בישראל נוטה הדיון במונח "האפרטהייד הישראלי" להתמקד בהשוואה עצמה – אם לאמץ או לדחות, להפריך או להתעלם – אך הוא ממעיט לעסוק בעורכי ההשוואה והאינטרסים והמניעים שלהם לביצועה. כדי להתמודד עם התופעה והשלכותיה באופן אפקטיבי, השחקנים האלה ראויים לניתוח, לביקורת ולדיון בפני עצמם
ילד מחזיק שלט הקורא "מדינת ישראל=אפרטהייד" בהפגנה בברגן שבנורווגיה, ב-2013 |
בספרה "קרוב לקצה" (Close to the Edge) מספקת החוקרת האוסטרלית המוערכת סוג'ת'ה פרננדז ניתוח סוציולוגי מבריק לתופעת "דור ההיפ-הופ", אשר נוגע בצורה מפתיעה גם בישראל.[1] ספרה סוקר בעיקר את סצנות ההיפ-הופ בקובה, באוסטרליה, בוונצואלה ובשיקגו שבארה"ב, אך אחת הדוגמאות שהיא מונה לסולידריות הגלובלית אשר יצר ההיפ-הופ היא ההתנגדות ל"חומת האפרטהייד בפלסטין" (ללא מרכאות במקור וללא פירוט נוסף).[2] כמה חודשים לפני כן, עמיתה באקדמיה סיפרה לי כדרך אגב כי היא תרמה פרק לספר [3] ששמו Apartheid Israel. ברחבי ארה"ב, סטודנטים אקטיביסטים מציינים כל שנה את "שבוע האפרטהייד הישראלי", פעמים רבות בתמיכה של חברי סגל אקדמי.
באקלים האקטיביסטי והאקדמי הנוכחי במערב, ההצמדה בין ישראל לאפרטהייד מבוצעת בתכיפות גוברת. בחוגים מסוימים הפך "האפרטהייד הישראלי" לביטוי טבעי כמעט כמו "הרפובליקניזם הצרפתי" או "הקומוניזם הסובייטי". חיבור קצר זה מנסה לנתח את הלוגיקה והמניעים העומדים מאחורי ההצמדה או ההשוואה (במובן של equating ולאו דווקא במובן של comparing) בין ישראל למשטר האפרטהייד הדרום אפריקאי.
אין בכוונתי לדחות, להפריך או לבצע הערכה ערכית ומהותית ביחס לביקורת המופנית נגד מדינת ישראל, אלא להתמקד בהשוואה עצמה, במשמעות שלה עבור עורכי ההשוואה ובמטרות המגולמות בה. זאת, מתוך הראייה שגם עורכי ההשוואה עצמם הם שחקנים פעילים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעלי אינטרסים ומניעים מורכבים, אשר משפיעים על השיח שאותו הם מקדמים בנוגע לישראל. מבצעי ההשוואה, אם כן, ראויים לניתוח, לביקורת ולדיון בפני עצמם.
אין מה להשוות?
מדוע דווקא "אפרטהייד"? המונח, שמשמעותו "נפרדות" (apartness) באפריקאנס, שפת המתיישבים ההולנדים בדרום אפריקה, מתייחס לשיטה הפוליטית שיושמה בדרום אפריקה על ידי לאומנים אפריקאנרים ובבסיסה הרעיון של מדיניות רשמית של הפרדה (סגרגציה) גזעית מוחלטת. הפרדה זו מבוססת על הראייה הדיכוטומית והביולוגית של זהויות גזעיות: שחור ולבן, שלכאורה אין אפשרות לגשר ביניהן. מסיבה זו, כל גזע נדרש לשירותים וגישה המתאימים לרמתו. מדובר היה בהפרדה בכל רבדי החיים: החל באזורי מגורים, עבור בנישואין ויחסי מין וכלה בשימוש בתשתיות ציבוריות כגון חופי רחצה, אוטובוסים, ספסלים ובתי שימוש.[4] האפרטהייד היה משטר שבו מיעוט שלט על רוב ולווה במערכת שיטתית ונוקשה של יחסי עבודה נצלניים (הגם שהתחילה לפניו), שבה שחורים הוגבלו בגישתם למקצועות מסוימים ולרמות שכר מסוימות.
כינויים דוגמת "אימפריאליסטית" או "אתנוקרטית" תופסים מקום מסוים בשיח הביקורתי על ישראל, אך הם מתגמדים מול הדומיננטיות של אנלוגיית ה"אפרטהייד"
השוואות בין אירועים ותופעות המתקיימים במרחבים ובזמנים שונים הן בעייתיות מלכתחילה. הן טומנות בחובן ניתוק מההקשר והתעלמות מהייחודיות של כל מקרה, כמו גם עיוורון לכך שמקרה היסטורי מסוים עשוי להיות חמור או מגונה בפני עצמו, גם אם אין תקדימים או ישויות הזהות לו וראויות להיקשר אליו. השוואות שכאלה מתעלמות לרוב ממורכבותם של תהליכים היסטוריים, אשר במהותם הם בעלי רכיבים ייחודיים, וכתוצאה מכך נוטות להציג את ההיסטוריה בצורה שטחית.[5] בשיח הפופולארי, השוואות נוטות להפוך לאמונה כי מקרים נבדלים הם למעשה זהים. לא חסרים הרי תוויות או כינויים אחרים שניתן היה להצמיד לישראל מלבד "אפרטהייד" כדי לתאר באופן ביקורתי את מדיניותה. ניתן היה להדביק לה – או לחלק מממשלותיה – את הכינויים "לאומנית" או "אתנוקרטית". ניתן לטעון, כפי שאכן עולה מפעם לפעם בחוגים ביקורתיים לישראל, כי ישראל "קולוניאליסטית" או "אימפריאליסטית". יתרה מזאת, ניתן אפילו להציב את ישראל במסגרת המושגית של "קולוניאליזם התיישבותי" וההיגיון של "טיהור אתני" המלווה אותו, כפי שכבר טענו באופן משכנע למדי ארנון דגני ואחרים.[6] כך, השוואתה של ישראל לאוסטרליה או לקנדה כנראה משכנעת יותר מאשר אותה השוואה נפוצה לדרום אפריקה. כינויים אלו תופסים מקום מסוים בשיח הביקורתי על ישראל, אך הם מתגמדים מול הדומיננטיות של אנלוגיית ה"אפרטהייד".
לא רק רטוריקה
מדוע דבקים מי שדבקים בתיוג ישראל כבעלת משטר מיעוט סגרגציוניסטי, שהוא ככל הנראה הדוגמה הקיצונית ביותר לסגרגציה[7] בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה? מדוע מציינים פעילים ואקדמאים דווקא את "שבוע האפרטהייד הישראלי" ולא את שבוע "הקולוניאליזם/אימפריאליזם הישראלי"? ההסבר הראשון הוא רטורי. אפרטהייד הוא מקרה קיצוני של גזענות ממוסדת, ולכן מהווה כלי רטורי קיצוני להדגשת שאט הנפש של המתנגדים לישראל. דוגמה נפוצה יותר בשיח הפופולרי, בהקשרים מגוונים, הוא הכינוי "נאצי" (או "פשיסט", ומנגד – "קומוניסט" או "בולשביק"),[8] כאמצעי להדגשת חוסר הלגיטימיות של עמדות או אנשים מסוימים. כמובן שגם המילה "נאצי" הופנתה בעבר – ועודנה מופנית – כלפי ישראל, אך כנראה שלא השתרשה בשל האירוניה וחוסר הפרופורציות בתיוגם של קורבנות הנאצים כנאצים בעצמם. משירדה ה"אופציה הנאצית" מהפרק, התגלתה אנלוגיית ה"אפרטהייד" ככלי רטורי עוצמתי, ובד בבד כזה אשר הגדרתו עמומה דיו כדי שלא ניתן יהיה להפריך את השימוש בו לתיאורה של לישראל בקלות ומבלי להיכנס לדקויות היסטוריות ואנליטיות. הניתוק של האפרטהייד הדרום אפריקאי והוצאתו (לפחות חלקית) מהקשרו ההיסטורי נתמכו גם על ידי המשפט הבינלאומי, אשר מאז 1976 מגדיר אותו כפשע שאיננו פרטיקולרי ושכולל "מדיניות ופרקטיקות דומות לסגרגציה ולאפליה כפי שבוצעו באפריקה הדרומית", שמטרתן "ייסוד ושימור שליטה מצד קבוצה גזעית אחת על כל קבוצה גזעית אחרת של אנשים ודיכוי שיטתי שלהם".[9]
ההצמדה של משטר האפרטהייד לישראל מגלמת שאיפה או משאלה פוליטית, שסופה של ישראל הציונית יהיה זהה לזה של המשטר הגזעני בדרום אפריקה
אך להשוואה יש גם רבדים אחרים, עמוקים יותר, החורגים מהפן הרטורי. עיניהם של עורכי ההשוואה נשואות לאופן שבו משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי הגיע לקצו ולמחוללי התהליך הזה. כוחה של השוואת ישראל לדרום אפריקה איננה בדיוקה התיאורי, הנאמן להיסטוריה, או לתיאוריה הרעיונית של האפרטהייד הדרום אפריקאי. ההסבר לשימוש התכוף בה אף אינו נסוב סביב השאלה אם מתקיימת זהות אובייקטיבית בין הפרקטיקות של שני המשטרים.
תחת זאת, ההצמדה של משטר האפרטהייד לישראל מגלמת שאיפה או משאלה פוליטית, שסופה של ישראל הציונית יהיה זהה לתהליך נפילתו של משטר האפרטהייד: הדבקת תג של מצורעות, שתוביל לבידוד בינלאומי גובר, שיגרום לבסוף לחיסולה של השיטה הפוליטית הציונית ולהקמת ישות מדינתית חדשה, המייצגת בראש ובראשונה את הקבוצה שנתפשת כ"ילידית" (קרי, הפלסטינית).
ספסל מעידן האפרטהייד בדרום אפריקה, המיועד ל"לא-לבנים בלבד" | Photo: Timo/Flickr (CC BY-NC-ND 2.0)
עם אפרטהייד לא עושים שלום; רפורמות, טלאים, או תיקונים לא יוכלו להכשיר אותו; הוא חסר צדק מיסודו, ולכן רק מיטוטו המוחלט יאפשר, לכאורה, את השבת הצדק למדוכאים. בראיית עורכי ההשוואה, "פתרון שתי המדינות" איננו רלוונטי למאבק באפרטהייד, שכן הוא מהווה הנצחה והסדרה של השיטה ושל ההפרדה. אדרבה, הקמת מדינה פלסטינית – ואף עצם קיומה של הרשות הפלסטינית – דווקא מחזקות את הטיעון שישראל נוהגת כמו האפרטהייד הדרום אפריקאי, שבערוב ימיו פעל להקמת מדינות אפריקאיות עצמאיות-לכאורה ("באנטוסטנים") במטרה לנסות ולהציל את עצמו מקריסתו המסתמנת. באופן דומה, השיח בישראל על צורך "להבטיח רוב יהודי" על ידי הקמת מדינה פלסטינית, הנפוץ בחוגים המזוהים עם השמאל הציוני, הוא דווקא עדות בעיני עורכי ההשוואה לדימיון להיגיון הגזעני שהיה קיים בדרום אפריקה. הפתרון היחיד, לשיטתם, הוא הקמת מדינה אחת בעלת דומיננטיות פוליטית של הרוב "הילידי". אימוץ ההשוואה בין ישראל לאפרטהייד הוא בבחינת קידום הטיעון – בין אם באופן מודע או מובלע – שישראל כ"מדינה יהודית" היא בלתי לגיטימית בדיוק באותה מידה שדרום אפריקה לא הייתה לגיטימית כ"מדינה לבנה". ההצמדה של המונח "אפרטהייד" לישראל גם מספקת למתנגדי הציונות תקווה שמאבקם יצליח. האפרטהייד, לדעת רבים, הגיע לסופו בדרך כמעט אידאלית: דרך פעילותם של ארגוני התנגדות וזכויות אדם, שהצליחו במאמץ הירואי ועקבי להביא לחיסולו של משטר חזק ודכאני, שנתמך ברוב שנות קיומו על ידי כוחות "אימפריאליים" בראשות ארה"ב. בסיפור הזה יש "נבל" מובהק (משטר האפרטהייד), יש "גיבורים" מובהקים (פעילי ההתנגדות לאפרטהייד, הקשורים יחדיו בזיקות אנטי-אימפריאליות) ויש סוף אידיאלי: תבוסה מוחלטת של ה"נבל" בידי ה"גיבורים", כאשר הניצחון מושג בפעילות אזרחית בלתי-אלימה, ולא בפעולה צבאית או בהתערבות חיצונית של "אימפריה" כלשהי. השוואה של ישראל למדינות שאינן דרום אפריקה, כגון ארה"ב, אוסטרליה, או קנדה, לא תייצר את אותו אפקט – שהרי מדינות אלו, על שיטות המשטר בהן, עודן קיימות, גם אם עברו רפורמות מסוימות. השוואת ישראל לאפרטהייד מאפשרת לפעילים המתנגדים לישראל לשוות לנגד עיניהם מודל מוחשי והיסטורי לסוף "העוול הציוני"; אך היא בעיקר מאפשרת להם לדמיין את עצמם כאותם "גיבורים" – אנשי תנועת ההתנגדות לאפרטהייד, שהישגיה היו מהגדולים שבהישגי מאבקי זכויות האזרח במאה ה-20. כך, הפעילים המתנגדים לישראל מדמיינים יותר מזהות בין שני המשטרים – הם יוצרים לעצמם דימוי מחאתי הירואי ומציבים את עצמם ברצף של מאבק המשכי, אשר חייב להצליח, במה שהם תופשים כדיכוי גזעני וחוסר צדק מבני.
הביטוי "אפרטהייד" נועד לתמוך בפעילים הנאבקים בישראל על ידי חתירה ל"ניצחון" אידיאלי ובר-השגה (לכאורה), ועל ידי הקניית דימוי הירואי לעצמם ולפועלם
סיכום
ניתן להבין את המשיכה והכוח שבשימוש במילה "אפרטהייד" במסגרת מאבקים פוליטיים. הרעיון על אודות "האפרטהייד הישראלי" אינה מהווה אפוא קביעה היסטורית "מדעית" לגבי טבעה של ישראל במציאות; בראש ובראשונה, זוהי קריאה לפעולה פוליטית לקידום סופה הבלתי נמנע והמתבקש (לכאורה) של ישראל כמדינה יהודית, ולדחייה של רעיון "שתי המדינות" כרעיון המנציח דיכוי והפרדה. הוא נועד לתמוך בנאבקים בישראל על ידי חתירה ל"ניצחון" אידיאלי ובר-השגה (לכאורה), ועל ידי הקניית דימוי הירואי לעצמם ולפועלם. מדינאים, פוליטיקאים ואחרים המאמצים את ההשוואה לאפרטהייד צריכים להיות מודעים לכך שהיא טומנת בחובה גם משמעות פוליטית רחבה יותר, שייתכן שחלקם לא נתנו דעתם עליה. ההשוואה אינה מהווה רק ביקורת על מדיניות נקודתית של ממשלת ישראל, אלא על עצם צביונה. היא דורשת גם התייחסות לתקפות המודל הדרום-אפריקאי במקרה הישראלי ולחשיבה על תהליך סיום ה"אפרטהייד". השוואת ישראל לאפרטהייד היא אפוא יותר מסוגייה תיאורטית, רטורית או היסטורית - ועשויות להיות לה השלכות פוליטיות משמעותיות על הדרך שבה הצדדים מדמיינים את "סיום הסכסוך". שימוש במונח, גם בהתעלם משאלת תקפותו העובדתית, דורש חשיבה מעמיקה לגבי ההכרה בלגיטימיות הבסיסית של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ולגבי הרלוונטיות של פתרון שתי המדינות במציאות דכאנית והפרדתית (לכאורה).
הערות:
[1] Sujatha Fernandes, Close to the Edge: In Search of the Global Hip Hop Generation, London and Brooklyn: Verso Books, 2011
[2] Ibid, p.21.
[3] Sean Jacobs and Jon Soske (eds.), Apartheid Israel: The Politics of an Analogy, Chicago: Haymarket Books, 2015
[4] מקובל לראות בחוק רישום האוכלוסין מ-1949, חוק אזורי המגורים מ-1950 וחוק הפרדת השירותים הציבוריים מ-1953 כשלושת "עמודי התווך" של שיטת האפרטהייד. ראו:
Jonathan Farley, Southern Africa. London: Routledge, 2008, pp. 53-54
[5] בהקשר זה, מומלץ לעקוב אחר ניתוחיו ההיסטוריים והאקטואליים של החוקר הישראלי Orel Beilinson, ובמיוחד בנוגע לדיוניו בשאלת ההשוואה של דיכוי המיעוט האויגרי בסין לשואת יהודי אירופה.
[7] על קיצוניות משטר האפרטהייד במבט משווה, ראו:
Anthony W. Marx, Making Race and Nation: A Comparison of South Africa, the United States, and Brazil, Cambridge, U.K.: Cambridge University Press, 1998
[8] על ההבחנה בין השימוש הנפוץ בכינוי "פשיסט" לבין ההגדרה המדעית של פשיזם ראו לדוגמה:
Michael Mann, Fascists. Cambridge: Cambridge University Press, 2004, pp. 374-375.
[9] למסמך האו"ם בנושא לחצו כאן.
אשר לובוצקי הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת אינדיאנה. מחקרו מתמקד ביחסי ישראל ומדינות אפריקה הדרומית בעידן האפרטהייד והדה-קולוניזציה, בהקשרים פוליטיים, אינטלקטואליים ותרבותיים. הוא כותב גם על סוגיות אקטואליות, בדגש על מעורבות זרה באפריקה.
ליצירת קשר: aslubo@iu.edu.
(צילום: באדיבות המחבר)