המאבק ב-BDS: כשהתודעה מעצבת הוויה
המאמרים המומלצים
Please reload

המאבק ב-BDS: כשהתודעה מעצבת הוויה

סימה וואקנין-גיל, עד לאחרונה מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים והסברה, מפרטת לראשונה את האסטרטגיה שגיבש המשרד למאבק בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל בעולם וכיצד הוציא אותה לפועל

הפגנה נגד ישראל בוושינגטון, ב-2017 | Photo: Ted Eytan/Flickr (CC BY-SA 2.0 - image cropped)

 

באוקטובר 2015 החליטה ממשלת ישראל, באיחור ניכר, להצטרף למאבק בקמפיין הדה-לגיטימציה הקורא לחרם על ישראל. מאבק זה נוהל עד אז על ידי ארגונים ויחידים, שקיימו באופן פרטי שתדלנות פרו-ישראלית. הסיבה העיקרית לזיהוי המאוחר של מלוא היקף התופעה היתה שמי שנתקל בה עשה זאת באופן נקודתי ומקומי, אך ללא יכולת לראות את התמונה הכוללת.

ואכן, בטרם קולפה אט אט את המסכה מעל פני היריב, הגופים ה"ממסדיים" (משרדי האוצר, המשפטים, החוץ והכלכלה) התייחסו לתופעה כאל קמפיין אזרחי, לא אלים, המבקש לקדם מטרות פוליטיות תוך שימוש בשיח זכויות אדם ואזרח. פעילי הקמפיין התאמצו להדגיש כי הוא נשען על הערך המקודש של חופש הדעה והביטוי. הם התעקשו שהוא מנוהל על ידי ארגוני חברה אזרחית הפרוסים ברחבי העולם, המקדמים אג'נדה פוליטית לגיטימית-לכאורה. למעשה, התחוור לנו כי מדובר במנגנון השחרה משומן ומתוקצב, שמטרתו קעקוע הלגיטימיות של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

כאשר ממשלת ישראל הבינה את חומרת התופעה, הוחלט כי יש להתמודד עמה באופן ייחודי וייעודי. המשימה הוטלה על על המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה בראשות השר גלעד ארדן, שאף הצליח לייחד תקציב ראוי לניהול המערכה. בדצמבר 2015 מוניתי למנכ"ל המשרד, שהופקד על הובלת המערכה הנגדית בגישה חדשנית ובאמצעות כלים שלקוחים מהעולמות הביטחוניים והאזרחיים כאחד. במאמר זה אפרוס את האופן שבו זיהינו וניתחנו את היריב, כיצד פיתחנו את כלי העבודה נגדו, ומהן התובנות העיקריות שאני לוקחת עמי מארבע שנים בחזית המערכה.
 

 

דע את האויב

קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל היכה שורשים בקרב קהלים רבים במערב – קהילות מיעוטים, ארגוני חברה אזרחית ליברליים-פרוגרסיביים, קהילות להט"ב, איגודי עובדים, כנסיות פרסביטריאניות ועוד. בשל אופיו המתעתע, במשך שנים ארוכות הוערך מלוא פוטנציאל הסכנה הטמון בו בחסר, אך עם הזמן נוצר חשש אמיתי כי ללא תגובה הולמת תגיע שחיקת התדמית הבינלאומית של מדינת ישראל לנקודת אל-חזור. ישראל זוהתה כישות "לא טבעית" ותוצר של העידן הקולוניאליסטי, אשר נוסדה על חורבותיו של עם אחר ושהתנהגותה בהווה אינה תואמת את העידן הליברלי. זיהוי זה עלול היה להפוך לדעה הרווחת בקרב ציבורים רבים ולהיתרגם בהמשך לעמדות מדיניות רשמיות. זאת, על רקע תהליכים אחרים המתרחשים במקביל – עליית הקול האיסלאמי באירופה, כניסת מיעוטים לדרג מקבלי ההחלטות ועוד.

הכסות שבה בחר היריב לעטוף את יעדיו האמיתיים ומאפייני פעולתו היתה מחוכמת מאוד. לאורך זמן התקשינו לשכנע גורמים מבית ומחוץ כי מדובר ברשת עולמית של מאות ארגונים הפועלים במתואם. רק ביוני 2018, לאחר שחשפנו את מרכז הכובד של הרשת, המונה כ-40 ארגונים, ואת הקשרים ביניהם, החלה התמונה להתבהר. ​

מפת הארגונים האנטי-ישראליים בעולם | מקור: המשרד לעניינים אסטרטגיים והסברה

 

הארגונים הבולטים ברשת הדוקה זו, הפרוסים בשלושה מרכזים עיקריים – המזרח התיכון, ארה"ב ואירופה – מובלים בעיקר על ידי גורמים פלסטיניים. לרבים מהם קשרים מוכחים לטרור, לרשות הפלסטינית ולחמאס.[1]  רשת זו מהדהדת את הנראטיב הפלסטיני תוך ביצוע מהלך מתואם להשחרת תדמיתה של מדינת ישראל. פעילותם במרחב הווירטואלי, כמו גם הפיזי, נגועה באנטישמיות ורוויה בהטעיות, בשקרים בוטים ובגניבת הדעת של קהלי היעד במערב.

לאחר חודשים בודדים של מחקר התופעה הצלחנו לזהות תיאום מלא במסרים, במטרות וביעדים, במרחבים ובשיטות הפעולה. בחלוף פרק זמן קצר נוסף הצלחנו להוכיח את המאפיין הרשתי גם באמצעות העברות כספים, מעבר של פעילים ורעיונות, הדהוד הדדי של קמפיינים, תיאום מאמצים, כניסה מתואמת לתחומי עניין חדשים ועוד. בשלב זה לא נותר עוד ספק כי בנוסף לדיפלומטיה קלאסית, שאותה הוביל משרד החוץ באופן מקצועי ומעורר כבוד, האתגר המורכב שלפנינו מחייב פעילות הנושקת יותר להגיונות של ניהול מערכות צבאיות.

 

 

לוחמת רשת א-סימטרית

מערכה א-סימטרית היא רעיון אסטרטגי-אופרטיבי המתאר את אופן ההתמודדות של יריבים לא-מדינתיים, אשר נמצאים בנחיתות מול כוחות צבא החזקים מהם לאין ערוך. במערכה א-סימטרית מפתח הצד החלש כלים וטקטיקות שיאפשרו לו להילחם באופן שידגיש את יתרונותיו המועטים ויחפה על חולשותיו.

הקמפיין המתמשך לשלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל מנוהל בדיוק לפי אותו הלך מחשבה. היריב (ראה שקף למעלה לפירוט) בחר לוותר חלקית על עימות ישיר מול ישראל בשדה הצבאי או המדיני, והעביר את המערכה לאזורי הנוחות שלו – הזירה התודעתית והזירה הבינלאומית, שבהן מצויה ישראל בעמדת נחיתות מובנית.

במערכה א-סימטרית משתמש הצד החלש בטקטיקות של הסתתרות והסוואה, טשטוש בין הצבאי לאזרחי, מהלכי הונאה, פגיעה בעורף האזרחי, שימוש בתקשורת כזירת לחימה ועוד. כפי שחשפנו, קמפיין הדה-לגיטימציה נשען על טקטיקות דומות:

•    טקטיקת הונאה בסיסית בקמפיין היא יצירת מצג השווא של חתירה להשגת יעדים מדיניים "לגיטימיים", ובמקרה זה סיום הנוכחות הישראלית מעבר לקו הירוק. בפועל, הוכח כי היריב חותר באופן עקבי ורציף תחת אושיות קיומה של  מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי וכחברה שווה במשפחת העמים. די אם אזכיר כי אחד משלושת היעדים של ארגון הגג BNC (ה-BDS National Committee), גם אם הוא נעטף ברטוריקה המתייחסת רק לשטחי יהודה ושומרון, הוא מתן זכות שיבה מלאה לפליטים הפלסטינים ובני משפחותיהם לכל שטחי פלסטינה המנדטורית. המשמעות של צעד זה ברורה בישראל, אך בחו"ל הוא עלול להישמע כמו תביעה לגיטימית להגדרה עצמית. ה-BNC עצמו מקפיד שלא להדגיש נקודה זו ולהתמקד במסר של "סיום הכיבוש".  

•    טקטיקת ההסתרה היא הצגת הקריאה לחרם ומשיכת השקעות כתגובה הומניטרית-סולידרית, המתפתחת באופן טבעי בקרב קהלים במערב, למה שמוגדר על ידי אותם ארגונים כחוסר צדק כלפי הפלסטינים. בפועל, מדובר במהלך מתואם, המובל על ידי גורמים פלסטיניים בגיבוי הרשות הפלסטינית וחמאס, לצבירת הון פוליטי במאבק נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. זאת, תוך קשירת קשר (שאינו חשוף לקהל הרחב) עם גורמי טרור מוכרים, ובאזורים מסוימים – דוגמת ספרד או אמריקה הלטינית – אף עם גורמים איראניים.

קמפיין הדה-לגיטימציה "חטף" את שיח זכויות אדם מתוך הבנה שכך ניתן להעביר את מסריו לקהל המערבי הליברלי, שלרוב אינו בודק לעומק את הטענות המועלות

•    טקטיקת הסוואה מוצלחת למדי היא אימוץ שפת הערכים הליברליים, ולמעשה "חטיפה" של שיח זכויות אדם על ידי הקמפיין, מתוך הבנה ששיח זכויות וערכים הוא הדרך להחדיר את המסרים לקהל המערבי הליברלי. כיוון שזה אינו בודק לרוב לעומק את הטענות המועלות, מצליחים ארגונים שזכויות אדם זרות להם להתהדר בנוצות ליברליות, תוך שהם מקדמים בפועל מסרים אנטישמיים, מפלים ואלימים.  

•    בהרחבת שדה המערכה נעשה שימוש במנופים חיצוניים, הן לצורך הרתעת החזק והן לצורך עקיפת יתרונותיו היחסיים. קמפיין הדה-לגיטימציה מנוהל במרחבים ומוסדות בינלאומיים שבהם לישראל יש חיסרון מובנה, לאור נחיתות מספרית ברורה והיעדר קואליציה אזורית רחבה ש״שומרת״ עליה. כך צריך לראות את הפנייה למוסדות בינלאומיים דוגמת האו"ם ומועצת זכויות האדם שלו, בית הדין הפלילי הבינלאומי ועוד.  

•    פגיעה בעורף לשם השגת מנופי לחץ על מקבלי ההחלטות היא טקטיקה נוספת שהותאמה באופן יצירתי לקמפיין הנוכחי. במערכה שלפנינו ניצל היריב מגמות קיימות בקרב יהדות ארה"ב ובקיעים בין-דוריים, בין-דתיים ובין-מפלגתיים על מנת להעמיק את הפער המתגלע בין מדינת ישראל ליהדות ארה"ב, העורף האסטרטגי שלנו. האיום הגדול יותר הוא בראייה אסטרטגית ארוכת טווח, שם מכוון היריב לקעקוע עמוק יותר של הברית בין ארה"ב לישראל. הבריתות שהוא כורת עם הקהילה האפרו-אמריקאית, ההיספנית והלה"טבית, שחלקן צפויות בטווח הארוך להוות את מוקדי הכוח בחברה האמריקאית ובדרג מקבלי ההחלטות, הן לא פחות ממסוכנות.

•    טקטיקת ההתשה היא המוכרת מכל במאבקים מעין אלו. גם פה, היריב מכוון לטווח הארוך. הוא פועל כל הזמן, בכל הזירות, בכל ממדי המערכה. השארת הסוגייה על סדר היום הציבורי היא חלק מטקטיקה זו.

 

תכנון אסטרטגיית הפעולה


החלטת הממשלה ב-2015 להטיל על גוף ייעודי בעל אוריינטציה פרו-אקטיבית את הטיפול בקמפיין הדה-לגיטימציה היתה אפוא החלטה חשובה ומתבקשת. מזה כשלוש שנים מנהל "כוח המשימה למאבק בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל" במשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה את מערכת הנגד. היריב ספג מהלומות לא פשוטות בזמן זה. פרצופו האמיתי נחשף, פעולתו הוצרה, מערכי גיוס וניהול הכספים נפגעו רוחבית והוא חוֹוֵה כישלונות בזירות השונות – הכלכלית, האקדמית, המשפטית וגם התרבותית. מצבו הרעוע כיום הוא תוצר של פעולה מתואמת ואפקטיבית של ארגוני הרשת הפרו-ישראלית, כמו גם של ממשלת ישראל.

קביעת האסטרטגיה לניהול מערכת הנגד היתה תהליך היזוני מתמשך של הגדרת קווים מנחים, יעדים ומטרות; של ניסוי, הצלחה וטעייה, וחזרה נוספת לשולחן השרטוט. מערכה זו היא תוצר של תחרות למידה מתמדת בין השחקנים, המביאה לשינויים נדרשים בדרכי החשיבה והפעולה.

לא היתה לנו כוונה להסתפק בקמפיינים חיוביים; האתגר שלפנינו חייב אותנו לתמהיל של דיסציפלינות פעולה המוכרות מהעולם הביטחוני והלא-ביטחוני גם יחד

אופי הפעולה שלנו התבסס על תפישת החשיבה והפעולה המוכרת מניהול מערכות אחרות, בעיקר ביטחוניות: הגדרת הרעיון המסדר, הגדרת היריב והמטרה, מיפוי השחקנים בזירה וחלוקתם ל"כחולים" (עמיתים), "אדומים" (יריבים) ו"סגולים" (ה"קולות הצפים"), מיפוי הקיים והגדרת הפערים, הגדרת גבולות המערכה, פיתוח הכלים, היכולות והתשתיות, תהליכי בקרה ותחקור ועוד. אנסה להוליך את הקוראים בנבכי המערכה המנוהלת כיום, כמובן במגבלות המתבקשות.

בתחילת התהליך, היה עלינו להגדיר מהי המערכה ואיזו סוג מערכה אנו מנהלים. הרשת האזרחית הפרו-ישראלית היתה פעילה עוד לפני כניסתנו לזירה, ובהצלחה לא מבוטלת. אנחנו הבאנו לשולחן הסתכלות אחרת על המערכה ועל היריב. תרומתנו העיקרית היתה בהצגת מושג מערכת הנגד (counter campaign), על שלל מאפייניו שיפורטו בהמשך, לרשת ה"כחולה". המעבר ממאמצים מפוזרים למערכה מבוזרת – עיקרון המסמן פעולה סינרגטית של כלל השחקנים, לאורן של תובנות משותפות ומוסכמות – הוא התהליך הארוך, המורכב והקשה ביותר ליישום. הוא עדיין מתנהל.

ניהול מערכה מחייב הסתכלות הוליסטית על תופעה – בחינה כוללת ממבט על ולא רק התמקדות צרה במאבקים נקודתיים, שלעיתים מעוותת את תמונת המצב. עוד בטרם הגענו לשלב הביצועי, נדרשנו לבצע בחינה מעמיקה, שארכה מספר חודשים, לגבי התופעה הכוללת המוכרת כקמפיין הדה-לגיטימציה: לזהות את האידיאולוגיה העומדת בבסיס הקמפיין ואת השחקנים המרכזיים, למפות את רשת הקשרים ולאתר את מרחבי הפעולה של היריב והמאמצים המרכזיים שלו. על בסיס אלו נדרשנו לנתח את החולשות והחוזקות שלו, למפות את היתרונות והחסרונות בפעולת העמית ולזהות תחומים שבהם הביצוע שלו לוקה. בסיום תהליך הבחינה פותחה האסטרטגיה הכוללת לפעולה והוגדרו הכלים והיכולות הנדרשים לשם הוצאתה לפועל.
 

תומכי ישראל מ-80 ארגונים בהפגנה בעד המדינה בז'נבה, ב-2015. "רשת של רשתות" |

Photo: StateofIsrael/Flickr (CC BY 2.0)

 

במקביל להכרת היריב ושיטותיו, הגדרנו לעצמנו את אופי המערכה שננהל מולו. היה ברור לנו שאנו בונים מערכה רחבת היקף נגד תופעת העומק שנקראת דה-לגיטימציה של ישראל, כשהמטרה ברורה – winning the hearts and minds. הקרב, ידענו כבר בתחילתו, אינו יכול להתמקד רק במה שמוכר בציבור הרחב כ-BDS, שהיא הקריאה לסנקציות וחרמות, אשר מהווה רק פן אחד ממאפייני קמפיין הדה-לגיטימציה.

באותה נשימה, לא היתה לנו שום כוונה להסתפק בניהול קמפיינים חיוביים. האתגר שלפנינו חייב אותנו לתמהיל של דיסציפלינות פעולה המוכרות מהעולם הביטחוני והלא-ביטחוני גם יחד – חשיפת הפנים האמיתיות של אנשי הקמפיין הנגדי, פגיעה בנתיב הכסף שלו, הפעלת מנופי לחץ, יצירת רשתות פעולה ועוד. הכלים היו צפויים להיות אזרחיים לחלוטין, דבר שחייב את הצוות ליצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה. 

 

 

כך בונים מערכה

 

הגדרנו תחילה את שלוש מטרות העל שלאורן נפעל:

ראשית, היה ברור לנו שנרצה למנוע מהיריב הצלחות. סיכול פעילותו או הפיכתה ל-counter productive היתה יעד ראשון במעלה. ביקשנו להבהיר ליריב כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה – להצר את צעדיו, להקשות, לנטרל, בעיקר לייצר תחושה של כישלון מתמשך בהשגת היעדים שהוא הגדיר לעצמו.

שנית, היה ברור לנו שאת תופעת הדה-לגיטימציה יש לעקור מן השורש – להפוך אותה לבלתי מקובלת, באמצעות חשיפת הפנים האמיתיות של היריב והצרת מרחב הפעולה שלו.

שלישית, רצינו להשיג איזון בשיח הציבורי המתנהל על אודות ישראל בקרב קהלי היעד, וביסוסו גם על ידע ולא על רק על תדמיות שליליות. מסיבה זו, עסקנו גם בחשיפה של ישראל על שלל מורכבויותיה.

קבענו ארבע לוגיקות פעולה משלימות:

 

(1) השגת "עליונות במידע", ראשונה בין שווים – כלומר, שההיכרות שלנו עם היריב תגיע לרמת אינטימיות כזו שתאפשר ייזום מהלכים ומניעה ולא רק תגובה לאחר מעשה; (2) הרתעה – הצרת מרחב הפעולה; (3) התקפה – מהלכים ייזומים נגד ארגוני החרם; (4) הסברה במובנה הקלאסי.

קבענו מדיניות של No Logo במסגרתה שהמשרד אינו עומד בקדמת הבמה, שכן זיהוי המאבק בדה-לגיטימציה עמנו עלול היה לפגוע באפקטיביות שלו

קבענו מספר עקרונות יסוד שלאורם יפעל כוח המשימה:

•    ראשית, הגדרנו כי הלך המחשבה והפעולה הוא מעבר מהגנה להתקפה. המטרה היתה להוציא את היריב מאזור הנוחות שלו ולהעביר את המערכה לאזור הנוחות שלנו ככל האפשר.

•    שנית, אימצנו את המושג "Broad Tent" (הידוע גם כ-Big Tent) שטבע מכון ראות[2]  – תפיסה שכיוונה לקיומה של קואליציה רחבה של ארגונים הפועלים יחדיו, במנותק מעמדות פוליטיות ואחרות. המטרה בצעד זה היתה להבהיר כי אין מדובר במאבק פוליטי לסתימת פיותיהם של מבקרי ישראל, אלא בצעדים הנחוצים לשמירה על הביטחון הלאומי, המבוססים על המכנה המשותף הרחב ביותר של אזרחי ישראל.

•    שלישית, קבענו מדיניות של No Logo, שפירושה שהמשרד אינו עומד בקדמת הבמה של המאבק בדה-לגיטימציה. למדיניות עמימות זו יתרון ברור, שכן זיהוי כזה עלול היה לפגוע באפקטיביות שלו.

•    רביעית, פעולה רב-מימדית: החלטנו לפעול באופן גלוי וחשאי, עקיף וישיר, ייזום, הכלה ובלימה, פעולה חיובית ושלילית. התמהיל נקבע לפי הצורך הקונקרטי.

•    חמישית, היה ברור לנו שמול רשת כה מגוונת של ארגוני חרם הפועלים במספר רב של מישורים, יש לפעול בתפישה רשתית. לפיכך עמלנו על הקמת "רשת של רשתות", כל אחת מקצועיות בתחומה (מנהיגים, משפטנים, אנשי מדיה וכדומה), שיחד יכולות לספק הגנה ראויה.

•    שישית, פעולה אפקטיבית נשענת על תיאום בין השחקנים השונים הפועלים לטובת ישראל. אנו פעלנו למקסם את היתרונות היחסיים של כל שחקן ולנווט את המאמצים למקומות שנזקקו להם.

•    לבסוף, בחרנו את זירות הפעולה העיקריות (אירופה, ארה"ב, דרום אפריקה ואמריקה הלטינית), סימנו את מרחבי הפעולה הרלוונטיים לכל זירה – אקדמיה, מגזר כלכלי, משפטי, תרבותי, הצטלביות (intersectionality) – ויצאנו לדרך. במשך כשנה בדקנו את המענה שפותח באירועים ממוקדים, דוגמת קידום הצעות חרם, הכנסה של חברות לרשימות שחורות, קמפיין אגרסיבי ברשתות חברתיות או במרחב עירוני, לשם הוכחת היתכנות (proof of concept). בסיום הבחינה ביצענו תהליך תחקור וזיקוק של שיטות הפעולה והמאמצים שהצליחו, ומשם והלאה פעלנו בהתאם לתובנות.   

עם הזמן התכנסה הפעולה של כלל גופי הרשת הפרו-ישראלית לשלושה מאמצים עיקריים, שהתבררו כאפקטיביים במיוחד: (1) פגיעה בלגיטימיות המוסרית של ארגוני החרם באמצעות חשיפת הפנים האנטישמיות והקשר לטרור של חלק ממחוללי הקמפיין, כמו גם חשיפת היעדים האמיתיים שעומדים בבסיסו; (2) פגיעה בלגיטימיות החוקית של החרם באמצעות ייזום וקידום הצעות חקיקה – בהובלת ארגוני חברה אזרחית מקומיים – האוסרות מאמצי חרם המתמקדים בישראל, מרחיבות את הגדרת האנטישמיות, או גובות מחיר מאלה המקדמים אותם; (3) פגיעה בתשתית הכלכלית – שיבוש התזרים הכספי לארגון באמצעות סגירת חשבונות בנק ופלטפורמות גיוסי כספים. כל זאת, במקביל לעיסוק השוטף במניעת הצלחות מהיריב.

 

מתואמים מאי פעם

כתוצאה ממאמצינו, כבר ב-2017 – כשנה לאחר תחילת פעולתו של צוות המשימה – חשנו שארגוני החרם עברו מהתקפה להגנה, ושהם מתקשים להציג הצלחה אחת משמעותית בתחום הכלכלי, האקדמי או המשפטי. זאת, בניגוד לשנים קודמות, בהן חברות דוגמת חברת Veolia (הרכבת הקלה בירושלים) או Orange נכנעו ועזבו את ישראל, חברת ביטוח דוגמת KLP הנורווגית וחברת הפנסיה ההולנדית PGGM משכו השקעות בחברות הפועלות מעבר לקו הירוק, ועוד.

חשפנו באופן שיטתי את פני היריב כמי שמקדם אג'נדה בלתי לגיטימית, כמו גם את הקשר שלו לגורמי טרור והמאפיינים האנטישמיים בפעולתו. שורה של מנהיגים מכל העולם התבטאו באופן חד וברור נגד הקריאה לחרם ואף הגדירו אותה כאנטישמיות במסווה של אנטי-ישראליות. סוגיית החרמות עלתה לדיון במספר פרלמנטים באירופה (בהם גרמניה, הולנד וצרפת) ובקנדה.

במערכה הזו, "תחרות הלמידה" מתמדת: היריב מפיק לקחים ומשתנה אל מול האתגר שאנו מציבים בפניו, ואנו מתחקרים ומפתחים בהתאם דרכי פעולה חדשות. הצלחה תימדד רק בטווח הארוך

בנוסף, בשנים האחרונות ישנה פגיעה משמעותית במקורות התקציביים של ארגונים שעסקו או עוסקים בקידום החרם במדינות באירופה, כולל סגירת ״המנהלת לזכויות אדם ומשפט בין לאומי״ ( Human  Rights and International Humanitarian Law Secretariat ) – שם מכובס לארגון שפעל לדה-לגיטימציה לישראל – עקב הפסקת תקצובו על ידי מדינות באירופה. גם גיוס הכספים בפלטפורמות הדיגיטליות נמצא בנסיגה. מדינות האיחוד האירופי אינן יכולות להמשיך ולהתעלם מהמידע המונח בפניהן באשר לשימוש שנעשה בכספן בניגוד למוצהר. בנוסף, 27 מדינות בארה"ב חוקקו בשנים האחרונות חקיקה מדינתית נגד הקריאה לחרם על ישראל, וקודמה גם חקיקה פדרלית בנושא.  

הרשת הפרו-ישראלית מאוגדת כ"רשת של רשתות" – מספר רשתות מקצועיות הפועלות באופן מתואם נגד היריב, הן במרחב הווירטואלי והן במרחב הפיזי. מספר המשלחות המגיעות לישראל, מסטודנטים דרך משפיענים ועד לדרג מקבלי החלטות, עלה באופן חד. כל השותפים למהלך השכילו בפעולתם לייצר תשתית לתגובת הנגד לקמפיין הרשת האגרסיבי נגדנו. המציאות המורכבת בישראל נחשפה בתערוכות, בכנסים ובאמצעות קמפיינים. ניתן בהחלט לומר כי הרשת הפרו-ישראלית מנגנת בימינו הרבה יותר כתזמורת!

עם זאת, איש אינו משלה עצמו שהמצב סטטי. אנו מצויים במערכה שבה מתחוללת "תחרות למידה" בלתי פוסקת. היריב מפיק לקחים ומשתנה אל מול האתגר שאנו מציבים בפניו, ואנו בהתאם מתחקרים ומפתחים דרכי פעולה חדשות. לכל צד יש הצלחות וכישלונות, שראוי למדוד בראייה ארוכת טווח.
 

 

אסור לטמון את הראש בחול

ניהול סוגיות החוץ של כל מדינה במאה ה-21 מחייב, לטעמי, דרכי חשיבה ופעולה עדכניים. הדבר נכון שבעתיים כאשר האתגר המרכזי של אותה מדינה מגיע מהמרחב הציבורי-תודעתי. שיטות אלה נדרשות להתחשב במימדי השיח השונים, ברשת ובציבור כמו גם בממסד, ולהתנהל בקצב מהיר יותר תוך שילוב כלים מדיסציפלינות שונות. זהו האתגר בפניו עומדת כיום מדינת ישראל.

המאמץ של ארגוני החרם לשחוק את תדמיתה של ישראל בקרב דעת הקהל העולמית עלול לזלוג – ובחלק מהמקומות כבר זולג – לרמה מוניציפלית או ממסדית-מדינתית ולכלי תקשורת מרכזיים. כלי הדיפלומטיה הקלאסית חשובים מאוד למאבק זה, אך הם אינם מספיקים. כמו בכל תחום בעידן המורכב שבו אנו חיים, לא ניתן לשרוד ללא ידע ופרקטיקה אינטרדיסציפלינריים, כמו גם חשיבה מחוץ לקופסה.

המאבק על תדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית, לגיטימית ונאורה בשיח הציבורי במדינות המערב מנוהל מעמדת חסר מובהקת. ארגונים פרו-פלסטינים השכילו לשווק את העימות הישראלי-פלסטיני המורכב במשוואות פשטניות: "חזק מדכא" נגד "חלש ומדוכא", "קולוניאליסט צבאי" נגד "אזרחים המבקשים את חירותם". בשיח זכויות האדם הרווח בעולם המערבי, להילחם על שמך מעמדה כזו זו משימה כמעט בלתי אפשרית. מורכבות נוספת נובעת (באופן אירוני) מחוסר היכולת של עולם הרשתות החברתיות להכיל מורכבויות פוליטיות שלא ניתן לסכם בפוסט או בציוץ.

 

חברי הארגון Students for Justice in Palestine באוניברסיטת פורדהאם בארה"ב, ב-2017. בורות ורדידות השיח |

Photo: Joe Catron/Flickr (CC BY-NC 2.0)

 

בעידן שבו לעובדות ולידע יש פחות חשיבות מאשר לתדמית ולתמונות, לא חשבנו שנכון לנהל את המאבק בקמפיין הדה-לגיטימציה במושגים של צדק היסטורי. בעידן שבו הציבור נחלק למחנות מקצינים, ימין ושמאל, נץ ויונה, אין כמעט מקום לגוונים של אפור. בעידן של בורות רבה ורדידות של השיח הציבורי, קל לגייס קהלים רחבים, המרגישים מקופחים בארצותיהם שלהם, בעזרת סיסמאות קליטות ושקרים מובנים היטב, גם אם בינם לבין המציאות אין שום קשר. בעידן של אנטי ממסדיות לא מספיק לזכות באהדתם או בתמיכתם של מנהיגים – חייבים להגיע גם אל הציבור הרחב. כל אלה רק הפכו את המשימה שלנו למורכבת יותר.

בשלוש השנים האחרונות חל שינוי מהותי. המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה רכש ידע והבנה עמוקה של האתגר ופיתח מומחיות בניהול מערכה ארוכת טווח, מרובת משתתפים וגלובלית. הרשת הפרו-ישראלית פועלת כעת באופן יצירתי, קוהרנטי וסינרגי, שהצליח להכניס את היריב למצוקה. הגישה הייחודית שמביא המשרד, בשיתוף עם ידידינו בארץ ובעולם, מצליחה להשפיע על הנראטיב, להכיל את התופעה ולדאוג שלא תעבור את נקודת האל-חזור.

לאורך השנים היו גורמים שטענו, שבעצם קיומנו ובפעולתנו נגד קמפיין הדה-לגיטימציה אנחנו למעשה מחזקים תופעה שממילא היתה גוועת, או שבלאו הכי אין בה איום ממשי. אך אינני יכולה להסכים עם מי שרואים בהתעלמות מאיום ובטמינת הראש בחול אסטרטגיה ראויה להתמודדות. האחיזה שקנה לו הנראטיב של היריב בקרב ציבורים לא מעטים, ההצלחות שהחל לצבור ובעיקר פוטנציאל הנזק העתידי, הם הראיות הכי מרכזיות לכך. לטעמי, הגיע הזמן להתייחס גם לנושא האנטישמיות המתגברת כאתגר המחייב גישה רעננה.

 

סיכום: תם ולא נשלם

בתחילת יוני 2019 פשטתי מדים בפעם השנייה בחיי – או כך לפחות חשתי – והעברתי את שרביט ההובלה במאבק למען מדינת ישראל למר צחי גבריאלי ולצוות המשימה המסור במשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה. לא בכדי אני עושה שימוש במושג "לפשוט מדים", הטומן בחובו מסר של שליחות למען המולדת, מחד גיסא, ומאפייני התנהלות של מערכת הביטחון, מאידך גיסא. אף שמדובר במשרד ממשלתי האמון על המאבק בזירה האזרחית, המשרד בראשות השר גלעד ארדן מוביל מערכה מורכבת, בעלת השלכות אסטרטגיות לביטחון מדינת ישראל.

מאבק ארוך עוד לפנינו. על המשרד להמשיך להתפתח בניהול המערכה הלא פשוטה עליה הוא ממונה. יש לעשות זאת באופן זהיר אך יצירתי, מדוד אך תכליתי, תוך התחשבות בשיקולים רבים נוספים כמו יחסי חוץ, השפעות הדדיות, האינטרסים של השותפים למאבק ומגבלותיהם ועוד.  

תחום אחד הותיר בי תסכול קל: אי היכולת להגיע לעמק השווה עם השותף המרכזי שלנו במערכה, משרד החוץ, שלא ראה איתנו עין בעין

אני עוזבת את המשרד בתחושת סיפוק גדולה וגאה על ההישגים ועל הצוות שהשארתי מאחור. צר היה לי שהם נאלצו לספוג מתקפות ציבוריות חסרות בסיס, שלעיתים שירתו אג'נדה אישית, למרות תרומתם הברורה לחוסנה ולמעמדה של המדינה. איני חוזרת בי מהגישה בה נקטנו – לא נכון היה לפעול אחרת.

חשוב להבין שבמערכה מעין זו המושג "ניצחון" אינו רלוונטי, לפחות לא בשלב שבו אנו נמצאים. זהו מאבק בין רעיונות. היריב מחזיק ביתרון עלינו בדעת הקהל העולמית, אך לשמחתי כבר חזינו בניצני היפוך המגמה, דבר המחזק את האמונה בגישה שלנו.

עלינו להמשיך להשקיע בניסיון לחדור לקהלים ליברליים-פרוגרסיביים, בדגש על קהילות המיעוטים והדור הצעיר של יהדות ארה"ב, שם התקשינו עד כה להעביר את מורכבות המציאות. לטעמי, ראיית העולם האבסולוטית – שחור ולבן, טוב ורע – המאפיינת את חלקם היא בעלת פוטנציאל הסכנה הגבוה ביותר.

מכל הנושאים בהם עסקתי, תחום אחד הותיר בי תסכול קל – אי היכולת להגיע לעמק השווה עם השותף המרכזי שלנו במערכה, משרד החוץ. לא ראינו עין בעין את האתגר ולפיכך לא הצלחנו להגיע להסכמה גם על הדרך. עבדנו יחד, תוך הערכה הדדית, אולם אם היינו יכולים להגיע לשילוביות, כפי שנהוג לכנות זאת בצה"ל, אני מעריכה ששני הגופים היו יוצאים נשכרים.

 

 

הערות:


[1] מסמך "מחבלים בחליפות", שפרסם המשרד לעניינים אסטרגיים בפברואר 2019 (לינק).

 

[2] Reut Institute, 28.7.2011. Policy Paper: Reut’s Broad Tent and Red-Lines Approach (link)

תא"ל (מיל') סימה וואקנין-גיל שימשה מנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה בשנים 2019-2015. בתקופה זו הקימה את כוח המשימה למאבק בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל וניהלה את מערכת הנגד. שירתה במשך 32 שנה בצה"ל ושימשה במשך עשור הצנזור הראשי של מדינת ישראל, עד פרישתה בדרגת תת-אלוף ב-2015. בעלת תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון ומדעי המדינה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בביטחון לאומי מאוניברסיטת חיפה. בוגרת המכללה לביטחון לאומי.

(צילום: המשרד לעניינים אסטרטגיים, באדיבות המחברת)

 

 

 

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו בגוגל
Please reload

  • facebook
  • Twitter
חיפוש ב"זירה"
הירשמו ל"זירה"
ניווט בזירה

ותישארו מעודכנים בכל המאמרים, הסקירות והטורים שעולים לאתר, מפי מיטב המומחים בארץ ומחו"ל