בעקבות מותו של נשיא מצרים המודח מוחמד מורסי בשבוע שעבר מנתח יעקב אמיתי, שגריר ישראל בקהיר בתקופת שלטון האחים המוסלמים, את המורשת הפוליטית הכושלת של התנועה, מספר על ההתפכחות ההדרגתית של הדיפלומטים הזרים ממורסי ואנשיו, ומתאר את מערכת היחסים המורכבת שניהל הממשל האיסלאמיסטי עם ישראל
מורסי בביקור באיחוד האירופי, בספטמבר 2012 | Photo: EEAS (CC BY-NC-ND 2.0)
מותו בשבוע שעבר של מוחמד מורסי, הנשיא הנבחר הראשון של מצרים, החזיר לרגע לתודעה את המשטר קצר הימים של תנועת האחים המוסלמים בקהיר. שש שנים לאחר שהודח על ידי הצבא ונעצר יחד עם אנשיו, שב העולם לעסוק בתקופה יוצאת הדופן שבה במדינה הגדולה והחזקה בעולם הערבי שלט ארגון איסלאמיסטי, ותהה האם מותו – כנאשם שמשפטו בעיצומו ובהיותו אסיר פוליטי – עלול לערער את היציבות היחסית שהביא משטר א-סיסי.
השגריר יעקב אמיתי, שכיהן כשגריר ישראל במצרים בתקופת שלטון האחים המוסלמים והיה עד לגל ההפגנות נגדם ולהתערבות הצבא שהובילו להדחתם, שוחח עם "הזירה" על הממשל האיסלאמיסטי יחסיו עם המערב, על האופטימיות הראשונית של הדיפלומטים הזרים שהתחלפה בגיחוך ואז בחרדה, על התנהלות הממשל מול ישראל ועל הסיבות שהביאו לבסוף להפלתו.
"הגעתי למצרים בדצמבר 2011, שלושה חודשים לאחר הפריצה לשגרירות הישראלית בקהיר, וכיהנתי כשגריר עד מארס 2014", מספר אמיתי, ששימש גם שגריר ישראל באתיופיה ובקניה וסגן ראש המרכז למחקר מדיני (ממ"ד) של משרד החוץ. "בשנתיים וקצת האלה נכחתי, למעשה, בשלוש תקופות של ההיסטוריה המצרית. הראשונה היתה תקופת המעבר שהחלה לאחר הדחת הנשיא חוסני מובארכּ, במהפכת ה-25 בינואר 2011 - תקופה שבה שלטה במדינה המועצה הצבאית העליונה (SCAF) בראשות הגנרל מוחמד טנטאווי, שלו גם הגשתי את כתב האמנה שלי כשגריר.
"התקופה השנייה היתה שלטון האחים המוסלמים – בין יוני 2012 ליולי 2013. מיולי 2013 ועד סיום תפקידי במארס 2014 חזיתי בעליית משטרו של הגנרל א-סיסי, שמונה לשר הביטחון על ידי הנשיא מורסי ולבסוף היה זה שהפיל אותו. היה מרתק לראות מדינה וחברה מיטלטלות בין שלושה הקשרים היסטוריים שונים, בפרק זמן מאוד קצר ודחוס".
נרדף על ידי ה"מורסי-מטר"
ש: כיצד מצרים השתנתה ב-13 החודשים שבהם האחים המוסלמים היו בשלטון?
אחרי שמובארכ הופל, האחים המוסלמים היו הגוף האופוזיציוני המאורגן היחיד בשטח. הם נהנו מבסיס עממי רחב – עיתונאי מצרי אמר לי שהתמיכה בהם נובעת ביסודה מצירוף של עוני, בורות ודת – שהביא להם את הניצחונות בקלפיות ואת שיתוף הפעולה עם הצבא.
אולם, לאחר שניצחו בבחירות נאלצו האחים המוסלמים לקיים שלטון דואלי. הם אמנם עמדו בראש הרשות המבצעת – הנשיאות והממשלה – ונהנו מרוב בפרלמנט, אך מנגנוני המדינה – הצבא וגופי הביטחון האחרים, וכן מערכת המשפט – הוסיפו להיות דומיננטיים כדרכם.
השגריר יעקב אמיתי
למעשה, שלטון האחים המוסלמים נאבק על שרידותו מיומו הראשון, עת החלו גורמים בתקשורת לפרסם את ה"מורסי-מֶטֶר" – מדד קיום ההבטחות שהנשיא פיזר. המצוקה הכלכלית הזינה את המשך הלכי הרוח המהפכניים ברחוב המצרי, והאליטות האזרחיות, שנמנו בחלקן על תומכי משטר מבארכ, הוסיפו לקרוא תגר על הלגיטימיות של המשטר. בחוד החנית עמדה מערכת המשפט, שביוני 2012 – בדיוק לפני שמורסי נבחר כנשיא – פיזרה את הבית התחתון בפרלמנט, שבו שלטו האחים המוסלמים יחד עם הסלפים. מערכת המשפט גם בלמה בהמשך את מאמצי הנשיאות לקדם בחירות פרלמנטריות נוספות.
"מצרִים שעמם שוחחתי טענו שנשיא מצרים אמור להקרין סמכות ועוצמה, שעה שמורסי נתפש כפאתטי ואף מביך"
כך, האחים המוסלמים גילו שיותר קל ופשוט להיבחר מאשר להחזיק בהצלחה בשלטון. מיד לאחר שנכנסו לתפקיד העם המצרי ציפה מהם לספק את סחורה – ובאופן די מפתיע, הם הפכו במהירות מתנועה שזוכה לתמיכה בקרב חלק לא קטן מהאוכלוסייה, לשלטון וממסד כושל, שלא הותיר כל חותם ממשי.
ש: איך נתפש המועמד מורסי במדינה ערב היבחרו לנשיאות? הוא הרי היה מהנדס, לא איש דת. כיצד הגיע לעמוד בראש המדינה מטעם התנועה האיסלאמיסטית?
מורסי היה איש מנגנון האחים המוסלמים ומועמד של פשרה מבחינתם. מי שהיה אמור לרוץ מטעמם היה חַ'ירַת א-שאטר, סגן המדריך הכללי של התנועה והאיש החזק בה, שנכלא על ידי משטר מובארכ ב-2007 ושוחרר לאחר מהפכת ינואר. אבל מועמדותו לנשיאות נפסלה על ידי ועדת הבחירות על רקע הקלון שדבק בו עם מעצרו באשמת מימון טרור והלבנת כספים. מורסי נבחר במקומו על ידי הנהגת התנועה.
כאשר הוא נכנס ביוני 2012 ללשכת הנשיא, נהגו להגיד על מורסי שהרקע הצנוע שלו הוא מעלה – ניסו לצייר אותו כ"איש העם" ש"מקרין פשטות". אבל מהר מאוד התברר שנשיא מצרים הטרי נעדר כריזמה בצורה קיצונית. מצרים עמם שוחחתי ציינו באזני שמשרת הנשיא במצרים אמורה לשאת עמה סמליות ולהקרין סמכות ועוצמה, שעה שמורסי נתפש כפאתטי ואף מביך.
הפגנה נגד מורסי בקהיר ביוני 2013, זמן קצת לפני שהודח על ידי הצבא | Photo: Zeinab Mohamed (CC BY-NC-SA 2.0)
אירוע אחד חקוק בזיכרוני כדוגמה מייצגת לחובבנות נלעגת מצד הנשיא וצוותו. ביוני 2013, זמן קצר לפני הפלתו, כינס מורסי דיון עם מנהיגי מפלגות כדי לדון בתגובת קהיר להקמת סכר "התחיה" במעלה הנילוס על ידי אתיופיה. הדיון על הנושא, שנתפש כאיום על הביטחון לאומי ואמור היה להיות חשאי וממודר, צולם ושודר בשידור חי ללא ידיעת המשתתפים. הנוכחים בדיון תועדו מעלים רעיונות, חלקם תוקפניים וחלקם הזויים, על דרכי ההתמודדות האפשריות עם אתיופיה. בדיעבד הסתבר שיועצת הנשיא, שארגנה את האירוע, לא עדכנה את מרבית משתתפיו שהוא ישודר.
"אל-מצרי אל-יום", היומון הנקרא ביותר במצרים, הגדיר את האירוע בכותרתו הראשית "פטפוטים על הסכר",[1] על משקל הרומן של הסופר המפורסם נגיב מחפוט', "פטפוטים על הנילוס". עיתונאי בכיר אמר לי ש"מצרים כולה מגחכת", והכביר מלים על החובבנות שמפגינים מורסי ואנשיו בביקוריהם בחו"ל – בגרמניה, בסין, בתורכיה וברוסיה.
ש: כיצד נראו יחסי ישראל-מצרים באותה תקופה?
האחים המוסלמים עלו לשלטון תוך כדי צורך לשרוד בתוך מצרים, להתמודד מול הזירה הבינלאומית החשדנית, ולהבטיח את המשך הסיוע האמריקאי. מסיבה זו, היה להם עניין להצטייר כפרגמטים ומתונים ולהפיג את החששות מפני שלטון איסלאמיסטי. יחסיהם עם ישראל נקשרו לאינטרסים אלה.
עוד לפני שנבחר אמר מורסי כי "למצרים יש מוסדות המכבדים את החוזים שנחתמו בעבר, כל עוד הצדדים מחויבים להם במסגרת כיבוד הריבונות והעצמאות".[2] בפועל, מצרים תחת האחים המוסלמים הוסיפה לקיים את קשריה עם ישראל באמצעות מנגנוני המשטר הביטחוניים והאזרחיים מעידן מובארכ, שכבר הכירו אותנו, שעה שהאחים עצמם נמנעו מכל מפגש עם גורמים רשמיים ישראליים. במקביל, אתרי האינטרנט שלהם הוסיפו לבטא נימה אנטי-ישראלית חריפה ובמקרים מסוימים גם קריאה לג'יהאד.
"להערכתי, א-סיסי לא תכנן מראש לנהל את מצרים, אבל הוא ובכיריו חשו שבהתערבותם הם מצילים את ארצם מהתדרדרות לקטסטרופה"
הדוגמה הבולטת ביותר ליחסים המורכבים האלה הוא מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012. בעקבות הלחימה מול חמאס הודיע ממשל מורסי, מצד אחד, על החזרת השגריר המצרי מתל אביב לקהיר; מצד שני, מנגנוני הבטחון המצריים סייעו לקידום "הבנות עמוד ענן" בין ישראל וחמאס. ההישג הדיפלומטי של הצלחת התיווך נזקף בזירה הבינלאומית גם לזכותו של הנשיא מורסי.
ש: מה הביא לנפילת ממשל מורסי והאחים המוסלמים, קצת יותר משנה אחרי שנבחר?
האחים המוסלמים נפלו בשל כישלון מתמשך בניהולה של מצרים שהביא את הצבא לומר, "איננו יכולים עוד לעמוד מנגד". להערכתי, א-סיסי לא תכנן מראש לנהל את מצרים, אבל הוא ובכיריו חשו שבהתערבותם הם מצילים את ארצם מהתדרדרות לקטסטרופה, דוגמת זו שהתחוללה באותה עת במדינות ערביות אחרות שנפגעו מטלטלת "האביב הערבי".
שלטון האחים המוסלמים הקרין אימפוטנציה קיצונית, בעיקר בהיבט הכלכלי. הם כשלו בחתימה על הסכם עם קרן המטבע, לא הצליחו למשוך השקעות ותרמו להתדרדרות התיירות – מקור הכנסה עיקרי של מצרים. יתר על כן, גורמי סיוע מסורתיים של מצרים – סעודיה ואיחוד האמירויות – הפנו את כספם לאופוזיציה שהפגינה נגד המשטר, הן על רקע יריבותן ארוכת השנים עם תנועת האחים המוסלמים והן במסגרת התמודדותן עם תורכיה וקטר, יריבותיהן האזוריות שצידדו במשטרו של מורסי.
לצד זאת, בהיותם בשלטון, שמרו האחים המוסלמים על המבנה ההיררכי והסגור של ארגונם, הפגינו חשדנות קיצונית גם כלפי שותפים פוליטיים פוטנציאליים, ותרמו גם מצידם ל"משחק סכום אפס" שהתפתח בינם לבין שאר השחקנים בזירה הפוליטית המצרית. גם התנהלות זו תרמה לאובדן תמיכת הצבא, שכן הסתבר שלא זו בלבד שהאחים אינם שולטים עוד ברחוב המצרי, הרי ששלטונם תורם להחרפת התסיסה והכאוס הבטחוני.
הדרך למטה
ש: כיצד תפשו דיפלומטים זרים שעמם שוחחת את עליית האחים המוסלמים לשלטון?
הרושם הראשוני של הדיפלומטים הזרים לגבי האחים המוסלמים נוצר בתקופה שאחרי מהפכת ינואר 2011. שגרירים שהיו בקהיר באותה תקופה סיפרו לי שהאחים הפגינו פרגמטיות, לעומת הנימות המתלהמות שעלו מקרב החוגים הפוליטיים האחרים. אנשי התנועה אף פנו לגורמים שונים בבקשה ללמוד מנסיונם. למשל – הם רצו ללמוד מספרד איך מבצעים מעבר משלטון צבאי לאזרחי, ומיפן וסינגפור כיצד מתפתחים כלכלית. שגרירים זרים התרשמו מגילויי הפרגמטיות, אך שמעתי מהם גם על הפגנות של חוסר ניסיון ובלבול.
האמריקאים היו בעמדה בעייתית מאוד ביחס לאחים המוסלמים. הם שפכו שמן על גלגלי המהפכה ב-2011, כשתמכו בהפלת בעל בריתם מובארכ בשם רצון העם וקידום הדמוקרטיה – ואז נאלצו לדבוק בתפישתם לגבי ההכרעה הדמוקרטית, גם אם מי שזכה בשלטון היה המועמד שאינו מועדף עליהם, בלשון המעטה.
"הפסאדה נסדקה ככל שהשלטון האחים המוסלמים נמשך והחובבנות שלהם התגלתה. שגרירים זרים אמרו לי, 'הם פשוט לא רציניים'"
התרשמתי מהשגרירות האמריקאית שהם ידעו היטב מי הם האחים המוסלמים, אבל ראו בהם באותם ימים כאוטיים כגורם האופוזיציוני היחיד שאפשר לדבר איתו. גם לאחר מכן לא היו להם אשליות, אבל הם הבינו ש"זה מה יש", וכמוהם גם מדינות אירופה. הן האמריקאים והן האירופאים חששו מאפשרות של הפיכה צבאית.
ש: אם הרושם הראשוני היה כל כך חיובי, מה השתבש בהמשך?
ככל שהחודשים נקפו והכישלונות של שלטון האחים המוסלמים התרבו, הפסאדה נסדקה. שגרירים שדיברתי איתם אמרו לי, "הם פשוט לא רציניים". הם הקרינו חובבנות, וזה הדימוי שדבק בהם – בקרב בני עמם וגם בקרב דיפלומטים זרים.
רגע חשוב בהתפכחות מהאחים המוסלמים, לפחות מבחינת הגרמנים, ארע בעת ביקור של מורסי בגרמניה בינואר 2013, סמוך ליום השואה הבינלאומי. הוא דבר בדוגמטיות ובסיסמאות, הסתבך בתשובותיו והמשיך להתחפר בסוגיות רגישות, דוגמת התבטאויותיו כלפי יהודים ומצב זכויות האדם במצרים. במהלך ביקור זה נחשף מורסי הן בקיצוניותו והן באיוולתו.
מימין: מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי עם מורסי, ב-2013; משמאל, עם הנשיא א-סיסי, ב-2014. "הדיפלומטי חי בהווה, לא בעבר" | US State Department Photo
עם זאת, חרף מגרעותיהם הרבות של האחים המוסלמים, במערב לא התלהבו מתפיסת השלטון על ידי הצבא ביולי 2013. משטר דמוקרטי עדיין נתפש כדבר חיובי יותר. אחרי ההפיכה הגיעה משלחת של האיחוד האירופי למצרים בניסיון לקדם דיאלוג בין הצבא בראשות א-סיסי, שכבר הדיח את מורסי, לבין האחים המוסלמים. הערכתי, שאותה חלקתי באותם ימים עם הדיפלומטים האירופאים, היתה שמבחינת א-סיסי אין כל מקום לדיאלוג עם האחים המוסלמים, המוגדרים מבחינתו כארגון טרור שאין לו מקום במערכת הפוליטית. האירופאים ניסו בכל זאת לייצר משהו והתקשו לעכל שהרגע הדמוקרטי, לכאורה, נגמר.
ש: איזו תחושה שררה במצרים ערב הפגנות ה-30 ביוני, שהובילו להדחת מורסי?
באווירה הורגש קרע תרבותי-פוליטי עמוק. המתח בין האחים המוסלמים לאופוזיציה רק העמיק, כשכל צד מתחפר בעמדותיו. בתקשורת האופוזיציונית הועבר מסר לפיו הצבא יתייצב לצד העם ביום פקודה, וערוצי הטלוויזיה שידרו סימפוזיון על "היום שאחרי מורסי" – כאילו מדובר בעובדה מוגמרת. מאידך גיסא, קולגה שנועד באותם ימים עם ח'ירת א-שאטר סיפר לי על ביטחונו של זה בנצחונם של האחים המוסלמים גם בסבב הבחירות הבא. ברור למדי שהאחים הופתעו מרות מהתערבות הצבא.
ש: ומה עשו הממשלות הזרות אחרי ההשתלטות של א-סיסי?
בגדול, המשיכו הלאה. כדיפלומט אתה חי בהווה, לא בעבר.
וושינגטון חשבה שגלגלי ההיסטוריה הניעו את מהפכת ינואר 2011 ושבסופו של דבר, עם כל הבעיות, משטר האחים המוסלמים נבחר בצורה דמוקרטית. לעומתו, שלטון צבאי – ופה אולי נכנס גם האידיאליזם של ממשל אובמה – היה בעיניהם דבר שלילי בעליל. מסיבה זו, אחרי שסיסי הדיח את מורסי ועלה לשלטון האמריקאים הקפיאו את הסיוע הצבאי למצרים, אבל הם ירדו מזה מהר מאוד, בין היתר כי פוטין "התנדב" למלא את הוואקום שנוצר.
היו במצרים גורמים שהאשימו את ארה"ב כי מכרה את מצרים לאחים המוסלמים בתמורה להתחייבותם לשמור על הסכם השלום עם ישראל. בפועל, וושינגטון אמנם רצתה למנוע מהם להקרין אי יציבות במזרח התיכון, ואכן עיקר הסערות שעוררו היו בתוך הבית.
האירופאים, חרף ניסיונותיהם הראשונים לפיוס, לא התרפקו יותר מדי על העבר הדמוקרטי הקצר של מצרים. גם אירופה מחפשת יציבות ומבחינתה מדובר בחשש מפני שני דברים – פליטים וטרור. האירופאים תרמו תרומה משמעותית להפלת משטרו של מועמר קדאפי בלוב ב-2011, ואני לא בטוח שהאיטלקים והצרפתים היו חוזרים על התרחיש הזה מחדש היום לאור השלכותיו הכאוטיות. לעומת עידן מורסי, מצרים של א-סיסי מקרינה כלפי חוץ שעיקר מעייני המשטר נתונים לקידום ביטחון ויציבות.
מורשת של כישלון
ש: כיצד אתה מעריך את המורשת של מורסי ושלטון האחים המוסלמים על מצרים?
לפני שעלו לשלטון, הסיסמה של האחים המוסלמים היתה "האיסלאם הוא הפתרון"; אחרי שנה וקצת התגלה שמלבד סיסמאות, אין להם מה לספק.
מנקודת המבט של מצרים, אני חושב שהמורשת העיקרית שלהם היא הכישלון. זה לא אומר שאין להם כיום אוהדים; תנועת האחים המוסלמים היא רעיון ויש לה שורשים עממיים עמוקים. אבל המורשת הפוליטית של עידן מורסי הינה אסון מבחינתם.
עשוי להיות פה גם לקח עמוק מבחינת התנועה: האחים המוסלמים הגיעו לשלטון בניגוד לתאוריה הפוליטית שהנחתה אותם כל השנים. בעיניהם, ה"דעוה" – ההטפה המהולה בפעילות הרווחה - אמורה להכשיר את הלבבות, כך שעלייתם לשלטון, כאשר תקרה, תתקבל באופן טבעי על ידי רוב הציבור. בפועל, הם הגיעו לשלטון באמצעות בחירות שביטאו את יתרונם היחסי על פני מפלגות האופוזיציה, אך לא מעבר לכך – לא בקרב מנגנוני השלטון, ובסופו של דבר, אף לא ברחוב. מה שהספיק כדי להביא אותם לארמון הנשיאות, לא הספיק כדי להשאיר אותם בו. המורשת מבחינת הארגון, אם כן, היא של הזדמנות חד פעמית שבוזבזה.
"א-סיסי מנע המהפכה האיסלאמית שהיתה מתחוללת לו האחים המוסלמים היו נשארים בשלטון. הוא הוריד אותה מהמסלול להפיכתה לתאוקרטיה"
מעניין לציין את הלקח שהפיקה, להערכתי, מפלגת א-נהדה האיסלאמיסטית בתוניסיה מכישלון האחים המוסלמים במצרים. מפלגה זו קבלה החלטה אסטרטגית להמנע מניסיון לשלוט בתוניסיה וחותרת לדיאלוג כדרך ליישוב מחלוקות ולדמוקרטיה המבוססת על קונצנזוס ולא על שלטון הרוב.
ש: ניתן לטעון שמצרים תחת א-סיסי יותר אוטוריטרית ממה שהיתה בתקופת מובארכ. זה נראה במידה רבה כריאקציה לתקופת מורסי.
גם זה חלק מהמורשת של האחים המוסלמים, לצערם. לנוכח ביקורת של ממשלות וארגוני זכויות אדם באירופה בשל פגיעות בזכויות האדם במצרים, לרבות הוצאות להורג של אחים מוסלמים, השיב א-סיסי שהתרבות והנסיבות המצריות שונות מאלה השוררות באירופה. "מדינות אירופה מציבות בראש סדר העדיפויות הבטחת רווחה לעמיהן", אמר. "אצלנו העדיפות היא שמירה על ארצנו, למנוע את נפילתה ולמנוע הרס כפי שרואים במדינות רבות סביבנו".[3] יתר על כן, בעת ביקור בפריז קבע הנשיא המצרי ששמירה על זכויות האדם כוללת מאבק בטרור כאחת מזכויות האדם.[4]
כתבה ב"אל-ג'זירה" על ביקור א-סיסי בפריז, ב-2017 | מקור: Youtube
יחד עם זאת, ברשתות החברתיות במצרים נמתחת לעתים מזומנות ביקורת חריפה על המשטר הנוכחי, הן על רקע הקשיים הכלכליים והן בגין העמקת המגמות האוטוריטריות שלו. ברוח זו, מותו של מורסי עורר בקרב הגולשים ביטויי אמפטיה לאיש וטענות שנגרם לו עוול, העולה בקנה אחד עם היחס שמקבלים אזרחים בכלא.[5] פה ושם אף נזכרו גולשים בימים שבהם מחירי מוצרי המזון היו זולים יותר וחופש הביטוי היה נרחב למדי. בתקשורת הבינערבית הוצג מורסי כנשיא היחיד שנבחר באורח דמוקרטי במצרים המודרנית, לצד היותו הנשיא האזרח היחיד, כמו גם איש האחים המוסלמים.
ש: להערכתך, לו השלטון שלהם היה מאריך ימים, האם האחים המוסלמים היו דבקים בקו הפרגמטי שאיתו התחילו, או מנסים להחיל בהדרגה שלטון דתי?
להערכתי, א-סיסי מנע את המהפכה האיסלאמית שהיתה מתחוללת בהדרגה עוד מספר שנים, לו האחים המוסלמים היו מתבססים בשלטון. תחושתי היתה שגם אם זה לא על האג'נדה כרגע, בסופו של דבר המשטר הזה יקדם מהלכים להפיכת מצרים לתאוקרטיה איסלאמית. בתקופת שלטונם צפיתי, למשל, בדאגה גדולה בכוונתם להכניס את כתבי חסן אל-בנא [המייסד והמנהיג הראשון של האחים המוסלמים במצרים – ע.ר.] למערכת החינוך. עם הזמן, הם היו משתלטים על מערכות השלטון השונות תוך כדי קיום דעוה.
א-סיסי למעשה השיב את מצרים למה שהיתה מאז מהפכת הקצינים החופשיים של גמאל עבד-אל נאצר ב-1952 ועד סוף עידן מובארכ – מדינת לאום מצרית, בעלת מורשת אhסלאמית עשירה וזיקה לעולם הערבי, אשר נשלטת במידה כזו או אחרת על ידי מנגנוני הביטחון שלה.
סייעה בהכנת הראיון: Siena Greenwell
הערות
[2] Emile Hokayen and Hebatalla Taha, 2016. Egypt After the Spring: Revolt and Reaction, Adelphi Book 453, London: The International Institute for Strategic Studies, p. 162
עודד רענן הוא העורך הראשי של מגזין "הזירה" ועמית מחקר במכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה.