבור הצד המזמן: העברת מסר בדרג אמין ורשמי, וגם השפעה על דעת הקהל הפנימית, תוך הוכחה לציבור שהממשל אינו שוקט על שמריו.

 

שלב שני: הכנות והודעות

 

אינדיקציה ראשונה לחומרת האירוע הוא אופן קבלת הזימון להתייצבות השגריר, שלרוב נעשה בטלפון. עם זאת, שליחת איגרת רשמית אמורה להעיד שהמקומיים מייחסים לאירוע דרגה נוספת של חומרה, ושתי המדינות נערכות לכך בהתאם.

 

נשף המסכות התודעתי/ציבורי יוצא לדרך כאשר אנשי האגף הרלוונטי במשרד החוץ המקומי מכינים נקודות לשיחה של הגורם שאליו יזומן השגריר – בדרך כלל המנכ"ל או אחד מסגניו, ובמקרים מסוימים שר החוץ או סגנו. לעיתים, הגורם המזמן אינו בקי בפרטי הפרטים של הסוגייה, ואז ייצמד ככל האפשר לנקודות שהוכנו בעבורו ולעתים פשוט יקרא מן הנייר.

לעתים השגריר ה"ננזף" משוחח ביחידות עם מזמנו, שמעביר לו את המסר המדיני האמיתי. רק לאחר מכן יוצאים שניהם לחדר גדול יותר, שם נמסרת המחאה הרשמית

אם בשלב זה מסתיימת הפגישה, אז המסר מצד המארחים הוא אחד מן השניים הבאים: "אנחנו כועסים מאוד ותרשמו זאת לפניכם (ועכשיו ממשיכים הלאה)", או "אנחנו יוצאים ידי חובה". עם זאת, בתום העברת המסר מתפתחת לרוב שיחה קצרה להבהרות, כפי שיצוין בהמשך. באופן אישי, נתקלתי גם במצבים שבהם השגריר שוחח ביחידות עם מזמנו – שם הועבר לו המסר המדיני האמיתי – ורק לאחר מכן יוצאים שניהם לחדר גדול יותר, שם הצטרפו אליהם העוזרים משני הצדדים והוקראה או נמסרה המחאה הרשמית.

 

לפני הפגישה, באקט ציבורי מתוזמן היטב, יוצאת לכתבים המקומיים הודעת דובר משרד החוץ על אודות הזימון או "שיחת הנזיפה" הצפויה, תוך הדלפה של מה ייאמר לשגריר (לעתים מודיעים על כך גם לכתבים הזרים, בהתאם לשיקול הדעת וההנחייה של הדרגים המקצועיים). במקרים מסוימים אף מוזמנים כתבים מדיניים למשרד החוץ על מנת לחכות לשגריר עם צאתו מן השיחה, כאשר ברשותם פרטים שנמסרו להם על אודות הדברים שנאמרו לשגריר – גם אם בפועל לא נאמרו לו פנים אל פנים.

 

ההודעה שמוציא דובר משרד החוץ המקומי לתקשורת מספקת בעצמה אומדן לעומק המשבר בין המדינות. הגורם ה"נוזף" יכול להביע "דאגה" (concern) או "דאגה עמוקה" (grave concern). באפשרותו לעלות שלב ו"למחות" (protest), "למחות בתוקף" (strongly protest), ובמקרים חמורים "לגנות" (condemn) או אף "לגנות בחריפות" (strongly condemn) את המעשה שבשמו הוא זימן את השגריר.

 

שלב שלישי: השיחה עצמה

 

המפגש בין נציג משרד החוץ המקומי לשגריר, שמתקיים בדלתיים סגורות, הוא אמצעי להעברת מסר ותו לא. שלב זה מגלם בתוכו דקויות והתפלפלויות מרתקות בריקוד הדיפלומטי, בו גם ה"נוזף" וגם ה"ננזף" יודעים שאחריו יצטרכו להמשיך לעבוד יחדיו.

 

אחת האינדיקציות ב"שיח" הדיפלומטי הזה היא סידורי הישיבה במפגש עצמו. אם הכורסאות עליהן יושבים הנוזף והננזף מסודרות בזווית של 45 מעלות – מדובר על שיחה טובה; אם הם יושבים פנים אל פנים, פחות. זאת לימדני שגריר ישראל במצרים לשעבר, משה ששון המנוח. הוא גילה שאם ברצוני רוצה לדעת כיצד הייתה השיחה של נשיא מצרים חוסני מובארק עם אורחיו, עלי לבדוק היכן הושיב אותם – לצדו או מולו. בנוסף, אם ישנם הפרשי גובה בין השניים, המסר שמועבר הוא חריף יותר ואף עלול לגרום לעלבון ולהצית או להעמיק את המשבר הדיפלומטי (האירוע שבו היה מעורב שגריר תורכיה בישראל בפגישתו בכנסת עם סגן שר החוץ הישראלי ב-2010, הינו דוגמה זכורה לכך).

 

"שיחת הנזיפה" בין סגן השר איילון לשגריר הטורקי, ב-2010 | מקור: יוטיוב

על השגריר "הננזף" להקשיב בסבלנות לדבריהם של מזמניו ולאפשר את הוצאת הקיטור, תוך התחייבות כי יעביר את המסר שלהם לממשלתו

ישנם ניואנסים קטנים נוספים בעלי סמליות במפגשים כאלה. לדוגמה, כאשר כיהנתי כשגריר ברבת עמון (2006-2009), זומנתי לא אחת לשיחות לא פשוטות עם בכירים שאותם הכרתי עוד משירותי ברבת עמון בשנים 1994-2000. באחד המפגשים הללו, במהלך שיחה עניינית שניהלנו בטרם ניגשו לעניין לשמו זומנתי, לא הוצע לי קפה כמקובל – אף שהבחנתי בזווית העין במחלק הקפה הקבוע. זו הייתה דרכם של הירדנים לאותת לי על אי שביעות רצון עמוקה מצד ארמון המלוכה. לא היה באפשרותי לדעת אם זו הייתה אי שביעות רצון אמיתית אם לאו, אך זה בכל זאת היה סימן חריג. לממומניי דיווחתי כי "איש שיחי התרכז במסר" – הודעה לאקונית שבמשרד החוץ בוודאי פענחו והבינו שיש מקום לדאגה.

 

ומה עושה השגריר "הננזף" במהלך השיחה? עליו להקשיב בסבלנות למה שיש למזמניו לומר ובעצם לאפשר את הוצאת הקיטור, תוך התחייבות כי יעביר את המסר לממשלתו. באם פרטי הסוגייה שבגינה זומן מוכרים לו ובאם הצליח לקבל מראש תדרוך, הוא יוכל להעיר הערה או שתיים ואפילו להציע הסבר.

 

לדוגמה: בחודש מאי 2000, כאשר שימשתי ממונה זמני על השגרירות (בהיעדר השגריר), זומנתי בדחיפות למשרד החוץ הירדני. לא היה לי מושג מדוע מזמנים אותי. תוך כדי השיחה התברר לי כי מפגינים לבנונים התקרבו בתום נסיגת צה"ל מדרום לבנון ל"שער פאטמה" שליד מטולה והחלו לידות אבנים וחפצים לעבר חיילים ישראלים. החיילים ירו לעבר מיידי האבנים ופצעו אזרח ירדני. הבכיר הירדני שעליו הוטלה משימת ה"נזיפה", אשר היה מוכר לי היטב, מחה באוזני על הפגיעה באזרח ארצו. בנסיבות אלה, שאלתיו מה אותו אדם עשה באותו מקום, שכן אם לא היה מסתובב שם, לא היה נפגע. שם הסתיימה השיחה.

 

שלב רביעי: פגוש את העיתונות

 

בסוף השיחה, השגריר יוצא לפגוש את העיתונאים המחכים לו מבעוד מועד. לרוב, הם מעמתים אותו עם דברים שכביכול נאמרו לו, או מבקשים את תגובת דובר השגרירות במועד מאוחר יותר. כמו ב"דילמת האסיר", מתעוררת כאן "דילמת השגריר". מחד גיסא, הוא אינו יכול לטעון שהדברים שכביכול נאמרו לו במהלך השיחה אינם נכונים או בלתי מדויקים, ובכך להטיל דופי באמינות הגורם המזמן. כמו כן, פירוט פומבי על מה ואיך נאמר במהלך השיחה נוגד את הקוד הדיפלומטי, ואף אינו פרקטי במעמד שכזה. מאידך גיסא, אם ימלא פיו מים, שתיקתו ושפת גופו עלולים להתפרש על ידי התקשורת כאישור לנכונות הדברים.

 

דרך אלגנטית בה בחרתי מספר פעמים היא לחייך לעיתונאים, לוודא שהעניבה מונחת במקומה ולהתנצל שאני ממהר לשגרירות להעביר דיווח לממונים עליי. מובן שגם התנהלות שכזו לא מבטיחה דיווח הולם מצד אמצעי התקשורת.

 

עם עזיבת השגריר את משרד החוץ המקומי מתחיל השלב האחרון בריקוד הדיפלומטי הזה. מערכי הדברור המקומיים מנסים למתוח ככל הניתן את אורך החיים של הפרסום ולמקסם את אפקט ה"נזיפה", בעוד מערך ההסברה במדינת השגריר מנסה לדחוק אותו מסדר היום במהירות האפשרית - מה שדי מסתייע בעולמנו הדיגיטלי.

 

סיכום: הצגה מתוזמרת היטב

 

במאמר שהכין במיוחד כינה המגזין Foreign Policy את השיחה/נזיפה הדיפלומטית - highly choreographed - "אירוע מתוכנן היטב".[3] לכל המשתתפים ידוע מקומם, הפרוטוקולים מוכרים וההפתעות מועטות, אך האירוע עצמו משרת כמה מטרות חשובות עבור על הצדדים. גם ה-BBC הבריטי הקדיש באחרונה כתבה לסוגיה זו והביא דוגמאות מאלפות לאוקטבות השונות של זימונים כאלה.[4]

 

זימון פומבי של שגריר משרת שתי מטרות עיקריות: ראשית, העברת מסר מרגיע לציבור בבית שהממשל אינו שוקט על שמריו ומגן כדבעי על האינטרסים הלאומיים ועל הכבוד הלאומי; ושנית, הבעת אי שביעות רצון ומורת רוח כלפי המדינה ששגרירה זומן, העלולות להשפיע על היחסים הבילטרליים בין שתי המדינות - דבר הקורה לא אחת, לעתים גם בטווח זמן די מיידי.

 

שיחה כזו אינה אירוע רגעי, וישנם שלל סימנים ואמצעים בארגז הכלים הדיפלומטי, שבאמצעותם המדינה ה"נוזפת" יכולה לאותת במעלה הדרך על עומק אי שביעות הרצון שלה. כך למשל, ניתן לעכב מתן תשובות לבקשות שונות, לא לקבוע ביקורים הדדיים, לא לאפשר קיומם של אירועי תרבות באמתלות שונות, לגרור רגליים בהליכי חתימת הסכמים ועוד כהנה וכהנה.

"שיחת הנזיפה" היא טקס בעל סמלים שניתן לתרגמם לשפה פשוטה - אם באמתחתכם אוצר המילים להבין אותה. אם לא, היכונו למשברים מיותרים

חשוב לציין שכל מה שתואר לעיל הם זימונים המקבלים פומביות. יש כמובן לא מעט הזמנות או זימונים למשרד החוץ או ללשכת ראש ממשלה הנעשים ללא שום מתן פומביות, כיאה וכראוי בדיפלומטיה הקלאסית והדיסקרטית. בזימונים מעין אלה עולים בדרך כלל נושאים המטרידים את המדינה המארחת, לרוב בתחום הבילטראלי, וברור שמתן פומביות לשיחה שכזו עלול לסבך את העניינים יותר מאשר למצוא להם פתרון. התבטאויות של פוליטיקאים הנעשות למילוי צרכים פנימיים, ללא שום מודעות להשלכותיהן מחוץ לגבולות מדינתם, הן דוגמה טובה לכך.

 

אין ללכת שבי אחר התיאורים הסנסציוניים בתקשורת של "נזיפות" מסוג אלה, שכן זימונים לשיחות פומביות הם רק חלק ממערכת מורכבת יותר ביחסים הדיפלומטיים. במקביל להם מתנהלת מערכת דיסקרטית יותר, שבה נחתכים העניינים החשובים יותר, וכך גם אמצעי התקשורת נחשפים בדרך כלל רק לחלק מן התמונה הכוללת. הם נאלצים לנווט דרכם בדרך לא סלולה והפוטנציאל למעידות מסוגים שונים גבוה.

 

למעשה, "שיחת הנזיפה" היא טקס בעל סממנים סימבוליים אשר ניתן לתרגמם לשפה פשוטה. אם באמתחתכם אוצר המילים להבין אותה, תוכלו לרקוד את הריקוד הדיפלומטי ביחסי המדינות. אם אתם לא דוברים שפה זו, היכונו למשברים ולאי הבנות מיותרים. בסופו של יום, השיחות החשובות באמת בגינן ראוי להתעמת עם מדינה אחרת, מתקיימות במקומות אחרים.  

 

    

הערות:

 

[1] חדי העין שעיינו בההודעה שפרסם משרד החוץ של עיראק בעקבות ה"נזיפה" הבחינו שהיא אינה מזכירה ולו במילה אחת את קאסם סולימאני, מפקד "כוח אל-קודס" של משמרות המהפכה האיראניים, שהיה היעד המרכזי לתקיפה ליד שדה התעופה של בגדד. ראו את ההודעה (לינק).

 

[2] לא בכדי נמנעה סוריה עד 2008 מלמנות שגריר ללבנון, שהרי בדמשק סבורים כי לבנון היא חלק מארצם.

 

[3] Anny Lowrey, “What Happens When Ambassadors Get Summoned?”, Foreign Policy, February 22, 2010 (link).

 

[4] Roland Hughes, “What Happens When an Ambassador is Summoned?”, BBC News, 10 September 2019 (link).

השגריר יעקב רוזן קניגסבוך הינו עמית מחקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) במרכז הבינתחומי הרצליה ויועץ למיפוי דמוגרפי. שירת כשגריר ישראל בירדן בשנים 2009-2006.

(צילום: עודד רענן)

 

 

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו בגוגל
Please reload

  • facebook
  • Twitter
חיפוש ב"זירה"
הירשמו ל"זירה"
ניווט בזירה

ותישארו מעודכנים בכל המאמרים, הסקירות והטורים שעולים לאתר, מפי מיטב המומחים בארץ ומחו"ל