ממשלות ישראל ופולין השכילו בעבר להתגבר על הוויכוחים ההיסטוריים סביב השואה כדי לכונן יחסים איתנים ומועילים. אך חקיקה מעוררת מחלוקת, הבחירות הקרבות בשתי המדינות ופופוליזם גואה, טענו את האווירה בין השתיים בעת האחרונה. שורת הצהרות תמוהות מצד ממשלת ישראל הציתו בחודש שעבר משבר חריף בין שתי הידידות - שלא ברור כיצד ומתי ייושב
ראש הממשלה נתניהו לצד ראש ממשלת פולין מתאוש מורבייצקי, בוורשה ב-14 בפברואר | Photo: US Department of State/US Government works
באחד הקטעים הקלאסיים בסדרת המופת הבריטית "המלון של פולטי", מארח בעל המלון בזיל פולטי לקוחות גרמנים. פולטי, שספג מכה בראש וסובל מזעזוע מוח, מפציר בצוות המלון "אל תזכירו את המלחמה!", אבל מועד בלשונו פעם אחר פעם מול האורחים ההמומים.
נראה שאירוע דומה אירע לממשלת ישראל בהתנהלות מול פולין בשבועות האחרונים. שתי פליטות פה אומללות – בתוכן ובעיתוי – מצד ראש הממשלה וממלא מקום שר החוץ, חוללו משבר מדיני עם מדינה ידידותית שאיש לא צפה ואיש לא יודע כרגע כיצד לפתור. זאת, דווקא בסיומה של ועידה בינלאומית מוצלחת מבחינת ישראל בוורשה, וימים ספורים לפני שעמדה לארח בירושלים את ועידת וישגראד (V4), שאמורה היתה לחזק את הברית האסטרטגית שלה עם מדינות מפתח במרכז ומזרח אירופה. במקום זאת, כדור השלג קבר את ועידת ה-V4 ואת ההישגים שישראל קצרה בוורשה. דומה שאפילו במושגים שלה, היו אלה ימים של מאניה-דפרסיה דיפלומטית יוצאי דופן עבור מדינת ישראל.
המשבר האחרון הוא תערובת יוצא דופן של יחסים בינלאומיים, אסטרטגיה, מחלוקת היסטורית, דעת קהל רגישה, תקשורת ותקופת בחירות – שנדחסו לתקופה של מספר ימים ספורים. הבנת המשבר והשלכותיו מחייבת התייחסות לפחות לשלושה רבדים, הארוגים זה בזה: מערכת היחסים הנוכחית והרשמית בין ישראל לפולין, היחסים ההיסטוריים בין שני העמים (ואולי במשתמע גם בין ישראל ובין עמים אחרים באירופה), והרובד האסטרטגי - הבילטרלי והמולטילטרלי. ניתוח יסודות המשבר יאפשר דיון ענייני ומעניין יותר על הדרכים לפתרונו.
שורשי היחסים האסטרטגיים בין ישראל לפולין
ממשלות פולין וישראל הנוכחיות רקמו ביניהן בשנים האחרונות יחסים קרובים במיוחד. היחסים הבילטרליים בין המדינות הם נרחבים ובתחומים מגוונים – במסחר, כלכלה, תיירות, השקעות, קשרי בטחון ושיתוף פעולה של תעשיות ביטחוניות ועוד. יותר מ-30 אלף תלמידים ישראלים מבקרים מדי שנה במחנות ההשמדה בפולין, בשיתוף הרשויות המקומיות, ומתקיים שיתוף פעולה הדוק בין "יד ושם" למוסדות מחקר היסטורי במדינה.
פולין היתה ועודנה אחת המדינות הידידותיות ביותר לישראל באיחוד האירופי. יחד עם מדינות מרכז ומזרח אירופיות אחרות, היא מובילה קו מתון באיחוד כלפי ישראל ומסייעת למתן החלטות ביקורתיות כלפיה במוסדותיו. עבור ורשה, הקירבה של ישראל לממשל בארה"ב היא נכס חשוב ביותר. פולין ראתה בעבר את ישראל כאויבת של ברית המועצות – ומכאן כשותפה אסטרטגית שלה, כמדינה הרואה עצמה מאוימת תמידית על ידי המעצמה בגבולה המזרחי. עם זאת, בשנים האחרונות עוקבת פולין בעניין ובחשד מסוים אחר הידוק היחסים בין רוסיה לישראל, אף שהיא מגלה הבנה לצורך הישראלי בתיאום הביטחוני מול מוסקבה בזירה הסורית.
ישראל הורשתה להשתתף בפגישות ה-V4 כבר ב-2007, כאשר הממשלות שלהן נטו יותר למרכז. מסיבה זו, הטענות לפיהן האינטרס שלה במדינות וישגראד הוא אך ורק בשל הקירבה הפוליטית-רעיונית הימנית-לאומית עמן, אינן מדויקות
מתוך ראייה אסטרטגית זו, הסכימה פולין ב-2007, ביחד עם שאר חברותיה – צ'כיה, הונגריה וסלובקיה – להשתתפות של ישראל בוועידות מדינות וישגראד (V4). חשוב לציין כי בתקופה שהוכרז המהלך שלטו בארבע המדינות הללו ממשלות אחרות, שקרובות יותר למרכז ופחות לימין הלאומי, וכך היה גם בישראל. מסיבה זו, הטענות שמושמעות היום, לפיהן האינטרס של ישראל במדינות וישגראד הוא אך ורק בשל הקירבה הפוליטית-רעיונית הימנית-לאומית עמן, אינן מדויקות. האינטרס המרכזי היה אז – ויש יסוד סביר להניח שהוא נותר כך גם יום – העובדה שארבע מדינות אלו הינן מהידידותיות ביותר לישראל באיחוד האירופי, וקרובות כמוה לארצות הברית.
כחלק מהראייה האסטרגית-מולטילטרלית של פולין, היא הסכימה לארח בשטחה באמצע פברואר את הוועידה הבינלאומית לשלום וביטחון במזרח התיכון, שאותה יזמה ארה"ב. בכנס השתתפו נציגי מדינות המזרח התיכון המתנגדות להגמוניה האיראנית באזור ולצדן ארצות הברית, מדינות מזרח אירופיות ונציגים זוטרים מיתר מדינות הגוש האירופי (אשר התנגדותן למהלכים האנטי-ליברליים של ממשלת פולין ולמדיניות טראמפ מול איראן ציננה את התלהבותן לשלוח נציגים בכירים יותר).
מטרת הוועידה היתה הידוק הקואליציה הפרו-אמריקאית במזרח התיכון וחיזוק החזית הבינלאומית נגד ההתפשטות האיראנית באזור. מבחינת פולין, היתה זו הזדמנות להציג לקהילה הבינלאומית (ובעיקר לרוסיה, השכנה המאיימת) את עומק שיתוף הפעולה שלה עם ממשל טראמפ. לא במקרה, סמוך לפתיחת הכנס הגיע מזכיר המדינה האמריקאי, מייק פומפאו, לצפות בתרגיל צבאי משותף לפולנים ולחיילי הצבא האמריקאי המוצבים על אדמת פולין, שנערך כ-40 ק"מ בלבד מהגבול עם רוסיה. גם השתתפות ישראל בוועידה היה סמל לשותפות עמה, אך גם עם ארה"ב.
הוועידה עברה בהצלחה מרובה, אך אז החלו הצרות שהובילו לפיצוץ ביחסים בין שתי המדינות, שהיו עד ליום חמישי לפני שלושה שבועות ידידות קרובות.
מוועידה למעידה – ולמשבר
זרעי המשבר שפרץ בתום וועידת ורשה נטמנו למעשה בתחילת השנה שעברה. ממשלת הימין הלאומית של פולין חוקקה אז חוק מעורר מחלוקת, שקובע כי ניתן יהיה להעמיד לדין פלילי ואף לשלוח למאסר כל מי שיטען שהאומה והמדינה הפולנית שיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. באופן סמלי (ואולי מתריס), הפרלמנט המקומי הצביע על אישור החוק דווקא ביום השואה הבינלאומי, ה-27 בינואר 2018.
החוק עורר סערה בינלאומית ועל פולין נמתחה ביקורת לא רק בישראל, אלא גם באירופה ובארצות הברית. עד מהרה נפתח משא ומתן בין ממשלות ישראל ופולין, בסיוע היסטוריונים. בסופם של המגעים חתמו הצדדים על מסמך פשרה, שבו התחייבו הפולנים לתקן את החוק שלהם ולהסיר את הסעיף הפלילי. ישראל מצדה הצהירה כי אף שהיו פולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים ורצחו יהודים, אין לראות בפולין הכבושה אחראית, כמדינה, לפשעי הנאצים.
בעקבות הפשרה בין הממשלות תוקן החוק הפולני ביולי אשתקד, אך בישראל נמתחה ביקורת על ממשלת נתניהו וההיסטוריונים שיעצו לה על כך שנתנו הסכמתם לניסוח פתלתל, המקטין את חלקם של בני ובנות האומה הפולנית ברדיפתה ובהשמדתה של יהדות פולין בשואה. המבקרים הדגישו כי גם בנוסחו המרוכך מאפשר החוק הגשת תביעות דיבה נגד מי שטוען לאחריות האומה או המדינה הפולנית (אפשרות כזו, יש לציין, היתה קיימת גם בתקופות של ממשלות מרכז וליברלים בפולין, ולא רק תחת הממשלה הימנית לאומית של היום). ממשלת ישראל התגוננה בטענה כי השינוי מהותי ומבטיח חופש מחקר אקדמי בכל תחומי השואה, לרבות ביחס לאחריות הפולנים. על אף הביקורת, נדמה היה שלפחות ברמה הדיפלומטית נפתר משבר החוק הפולני והיחסים בין המדינות שבו למסלולם. הכל היה נכון – עד לסופה של וועידת ורשה.
ההישגים המדיניים והאסטרטגיים שהפיקה ישראל מוועידת ורשה נשכחו תוך זמן קצר עקב סדרת אירועים שהחלה התבטאות אחת של ראש הממשלה נתניהו, שפגעה עמוקות בפולנים
מבחינת ישראל וראש ממשלתה בנימין נתניהו, ועידת ורשה היתה הצלחה: הידוק החזית נגד איראן יחד עם רוב מדינות המזרח התיכון, ישיבתם של מנהיגים ערבים רבים לצדו של נתניהו, הבלטת מעמדה וחשיבותה האזורית והעולמית של ישראל, ומעל לכל הפגנת קרבתה לממשל האמריקאי. שבעי רצון, הישראלים התפנו לקראת הוועידה החשובה הבאה מבחינתם: ועידת מדינות וישגראד, שאמורה היתה להיערך בשבוע שלאחר מכן בירושלים – ולראשונה, מחוץ לגבולות האיחוד האירופי.
אך ההישגים המדיניים והאסטרטגיים שהפיקה ישראל מהוועידה נשכחו תוך זמן קצר עקב התבטאות אחת של ראש הממשלה נתניהו, אשר נאמרה כמעט כבדרך אגב במהלך תדרוך שגרתי לעיתונאים ישראלים בשולי הוועידה. במענה לשאלה של עיתונאית ישראלית על חוק השואה הפולני, השיב נתניהו כי היו פולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים והרגו יהודים, וכי אף אחד שטען זאת לא הועמד לדין בפולין על פי אותו חוק. התדרוך נערך בעברית, אולם עיתונאית דוברת אנגלית ציטטה את דבריו כאילו נתניהו אמר שהאומה הפולנית כולה ("The Poles") שיתפה פעולה עם הנאצים. דברים אלה עוררו מיד תגובות חריפות ביותר בוורשה.
הפולנים, שציפו אולי להוקרת תודה מישראל על אירוח הוועידה, נפגעו עמוקות ודרשו הבהרה. זו ניתנה למחרת על ידי ראש הממשלה, אשר הבהיר כי לא אמר שכל הפולנים שיתפו פעולה, אלא שהיו מי שהסגירו ורצחו, והוסיף שמדינת פולין היתה כבושה ולכן לא היתה אחראית. נתניהו ערך גם שיחת הבהרה טלפונית עם ראש ממשלת פולין, מתאוש מורבייצקי, שלאחריה הודיעה פולין שתוריד את דרג המשלחת לוועידת וישגראד – מראש ממשלה לשר חוץ.
ואז, כאשר נדמה היה שהצדדים השתלטו על האש שהוצתה בטעות, הגיע ממלא מקום שר החוץ הטרי, ישראל כץ, ושפך בנזין על הגחלים הלוחשות. בסדרה של ראיונות בתקשורת תקף כץ במילים חריפות את העם הפולני על שיתוף הפעולה שלו עם הגרמנים, וציטט את הקביעה מעוררת המחלוקת של ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר מלפני יותר מ-30 שנה, שלפיה "הפולנים יונקים את האנטישמיות עם חלב אימם" (מאוחר יותר נסוג שמיר עצמו מאמירה זו).
נתניהו וממלא מקום שר החוץ ישראל כץ, יולי 2018 | צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
התגובות בפולין – של הממשלה, התקשורת, והציבור – היו קשות ביותר. פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית גינו את דבריו וקבעו שמשמעותם היא שגם היום כל פולני הוא אנטישמי, ולכן גם מי שהצילו יהודים ונלחמו בנאצים – כולם היו אנטישמים. הממשלה דרשה התנצלות מהשר כץ, וכשזו לא ניתנה, הודיעה שהיא תחרים כליל את ועידת וישגראד. גם גורמים אמריקאים, בהם שגרירת ארה"ב בפולין ומזכיר המדינה פומפאו, הוקיעו את דברי כץ ודרשו מממשלת ישראל הבהרות. עד לכתיבת שורות אלה לא הגיבה ישראל בצורה רשמית לבקשה האמריקאית.
בעקבות הסערה החליטו שלוש מדינות ה-V4 הנותרות, שבוודאי הובכו על ידי הפרשה, לבטל את הוועידה בירושלים. תחת זאת, ראשי הממשלות של צ'כיה, הונגריה וסלובקיה הגיעו לישראל כמתוכנן אך קיימו פגישות בילטרליות נפרדות עם נתניהו. נראה כי הפרשה הביכה גם את וושינגטון, שכן ישראל ופולין הן מהידידות הקרובות של ארצות הברית, וקרובות במיוחד לממשל טראמפ מבחינה אידיאולוגית, אסטרטגית ומדינית.
ההיסטוריה מכה שנית
ברקע המשבר הנוכחי וסערת החוק הפולני אשתקד מצויה כמובן ההיסטוריה המדממת של יחסי היהודים עם העם הפולני. במשך מאות בשנים ועד תחילת המאה העשרים היתה הקהילה היהודית בפולין הגדולה ביותר בעולם. יחסי הקהילה עם הלא-יהודים ידעו עליות ומורדות וערב מלחמת העולם השנייה חיו בפולין שלושה מיליון וחצי יהודים. כמו במדינות רבות, גם בפולין היתה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת אנטישמיות רבה, כולל חרם כלכלי והגבלת מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות מאמצע שנות השלושים. מצד שני, היתה גם פריחה תרבותית, כלכלית, ציונית ודתית.
לגבי תקופת השואה יש לפולין הרשמית וליהודים נרטיבים שונים וסותרים, והמחלוקת ההיסטורית עומדת בעינה. יהודי פולין (ומרבית הישראלים) סבורים כי לעם הפולני חלק אקטיבי ומשמעותי בשואת יהודי אירופה. פולנים רבים הלשינו והסגירו יהודים לנאצים, השתלטו על רכושם ואף נטלו חלק פעיל במעשי רצח, אלימות וביזה. דוגמה ידועה היא הכליאה והשריפה של יהודי העיירה יידבנה באסם שהועלה באש בשנת 1941 על ידי תושבי הכפר הפולנים. גם אחרי המלחמה נערכו מעשי איבה, כמו הפוגרום ביהודי קיילצה ביולי 1946.
הפולנים מצדם מדגישים שפולין היתה הקורבן הראשון של הגרמנים במלחמת העולם השנייה, כאשר נכבשה על ידי הוורמאכט בספטמבר 1939, וממשלתה נאלצה לגלות לבריטניה ובמקביל סייעה למחתרת הפולנית במאבקה נגד הכיבוש הגרמני. על פי הנרטיב הפולני, פולנים לא הקימו או ניהלו את הגטאות ומחנות ההשמדה הרבים שהקימה גרמניה הנאצית על אדמת פולין, לא שירתו במחנות ההשמדה (בניגוד לבני עמים אחרים כגון האוקראינים והליטאים), ולא היו בעמדה להשפיע על עיכוב או ביצוע הפתרון הסופי בשטחי פולין. כמו כן, בניגוד למדינות רבות באירופה ששלטו בהן ממשלות פשיסטיות ובעלות ברית של היטלר, הממשלה הפולנית הגולה בלונדון התריעה על השואה, הורתה למחתרת הפולנית לסייע ליהודים, ואיימה להעניש בחומרה את הפולנים שיפגעו ביהודים. על כן לטענתם, הפולנים ששיתפו פעולה ואף רצחו בעצמם יהודים עשו זאת כאינדיבידואלים, גם אם רבים, ולא כמדינה או אומה שלמה.
חיילים גרמנים בעיר הפולנית סמביר (כיום באוקראינה), בספטמבר 1939. המדינה הראשונה שנכבשה | מקור: ויקיפדיה (Public Domain)
מעל לכל מדגישים הפולנים את העובדה שמספר חסידי אומות העולם הפולנים שהוכרו על ידי "יד ושם" - כ-7,000 במספר - הם הקבוצה הלאומית הגדולה ביותר, לפני ההולנדים והאוקראינים. זאת על אף שבפולין חל עונש מוות מיידי על מי שהסתירו יהודים, בניגוד להולנד או בצרפת, למשל.
על אף המתח הרב סביב הנושא, המחלוקת בין הצדדים מתקיימת יותר בדעת הקהל והציבוריות ופחות בין הממשלות. למעשה, לעתים פעלו שתי המדינות ביחד גם בנושאים אלה. כך, למשל, בוועידת אונסק"ו שנערכה בניו זילנד ב-2008, תמכה ישראל רשמית בבקשה הפולנית לשינוי שמו הרשמי של מחנה ההשמדה אושוויץ ל"מחנה ההשמדה הגרמני-נאצי אושוויץ-בירקנאו על אדמת פולין". הפולנים התקוממו תמיד, ובצדק, על ההתייחסות לאושוויץ כמחנה השמדה פולני, וגם חוקרי השואה הישראלים והיהודים קבעו כי אכן לפולנים לא היתה כל אחריות ומעורבות בהקמת והפעלת מחנות ההשמדה.
יתר על כן, למרות הוויכוח ההיסטורי סביב השואה, אין בפולין תנועת חרם נגד ישראל כפי שיש בארצות רבות במערב אירופה. גם באשר לאנטישמיות, מספר גילויי האנטישמיות בפולין קטן יותר ובוודאי יש שם פחות גילויי אלימות מאשר במערב אירופה היום. בפולין לא נרצחו בשנים האחרונות יהודים ממניעים אנטישמיים, כפי שקרה בצרפת, בבלגיה ואפילו בארצות הברית. האנטישמיות הפולנית הקיימת היא יותר דתית-מסורתית, אם כי הכנסייה הקתולית פעילה מאוד בקיום דיאלוג בין-דתי עם היהדות וחינוך נגד אנטישמיות.
בפולין יש היום דווקא גילויים מעניינים של סימפטיה ועניין ביהודים וביהדות. בין היתר, מתקיימים ברחבי פולין פסטיבלי תרבות יהודית בקרב נוצרים אשר זוכים לפופולריות גדולה, יש פריחה של לימודי יהדות ועברית באוניברסיטאות, ועוד. ניסיונות מקומיים להוציא מחוץ לחוק את השחיטה הכשרה עלו אך לא צלחו – בניגוד לתוצאה במדינות אחרות באירופה.
על אף האמור, המשבר האחרון הצליח לעורר מרבצם את שדי העבר. בכלי התקשורת פורסמו כותרות כגון "ישראל פתחה במלחמה קרה עם פולין" (בעתון "לעניין", do Rzeczy מיום 27/2), "למה היהודים שונאים אותנו" בשבועון Posubotnik, וגם "מה ישראל לא רוצה לדעת - ומה באמת ינקנו עם חלב אמנו" (בעיתון "הרשת", Siec, מ-3/3).
הזעם זלג גם לשטח. באירועי יום הזיכרון השנתי שהתקיימו בשבוע שעבר לזכר חיילי המחתרת הפולנית האנטי-קומוניסטית, אשר נרצחו על ידי הסובייטים והקומוניסטים בזמן המלחמה ואחריה, השמיעו והציגו משתתפים סיסמאות המבליטות את השתתפות היהודים במפלגה הקומוניסטית ובמשטרת הביטחון שלה. פוליטיקאי בשם קוקיז, מנהיג מפלגה לאומנית קיצונית קטנה בפרלמנט, העלה טענות דומות. בוורשה נתלתה כרזה גדולה בה נטען כי היהודים רוצים לקבל בחזרה את רכושם בפולין. אך עיקר הרעל מופץ, כצפוי, ברשתות החברתיות - שם הנושא נדון בהרחבה, ורבות מהתגובות גובלות באנטישמיות.
התנגשות בין היסטוריה למדינאות
אין לאיש ספק כי המשבר הנוכחי בין ישראל לפולין הוא המשכו של משבר חוק השואה הפולני שפרץ אשתקד, כמו שהוא גם במידה רבה המשכו של מאבק הנרטיבים ההיסטוריים של שני העמים, אשר בחלקם סותרים זה את זה. השאלה הפעם היא האם המשבר היה הכרחי והאם לא היה אפשר למנוע אותו, ואילו טעויות גרמו להיווצרותו ולהחרפתו בזמן קצר?
כיוון שהמשבר סביב החוק הפולני נפתר בשנה שעברה, ניתן לתהות מדוע ישראל העלתה מחדש את הנושא ובחרה לגעת בעצב החשוף דווקא לאחר הוועידה המוצלחת בוורשה וערב הוועידה החשובה של מדינות וישגראד בירושלים. לא רק שזו היתה אמורה להיות הפעם הראשונה שוועידתן מתקיימת מחוץ לארצותיהן, אלא שבדיעבד אנו יודעים שכוונת הארבע היתה להכריז על פתיחת נציגות שלהן בירושלים.
מופרך לחשוב שראש הממשלה נתניהו ביקש במכוון להעיב על הישגי ועידת ורשה ולטרפד את קיום ועידת וישגראד בירושלים. נראה, אם כן, שתגובתו לשאלת העיתונאית הישראלית היתה תקלה – ניסוח עמום במקצת, שדווח בצורה מסולפת וגרם לפרוץ המשבר. נתניהו הבהיר (אף שרק דרך דוברת) את עמדתו, טלפן כאמור לראש הממשלה מורבייצקי וטען בפניו שדבריו סולפו. בשלב זה הפולנים קיבלו ההסבר, ושני ראשי הממשלה סיכמו שפולין תוריד את דרג ההשתתפות בוועידת וישגראד לשר חוץ, ובכך אמור היה להסתיים המשבר.
מה גרם לממלא מקום שר החוץ הטרי, שעמד להיכנס לתפקיד הדיפלומט הראשי של מדינת ישראל, להתבטא כך נגד פולין בתקשורת? קשה לדעת וקשה להבין
נשאלת השאלה, מה גרם לממלא מקום שר החוץ הטרי של ישראל, שעמד להיכנס לתפקיד הדיפלומט הראשי ולמשרד החוץ למחרת, להתבטא כך נגד פולין בתקשורת? קשה לדעת וקשה להבין. האם הוא נועץ עם ראש הממשלה או אנשי משרד החוץ? האם נועץ עם סגניתו, אשר חזרה והדגישה שישראל מכבדת את ההסכם שהושג עם פולין? נראה שלא.
נשאלת גם השאלה מדוע בחר כץ להתבטא כך, ובעיתוי שבחר. האם רצה לטרפד את הוועידה בירושלים? האם רצה להעיב על הישגי ראש הממשלה בוועידת ורשה? יכול להיות ששיקולי הבחירות הקרובות עמדו לנגד עיניו, והידיעה שרוב הציבור בישראל כנראה יתמוך בו. עם זאת, הבחירות המקדימות בליכוד כבר התקיימו קודם, ולא נראה שהנושא הפולני עומד להיות סוגיה מרכזית במערכת הבחירות הכלליות באפריל.
ההסבר שכץ עצמו סיפק – שבהיותו בן לניצולי שואה היה חייב לומר זאת, ועל כן הוא גם מסרב לדרישה הפולנית והאמריקאית להתנצל בפני הפולנים – אולי כן, אך רחוק מלספק. גם ציטוט האמירה מעוררת המחלוקת של יצחק שמיר המנוח, שהסתייג בעצמו ממנה שנים לאחר מכן, היה תמוה. אך יותר מכל, הצעד של ממלא מקום שר החוץ היה בלתי דיפלומטי בעליל, ובוודאי שנאמר בעיתוי גרוע ביותר, עבור נתניהו ועבור מדינת ישראל. כמעט ניתן לומר שהשר כץ פגע יותר בראש הממשלה שלו מאשר בפולנים.
הצד הפולני, דווקא, התנהל באיפוק, עד שמבחינתו לא יכל עוד. בשלב הראשון, לאחר שנתניהו הבהיר את עמדתו בתקשורת, נדמה היה שהפולנים מגזימים בתגובתם. עם זאת, לאחר השיחה הטלפונית של ראשי הממשלה, נראתה החלטתם לשלוח את שר החוץ שלהם לירושלים במקומו של מורבייצקי כניסיון להגיב – אך מבלי למתוח את חבל היחסים יותר מדי.
לעומת זאת, החלטתם בעקבות דברי שר החוץ כץ להחרים כליל את הוועידה בירושלים, כבר היתה בלתי נמנעת. היה זה בלתי אפשרי עבורם, מבחינת דעת הקהל ומבחינה פוליטית, שלא להגיב בחריפות. יש להניח כי גם אילו לא היו נערכות בנובמבר הקרוב בחירות לפרלמנט הפולני, התגובה היתה חריפה בכל מקרה, ותחת כל ממשלה שהיא - גם פחות לאומית. התמיכה שלה זוכים הפולנים מהאמריקאים במשבר רק חיזקו את עמדתם שכץ חייב להתנצל – וכל עוד יסרב, תהיינה השלכות על היחסים עם ישראל. יש לקוות שהממשלה הפולנית תנסה להרגיע את דעת הקהל בארצה, שכן גל של התבטאויות אנטישמיות הציף את פולין בימים האחרונים (אם כי חלק מהדיווחים התבררו בדיעבד כשגויים או מנופחים).
סיכום: טרגדיה של טעויות - ומה ניתן ללמוד מהן
במצעד האיוולת של השבועיים האחרונים ניתן לומר, למרבה הצער, כי הטעויות הפעם בוצעו כולן על ידי הצד הישראלי. אשתקד היו אלה הפולנים שעשו את כל הטעויות האפשריות בפרשת החוק הפולני, ודווקא ממשלת ישראל חיפשה פתרון ופשרה – והפולנים נענו. אך הפעם הטעויות, המכוונות והלא מכוונות, הן כולן פרי מעשה ידינו. כתוצאה, ישראל עברה באמצע פברואר בצורה חדה מהתבשמות בהישגים חשובים בתחום מדיניות החוץ למשבר חריף עם אחת מידידותינו הקרובות וביטול הוועידה המשותפת החשובה.
נראה שהפקת לקחים ראשונית מהתקרית הדיפלומטית כבר נעשתה. אחרי שההצהרה הראשונה של השר כץ היתה לא מכוונת, והשנייה נאמרה, למיטב ידיעתי, ללא התייעצות עם משרד החוץ – כמה ימים לאחר מכן הוא כבר נשמע אחרת. כץ אמנם לא התייחס לאפשרות שיתנצל בפני הפולנים, אך ציין שהוא תומך בהסכם מאשתקד של ראש הממשלה נתניהו עם עמיתו הפולני בנושאים ההיסטוריים, והדגיש כי פולין הינה מדינה ידידותית לישראל. אם כן, נראה שהוא כבר נועץ עם הגורמים המקצועיים וקיבל על עצמו את הקו הרשמי בנושא.
המקרה הנ"ל מדגים פעם נוספת את המתח בין האינטרסים האסטרטגיים והבילטרליים של מדינה לבין אירועים היסטוריים רגישים מבחינת דעת הקהל, אשר הופכת אותן לבעלי השלכות פוליטיות פנימיות. המסקנה, הברורה מאליה, היא שנדרשת זהירות רבה ביותר כאשר עוסקים בנושאים שכאלה בהקשרים של מדיניות החוץ. את המחלוקת ההיסטורית עם פולין עדיף להשאיר להיסטוריונים, כמובן תוך הבטחת החופש והאמת האקדמית, ובכל מקרה תוך התייעצות וזהירות דיפלומטית.
דרושה כעת מחוות רצון טוב מצד ירושלים כלפי ורשה – למשל, בנושא חסידי אומות העולם הפולנים. צעד שכזה יוערך על ידי הפולנים וגם יתקבל באהדה בארץ
עם זאת, ברור שקיים פער גדול בין הרצוי למצוי. ישנן מערכות בחירות ויש שאיפות אישיות סותרות של פוליטיקאים. אולם אסור לשכוח שיחסים בינלאומיים הם גם יחסים של תן וקח. לעתים, אי אפשר לרצות את ה"בייס" הפוליטי ובו זמנית לקדם אינטרסים בינלאומיים בלי התחשבות בפרטנרים. גם אם זה כואב ומעורר ביקורת פנימית, חייבים לשים לב לרגישויות של הצד השני - והדבר נכון שבעתיים כאשר זוכים ממנו בכבוד לקחת חלק בשתי ועידות בינלאומיות, המשרתות את האינטרסים של ישראל.
כיצד ניתן לקדם את סיום המשבר? תביעת ההתנצלות של הפולנים מהשר כץ כנראה לא תיענה. פוליטיקאים אינם נוטים להתנצל, ואם אחרי הבחירות ימונה אדם אחר לתפקיד שר החוץ, הדרישה הזו תתייתר או תיעלם בין כה וכה. עם זאת, דרושה כעת מחוות רצון טוב כלשהי מצדנו כלפיהם – למשל, בנושא חסידי אומות העולם הפולנים. צעד שכזה יוערך על ידי הפולנים וגם יתקבל באהדה בארץ.
ייתכן גם שעניינים אחרים, או משברים בינלאומיים, באזור מזרח אירופה או באזורנו, יקהו את השפעת המשבר על היחסים בין שתי המדינות. גם המשך שיתופי הפעולה השוטפים בתחומי הכלכלה, התיירות, הביטחון ואחרים יכולים להוציא בהדרגה את העוקץ מהמשבר. יש תקווה סבירה שכך גם יהיה, אם כי משבר זה מוסיף לא מעט למשקעים הקודמים.
אם כן, נותר רק לקוות שממשלת ישראל תחפש גם הפעם פתרון לטעויות שביצעה. ניתן וצריך להמשיך בדיון ההיסטורי בין שני העמים, אך מבלי לפגוע ביחסים החשובים בין שתי המדינות. הח"מ רוצה להאמין שכך גם יהיה בסופו של דבר.
מערכון הגרמנים ב"מלון של פולטי"
השגריר צבי רבנר שימש שגריר ישראל בפולין, סמנכ"ל משרד החוץ למזרח אירופה, מרכז אסיה והבלקן, ציר וממונה על השגרירות בלונדון ומנהל מחלקת מרכז ומזרח אירופה. כן מילא תפקידים דיפלומטיים נוספים בלונדון, ברומניה ובפינלנד.
(צילום באדיבות המחבר)