כשהעולם בוער, ישראל זקוקה לדיפלומטיית קיימות
המאמרים המומלצים
Please reload

כשהעולם בוער, ישראל זקוקה לדיפלומטית קיימות

הדיפלומט הישראלי יכול וצריך לשמש "שגריר אקלים" וסוכן אמיתי של שינוי ובשורה בתחום הקיימות, גם בהיעדר מדיניות ממשלתית ברורה למאבק במשבר האקלים העולמי. ככל שיאמץ לעצמו את "דיפלומטיית הקיימות" בפעילותו השוטפת ויחבר את הטכנולוגיה הישראלית המתקדמת למדינות ואזורים המתמודדים עם תוצאות המשבר, תגבר תרומתו למדינת השירות וליחסי החוץ של ישראל

Illustration: Pete Linforth, Pixabay license

 

שינויי האקלים הם מהאתגרים המשמעותיים ביותר העומדים היום בפני האנושות. מדובר במציאות משברית, מוחשית וממשית, שאותה אנו חווים בתדירות גוברת דרך אירועי מזג אוויר קיצוני בכל העולם. גלי חום, שיטפונות ובצורת מתמשכת מחמירים משנה לשנה. אם נמשיך לפלוט כמויות גדולות של גזי חממה לאטמוספירה, מסלול ההתחממות יגרום לעלייה של ארבע עד שש מעלות עד לסוף המאה הנוכחית. להתחממות כזו צפויות תוצאות הרסניות של בצורות קשות בחלק מהעולם, הצפות של ערים רבות בעולם ומאות מיליוני בני אדם שייהפכו לפליטים.[1]

 

אך לצד האיומים הממשיים, טומן משבר האקלים בחובו גם סיכויים והזדמנויות לשינויים לטובה. דיפלומטיה אפקטיבית היא כלי חיוני לניצול ההזדמנויות הללו, ואלו בתורן עשויות להיות מתורגמות להון דיפלומטי משמעותי. שינויי האקלים אינם מבחינים בגבולות מדינתיים ודורשים פתרונות גלובאליים. שיתוף פעולה בין מדינות, חברות וארגוני חברה אזרחית, הוא אחד הכלים העיקריים שבאמצעותם יכולות מדינות לסייע במציאת ויישום פתרונות לבעיה חובקת עולם שכזו.

 

מדינת ישראל מתגאה, ובצדק, בהיותה מרכז ייחודי של חדשנות טכנולוגית בקשת רחבה של תחומים. הפוטנציאל שלה להוביל במציאת ויישום פתרונות של אנרגיה מתחדשת ובהתמודדות עם משברים סביבתיים נראה, על פניו, גבוה. די בהישגיה בתחום החקלאות ובתחום טיהור השפכים ואחזור המים כדי להציב את הנושא על דגלה הדיפלומטי ולרתום את שירות החוץ כדי להוון אותם לרווחים דיפלומטיים ולמנופים כלכליים בתחומי סחר חוץ.

ישראל מפסידה כיום פעמיים – הן בהשחתת הסביבה בארצנו והן בהיעדר מיקוד והצגת פלטפורמה מרשימה לסדר היום הדיפלומטי הבינלאומי

בעולם אידיאלי, כדי שישראל תהפוך לגורם גלובלי מוביל בתחום המאבק בשינויי האקלים, היתה מעורבות ממשלתית בדרגים הגבוהים ביותר, שתבוא לידי ביטוי במדיניות אנרגיה ברורה ומחויבות מופגנת ומוכחת לנושא – איתות ליתר אומות העולם שהמשבר נמצא גבוה בסדר העדיפויות הלאומיות. לצערנו, ישראל אינה מקדישה חשיבות או משאבים מספיקים כדי לקחת חלק ממשי במאבק הזה, לא כל שכן להימנות על מוביליו. וכך, בהיעדר דוגמה אישית, המשקל שלה סביב שולחן הדיונים כיום הוא זניח.

 

נחישות ישראלית להיערך למשבר האקלים, הכוללת עמידה אמיתית ביעדי אמנת פריז והיערכות רגולטורית וחינוכית עמוקה, הייתה מאפשרת גיבוש "דיפלומטיית קיימות" יעילה ומרשימה. הכוונה במונח זה למצע דיפלומטי המבוסס על פעילות בינלאומית, המשווקת ומהוונת את הישגי הטכנולוגיה הישראלית למטבעות של יתרונות כלכליים, תדמיתיים ומדיניים. יעילות המהלך ופירותיו ייתכנו רק באמצעות מאמץ משולב של קביעת מדיניות ממשלתית בהירה, לצד עבודה מאומצת והובלה אישית של הנציגים הדיפלומטיים בארצות השירות השונות. בינתיים, ישראל מפסידה פעמיים – הן בהשחתת הסביבה בארצנו והן בהיעדר מיקוד והצגת פלטפורמה מרשימה לסדר היום הדיפלומטי.

 

על אף המבוי הסתום במערכת הפוליטית, שאינו מבשר שיפור במחויבות הממשלתית הרפה בנושא, בכוחו של הדיפלומט הישראלי לשמש בכל זאת "שגריר אקלים" וסוכן אמיתי של שינוי ובשורה בתחום הקיימות. דיפלומט יחיד הפועל במסגרת צעדי "מדיניות נמוכה" – עליה ארחיב בהמשך – מסוגל לצאת לשטח, להסיר חסמים מדיניים ולגשר בין האינטרסים העסקיים של ישראל ומדינת השירות. עליו לרתום את היכולת הטכנולוגית הישראלית המצוינת ולתווכה למען הצרכים הדוחקים במדינת היעד, תוך בניית מרחב נוח לפעילות רחבה, שיתוף טכני-עסקי ושימוש מושכל בדיפלומטיה ציבורית.

 

ככל שיאמץ לעצמו את "דיפלומטיית הקיימות" כנושא מרכזי בפעילותו השוטפת, יגבר משקלו הסגולי של הדיפלומט ותרומתו למקום השירות וליחסי ישראל ומדינת השירות שלו. אך לצורך זה חייב שירות החוץ הישראלי להעמיד לרשותו כלים בסיסיים, עליהם אפרט בחיבור זה, שהעלות בהקנייתם זניחה לעומת התועלת אשר תופק מהם. אך קודם לכן, ראוי להקדיש מספר מילים למאמץ הגלובלי בנושא משבר האקלים ועל הסביבה הפוליטית-משפטית המחייבת את ישראל.

 

 

העולם נערך למשבר האקלים

 

פעולה בינלאומית מתואמת בנושאי אקלים, סביבה וקיימות החלה במסגרת מוסדית מאורגנת ב-1972, בכינוס של האו"ם שכותרתו היתה "הסביבה האנושית". אז הוכרה בפעם הראשונה זכותו של כל אדם לסביבה בריאה ונעשו צעדים ראשונים להבטחתה. בעקבותיו יוסדה ב-1973 תוכנית האו"ם לסביבה (United Nations Environment Program), וב-1983 הוקמה הנציבות העולמית לסביבה ולפיתוח (World Commission on Environment and Development). זו פרסמה ב-1987 את "דוח ברונדטלנד", המכיר באחריות בני האדם למצבו הסביבתי הירוד של כדור הארץ.[2]

 

ב-1992 התכנסה בריו דה ז'ניירו "ועידת כדור הארץ" – הפסגה העולמית של האו"ם לסביבה ולפיתוח, בהשתתפות יותר מ-170 מדינות. בפסגה נוסחה "הצהרת ריו", שהניחה את התשתית להחלטות הוועידה ולתוכניות מקומיות ובינלאומיות להתמודדות עם בעיות הסביבה. בריו גם נטבע המונח "פיתוח בר-קיימא" – Sustainable Development  – כעקרון ומענה למשבר הסביבה.[3]

 

 

תושבי האיטי מביטים בנזקי הוריקן מת'יו, שהיכה באי באוקטובר 2016 | UN Photo/Logan Abassi (United Nations Photo on Flickr, CC BY-NC-ND 2.0)

 

ב"ועידת כדור הארץ" הבאה, שנערכה ביוהנסבורג ב-2002, גובשה "אמנת כדור הארץ" (Earth Charter), הדנה במפורש ובהרחבה בהקשרים החברתיים והפוליטיים של ההגנה על כדור הארץ ובקשר הישיר וההדוק בין סביבה לזכויות אדם, לצדק, לשלום ולביטחון אישי ומדינתי. בוועידת האקלים בפריז ב-2015 נחתמה אמנת אקלים עולמי חדש ("הסכם פריז"), שמטרתו להוביל את העולם למעבר לכלכלה דלת פחמן ולהיפרד מהתלות בדלקים פוסיליים. ההסכם ההיסטורי קובע כי כל 195 המדינות החברות באמנה, פרט לעניות ביותר, יקבעו יעדים להפחתת פליטות גזי חממה לטווח הרחוק וייקחו חלק במאמץ משותף להיאבק בהשלכות החמורות של שינויי האקלים והתחממות כדור הארץ.

 

היבחרו של דונאלד טראמפ לנשיא ארה"ב והכרזתו ב-2017 על כוונתו לסגת מהסכמי פריז הכניסה את המערכת הפוליטית הבינלאומית לסחרור בנושאים רבים, בהם המאבק בשינויי האקלים. בהמשך ישיר לכך, כשלה ועידת האקלים שהתכנסה במדריד בדצמבר 2019 להגיע להבנות והמשך הסכמים.

 

ישראל, הסביבה והעולם

 

ישראל חתמה במהלך השנים על מגוון הסכמים רב-צדדיים (אמנות) והסכמים בילטרליים בנושאי סביבה ואקלים. היא נוטלת חלק פעיל בתכניות ובפורומים בינלאומיים במגוון נושאים, כגון הגנה על הסביבה הימית והחופית, מדיניות סביבתית, צריכה וייצור בני קיימא, שימור משאבי מים, מגוון ביולוגי, ניהול פסולת, שינויי אקלים, מאבק במדבור ועוד.[4] בהתאם, ישראל התחייבה לפעול להתאים את החקיקה הפנימית שלה עם העקרונות הנובעים מן ההתחייבויות הסביבתיות הבינלאומיות שקיבלה על עצמה.

 

אך חרף הפעילות הענפה בזירה הבינלאומית, המחויבות הישראלית לשימור הסביבה וההיערכות לשינויי האקלים רחוקות מלעמוד בחזית העולמית. לקראת הפסגה ביוהנסבורג ב-2002 התבקשה כל אחת מן המדינות המשתתפות להכין דוח לאומי על יישום תכנית "אג'נדה 21" – מתווה פעולות הנדרשות ברמה הגלובלית. בהתייחסותה של ממשלת ישראל לנושאי פיתוח וסביבה לא חל שינוי של ממש, והדו"ח שהגישה היה חלקי ביותר.[5]

 

במקביל, לקראת הוועידה הוקמה בישראל "קואליציה לקיימות" ובה 30 ארגונים סביבתיים וחברתיים, ששמה לה למטרה לבחון ולנתח באופן בלתי תלוי את התקדמות ישראל בתחום זה בעשור שחלף מאז ועידת ריו ב-1992. שיתוף הפעולה בין הארגונים הניב את "דוח הצללים" לדוח הרשמי של המדינה, שהוגש בוועידת כדור הארץ לצד דוחות של 22 משלחות נוספות אשר ביקשו לחשוף את האמת מאחורי פעילות ממשלותיהם. בדוח מתחו הארגונים הישראליים ביקורת חריפה על התנהלות הממשלה, על חוסר יעילותה ועל אי-עמידתה בהתחייבויותיה הקודמות. מממצאיו עלה שישראל נסוגה בעשור שנבחן כמעט בכל מדדי הקיימות המקובלים לכיוון אנטי-סביבתי והפרת סטנדרטים קיימים: פליטות גזי החממה הוכפלו, רמת זיהום האוויר בערים עלתה, משק המים נוהל בצורה כושלת, מדיניות שימושי הקרקע נגסה בשטחים הפתוחים והתעלמה לחלוטין מתכנון סביבתי ועוד.[6]

ישראל אמנם אינה גורם מרכזי במשבר האקלים הגלובלי, אך גם אינה מצטיינת ביישום ההבנות וההתחייבויות בתחום - ורחוקה מלשמש דוגמה חיובית בבמה הבינלאומית

לאחר יוהנסבורג הודיעה ממשלת ישראל כי היא רושמת לפניה את "תכנית היישום" שהתקבלה בפסגה העולמית, והיא אף הגיבה רשמית על דוח הצללים וכינתה אותו "תרומה חשובה לדיון..." ב-2003 קיבלה ממשלת ישראל החלטה בדבר פיתוח בר-קיימא.

 

לאחר הסכם פריז ב-2015 הצהירה הממשלה שעבור ישראל מדובר בפתיחת הזדמנויות אדירות בתחום פיתוח והפצת טכנולוגיות למציאת פתרונות לבעיות האקלים בעולם בשנים הקרובות. השר להגנת הסביבה דאז, אבי גבאי, ציין בנאומו בוועידה שישראל מחויבת לתהליך ומתכוונת לתרום מהמומחיות שלה למאמץ הגלובלי.[7]

 

כחלק מהתחייבותה, ממשלת ישראל קבעה יעדים להפחתת פליטת מזהמים – שאמורים להתמקד בצמצום השימוש בפחם, בגידול משמעותי באנרגיות מתחדשות, התייעלות אנרגטית ובצמצום משמעותי בזיהום שיוצרת התחבורה בישראל – אך גם בהם לא עמדה. אמנם התקבלו לא מעט החלטות ממשלה, ונעשים מאמצים כנים מצד הגורמים המופקדים על כך, אבל הגיבוי הממשלתי לביצוע חלקי מאד בעוד המשרד להגנת הסביבה קטן, חלש ולרוב חסר שיניים.[8]

 

ב-2019 הכין צוות בין-משרדי בראשות השגריר יעקב הדס, לשעבר השליח הישראלי המיוחד לקיימות ושינוי אקלים במשרד החוץ, דוח מיוחד על יישום מדדי פיתוח הבר קיימא בישראל. המסר העיקרי שלו היה: "רתימת החדשנות הישראלית כדי לא להשאיר אף אחד מאחור".[9] במילים אחרות, ישראל הכריזה כי היא נוטלת על עצמה תפקיד הובלה בכל הכרוך ברתימת טכנולוגיה מתקדמת למאבק במשבר האקלים ומייצרת פתרונות בכל שלושת עמודי התווך של הקיימות – כלכלה, חברה וסביבה. בהחלטה מספר 4631 מיום 14 ביולי 2019 אף אישרה ממשלת ישראל הצעת המחליטים שהובילו ראש הממשלה, שר החוץ והשר להגנת הסביבה, תחת הכותרת "שילוב יעדי הפיתוח של האו"ם לשיפור המשילות ותהליכי תכנון אסטרטגי בממשלה".[10]

 

בשורה התחתונה, ישראל אינה גורם מרכזי בפגיעה בסביבה ובמשבר האקלים הגלובלי, מאחר שאינה אחת מהמדינות המתועשות הגדולות. עם זאת, היא גם אינה מצטיינת ביישום ההבנות וההתחייבויות הנגזרות מוועידות האקלים ורחוקה מלשמש דוגמה חיובית בבמה הבינלאומית.[11]

 

 

מקומה של הדיפלומטיה הישראלית

 

כיצד ניתן, אם כן, להתגייס למאבק הבינלאומי בשינויי האקלים – צעד שיתגמל את ישראל ברמה המקומית והגלובלית – גם בהיעדר מחויבות ממשלתית כנה וממשית? כדי שדיפלומטים ישראלים יוכלו לפעול תחת תנאים אלה, עליהם לאתר תחילה תחומי פעילות המאפשרים יוזמה ותגובה מהירים ברמה המקומית. לצורך העניין, מוצע להבחין בין "פוליטיקה גבוהה" ו"פוליטיקה נמוכה", המקובלת בתחום מדע המדינה ויחסים בינלאומיים.

 

"פוליטיקה גבוהה" מכסה את כל הנושאים החיוניים להישרדותה של המדינה, ובראש ובראשונה נושאי ביטחון לאומי ויחסים בינלאומיים. לעומתה, "פוליטיקה נמוכה" מכסה את כל התחומים שנתפשים ככאלה שאינם חיוניים להישרדותה של המדינה, דוגמת כלכלה וכלכלה חברתית. הפוליטיקה הנמוכה מוכוונת מטרות רווחה של תושבי המדינה וכל הקשור לביטחון חברתי או אנושי.[12] המונח "פוליטיקה גבוהה" נכנס לשימוש בעיקר במהלך המלחמה הקרה, והקצנת הדיון בעוצמת כוחה של המדינה וקריטיות הדיון הדיפלומטי לנוכח האיום בשימוש בנשק גרעיני.[13]  

 

בעוד ממשלות נוטות לתפוס את נושאי הסביבה כפוליטיקה נמוכה וכ"מותרות" שאין לעסוק בהן בעדיפות ראשונה[14] – חרף התבטאויות תמיכה בנושא – דווקא עובדה זו עשויה להיות יתרון. אופיים הנייטרלי והגלובלי כביכול של נושאי הסביבה עשויים לשמש גשר נוח בין יריבים, או אף בין מדינות שאינו מקיימות יחסים דיפלומטיים. יש לזכור כי נטיית הפוליטיקה הפנימית לעצב את מדיניות החוץ,[15] עד לכדי הקביעה ש"כל הפוליטיקה היא פנימית",[16] מביאים לחלחול קבוע בין נושאי מדיניות נמוכה לבין מדיניות גבוהה.

 

חקלאי ישראלי מסייע בהכשרת עובדים מגאנה בקיבוץ רמת יוחנן, ב-1965. ישראל נחשבת מובילה עולמית בחקלאות | צילום: פריץ כהן, לע"מ

 

מוצע לכן להבחין במכלול הפעילות בתחום שינויי האקלים בין יעדים הקשורים ל"מדיניות גבוהה" לבין תלויי "מדיניות נמוכה". "מדיניות גבוהה" נקבעת על ידי הדרגים הפוליטיים והמקצועיים הבכירים, היא בעלת יעדים ארוכי טווח, המכשולים והתהפוכות בדרך למימושה רבים והם נתונים לא אחת למחלוקות בשל אינטרסים סותרים ופרשנויות מוטות. לעומתם, יעדי "מדיניות נמוכה" הם מעשיים ומיידיים ויכולים להביא לשינוי בעל משקל וערך אם ימומשו באופן יעיל ותוך חשיפה ציבורית ראויה. מאחר שמדובר ביעדים הקשורים לרווחתם של המונים, החשיפה מביאה לתמיכה ציבורית רחבה שמשקלה הפוליטי משמעותי הן בזירה הפנימית והן בחיצונית.

 

דווקא בתחום זה של "המדיניות הנמוכה" מוצאת לה מקום הקידמה הטכנולוגית שבה משתבחת ישראל. למעשה, זו פלטפורמה העשויה לקדם את מעמדו של הדיפלומט הישראלי כשחקן מרכזי ומוערך בזירת היחסים הבילטרליים בין מדינתו לארץ שליחותו.

 

לפרוט הצהרות למעשים

 

נתיב הפעולה המעשי בתחום "דיפלומטיית קיימות" עובר על פי האו"ם ובהסכמת מדינות העולם בבחינה ובעמידה במדדי פיתוח בר קיימא (SDGs) שהציב הארגון ב-2015 – 17 פרמטרים לבחינת רמת הפיתוח של כל מדינה עד שנת 2030. הללו משמשים ככלי מנחה בקביעת מדיניות, כאשר לכל פרמטר נקבעו מטרות מפורטות ומדדים למעקב אחר ההתקדמות של כל מדינה ביחס לעצמה ואחר ההתקדמות ברמה העולמית, ב"שפה" אחידה.

 

מדדי הפיתוח הבר קיימא עוסקים במגוון של נושאים מתחומי הסביבה, כלכלה וחברה, בהם הפסקת העוני והרעב; חינוך ובריאות לכולם; שינויי אקלים; גישה למים נקיים; מעבר לייצור וצריכה אחראיים; הגברת השוויון המגדרי; הפסקת העוני והרעב בעולם; הבטחת תעסוקה חדשנות ופיתוח תעשייה ותשתיות; שלום, צדק ומוסדות איתנים; יצירת ערים וקהילות שטוב לגור בהם; יצירת שיתופי פעולה להשגת היעדים.[17]

 

17 יעדי קיימות בת קיימא של האו"ם

 

בהיעדר "מדיניות גבוהה" – אך בברכת הממשלה וממוניו הישירים ועם חופש הפעולה שניתן לו לפעול במדינת השירות שלו – מוצע לדיפלומט הישראלי לנסות ולקדם בעצמו "דיפלומטיית קיימות" בשטח. מאחר שהקידמה הטכנולוגית היא המצע העיקרי של ישראל בבואה ליטול חלק ואפילו להוביל במאבק בשינויי האקלים ולמימוש יעדי האו"ם, התגייסות שכזו יכולה להפוך את הדיפלומט לסוכן של שינוי, הפועל למימוש הבשורה שמאחורי הדגל המונף.

 

אף שפתרונות אסטרטגיים מושגים מהבנות בין הדרגים הבכירים ביותר והחלטות של "מדיניות גבוהה", הרי שבפועל, הדיפלומט היעיל שיעסוק בהעברת והטמעת מוצרים ושירותים טכנולוגיים ישראליים עשוי להפוך לסוכן השפעה ושינוי על יעדי ה"מדיניות הגבוהה". בטווח הארוך, ייתכן שבאפשרותו לשנות לטובה גם את המציאות בארץ היעד בה הוא משרת, את מצב הסביבה ודעת הקהל, ובסופו של דבר גם את "המדיניות הגבוהה". חשוב לציין שבאופן מסורתי, מטה משרד החוץ נוטה לגבות שגריר הממליץ לפעול על פי סדר היום של המדינה בה הוא מואמן, תוך ניצול היתרונות היחסיים של מדינת ישראל.

כדי להפוך לשחקן במאבק בשינויי האקלים, על משרד החוץ לעבור מתגובה – מבורכת ככל שתהיה – ליוזמה שיטתית ומתמשכת בתחום

מבין שלל תחומי הטכנולוגיה שרלוונטיים לעמידה ביעדי האו"ם, ושבהם מתגאה ישראל ובצדק, שניים בולטים במיוחד:

 

החקלאות הישראלית הגיעה מאז קום המדינה להישגים יוצאי דופן הודות לתושייה והנחישות של החקלאי הישראלי, מחקר פורץ דרך, הדרכה חקלאית יעילה ותמיכה מאסיבית של הממשלה והיא מהווה כיום מופת למדינות רבות בעולם. על אלה ניתן למנות פיתוח שיטות השקיה ייחודיות תוך חיסכון משמעותי במים, השגת יבולי שיא בגידולים רבים, אקלום והתאמת גידולים חדשים ופיתוח יצוא חקלאי מגוון.

 

טיהור שפכים – כתוצאה מתהליך טיהור השפכים מושגים שני תוצרים חדשים: הראשון, בוצה המפונה לאתר קומפוסט ומשמשת לזיבול אדמות חקלאיות; השני, גז עתיר אנרגיה הנאגר במכל מיוחד ומשמש כדלק לייצור חשמל. התוצאה: השפכים המטוהרים הפכו למי קולחין ומשמשים להשקיית שדות, מטעים וגידולים חקלאיים. בזכות הפעילות, כולנו נהנים משדות מניבים ופארקים מוריקים.

 

דוגמה לפעילות דיפלומטית מסוג זה מגיעה מפפואה-גינאה החדשה. ב-2016 נפגעה מדינת האי הקטנה מתופעת "אל ניניו" (סערת רוחות חמות, הגורמת לעצירת גשמים במדינות טרופיות). כתוצאה, כשני מיליון מאזרחי המדינה סבלו ממחסור במים ומהרס יבולים. על רקע המצוקה ההומניטרית הקשה, החליט משרד החוץ להיענות לבקשתו האישית של ראש ממשלתה פיטר או'ניל לקבל מערכת התפלת מים ניידת מישראל. המערכת שתרמה ישראל, מסוג "גל מובייל", מספקת מי שתייה לאוכלוסייה באזורי ספר בעלי קשיי נגישות ומקלה בהתמודדות עם תוצאות הבצורת. התרומה נמסרה ב-29 במאי 2016 על ידי השגריר מיכאל רונן, מנהל מחלקת דרום מזרח אסיה במשרד החוץ, אשר הגיע במיוחד מירושלים. בדברים שנשא הודה מזכיר ממשלת פפואה-גינאה החדשה למדינת ישראל על "המתנה המיוחדת", כהגדרתו, שתספק מים לאלפי נפשות בארצו.[18]

 

כפי שמקרה זה מדגים, תפקידו של הדיפלומט הוא מרובה-רבדים והדיבידנדים הטמונים בו – למעמדה המדיני של המדינה, לתדמיתה ולכלכלתה, ולא פחות מכך לרווחה וקידמה בארץ השירות, לשותפות ביעדי הקהילה הבינלאומית ולמאבק בשינויי האקלים – רבים וברורים. על מנת להפוך לשחקן משפיע בתחום שקולו נשמע, על משרד החוץ לעבור מתגובה, מבורכת ככל שתהיה, גם ליוזמה שיטתית ומתמשכת בתחום המאבק בשינויי האקלים.

 רכב טיהור המים של גל מובייל בפפואה גינאה החדשה. "מתנה מיוחדת" מישראל | מקור: יוטיוב

 

 

המלצות לפעולה

 

לנוכח האקוטיות הברורה של נושא משבר האקלים וקריסת תשתיות הסביבה, ההתארגנות העולמית העומדת בפני חסמים פנימיים ושאינה מביאה בשורה של אחדות דעים ופעולה משותפת יעילה, ובעיקר הצהרותיה של ישראל בוועידות האקלים האחרונות על נכונותה לקחת על עצמה תפקיד מוביל ביישום טכנולוגיות מתקדמות כדי להירתם למאבק במשבר האקלים, השירות הדיפלומטי הישראלי יכול וצריך להתארגן ללא דיחוי.

 

לצורך זאת מוצע לפעול בדרך הבאה:

 

החלטה: בהיעדר החלטה מיניסטריאלית, צריכה הנהלת משרד החוץ לקבוע כי מדובר בנושא בעל קדימות בסדר היום של השירות הדיפלומטי ובעבודתו של כל דיפלומט העוסק בעבודה מדינית-דיפלומטית ודיפלומטיה ציבורית. זאת, תוך התחשבות ושקלול כלל מרכיבי התמונה המצויים בידי הדרג הממשלתי המוסמך.

 

בהמשך לכך יתווה המשרד תכנית פעולה מפורטת הכוללת את הדרכים, השיטות והאמצעים הדרושים. אלה יכולים להישען הן על דוגמאות היערכות לפעילות דיפלומטית, כמו זו של קנדה למשל (ראו למטה). למולן, הקו המנחה יכול להיות זה שהתוו בנאומיהם השר להגנת הסביבה דאז אבי גבאי בפריז ב-2016, שר החוץ ישראל כץ בבחריין ב-2019 ודומיהם. המסר שלהם לעולם היה זהה: ישראל תמנף את יתרונותיה הטכנולוגיים למימוש והובלה במאמץ הבינלאומי להילחם בשינויי האקלים ההרסניים. מובן שההחלטה המדוברת מחייבת ניתוח כלכלי המציג את ההזדמנויות הכלכליות מבוססות טכנולוגיה, העומדות בבסיס המהלך.

 

הכשרה: לאחר התווית מדיניות המשרד, יש להכשיר את הדיפלומטים הישראלים בכל צדדי משבר האקלים ונושאי הסביבה וקיימות הדוחקים, הסכנות העיקריות וההיערכות נגדן, ומולן - תרומתה האפשרית של ישראל כמובילה בנושאי טכנולוגיה מתקדמת. מלבד מערך הדרכה שחטיבת ההדרכה המנוסה במשרד יכולה להכין, השתלמות כזו יכולה להיעשות גם בשיתוף משרדי ממשלה נוספים ובהם המשרד להגנת הסביבה ומשרד האנרגיה, וכהשתלמות באגפי "אקלים" במשרדי חוץ בעולם שכבר נערכו לכך. שיתופי פעולה אלה טומנים בחובם דיווידנדים רבים, בהם הרחבת בסיס הידע והניסיון, ניצול תקציבים משמעותיים העומדים לרשות גורמי חוץ, והנחת בסיס להמשך עבודה דיפלומטית בינלאומית משותפת.

לכל ראש נציגות היוצא לשליחות יש להתאים כתב שליחות המגדיר בין שאר מטלותיו את תפקידו כ"דיפלומט אקלים" בעדיפות גבוהה ככל הניתן

שת"פ חוצה מגזרים: בעוד החלטת הממשלה קובעת הקמת מנהלת היערכות לשינויי אקלים ובה נציגי 32(!) משרדי ממשלה וגופים ממשלתיים, ראוי שלצורך עבודה דיפלומטית יעילה תוקם קבוצת עבודה משולבת, הנסמכת על רשות החדשנות, כגוף מרכזי בעל ידע וסמכות לקידום טכנולוגיות חדשות, ולצדו בכירי המגזר הטכנולוגי-עסקי. קבוצת עבודה זו, במתכונת רזה ויעילה, תעסוק בהובלה, דיון והוצאת הנחיות שבועיות לנציגויות בנושאי הנחלה, קידום, שיווק ויישום טכנולוגיות ישראליות הנוגעות בקשת הרחבה של נושאי סביבה, קיימות ומאבק בשינוי האקלים.

 

הקמת קבוצת עבודה לדיפלומטיה ציבורית: תחום מקצועי זה היה ועודנו מנכסי צאן ברזל של משרד החוץ, ולמרבה השמחה נותר בחזקתו ולא הופקע לחסותו של משרד ממשלתי או רשות ממשלתית אחרת, או הופרט. אך נושא הסביבה ותפקיד ההובלה הטכנולוגית שתיקח ישראל על עצמה מהווה פלטפורמה ממעלה ראשונה למיתוג (Branding) ומיצוב (Positioning) של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית. לצורך זה, קבוצת העבודה לדיפלומטיה ציבורית חייבת לייחד מאמץ שיטתי ומתמשך לקביעת תכנים, הפקת חומרים וניהול נוכחות בערוצי תקשורת וברשתות חברתיות. יש לשקול מתן ציון חודשי לראשי נציגויות מצטיינים.

 

כתב שליחות: לכל ראש נציגות היוצא לשליחות יש להתאים כתב שליחות המגדיר בין שאר מטלותיו את תפקידו כ"דיפלומט אקלים" בעדיפות גבוהה ככל הניתן. מטלה זו כוללת קידום ושיווק מוצרי טכנולוגיה ישראליים בתחומים שיוגדרו, ובראשם – חקלאות מתקדמת ומתקני טיהור וסילוק אשפה. בנוסף, יעסקו בפעילות מדינית מול מקבלי החלטות וארגונים אזרחיים בתחום, בדיפלומטיה ציבורית, בהופעות בפני קהלים ותקשורת וישתתפו במבצעי שטח הנוגעים להצלת הסביבה.

 

מינוי שגריר לענייני משבר האקלים: כדי להפגין מחויבות אמיתית לטיפול במשבר שינויי האקלים, ישראל יכולה לקחת דוגמה ממדינות מערביות אחרות. אחת מהן היא קנדה, שמינתה ביוני 2018 שגרירה לנושאי האקלים מתוך הכרה בתפקיד המנהיגותי שהמדינה לוקחת על עצמה בתחום, וכהצהרה בפני העולם על כך. תפקידיה של השגרירה פטרישיה פולר (Patricia Fuller) כוללים תיאומים בינלאומיים של מדינתה בשותפויות ובפעילויות הדרושות, כדי לסייע לקידום סדר היום לצמיחה ולמאבק בשינויי אקלים. המנדט הניתן לה הוא בהגדרה רב-תחומי: עליה לוודא שהיעדים שהציבה ממשלתה בתחום הסביבה מתממשים, בדגש על המדיניות הקשורה לשינויי אקלים.

 

פולר נדרשת לייעץ למדינות, מוסדות וגופים בינלאומיים בכל הקשור לעדיפויות בשיקולי מדיניות הקשורה לשינויי אקלים, וכן להוביל התקשרות עם מדינות שותפות. בנוסף, עליה לייצג את קנדה ביוזמות משותפות בינלאומיות ולקיים מערכות יחסים עם מובילי דעה מרכזיים ובעלי עניין בקנדה ובעולם הרחב.[19] לעומת המנדט הרחב שקיבלה, על מקבילה הישראלי, שמוגדר כ"שליח מיוחד לקיימות ושינוי אקלים במשרד החוץ", הוטלה משימה מצומצמת ומוגבלת בהרבה – לרכז צוות בין-משרדי, שפרסם ב-2019 דוח וולונטרי ראשון על עמידתה של ישראל במדדי הפיתוח של האו"ם (SDG). שדרוג התפקיד והענקת סמכויות ומעמד למחזיק בו יפגינו בפני העולם את המחויבות הישראלית לנושא.

 

דיפלומטיית קיימות חדשנית ברמה המקומית: בהעדר מדיניות ממשלתית נחרצת, נתון המפתח לשינוי ותנופה בפעילות הדיפלומטית הישראלית בידי הדיפלומטים הישראלים החייבים ליזום יותר קשרים עסקיים, אירועים ומיזמים בתחום הקיימות, בעלי חשיפה גבוהה, בארצות השירות שלהם.

 

דוגמה למימוש גישת "דיפלומטיית הקיימות" של קנדה למשל ניתן לראות למשל בפעילותה של שגרירתה באיסלמאבאד, ונדי גילמור (Wendy Gilmour). השגרירה תופשת את תפקידה כ"שגרירת סביבה" בפקיסטאן, מדינה התורמת מעט למשבר האקלים אך נידונה לסבול מתוצאותיו כבר עכשיו וביתר שאת בעתיד הקרוב.[20] השגרירה מבקרת באזורים נידחים, מרצה ומשתתפת במבצעי ניקיון ציבוריים ודואגת למימוש הסיוע הקנדי המוקצה לפתרון משבר האקלים.

 

צוות שגרירות קנדה לפקיסטאן ומקומיים במבצע ניקוי סביבה בבירה איסלאמאבאד. דוגמה אישית | צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של שגרירות קנדה בפקיסטאן

 

דוגמה אחרת לשגריר הרואה בנושא הסביבה עניין מרכזי בשליחותו היא זו של תומאס הארט ארמברוסטר (Thomas Hart Armbruster), שגריר ארה"ב לאיי מרשל (2016-2012), שזכה באות הצטיינות ממחלקת המדינה ובפרס מנשיאת המדינה.[21] השגריר ארמברוסטר היה מקורב לשר החוץ המקומי טוני דה ברום (Tony deBrum), שיצא למסע צלב נגד התפשטות נשק גרעיני והיה ממנהיגי ועידת פריז. ארמברוסטר עמד לצדו של דה ברום ואף סייע לו למצוא דוברת אותנטית של איי מרשל, שפנתה לצירי ועידת פריז בתחינה ובשיר הקורא להיחלץ להצלת הסביבה, ובכך שבתה את לבם.

 

אבל גם מצד דיפלומטים ישראלים ישנה פעילות בתחומים אלה. מלבד הדוגמה שניתנה לעיל של תרומת מתקן טיהור מים לפפואה-גינאה החדשה, בתחום טיהור המים שגרירויות ישראל המקומיות פעילות בתחום המים בסין, בהודו, בדרום אפריקה, בקזחסטן ועוד. למשל, ב-2017 סייע שגריר ישראל בגאנה עמי מהל לקשר בין חברת "איילה" לטיהור מי נהרות לבין מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה הגנאי, במאמץ לפתור בעיה אקוטית של גאנה (ושממנה סובלות מדינות רבות באפריקה). לאחר אסון הצקלון במוזמביק במרץ 2019 העביר שגריר ישראל אורן רוזנבלט למדינה, לצד סיוע החירום המקובל, גם מערכת טיהור מים. ביוני אשתקד יצאו שגריר ישראל בניו זילנד וצוותו מהשגרירות, יחד עם צוות מוזיאון וולינגטון, לניקוי הטיילת של עיר הבירה וולינגטון.

 

אבל המפתח לשינוי, שאפשרי גם בהיעדר מימון ממשלתי ושבו דן מאמר זה באריכות, נתון כאמור בפעולה ממוקדת ושיטתית לחיבור עם חברות טכנולוגיה ישראליות מתקדמות בשני תחומי מפתח: טיפול בפסולת ושפכים וחקלאות מתקדמת. אלו כוללים טיפול בפסולת ושפכים, הכולל שיקום קרקעות מזוהמות, שיטות טיפול במי תהום מזוהמים, בדלקים ובחומרים מסוכנים, קרקע מזוהמת בתוצרי נפט, תכנון והקמה של מערכות לטיפול בשפכים תעשייתיים, מחזור מים אפורים, פיתוח, תכנון, ייצור והקמה של מתקני התפלה, טיפול בבוצה במכוני טיהור שפכים וחקלאות מתקדמת, הכוללת ניצול מושכל של מקורות מים דלים, הגברת תנובה ואופטימיזציה של מקורות יצור.

 

דיאלוג סביבתי אזורי: נושא נוסף הנושא דיבידנדים דיפלומטיים רבי ערך, שאותו מומלץ לחדש בכל מאמץ אפשרי, הוא הדיאלוג האזורי סביב נושא הסביבה והאקלים. העיסוק בו, כפי שהעיד גם שר החוץ ישראל כץ לאחר ביקורו באבו דאבי ב-2019, בונה קשר בין פוליטיקאים, מומחים, מדינות ואזורים.[22] הללו חייבים להתגבר על יריבויותיהם, חדשנותם ועוינותם לטובת העניין – ובכך ליצורשיח משותף ופלטפורמה לדיאלוג. שיתוף פעולה כזה עשוי להוביל להטמעת נורמות משותפות וליצירת זהות אזורית ואינטרסים אזוריים משותפים. הנושאים הסביבתיים אינם שנויים במחלוקת עמוקה כמו הנושאים הפוליטיים האחרים באזורנו ועשויים להיות צעד ראשון לעבר דיאלוג נינוח יותר, גם בנושאים קשים ומורכבים.

 

 

הערות

 

[1] המשך עליית גובה פני הים יסכן את ביתם של 300 מיליון בני אדם, יותר מפי שלושה מההערכות קודמות. על פי כתב העת המדעי Nature Communications. ללא הפחתה משמעותית בהיקף פליטות הפחמן, בתוספת חיזוק וייצוב חופים, כל הערים הגדולות שנמצאות לאורך חופים יהיו עד 2050 בסכנה הצפה לפחות פעם בשנה, וחלקן יימחקו מהמפה לגמרי. ראו: עומר כביר, כלכליסט, 31.10.2019.

 

[2] הדו"ח מצהיר על המחויבות המשותפת של כל יושביו לשינוי. הוא הפך לאבן פינה לתנועות הסביבתיות בעולם ולמוקד התייחסות לדיונים רבים שהתקיימו מאז על הצורך בשיתוף פעולה ובאיגום משאבים להצלת כדור הארץ. פרק מיוחד בדוח ברונטלנד עוסק בקשר בין סביבה, פיתוח וסכסוכים פוליטיים. הפרק מדגיש מצד אחד את המצוקות הסביבתיות כגורם לסכסוכים בין מדינות, ומצד אחר את התוצאות ההרסניות לסביבה של מלחמות ושל השימוש שנעשה במסגרתן בנשק קונבנציונלי ובנשק להשמדה המונית.

 

[3] המונח "פיתוח בר-קיימא" הפך למטבע לשון נפוץ ושימושי, אבל בצדו רווחות הטענות על היותו מעורפל. מקרטגיו טוענים כי עמימות זו אינה אלא מסך עשן שנועד להסוות המשך פיתוח מואץ ולטשטש את הקשר שבין פיתוח וצמיחה כלכלית לבין הרס אקולוגי וחברתי. מנגד נטען כי המושג פיתוח בר-קיימא יוצא נגד הנחת יסוד כלכלית קפיטליסטית, הגורסת שאין גבול לצמיחה ומניח יסודות חדשים לתפיסות עולם, התנהגות, ודיון הנוגע לאיכות החיים, לכלכלה, לצדק חלוקתי, לדורות הבאים. אימוצו הרשמי של המושג על ידי ממשלות העולם וחדירתו אל תוך השיח יוצרים לכל הפחות מחויבות כלשהי מצד מדינות להביאו בחשבון בפיתוח מדיניות ולחולל שינויים נחוצים.

 

[4] ישראל חתמה, אשררה והצטרפה ל-20 אמנות הקשורות לסביבה. לרשימה המלאה, ראו:

http://www.sviva.gov.il/subjectsEnv/InternationalRelations/international-Conventions/Pages/InternationalTreatiesGeneral.aspx

 

[]5 שרה אוסצקי לזר ושחר שדה, סביבה ושלום: תיאוריה, פוליטיקה, אקטיביזם ומה שביניהם, ירושלים: מכון ון ליר, מארס 2000.  

 

[6] דליה טל, "ועידת יוהנסבורג: איכות סביבה, צדק חברתי ומיעוטים", גלובס, 18.08.2002 (לינק).

 

[7] www.sviva.gov.il

 

[8] ראו: צפריר רינת, "עבריינים משליכים אשפה ומזהמים, המשרד להגנת הסביבה לא אוכף את החוק", הארץ, 15.5.19. לדבריו, "האחריות [...] היא גם של משרד האוצר וראש הממשלה. הם מעדיפים ככל הנראה משרד להגנת הסביבה חלש ומוגבל, שלא יפריע יותר מדי לפעילות של מפעלי תעשיה ובנייה". ראו גם: דב חנין, "חדשנות ירוקה: אומת הסטארט-אפ נותרה מאחור", הזירה, גיליון 3, 7.1.2019. לטענתו, "הממשלה, שהציבה יעדים צנועים מאוד להתקדמות לקראת מעבר לאנרגיות מתחדשות ולמרבה הצער, אפילו בהם אינה עומדת. מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה בעצמו כינה באחרונה את התכנית הממשלתית בנושא 'בדיחה עצובה ואיוולת'". https://www.arenajournal.org.il/single-post/2019/01/07/Hanin-Green-Innovation

 

[9] אתר המשרד להגנת הסביבה (לינק).

 

[10] שם.

 

[11] חנין, "חדשנות ירוקה".

 

[12] ראו:

Robert Keohane and Joseph S. Nye, Power and Interdependence: World Politics in Transition (Boston: Little, Brown, 1977).

 

[13] ראו:

George P. Shultz, William J. Perry, Henry A. Kissinger and Sam Nunn, “A World Free of Nuclear Weapons”, The Wall Street Journal, January 4, 2007 (link).

 

[14] ראו:

Saleem H. Ali, "Conservation and Conflict Resolution: Crossing the Policy Frontier," Environmental Change and Security Project (ECSP), Washington D.C.: The Wilson Center, Issue no.11, 2005 (link)

 

[15] ראו:

Thomas A. Schwartz, Henry Kissinger: Realism, "Domestic Politics, and the Struggle Against Exceptionalism in American Foreign Policy," Diplomacy and Statecraft 22(1), March 2011; Henry A. Kissinger, “Domestic Structure and Foreign Policy,” Daedalus Vol. 95, No. 2, Conditions of World Order (Spring, 1966), pp. 503-529.

 

[16] ראו:

Charles P. Pierce, “Tip O'Neill's Idea That All Politics Is Local Is How Government Dies," Esquire, July 17, 2015 (link)/

 

[17] https://sustainabledevelopment.un.org/?menu=1300

 

[18] ראו הודעה באתר משרד החוץ (לינק).

 

[19] https://www.canada.ca/en/services/environment/weather/climatechange/climate-action/ambassador.html

 

[20] Mahem Abedi, “Canada positioned itself as a world leader on climate change”, Global News, September 26, 2019 (link).

 

[21] Aaron Mak, “An Interview with Ambassador Thomas Hart Armbruster, U.S. Ambassador to the Marshall Islands,” The Politic, August 15, 2013 (link)

[22] הודעת מזכיר הממשלה בתום ישיבת הממשלה מיום 14 ביולי 2019.

השגריר ד"ר יצחק אורן הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה. שימש בעבר ראש חטיבת התיאום במשרד החוץ וכיהן כשגריר ישראל בניגריה ובבנין וכציר בשגרירות ישראל בוושינגטון . לפני כן, שימש יועץ מדיני לראשי הממשלה שמיר ורבין ז"ל והיה חבר במשלחת ישראל לשיחות השלום הרב-צדדיות במסלול איכות הסביבה בשנים 1993-1992.

(צילום: באדיבות המחבר)

 

 

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו בגוגל
Please reload

  • facebook
  • Twitter
חיפוש ב"זירה"
הירשמו ל"זירה"
ניווט בזירה

ותישארו מעודכנים בכל המאמרים, הסקירות והטורים שעולים לאתר, מפי מיטב המומחים בארץ ומחו"ל