פרופ' מייקל מנדלבאום, מומחה למדיניות חוץ אמריקאית, רואה בתקופה שאחרי תום המלחמה הקרה פרק זמן יוצא דופן בהיסטוריה האנושית, שבו שרר "שלום עמוק" בעולם. אך הנוסחה שהביאה לקיומו מתערערת בשנים האחרונות לנוכח מדיניות החוץ האגרסיבית שמובילות רוסיה, סין ואיראן. האם ניתן להכיל אותן ולשחזר היום את התנאים שאפשרו לשלום לשגשג לפני 30 שנה?
מימין: הנשיאים פוטין, שי ורוחאני | Adapted from: Hassan Rouhani by Mojtaba Salimi (CC BY-SA 3.0) - cropped from original; PM Modi with Chinese President Xi Jinping by Narendra Modi (CC-BY-SA 2.0) - cropped from original; kremlin.ru (CC BY 4.0) - cropped from original
פרופסור אמריטוס מייקל מנדלבאום (Mandelbaum) מביט במציאות הגאופוליטית של ימינו בתערובת של אופטימיות ופסימיות. כמומחה למדיניות חוץ אמריקאית בבית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס (SAIS) בוושינגטון, מנדלבאום מצביע על עובדה שנעלמת לדבריו מעיני רבים: שהתקופה בת 25 השנים שלאחר 1989 היתה השלווה בהיסטוריה האנושית, והיא סיפקה לנו נוסחה אפשרית להשכנת שלום עולמי אמיתי ובר קיימא.
אך כפי שהוא כותב בספרו "עלייתו ונפילתו של השלום העולמי", השלום שלאחר המלחמה הקרה קרס. הסיבה העיקרית לכך היא שבעשור הנוכחי חותרות תחתיו שלוש מדינות רוויזיוניסטיות - רוסיה, סין ואיראן. בנסיבות הנוכחיות, טוען מנדלבאום, לא ניתן ליישם את הנוסחה שהצליחה להביא שלום במאה שעברה.
בחודש יוני אירח פורום הדיפלומטיה של "הזירה" את פרופ' מנדלבאום, שחיבר בעצמו או היה שותף לחיבורם של 16 ספרים וערך לבדו או השתתף בעריכת תריסר ספרים נוספים, לדיון על הסיכויים למלחמה ושלום ברחבי העולם. מדוע השלום ששרר לדבריך לאחר תום המלחמה הקרה שונה כל כך מכל תקופת שלום אחרת בהיסטוריה?
השאלה "מה הסיכויים לשלום?" לוקחת כמובנת מאליה שאלה חשובה נוספת, שאינה נשאלת לרוב – ״מהו 'שלום'?״ התשובה הברורה, ששלום הוא היעדר מלחמה, פשטנית מדי. מלחמה היא אפיזודית ובלתי רציפה; על פי ההגדרה הזו, ניתן לומר שכמעט כל מדינה חווה שלום כמעט ללא הפסקה.
הגדרה מדויקת יותר היא שהשלום אינו רק היעדר מלחמה, אלא גם היעדר איום של מלחמה באופק – תקופה נטולת הכנות מיידיות למלחמה, המאופיינת גם בהיעדר פעילות דיפלומטית לקראתה. במלים אחרות, שלום דורש לא רק היעדרה של לחימה, שהיא חוויה נדירה עבור מרבית מדינות העולם; נדרשת גם היעדרה של מה שמדעני מדינה מכנים "תחרות ביטחונית" (security competition), אותה חוות רוב המדינות הריבוניות בעולם לאורך מרבית ההיסטוריה שלהן.
מנדלבאום (מימין) בשיחה עם משתתפי פורום הדיפלומטיה של "הזירה", ביוני | צילום: גל שפינר
בהתאם להגדרה המדויקת הזו, העולם חווה שלום ממשי – ייתכן ש"שלום עמוק" (deep peace) הוא מונח קולע יותר – פעם אחת בלבד בהיסטוריה: ב-25 השנים שלאחר נפילת חומת ברלין, משנת 1989 ועד 2014. אינני מתעלם מכך שהייתה אלימות רבה בעולם באותה תקופה, אבל במרבית המקרים היו אלה ממשלות שדיכאו ורדפו את אזרחיהן, או מיליציות יריבות שנלחמות זו בזו. האלימות לא היתה פרי יוזמתן של המדינות החזקות ביותר, בעלות כוחות צבא גדולים שמצוידים בנשק המודרני ביותר - שהן, באופן היסטורי, הגורם העיקרי למוות והרס בעולם. כיצד נוצרה תקופת "השלום העמוק" הייחודית שאתה טוען שהתקיימה?
"השלום העמוק" נבע, לפי הניתוח שלי, מנוכחותם החזקה בצורה יוצאת דופן של שלושה גורמים "מקדמי שלום" במערכת הבינלאומית. הראשון הוא ההגמוניה המיטיבה (benign hegemony) של ארה"ב אחרי תום המלחמה הקרה והעובדה שאפילו מדינות שלא אהבו את ההגמוניה הזו, הרגישו שהן אינן מסוגלות לאתגר אותה. השנייה הייתה תלות הדדית כלכלית – אחרי הכל, זה היה העידן הנהדר של הגלובליזציה. וכאשר מדינות משקיעות זו בזו וסוחרות ביניהן, הן לא ששות להילחם מכיוון שמלחמה תפגע בשתיהן כלכלית. הגורם השלישי לשלום היה התפשטות הדמוקרטיה – הכוללת את שלטון העם וגם שורת חירויות נחוצות – שמקדמת שלום במגוון דרכים. מה השתנה בשנים האחרונות ששרש את ה"שלום העמוק" הזה?
באירופה, רוסיה פלשה וכבשה את אוקראינה; במזרח אסיה, סין טוענת – בניגוד לחוק הבינלאומי – לבעלות על מרבית החלק המערבי של האוקיאנוס השקט, בנתה בו איים מלאכותיים ובניגוד להבטחות מנהיגיה הקימה עליהם מתקנים צבאיים. במזרח התיכון, איראן משתמשת בכוחות פרוקסי כדי להרחיב את השפעתה על חשבון ממשלות המדינות השכנות, וייתכן שהיא עדיין מבקשת להשיג נשק גרעיני. מדוע שלוש המדינות האלו מאתגרות את הסטטוס קוו? המניעים שלהן מגוונים ומסובכים, כפי שאני מסביר בספרי, אבל לכל שלושת המשטרים הללו מכנה אחד משותף: הם בחרו במדיניות של לאומנות אגרסיבית במאמץ לגרוף תמיכה עממית – שכל אחד מהם חש שהוא זקוק לה – בין היתר מכיוון שהעתיד הכלכלי של המדינה התקדר.
היעדר אופק כלכלי מבטיח הפך את הבחירה בלאומנות לאופציה מפתה עבור המשטרים ברוסיה, בסין ובאיראן
הצמיחה הכלכלית ברוסיה תלויה בייצוא אנרגיה. במהלך כהונתו הראשונה של הנשיא ולדימיר פוטין (2008-2000) המחיר הגלובלי של נפט הרקיע שחקים, הכסף זרם לממשלה, וגם העם הרוסי זכה ליהנות ממנו (הנשיא כמובן שמר חלק גדול מהרווחים לעצמו ולחבריו). אך כשפוטין שב לנשיאות בשנת 2012 מחיר הנפט כבר נחתך בחצי, והוא אינו מראה שום סימן לחזור לשיא שאליו הגיע במהלך הקדנציה הראשונה שלו.
סין רשמה צמיחה כלכלית דו-ספרתית במשך שלושה עשורים, שהיתה תוצאה של הגירה מאסיבית מהכפר לערים, השקעות כבדות – במיוחד בתשתיות – ועלייה בייצוא. אולם כאשר הנשיא הנוכחי שי ג'ינפינג התמנה למנהיג העליון של המדינה ב-2012, הנוסחה הכלכלית כבר החלה להתערער ובשנים האחרונות קצב הצמיחה של סין הואט בחצי.
באיראן, אנשי הדת שתפסו את השלטון בשנת 1979 מעולם לא התעניינו בצמיחה כלכלית משמעותית. המדינה קפאה למעשה על שמריה בארבעת העשורים האחרונים, מה שתרם ותורם לחוסר הפופולריות של המשטר בקרב הציבור האיראני.
היעדר אופק כלכלי מבטיח הפך את הבחירה בלאומנות לאופציה מפתה עבור שלושת המשטרים הללו. שלושתם הציגו את מדיניותם התוקפנית כלפי שכניהם במונחים לאומניים – כצעד שנחוץ להדיפת מה שלטענתם (השקרית) הם המהלכים העוינים של הדמוקרטיות, ובראשן ארה"ב, ושישיב את המדינה שלהם ל"מקומה הראוי" ככוח הדומיננטי באזורהּ.
מיכלית פורקת נפט גולמי מרוסיה בנמל באנגליה, בפברואר. הכלכלה תלוית הנפט שעליה התבסס משטר פוטין התערערה בעשור האחרון | Photo: Darren Hillman/Flickr (CC BY-ND 2.0)
האם לשיטתך דמוקרטיה מסוגלת להבטיח את השלום?
נוכחותה של הדמוקרטיה אינה ערובה למניעת מלחמה, גם אם מתקיימים לצדה שני התנאים האחרים ב"נוסחה" שעליה הצבעתי – הגמוניה אמריקאית מיטיבה ותלות כלכלית הדדית במרבית העולם. בהיסטוריה אין חוקי ברזל כמו בפיזיקה. קיומה של דמוקרטיה הוא חסם, אם כי לא מחסום בלתי עביר, מפני מלחמה. מחקרים רבים ביססו את תיאוריית "השלום הדמוקרטי", לפיה דמוקרטיות (אלה המשלבות בחירות חופשיות וגם הגנה על חירויות) אינן נלחמות אחת בשנייה, בעיקר מאז אמצע המאה העשרים.
השאלה כרגע היא אם הדמוקרטיה יכולה לצמוח בכל מדינה בעולם. אני לא מאמין שיש מדינות שבהן דמוקרטיה היא בלתי אפשרית; מצד שני, ברור שצורת ממשל זו דורשת תנאים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים מסוימים כדי לפרוח, וברור באותה מידה שבמדינות מסוימות קיימים תנאים טובים יותר לכך מאשר אחרות.
לצפות שדמוקרטיה תתפשט מיד בכל המזרח התיכון, כפי שחזו או קיוו רבים עם פרוץ "האביב הערבי" בתחילת העשור הנוכחי, אינה מציאותית. יתר על כן, גם ארצות הברית לא זכתה להצלחה רבה כשניסתה לייצא דמוקרטיה למדינות כמו עיראק ואפגניסטאן. הקריאה לדמוקרטיזציה צריכה לבוא מתוך המדינה, לא מבחוץ.
במלחמה הקרה הדמוקרטיות חברו יחד כדי להכיל את ברית המועצות; במאה ה-21 הן יכולות וצריכות לעשות את אותו הדבר מול רוסיה, סין ואיראן – כל אחת באזורה
טענתך היא ש"השלום העמוק" של העידן שלאחר המלחמה הקרה הסתיים, והסיכויים לשחזרו נמוכים. מה ארה"ב ודמוקרטיות אחרות צריכות לעשות כעת מול האיומים האלה?
כפי שטענתי ב-Foreign Affairs, כדי להתמודד עם שלוש המדינות הללו דרושה מדיניות הכלה חדשה (Neo-containment), מעודכנת ומתקדמת ממה שהיתה לנו בתקופת המלחמה הקרה. במהלך המלחמה הקרה הדמוקרטיות חברו יחד כדי להכיל את ברית המועצות. במאה ה-21 הן יכולות וצריכות לעשות את אותו הדבר מול רוסיה באירופה, מול סין במזרח אסיה ומול איראן במזרח התיכון.
ההכלה כעת תהיה מן הסתם שונה מזו שיושמה בעבר, מכיוון שהעולם השתנה. המלחמה הקרה הייתה מאבק אידיאולוגי, שבמסגרתו ברית המועצות, בעלות בריתה ומדינות החסות שלהן ניסו להפיץ מערכות פוליטיות וכלכליות ייחודיות היכן שיכלו. לעומת זאת, רוסיה וסין אינן מנסות לייצא מודל פוליטי או כלכלי מסוים לשאר העולם. הרפובליקה האיסלאמית של איראן מחזיקה אמנם אידיאולוגיה, אך היא רלוונטית רק למוסלמים, ולמעשה כנראה רק לשיעים.
יתר על כן, בעוד שברית המועצות היוותה אתגר עולמי אך ממוקד עבור הדמוקרטיות, שלוש המדינות הרוויזיוניסטיות של ימינו יוצרות אתגרים – לפחות מבחינה צבאית – רק באזוריהן. אנחנו לא ניצבים כיום מול איום עולמי, אלא מול שלושה איומים אזוריים. ולבסוף, בעוד שהגוש הקומוניסטי החזיק בקשרים כלכליים מוגבלים בלבד עם הדמוקרטיות, הרי שהיום שלוש המדינות הרוויזיוניסטיות הן חלק מהכלכלה העולמית, כשסין במיוחד ממלאת בו תפקיד מרכזי. זה הופך את הכלתן למשימה מורכבת בהרבה, שמחייבת אותנו לנסות ולסכל מיזמים פוליטיים וצבאיים של בייג'ין מחד גיסא, תוך שמירה ככל האפשר על קשרים כלכליים עמה מאידך גיסא. חשוב לציין שתי נקודות חשובות נוספות על הכלה במאה ה-21. ראשית, היא מחייבת בניית קואליציות: נוכחותה של ארצות הברית נחוצה בכל אחד משלושת האזורים הללו, אך וושינגטון אינה יכולה לפעול ללא שותפים. בריתות עדיין חשובות ונחוצות. שנית, אינני משוכנע שקיימת היתכנות לתכנון וביצוע מדיניות שכזו בנסיבות הגאופוליטיות הנוכחיות במערב, כולל בארה"ב. עד כה דנו בשלוש המדינות המאתגרות שמשבשות את השלום העולמי. אך כיצד ארצות הברית, כמעצמת-על היחידה וההגמון העולמי במהלך 25 השנים האלו, השפיעה על מסלול שלוש המדינות הללו ועל הבחירות שעשו בתחום מדיניות החוץ שלהן?
ההשפעה הברורה ביותר של ארצות הברית, ולרעה, היא על רוסיה. בכך שהרחיבה את ברית נאט"ו עד הגבול עם רוסיה – על רקע התנגדויות מצד מוסקבה, בניגוד להבטחות שניתנו למנהיגים הסובייטים והרוסים, ותוך שהיא מבהירה כי הם לעולם לא יוזמנו להצטרף לברית – ארצות הברית הלהיטה שלא לצורך את האליטות ודעת הקהל ברוסיה נגדה.
הרחבת נאט"ו ומהלכים אחרים – כמו המלחמות ביוגוסלביה לשעבר בשנות התשעים, ונסיגת ממשל בוש בשנת 2001 מהסכם הטילים האנטיבליסטים (ABM) שנחתם עם ברית המועצות ב-1972 – יצרו סנטימנט ציבורי אנטי-מערבי משמעותי ברוסיה. זה הקל על פוטין לצייר בפני הציבור בבית את מדיניותו התוקפנית כצעד הגנתי, שנועד להיאבק ב"מזימות" האנטי-רוסיות של ארצות הברית ובעלות בריתה. ארצות הברית לא הייתה אמנם אחראית באופן ישיר לפלישה של רוסיה לחצי האי קרים ב-2014, אבל מדיניותה בשנות התשעים סייעה להכשיר את הקרקע לכך.
חיילים אמריקאים וכוחות משטרה של האו"ם בקוסובו, בפברואר 2000 |
Photo: DoD photo by Sgt. Brendan Stephens, US Army/Wikimedia Commons (public domain)
בניתוח שלך המדינות הן השחקנים הראשיים בזירה הבינלאומית, אך כיצד משפיעה לדעתך עלייתם של שחקנים לא-מדינתיים על הסיכויים לשלום? לא ניתן להתעלם, למשל, מהצלחתה של המדינה האסלאמית לזרוע הרס ולפגוע במדינות שלמות, אף שהיא למעשה רק ארגון מבוזר.
שחקנים לא-מדינתיים חשובים מתמיד במאה ה-21; אף על פי כן, רק מדינות ריבוניות יכולות לצאת למלחמה רחבת היקף. ענייני מלחמה ושלום עדיין מוכרעים על ידי מדינות. לסיכום, האם אתה אופטימי או פסימי לגבי הסיכויים לכונן מחדש את "השלום העמוק"?
בטווח הארוך – אולי 50 שנה קדימה – אני אופטימי לגבי הסיכויים להתפשטות הדמוקרטיה בעולם. אני מסכים עם מה שאמר ווינסטון צ'רצ'יל: "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, למעט כל שאר צורות הממשל שנוסו". אני מאמין שלמרות כל בעיותיה, דמוקרטיה היא המערכת הפוליטית המתאימה ביותר להתמודד עם האתגרים הכלכליים, הטכנולוגיים והפוליטיים של המאה ה-21. אני גם מאמין שכשאנשים יתעשרו ויהיו משכילים יותר – ואלה המגמות העולמיות – הם ידרשו לעצמם יותר חירויות והשפעה גוברת על האופן שבו מנהיגיהם שולטים עליהם. כפי שאני מציין בפרק האחרון של "עלייתו ונפילתו של השלום העולמי", כבר היום ניתן למצוא סימנים לכך ברוסיה, בסין ובאיראן.
בטווח הקצר, בפני התפשטות הדמוקרטיה ניצבים שני מכשולים עיקריים: ראשית, האליטות האוטוקרטיות, שרוצות לשמור על סמכויותיהן הדיקטטוריות ואינן בוחלות בשימוש בכוח כדי לעשות זאת; שנית, היעדר תרבות פוליטית – נורמות, ערכים ומוסדות – הנחוצה לקיומו של משטר דמוקרטי מתמשך.
מסיבות אלה, אינני מאמין שהאוטוקרטיות של רוסיה, סין ואיראן יכולות להחזיק מעמד לעד. אך מתי הן ייפלו והאם יוחלפו על ידי משטרים דמוקרטיים? אלה שאלות שלא אני ולא אף אחד אחר יכולים לענות עליהן.
סייעו בהכנת המאמר: סיינה גרינוול וליאורה לופקין