עומר אדם, A-wa ופסטיבל העוד מפשירים את השלום עם מצרים
המאמרים המומלצים
Please reload

עומר אדם ו-A-WA מפשירים את השלום עם מצרים

התלכדות האינטרסים המדיניים והביטחוניים של ממשלות ישראל ומצרים בשנים האחרונות צופנת בחובה הזדמנות גם לקירוב בין העמים. התרבות הים-תיכונית בישראל, שזוכה להתעניינות גוברת אצל שכנתנו, יכולה להיות הגשר שנבנה אל אזרחיה

רה"מ בגין והנשיא סאדאת באלכסנדריה, אוגוסט 1981. שלום בין ממשלות, לא עמים | צילום: חנניה הרמן, לע"מ

 

למסכת היחסים הנמשכת בין ישראל למצרים כבר יותר מארבעים שנה נצרב דימוי של "שלום קר", בעיקר מצד מצרים כלפי ישראל.[1] דימוי זה נשען על ההנחה שכל עוד לא ייפתר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המצרים יתקשו לסגל לעצמם עמדה המאפשרת נורמליזציה מלאה עם ישראל. בנוסף, מנהיגה הכריזמטי גמאל עבד אל נאצר, שהנהיג בשעתו את העולם הערבי, ייעד לישראל מקום של אויב אולטימטיבי בפרספקטיבה הפאן-ערבית שהוביל. הנחלת המסר הזה לעולם הערבי, במלל ובמעשה, העמידה את מצרים במבוכה למול אחיותיה הערביות בשנים הראשונות שלאחר חתימת חוזה השלום עם ישראל ב-1979.[2] אך גם כיום, כעבור ארבעים שנה, העוינות לישראל ושלילת הלגיטימיות שלה להתקיים רווחות בציבוריות המצרית.

 

ואולם, התפישה הישראלית לפיה היחסים עם מצרים נידונו להישאר תועלתניים וקורקטיים ולהתקיים רק בין ממשלות החולקות לעתים אינטרסים משותפים, אף היא איננה מדויקת. דווקא התרבות הישראלית, בפרט זו של יוצאי מדינות ערב בה, מעניינת באופן הולך וגובר את הציבור המצרי. צעירים רבים נחשפים אליה כיום דרך הרשתות החברתיות, ויוצרים ישראלים מודרניים כמו עומר אדם, להקת "A-Wa" (שלישיית האחיות חיים ממושב שחרות בערבה), אייל גולן, רביד כחלני ולהקתו ה"ימן בלוז" ואפילו להקת הרוק הכבד אורפנדלנד, זוכים כיום להתעניינות שעוררו בעבר יוצרים כמו חיים משה, יואב יצחק ועפרה חזה.

 

בעידן שבו האינטרסים הביטחוניים-דיפלומטיים בין ישראל למצרים קרובים מאי פעם, גדל כוחה של "דיפלומטיית התרבות" לבנות גשרים בין העמים. ישראל יכולה וצריכה לעשות יותר בתחום "העוצמה הרכה" כדי להנגיש את התרבות הייחודית והמגוונת שלה לציבור המצרי המתעניין. חילופי תרבויות שכאלה יכולים לשפר את דעת הקהל המצרית על ישראל, ואף להקל על תהליכים מדיניים משמעותיים, בעיקר בעת הזו.

 

 

קירבה ואיבה: מסורת יחסים מהעת העתיקה עד ימינו

 

דרכיהן של ישראל ומצרים – שתיים מהציוויליזציות העתיקות בעולם – הצטלבו בנסיבות היסטוריות, חברתיות ותרבותיות משתנות אשר פשטו צורה ולבשו צורה, במשך אלפי שנים. ההיכרות העמוקה של שני העמים אחד עם השני יכולה גם לשמש כגשר בין מדינות הלאום המודרניות ישראל ומצרים.

 

התפישה של קידום שיח תרבותי וחברתי בין עמים קנתה לה שביתה מזה מספר עשורים. לפי גישה זו, חשיפה לתרבות של מדינה אחרת והגברת ההיכרות עמה יכולות לתרום לחיזוק קשרים בין מדינות, אשר אינם נשענים בהכרח רק על אינטרסים או תועלות שניתן לכמתם. תפישה זו היא חלק מגישה המכונה "עוצמה רכה", המוגדרת כיכולת לא כופה (non-coercive) להשפיע על אחרים לפעול או לחשוב באופן דומה לזה שלי.[3]

"עוצמה קשה" של מדינה כוללת את כוחה הצבאי וכלכלתה, בעוד "עוצמה רכה" נשענת על אידיאולוגיה, תרבות, ערכים פוליטיים והיכולת לעצב ולפתח נורמות בינלאומיות ומוסדות

בעוד "עוצמה קשה" של מדינה יכולה לכלול את כוחה הצבאי וכלכלתה, "עוצמה רכה" נשענת על אידיאולוגיה, תרבות, ערכים פוליטיים והיכולת לעצב ולפתח נורמות בינלאומיות ומוסדות.[4] "עוצמה רכה" כורכת בתוכה רכיבים רבים ומגוונים, דוגמת ספרות, תיאטרון, מחזאות, מחול, סרטים וכן הצגת מגזרים חברתיים שונים, התנדבות במדינות שונות ושיתוף פעולה של גורמים במגזר האזרחי.[5]

 

חלק מהחוקרים העוסקים במימד התרבותי של "העוצמה הרכה" מגדירים אותה "דיפלומטיה תרבותית". ההמשגה שלה היא "חילופי רעיונות, מידע, אמנות, שפה והיבטים אחרים של תרבות בין אומות, כדי לקדם הבנה הדדית". דוגמה נפוצה היא שידורי תחנת הרדיו האמריקאית  Voice of America לשטח ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה, שנטען כי תרמו להתפוררות האימפריה הסובייטית.[6] ההסתעפויות של שימוש ב"עוצמה הרכה" הגיעו עד לכדי תיאור של תהליך הבאת פילים מתאילנד ארצה על ידי שגריר ישראל בבנגקוק לשעבר, מוטי לוי, כ"דיפלומטית פילים".[7]

 

 

זהות, תרבות ואידיאולוגיה

 

מעקש בולט ביחסי ישראל ומצרים הוא ההימנעות המצרית – לעתים בעידוד השלטון – משיתוף פעולה תרבותי. אני מבקש להציע כי הזהות הים תיכונית, הקונה לה שוב שביתה בחוגים מסוימים בחברה המצרית וגם בישראל (כמו במכון ון ליר בירושלים ובמספר מכוני מחקר אחרים באוניברסיטאות ישראליות), מסוגלת לעורר דיאלוג שעשוי להניב במרוצת הזמן יחסי תרבות פתוחים יותר בין המדינות. אך ראשית, כדי ללמוד כיצד ניתן להתקדם לקראת יעד זה, יש להבין את המתחים בין הזרמים השונים בתרבות המצרית.

 

בסבך הזהויות בו מתחבטת החברה המצרית מזה למעלה ממאה שנה מתרוצצות כמה גישות מתחרות. אלו נעות בין לאומיות פרטיקולארית (עמק הנילוס כמסגרת מרכזית להוויית האדם המצרי – "מצרים תחילה") לבין זהות קולקטיבית על-לאומית (פאן-ערביות, פאן-אסלאמיות).[8] זאת, בנוסף לחזון "הים תיכוניות" (שקודם בעיקר על ידי טהא חסין, שבו אדון בהמשך) וחזון הפרעוניות (תאופיק אל חכים). מעת לעת, מגמה וזהות אחת זוכה לבולטות מעל האחרות, אך ריבוי וגיוון הזהויות הוא חלק מהתרבות המצרית. הסופר המקומי פתחי אמבאבי השווה את המאבק על זהות מצרים בעידן המודרני למשחק כסאות מוזיקליים: זהויות קמות ומתיישבות, והזהות שנותרה ללא כיסא אינה יוצאת מהמשחק, אלא ממתינה לסיבוב הבא כדי לתפוס את מקומה מחדש.[9]

 

אם כלת'ום, 1962. בשירות הפאן-ערביות של נאצר

 

בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20 ניסה גמאל עבד אל נאצר לעצב אידיאולוגיה מצרית בצלמו ובדמותו. לצורך כך, רתם את הזמרת החשובה ביותר בעולם הערבי, אום כלת'ום, לקידום מצעו הפוליטי. הזמרת הפופולרית הופיעה ביום חמישי האחרון בכל חודש והעלתה בחלק משיריה על נס את תפקידה הפאן-ערבי של מצרים. ההופעות נערכו סמוך לנאומיו חוצבי הלהבות של נאצר מעל מרפסת בכיכר אל-תחריר.[10]

 

באופן דומה, ההנהגה המצרית דהיום – ובמיוחד מאז נבחר הנשיא עבד אל פתח א-סיסי לכהונה שנייה ב-2018 – חותרת לעצב זהות לאומית מצרית ולבנות "אדם מצרי חדש". ניתוח הקמפיין האינטנסיבי של מנגנוני משטר א-סיסי בתקשורת ובמפגשי צעירים מעלה שתי תמות מרכזיות:[11] האחת – המשגת האדם המצרי כתמונת תשליל ל"אחר האסלאמיסט"; השנייה – "האישיות המצרית" מובנית כפסיפס מגוון הנשען על שבעה עמודים: פרעוני, יווני-רומי, קופטי, אסלאמי, ערבי, ים תיכוני ואפריקאי.[12]

 

 

הזהות הים תיכונית כגשר לתרבות המצרית

 

הסופר והאינטלקטואל המצרי החשוב טהא חסין (1973-1889) הגדיר בחזונו את הרכיב הים תיכוני בזהות המצרית כמורשת הקושרת בין מצרים לאגן הים התיכון, וכאבן יסוד בכינון מדינת הלאום המצרית המודרנית – מדינה קוסמופוליטית וליברלית, הנושאת פניה לאירופה. כבר בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת הייתה, לדידו, "הרוח המצרית" מורכבת משלושה יסודות משולבים, בעלי מינונים משתנים: היסוד המצרי הטהור, היסוד הערבי והיסוד הזר, הנטוע בקשרי הגומלין הימיים בימי קדם עם יוון ורומא בנושאי אמנות, מדיניות וכלכלה.[13]

 

האינטלקטואל הקופטי מילאד חנא (2012-1924) הגדיר את הזהות הערבית והזהות הים תיכונית במצרים כמשלימות ואף חופפות, וטען שאין קושי ליישב ביניהן. משנות התשעים שב והופיע הרעיון בשיח המצרי כמשקל נגד לחזונות מסוג "המזרח התיכון החדש" (נוסח זה של שמעון פרס ז"ל), שנתפסו כניסיון לכפות הגמוניה ישראלית במרחב ולאתגר את מעמדה של מצרים. כחלופה, העדיפה מצרים קידום תכניות ים תיכוניות כמו "תהליך ברצלונה", שהושק ב-1995 בהשתתפות מדינות חברות באיחוד האירופי השוכנות על חופי הים התיכון, לצד תריסר מדינות ים תיכוניות.[14]

בעשור וחצי האחרונים, התגבר השיח הפנים-ישראלי ביחס לעליית הזמר, התרבות והשירה הים תיכוניים, שכרסמו בהגמוניה המערבית/אשכנזית של העשורים הקודמים

גם בישראל נערך דיון ער בשנות התשעים על הים תיכוניות ומשמעויותיה בישראל ובאזור, שהחל בהחייאת מורשתה של ז'קלין כהנוב ז"ל (1979-1917). המסאית הישראלית ילידת קהיר כונתה "הקוסמופוליטית הלוונטינית", באופן שיוחס לאלבר קאמי, טאהר בן-ג'אלון, אלבר ממי, נגיב מחפוט', אדמון ז'אבס ואחרים.[15] שיח זה – הגם שאינו נחלת חוגים רחבים בארץ – נמשך גם כיום (דוגמאות כוללות את המוזיקה היוונית הפופולרית בישראל ותנועת ה״ערספואטיקה״) ומתכתב היטב עם תהליך מקביל המתרחש בקרב האליטות המצריות. תהליך זה יכול, לטעמי, להתרחב ולשמש כמצע לשיח תרבותי משותף.

 

התרבות הים תיכונית נוהגת לעסוק ברגשות האנושיים הבסיסיים המאפיינים בני אדם באשר הם, ועל כן יכולה להעניק שפה משותפת לשיח ישראלי-מצרי. בעשור וחצי האחרונים, התגבר השיח הפנים-ישראלי ביחס לעליית הזמר, התרבות והשירה הים תיכוניים – שכרסמו בהגמוניה המערבית/אשכנזית של העשורים הקודמים – וחלק ממנו מייחס עצמו גם לערביות ולים תיכוניות. זו האחרונה מסוגלת להכיל סוגות תרבותיות שונות ולהופכן לפסיפס עשיר שקל להזדהות עמו ויש בו מקום לכולם. מוזיקה יוונית, תיאטרון ערבי, מסורת צופית, סרטים תורכיים – יכולים לדור בו בהרמוניה בכפיפה אחת. בכך, נושאת הים תיכוניות גם מוטיבים מצריים – המשתלבים בה בקלות מבלי לפגום במצריותם.

 

 

תחיית התרבות המצרית בישראל

 

אף שבישראל נוטים להצניע את הרכיב הערבי בזהות הלאומית לאור הסכסוך עם המדינות השכנות, התרבות הערבית נוכחת בהווייה הישראלית מאז קום המדינה. "הסרט הערבי" של יום שישי, ששודר בערוץ הראשון מדי יום שישי בערב, היווה במשך שנים רבות מוקד תרבות וצוהר למצרים – גם לישראלים רבים שלא הייתה להם כל זיקה לתרבות הערבית. התרבות הזו היא גשר לעבר שכנותינו, ובהן מצרים.

 

אחד החשובים שבהם הוא המוזיקה. מזה עשרים שנה מתקיים בירושלים מדי חודש נובמבר פסטיבל העוּד, שמטרתו לחשוף את הקהל למוזיקה ולתרבות שהן נחלת אנשי המזרח התיכון (ומעבר לו), ובעיקר - לכלי הנגינה הפופולרי מאוד באזורנו. הפסטיבל מקדיש מדי שנה ערב למוזיקה מצרית, בהם יוצרים כמו אם כלת'ום, פריד אל אטרש ועבד אל והאב. האולם המרכזי בתיאטרון ירושלים, אשר תמיד מלא עד אפס מקום, מאוכלס על ידי יהודים עיראקים, מצרים, לבנונים ויוצאי המגרב, ערבים אזרחי ישראל ופעמים רבות גם אורחים ממצרים ומירדן. בנוסף, בירושלים נחנך בחודש אוקטובר 2012 רחוב על שם אם כלת'ום והזמרת הישראלית נסרין קדרי ביצעה בטקס את שירה המפורסם של הזמרת המצרייה "אנת עומרי".[16]

 

 פרומו לפסטיבל העוד 2019, ובו מחווה לגדולי הזמר במצרים | מקור: יוטיוב

 

בתחום התיאטרון, מספר מחזות מצריים תורגמו לעברית והומחזו (למשל - "לילות הקציר" למחמוד דיאב, תיאטרון "בית הגפן", שזכה בפרס ראשון בפסטיבל עכו בתשנ"ז; "סעדון המשוגע" ללנין א-רמלי בסמינר הקיבוצים ותיאטרון יפו;[17] "המטפס על העץ" לתאופיק אל חכים, שהוצג בשנות השבעים בתיאטרון ארנה פורת לילדים ונוער. באחרונה, הועלתה יוזמה להעלות מחדש את המחזה בתיאטרון חיפה). הדברים מובאים לעתים לידיעת הציבור המצרי באמצעי התקשורת המקומיים, ובשנים האחרונות גם על ידי חשבון הפייסבוק בערבית שמפעיל משרד החוץ. 

 

משרד החוץ מעורב בכל הפרויקטים הללו (בתקצוב, לעתים בחשיפה לגורמי חוץ ולפרקים אף בייזום פרויקטים), מתוך הבנה שבטווח הארוך העניין התרבותי יכול לקרב לבבות. מסייעת לכך ההתעניינות הגוברת במצרים בתרבות הישראלית, כפי שאסקור בחלק הבא.

 

 

עידן הרשתות החברתיות

 

הדיון ב"ערבים יהודים", שהתחדד משנות התשעים בציבוריות הישראלית, והעובדה שיהודים שמוצאם מארצות ערב חיים בישראל ומתרפקים על תרבותם הערבית, יוצר עניין אצל מצרים המזהים מכנים תרבותיים משותפים.[18] בעולם הדיגיטלי של ימינו, מאפשרות הרשתות החברתיות לקיים שיח ישיר ונרחב עם פלחים לא מבוטלים של האוכלוסייה המצרית, שהיא ברובה צעירה ומתעניינת בהוויות העולם. תגובות של גולשים רבים (מעבר לעוינות שבהן) מביעות עניין בנעשה בישראל, בתרבותה, בתפקיד המדע והטכנולוגיה במרקם החיים שלה ובאורחות החיים בה.[19]

 

סוגיית ה"ערבים יהודים" היא רכיב אחד בפסיפס הזהויות אותו כוללת הים תיכוניות. היא נכונה לא רק ביחס לפרוזה ושירה ערבית אלא למוזיקה, לדיונים רעיוניים ואידיאולוגיות ולתחומי תרבות מגוונים. כך,יכולים בני התרבויות של הים התיכון לסגל את מה מה שהם אוהבים בתוכן. כשם שבם מתעניינים במגוון התרבויות שמאפשרת הקוסמופוליטיות, כך מאמצים קהלים שונים בישראל ובמצרים רכיבים זה מתרבותו של זה. להלן מספר דוגמאות בולטות לכך:

 

ראשית, במצרים קיים עניין רב במרצים שהגיעו למרכז האקדמי הישראלי בקהיר,[20] כמו הסופר אלי עמיר ופרופ' ששון סומך ז"ל (שהיה אחד החוקרים המובילים ליצירותיו של נגיב מחפוט' ואף ניהל את המרכז לפני מספר שנים). הללו מספרים לא רק על יצירתם אלא על הווייתם, שהתרבות הערבית היא חלק בלתי נפרד ממנה.[21]

גם ניתן לשמוע מוזיקה ישראלית מנוגנת במצרים - בעיקר בחתונות, במופעים סגורים, בהאזנות פרטיות וכמובן ביוטיוב ודרך הורדות מהאינטרנט

תחום המוזיקה שהוזכר לעיל מעורר עניין מיוחד במצרים. בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, זמרים ישראלים – בעיקר עפרה חזה, חיים משה, זהבה בן ויואב יצחק – נהנו מפופולאריות רבה במצרים וקלטות שלהם התנגנו במקומות ציבוריים רבים (כיום נשמעת פחות מוזיקה במקומות ציבוריים, בעיקר בגלל אירועי "האביב הערבי" – שאחריהם חוששים השלטון מהתקהלות של צעירים, והצעירים מנחת זרועו של השלטון). כאן, מדובר בעניין טבעי במה שנתפס על ידי אזרחים מצרים כמוזיקה איכותית, שראויה להישמע ולהיות מופצת. לא נשמעה כל הסתייגות מכך שהיוצרים הם ישראלים. בכמה מקרים אמרו לי השומעים המצרים בפליאה כי לא האמינו שיש בארץ מוזיקה כה יפה המשולבת בטון הערבי – והם מאד שמחים על כך. גם כיום מנוגנת מוזיקה ישראלית במצרים, בעיקר בחתונות, מופעים סגורים, האזנות פרטיות וכמובן ביוטיוב והורדות באינטרנט.

 

ללהקת הרוק הכבד הישראלית הוותיקה "אורפנדלנד" אלפי מעריצים ממדינות ערב, תורכיה ואיראן, המגיעים להופעותיהם ומדקלמים את הטקסטים של שיריהם – גם בעברית. באחד הראיונות סיפר סולן הלהקה שהמזיגה התרבותית-מוזיקלית המיוחדת לאדם כמוהו, שנולד וגדל ביפו – בה השתלבו מוזיקה קלאסית, קריאת המואזין ומוזיקת רוק – היוותה השראה טבעית ללהקה.

 

פסטיבל העוד שהוזכר לעיל זוכה אף הוא להתעניינות גוברת. פניות רבות בנושא, בעיקר מצד צעירים, מגיעות דרך הרשתות החברתיות לבית למארגני הפסטיבל ולמשרד החוץ. רבים מהפונים מבקשים פרטים על האמנים המשתתפים בו ואף על הופעות עתידיות שלהם.

 

שירות החוץ הישראלי ער להתעניינות הזו והקים ערוצי ניו-מדיה בערבית, המספקים מידע על ישראל שאינו קשור בסכסוך. שני עובדים מצריים מקומיים בשגרירות ישראל בקהיר אמונים על הטיפול במידע על ישראל, תרבותה, כלכלתה ומדיניותה. במסגרת זו, מנחה אותם דיפלומט מהשגרירות באופן צמוד, לצד ענף ערבית במחלקה לדיפלומטיה דיגיטלית במשרד החוץ, כיצד להעביר מסרים ולשוחח ברשת החברתית. רוב הפניות של אזרחים מצרים מהשורה הן בקשות למידע על מגוון תחומים הקשורים לישראל ובראשם עמדת ישראל בסוגיות רבות, וכן שאלות לגבי יחסיה עם מצרים.

 

כיכר אל-תחריר בקהיר בפברואר 2011, כשבועיים לאחר נפילת שלטון מובארק. השלטון חושש מהצעירים, שחוששים בתורם מהשלטון | Photo: Rami Raoof on Flickr (CC-BY-2.0)

 

 

דת כגשר בין תרבויות

 

גם יחסים בין דתות הן אמצעי להתקרבות בין מדינות, ובשנים האחרונות הצליחה ישראל ליצור דיאלוג סביב נושא זה עם מגוון קהלים במצרים. 

 

כשגריר ישראל בקהיר בין השנים 2014 ל-2016, השתמשתי ברשתות החברתיות כדי לברך ב-2015 לראשונה את העם המצרי בערבית ובזמן אמת לרגל חג הרמדאן - מחווה שזכתה לתהודה נרחבת.[22] לאחר מכן, הפכו ברכות מסוג זה לדבר מקובל. כמו כן, מדי שנה מארח שגריר ישראל בביתו מצרים ודיפלומטים זרים ל״אפטאר״, סעודת שבירת צום הרמדאן היומית. ביולי 2016 דיווחה סוכנות AP בהפתעה על ארוחה כזו, שבה אירחתי קהל רב ובירכתי את אורחי בערבית באווירה ידידותית (זאת בזמן שבפרסומים השונים דווח על גילויי איבה מתמידים כלפי נציגי ישראל במצרים).[23] 

 

לצד פנייה לרוב המוסלמי במצרים, נוצרו בשנים האחרונות גם קשרים חדשים עם הנוצרים הקופטים, המהווים כ-10% מאוכלוסייתה. ב-2015, לאחר ש-21 מצרים קופטים נחטפו בלוב ונרצחו על ידי ארגון דאעש, הגעתי לניחום אבלים אצל האפיפיור הקופטי. קודמו בתפקיד החרים את ישראל ולא אפשר למאמיניו לעלות לרגל לירושלים, אך בבואי לנחמו קיבל אותי האפיפיור בחום ובברכה. מאז 2015 פוקדים צליינים קופטים במספרים הגדלים את ישראל - בעיקר ב"שבת האור" ובחג הפסחא. הקשרים התהדקו ואף קיבלנו באופן תקדימי מכתבי תודה על נייר רשמי של הכנסייה הקופטית.

 

חשוב לציין שההתקרבות לא קרתה במנותק מתהליכים אחרים בין ישראל למצרים: בכירים בכל משרדי הממשלה המצרית ברכו על צעד זה, כיוון שההתקרבות לכנסיה הקופטית עולה בקנה אחד עם מדיניות הנשיא א-סיסי לקירוב הדתות השונות במצרים ולהקניית כבוד וביטחון הדדיים.

ההנהגה המצרית מכשירה ציבורית את הנתיב להכיר ביהדות וביהודים במדינה ובזכויותיהם, אך עוד ארוכה הדרך לדבר בפתיחות וביושרה על ישראל

ההתעוררות הזו בתחום הדת אינה פרי יוזמה ישראלית בלבד: בצד האינטרסים המדיניים והביטחוניים המשותפים, ובמידה רבה בזכותם, חלה התקדמות במחויבות המשטר המצרי לטפל באתרי מורשת יהודית במצרים – סוגיה שהמצרים התנערו ממנה שנים ארוכות. ב-2017 הצהיר הנשיא א-סיסי שמצרים תשפץ מתקציב ממשלתה מתחמים ומוסדות דת יהודיים במדינה (נבי דניאל באלכסנדריה ב-2018 ומתחם בסאתין בקהיר ב-2019).[24]

 

בנוסף, מועצת העתיקות במצרים אישרה לרשום 13 פריטי יודאיקה, כולל ספרי תורה, פמוטים ופנסים השייכים לבתי כנסת באלכסנדריה ובכל רחבי מצרים כהכנה לרישומם תחת חוק הגנת העתיקות – צעד ראשון מסוגו.[25] יחד עם זאת, כשנחנך בינואר 2020 בית הכנסת אשר שופץ על ידי השלטונות המצריים באלכסנדריה, הוזמנו לטקס נגידים, שועים ושגרירים - אך לא שגריר ישראל בקהיר.[26]

 

דוגמה נוספת מגיעה מהמסך הקטן: בחודש הרמדאן ב-2016 שידרה הטלוויזיה המצרית הממלכתית את הסדרה "חארת אל יהוד" ("שכונת היהודים"), שהפכה ללהיט. באישורה לשדר את הסדרה העבירה ממשלת מצרים מסר כפול: תחילה, לציבור המצרי – לפיו יש מקום להכיר ולדון במקום היהודים במצרים; ולהנהגות היהודיות בעולם ולממשלותיהן – לפיו ההנהגה המצרית מכשירה ציבורית את הנתיב להכיר ביהודים וזכויותיהם, אך עוד ארוכה הדרך לדבר בפתיחות וביושרה על ישראל. פעולה זו משתלבת במדיניות הנשיא א-סיסי לשיח בין-דתי ולמתינות דתית.

 

בעיני המצרים, ישראל עודנה סיפור נפרד מזה של העם היהודי, ויש לשער שתהליך השמת הקהילה היהודית בקונטקסט הישראלי יארך עוד זמן רב. זה לא אומר שלא ניתן להתחיל לקדמו.

 

 

סיכום

 

האינטרסים המשותפים של ישראל ומצרים מייצרים כיום שיתוף פעולה בין-ממשלתי פורה. אך תהליכים שבהם מעורבת התגוששות בין זהויות – הן בישראל והן במצרים – לצד שינויים אידיאולוגיים המתרחשים על רקע מציאות המשתנה במהירות, אורכים זמן ומחייבים סבלנות. אין להתכחש גם למשקעי עבר הכבדים, שהוזנו באידיאולוגיות אנטי-ישראליות חריפות. במצב שכזה, ההשקעה בפיתוח מיזמים ומפגשי תרבות חשובה במיוחד כמכפיל כוח וכאמצעי להעמקת הקשר וחיזוקו.

 

טיבה של "דיפלומטיה רכה" היא התאזרות באורך רוח ובהשקעה לטווח ארוך, הגורסת שייתכן מצב של "מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה". לכל הפחות, הדיפלומטיה הרכה תמצא מקום לתרבות הישראלית בליבם של כמה מצרים. הפינה החמה הזו, בסופו של יום, יכולה להיות צוהר לשיח, שפה משותפת, חיוך וריכוך התנגדויות. היא אמנם אינה תחליף לאינטרסים משותפים בין מדינות, אך היא אם תיעשה נכון, לעלותה הנמוכה עשויה להיות תועלת עצומה.

 

 

הערות

 

[1] ר' למשל: מירה צורף, "שלום קר? שלום שורד? שלום מתחמם? הסכם השלום ישראל-מצרים מאנואר אל-סאדאת לעבד אל פתאח אל-סיסי במלאת לו ארבעים שנה", בתוך: מצרים על פרשת דרכים: שבע שנים לאחר מהפכת "האביב הערבי", הרצליה: המכון למדיניות ואסטרטגיה, המרכז הבינתחומי הרצליה, מארס 2018, ע"ע 13-10.

 

[2] חיים קורן, "מצרים והעולם הערבי: מנהיגות חמקמקה?", בתוך: שאול שי (עורך), מצרים על פרשת דרכים: שבע שנים לאחר מהפכת "האביב הערבי", הרצליה: המכון למדיניות ואסטרטגיה, המרכז הבינתחומי הרצליה, מארס 2018, ע"ע 19-25.

 

[3] Joseph S. Nye, Bound to Lead: The Changing Nature of American Power, New York: Basic Books, 1990.

 

[4] Henry S. sun, "International Political Marketing: A Case Study of united states Soft Power and Public Diplomacy", Journal of Public Affairs, 2008, pp. 165-193.

 

[5] ר' למשל:

 Joseph S. Nye, Soft Power: The Means to Success in World Politics, New York: Public Affairs, 2004, pp. 99-126.

 

[6] J. Michael Waller, Strategic Influence: Public Diplomacy, Counterpropaganda, and Political Warfare, Institute of World Politics Press, 2009.

 

[7] Mordechay Lewy, “Elefantendiploma Diplomatie”, Milu, 11, 3 (2004), pp. 262-269.

 

[8] ישראל גרשוני, מצרים: בין ייחוד לאחדות, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תש"ם, ע' 30.

 

[9] פתחי אמבאבי, הלכות הים התיכון העתיק, קהיר: מג'אז ללתראג'אמה ואל נשר, 2018, ע"ע 125-123, בתוך: אופיר וינטר ואסף שילוח, זהותה של מצרים בעידן א-סיסי: קווים לדמותו של האדם המצרי החדש, עדכן אסטרטגי, תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי, כרך 21, גיליון 4, ינואר 2019, ע"ע 60-59.

 

[10] וירג'יניה דניאלסון, קולה של מצרים, חיפה: הוצאת פרדס, תשס"ד, 2003, תרגום: חנה עמית-כוכבי. על תפקידה המשמעותי ככלי תרבותי המשרת אידיאולוגיה של המשטר, ראו: חיים קורן, "התפתחות התקשורת הערבית: היבטים תרבותיים ואידיאולוגיים וזיקתם לפוליטיקה ולמשטרים במזרח התיכון", רוח מזרחית, גליון 5, חורף 2007, ע"ע 35-28.

 

[11] וינטר ושילוח, זהותה של מצרים, ע' 59.

 

[12] מילאד חנא, שבעת העמודים של האישיות המצרית, הדפסה שביעית, קהיר: דאר אל־הלאל, 2016, אצל: וינטר ושילוח, זהותה של מצרים, עמ' 59.

 

[13] עמנואל קופלביץ (תרגם וערך), טהא חוסין והתחדשותה של מצרים - מבחר קטעים מכתביו, ירושלים: מוסד ביאליק, 2001.

 

[14] ליבת "תהליך ברצלונה" היא שיתוף פעולה כלכלי ותרבותי בין מדינות הים התיכון. התוכנית הושקה על ידי האיחוד האירופי ונועד לחזק את היחסים מולטילטראליים ביניהן ובכך להשפיע גם על חיזוק יחסים בילטראליים בין המדינות השותפות לתהליך. מנגנוני התהליך ממשיכים לפעול, אם כי באינטנסיביות פחותה מזו של שנות התשעים. המשתתפות היו ישראל, מצרים, אלג'יריה, תוניסיה, תורכיה, ירדן, לבנון, מלטה, מרוקו, סוריה, קפריסין, הרשות הפלסטינית ולוב (כמשקיפה). דיון נרחב על כך ר' אצל: אופיר וינטר, "מצרים ו'הים התיכון החדש': כלכלה, ביטחון ותרבות", בתוך: שאול חורב (עורך), הערכה אסטרטגית ימית רבתי לישראל 2017/8, חיפה: מרכז חיפה למחקרי מדיניות ואסטרטגית ימית, ינואר 2018, עמ' 147-139.

 

[15] דוד אוחנה, "ז'קלין כהנוב - מבשרת התרבות הים תיכונית בישראל", עיונים בתקומת ישראל 13 (2003), ע"ע 29-55.

 

[16] "נחנך רחוב אום כולת'ום במזרח ירושלים", מעריב, 17/10/2012.

 

[17] הסופר א-רמלי סירב תחילה לאפשר שימוש ביצירתו, אך נעתר ולאחר שידולים ממושכים.

 

[18] ר' למשל: יהודה שנהב, היהודים הערבים: לאומיות, דת ואתניות, עם עובד, תשס"ג/2003.

 

[19] Ruth Eglash, "With no formal ties, Israel is using digital diplomacy to reach out to the Arab world", The Washington Post, December 21, 2019 (link).

 

 

[20] על המרכז האקדמי בקהיר, ראו: שמעון שמיר, עלה טרף - סיפור המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2016.

 

[21] על אלי עמיר בהקשר זה: "מעניין לבחון את השפעת נאומי נאצר על שאינם מצרים. ד"ר עזמי בשארה תיאר כיצד הילכו נאומי נאצר קסם על בני משפחתו ועליו בהיותו נער" ("האזרח עזמי", הארץ, 29/5/1998). גם גיבורו של אלי עמיר הפעים את יסמין (הפלסטינית) בצטטו בעל פה מנאומי נאצר (אלי עמיר, יסמין, תל אביב: עם עובד, ספריה לעם, 2006, ע"ע 185-184 ,350), אצל: קורן,"התפתחות", ע' 31.

 

[22] רועי קייס ואיתמר אייכנר, "שגריר מצרי חדש לישראל: צפוי לחזור לישראל", Ynet, 21/6/2015 (לינק).


[23] Brian Rohan, "Odd Couple: Israel and Egypt enjoying 'Best Times Ever", The Times of Israel, 4/7/16 (link)

 

[24] ר' למשל:

Adam Rasgon, "Historic Synagogue in Alexandria set to be reopened Following Major Renovations", The Times of Israel, 23 December, 2019.

 

[25] חגי הוברמן, "לראשונה - מצרים מכניסה חפצי יודאייקה מהקהילה המקומית לרשימת העתיקות", מצב הרוח, גליון 564, 20/12/2019, עמ' 16, 20.                                                            

 

[26] איתמר אייכנר, "מצרים חונכת את בית הכנסת העתיק, נציגי ישראל לא הוזמנו", Ynet 9/1/2020 (לינק).

השגריר ד"ר חיים קורן הצטרף למשרד החוץ ב-1983 וכיהן במגוון תפקידים בארץ ובחו"ל, בהם שגריר ישראל בדרום סודאן ובמצרים. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת באסלאם במערב סודאן בין המאה ה-18 למאה ה-20. תחומי ההתמחות האקדמית שלו הם המזרח התיכון, העולם הערבי ודת האסלאם. כיום מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.

(צילום: באדיבות המחבר)
 

 

 

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו בגוגל
Please reload

  • facebook
  • Twitter
חיפוש ב"זירה"
הירשמו ל"זירה"
ניווט בזירה

ותישארו מעודכנים בכל המאמרים, הסקירות והטורים שעולים לאתר, מפי מיטב המומחים בארץ ומחו"ל