מי בכלל צריך דיפלומטים במאה ה-21?
המאמרים המומלצים
Please reload

מי בכלל צריך דיפלומטים במאה ה-21?

עידן המידע לא הרג את הדיפלומטיה הקלאסית – הוא רק תרם כלים שיכולים לסייע לה בעבודתה. דיפלומטים היום חייבים אמנם להכיר את הנעשה ברשתות החברתיות וללמוד את תחום הביג דאטה והבינה המלאכותית, אבל אל להם לזנוח את שליחותם המקורית. תגובה לד"ר רועי צזנה

 

רה"מ דוד בן-גוריון, שגריר ישראל לארה"ב אבא אבן והנשיא הארי טרומן בבית הלבן, ב-1951. הדיפלומטיה עדיין נחוצה |

Photo: Abbie Rowe, National Park Service, Harry S. Truman Presidential Library & Museum (public domain)

 

ידידי ד"ר רועי צזנה פרסם בחודש שעבר את רעיונותיו על עתיד הדיפלומטיה, שאותם הציג בכנס "חדשנות ודיפלומטיה" של מרכז אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה. בהגינותו, הדגיש שאין הוא מגיע מתחום הדיפלומטיה להסתכלות על השאלה של הכנס וכי הוא מתייחס להיבטים הטכנולוגיים שיש לקחת בחשבון כשבוחנים את שאלת עתיד הדיפלומטיה במאה ה-21. לדבריו, על הדיפלומטים העתידיים להיות "אשפי מידע", בעלי אוריינות טכנולוגית ויכולת אנליטית מתקדמת; אנשי ציבור המנהלים שיח ישיר, מהיר ובלתי אמצעי עם ציבורים רחבים במדינות זרות שונות – ולא רק או בעיקר עם הממשלות שלהם, כפי שהיה בעבר; לדעת לעבוד מול ישויות פוליטיות לא-מדינתיות חדשות, מקהילות ועד תאגידי ענק; ולבסוף – מכיוון שאין כיום דרך פרקטית להכשיר בעל תפקיד לכל היכולות האלה – לפתח חוש הומור כדי להתמודד עם מצבים בלתי צפויים ועם טעויות שבוודאות תתרחשנה.

 

לצערי, לא השתתפתי בכנס ולא יכולתי להגיב לד"ר צזנה כשדיבר. אך כיוון שאני דיפלומטית בשירות החוץ של מדינת ישראל מזה 25 שנה, אני יכולה להעיד שהנושאים שהעלה – ושבמשתמע מדבריו אינם נידונים כיום במשרד החוץ הישראלי – נמצאים למעשה במרכז הדיונים המקצועיים במשרד לכל הפחות בעשרים השנים האחרונות. בין 2009 ל-2015 עמדתי בראש המחלקה לדיפלומטיה מונעת, הרתעה וסיכול מדיני בחטיבה לתכנון המדיני של המשרד, ואף שימשתי ממלאת מקומו של ראש החטיבה. בתקופה זו וגם כיום, עסקנו ואנחנו עוסקים לא מעט בסוגיה הבוערת של עתיד הדיפלומטיה במאה ה-21. רק באחרונה הסתיימה במשרד עבודת תכנון לקראת 2025, שהתקיימה ביוזמת המנכ"ל יובל רותם ואושרה על ידו, ובמרכזה סוגיה זו.

 

מעבר לדברים שהעלה ד"ר צזנה, יש לבחון במסגרת הדיון את המושגים "דיפלומטיה" ו"מדיניות חוץ" ומה הם מביאים איתם אל עולם היחסים הבינלאומיים של ימינו. אנסה לפרק כאן את טיעוניו ולהראות היכן אני חולקת עליו והיכן אנחנו מסכימים. חלק מהדברים שייכתבו כאן מבוססים על הגדרות מקובלות, חלק אחר מבוסס על תובנותיי האישיות משנות שירותי כדיפלומטית.

 

 

הראשון לזהות

דיפלומטיה, במובנה הרחב ביותר, היא אמצעי להשפעה על תהליכי קבלת החלטות וההתנהלות של ממשלות זרות ועמים זרים באמצעות דיאלוג, משא ומתן, ואמצעים נוספים שאינם כוללים שימוש באלימות או בפעולות חשאיות (כגון ריגול).[1] היא קשורה קשר הדוק למדיניות חוץ, אך חשוב להדגיש שהשתיים אינן זהות: מדיניות חוץ מציבה מטרות ויעדים להשגה, אסטרטגיות להשגתם, ומערכות אופרטיביות וצעדים טקטיים למימושם; דיפלומטיה היא אחד הכלים שמדינות עושות בו שימוש לטובת קידום מדיניות החוץ שלהן.

 

ד"ר צזנה פותח את מאמרו בקביעה שדיפלומטים בימינו, בראש ובראשונה, צריכים להיות אישי ציבור. מדבריו משתמע כאילו תם עידן הדיפלומטיה בין ממשלות, ושכעת תפקיד הדיפלומט הוא בראש ובראשונה לשמש איש קשר של ממשלתו לציבור הרחב במדינת השירות שלו. אך מעצם טבעה, הדיפלומטיה מאז ומתמיד תבעה מהעוסקים בה להיות אנשי ציבור. השינוי הגדול שחל עם הכניסה לעידן האינטרנט, הוא מהות ה"ציבור" שאליו פונים: בנוסף לנציגי הממשלה הזרה, בצורה רחבה גם אל הציבור הכללי במדינת השירות. משכך גם מתחייבת האבחנה בין דיפלומטיה "קלאסית" לדיפלומטיה ציבורית.

שיח ישיר בין ממשלתו של הדיפלומט למקבילתה במדינת השירות שלו הוא עדיין הלחם והחמאה של הדיפלומטיה, וכך ימשיך להיות בעתיד הנראה לעין

כל עוד קיימות מדינות ריבוניות בעלות מוסדות הנהגה, שמתווים ומובילים את התנהלותן בזירה הבינלאומית, ישנו מקום לדיפלומטיה הקלאסית, המיועדת להשפיע בצורה ישירה על תהליכי קבלת ההחלטות וההתנהלות של המוסדות הללו. שיח ישיר בין ממשלתו של הדיפלומט למקבילתה במדינת השירות שלו הוא עדיין, וימשיך להיות בעתיד הנראה לעין, הלחם והחמאה של הדיפלומטיה. לצד זאת, בדיפלומטיה ציבורית פונה המדינה ישירות לציבור המקומי במדינת השירות שעל עמדותיו היא מעוניינת להשפיע, מתוך הבנה ששכנוע הציבור עשוי בסופו של דבר להשפיע בעקיפין גם על התנהלות הממשלה שלו.

 

ד"ר צזנה רומז כי משרד החוץ הישראלי טרם הפנים שהדיפלומטיה כיום בנויה בעיקר ממעורבות עמוקה עם הציבור, על היכולות הטכנולוגיות שהיא דורשת – הכרה ושליטה בבינה מלאכותית, שימוש ברשתות חברתיות ועוד. אני מסכימה עמו כי הדיפלומטיה הציבורית חשובה אולי יותר מאי פעם. אך יש לזכור: כל עוד מי שמקבל את ההחלטות באופן פורמלי היא הממשלה (ולא הרחוב), הדיפלומטיה הציבורית היא אמצעי לקידום הדיפלומטיה הקלאסית – ולא להפך. יתרה מכך, אני יכולה להעיד כי משרד החוץ היה ועדיין ניצב בחזית השימוש בכלים דיגיטליים, כולל החברתיים. בראשית שנות התשעים הוא היה משרד החוץ הראשון בעולם שפתח אתר אינטרנט[2] ובין המובילים בחדירה לרשתות החברתיות השונות - מהבלוגוספרה[3] ועד שימוש בכלל הפלטפורמות.[4] את השינוי הוביל השטח, והמטה ידע להטמיע ולפתח אותו.

 

אין במשרד "קצין הרשתות החברתיות", כפי שד"ר צזנה מציע, ואין כל ניסיון לדחוק את העבודה רשתות החברתיות לתחתית השרשרת הארגונית. להיפך: כבר לפני יותר מעשור הפנים המשרד את הערך הרב שבביצוע דיפלומטיה ציבורית באמצעות האינטרנט, שהיא כלי עוצמתי העומד לרשותה של הממשלה בהעברת מסריה לקהל הרחב של אזרחי העולם המקושרים, באופן לא מצונזר וישיר. בניגוד למשתמע ממאמרו, דברים אלה כבר מיושמים. יתר על כן, כיום מקדיש המשרד חלק ניכר מפעילותו למחקר ופיתוח אלגוריתמי משלו, ביחד עם שותפים במערכת הציבורית הישראלית ובמגזר העסקי והאזרחי.

 

הדיפלומטיה הקלאסית לא מתה

הנקודה המהותית שלי היא שד"ר צזנה נקלע לטעות כאשר הוא מספיד את הדיפלומטיה הקלאסית – זו שבין מנהיגים והדיפלומטים המקצועיים שמסייעים להם. עיקר ההישגים מושגים גם היום באמצעות דיפלומטיה קלאסית, שנעשית לרוב הרחק מאור הזרקורים - והיא נתמכת על ידי הדיפלומטיה הציבורית, שמעבירה מסרים פומביים בניסיון להשפיע על דעת הקהל. ניתן, באבחנות המתבקשות, להקביל זאת להבדל בין תפקידי לחימה לתפקידים תומכי לחימה בצבא.

 

דיפלומטים יכולים וצריכים לשמש כיועצים הטובים ביותר למקבלי ההחלטות – נבחרי הציבור ופקידים בכירים – במימוש מדיניות החוץ של ממשלתם. זהו תפקידם העיקרי בדיפלומטיה הקלאסית, שבמסגרתה ראשי המדינה מתקשרים כיום ביניהם בחופשיות רבה יותר מבעבר, וכמוהם גם הדיפלומטים המקצועיים. בעולם הזה למידע אכן יש חשיבות עליונה, אך מקומן של הרשתות החברתיות לא יכירנו. קיימים מהלכים ומסרים שלטובת האפקטיביות של קידום האיטנרסים של המדינה עדיף שלא ייחשפו בפני הציבור עד להבשלתם. זאת, בסביבה שאנחנו מבינים שהיא שקופה הרבה יותר ושכמעט לא ניתן לשמור בה סודות.

עיקר ההישגים המדיניים מושגים גם היום באמצעות דיפלומטיה קלאסית, שנתמכת על ידי הדיפלומטיה הציבורית. ניתן להקביל זאת להבדל בין תפקידי לחימה לתומכי לחימה בצבא

תפישה זו איננה משאלת לב של אנשי מקצוע החוששים מהסביבה הדיפלומטית המשתנה: במחקר שערכנו בחטיבת התכנון המדיני לפני שש שנים מצאנו שמקומם של היחסים הבין-אישיים הפיזיים, ולא הווירטואליים, לא חדל להיות משמעותי גם בעולם משתנה במהירות, רווי עד כדי עמוס במידע גולמי ומוצף בפייק ניוז. בסופו של יום, רק קשרים בין-אישיים, המטופחים באופן רציף תוך הבנת השוני התרבותי, והעבודה היומיומית של הדיפלומטים במדינת השירות – הם שפותחים דלתות למקבלי ההחלטות הפוליטיים במעגלים קצרים, והם שמקדמים באמת את האינטרסים של המדינה.

 

ניתן להביא כדוגמה את המהלך הדיפלומטי שהביא לייסוד יום השואה הבינלאומי ב-2005, שהבשיל לאחר שנים של מאמצים דיפלומטיים, בילטרליים ומולטילטרליים, מול 140 מדינות. המהלך החל ביוזמתו של עמיתי רוני אדם, כיום שגרירה הראשון של ישראל לרואנדה ואז חבר במשלחת לאו"ם בניו יורק, והביא להישג הכי משמעותי מבחינת ישראל – חובת ציון השואה ביום בינלאומי ולימוד לקחיה בכל רחבי העולם בתמיכת האו"ם. 

 

וכן, במערכות יחסים בין-אישיים לא נפקד מקומם של ההומור, החמימות, השיח החברי והאמפתיה. הם המכשירים העיקריים והאנושיים שמסייעים לרקום את אותן מערכות יחסים, שביום פקודה מאפשרים לקדם את האינטרסים של המדינה בצורה היעילה ביותר לצמתי קבלת ההחלטות של המדינה בה משרת הדיפלומט. את המרכיב הזה בינה מלאכותית עדיין איננה יכולה לקחת מבני אדם (בעתיד ייתכן שגם זה יופקע, והשאלות האתיות בהקשר זה צריכות להטריד אותנו כבר כיום).

 

 

היכן אנחנו מסכימים

ד"ר צזנה צודק לחלוטין כשהוא מתאר את השינויים המשמעותיים שתעשינה הבינה המלאכותית, כריית המידע ולמידת המכונה על השימוש שאנחנו עושים במידע שאנחנו מייצרים ו/או שמיוצר עלינו כאינדיווידואלים. גם בסוגיות הללו מתקיים כבר שיח בין משרד החוץ לבין ענקיות טכנולוגיה, כגון IBM.

 

עם שתי תובנות מרכזיות בדבריו של ד"ר צזנה אני מסכימה בהחלט:

 

הראשונה היא שענקיות הרשת (שפועלות כך כבר לפחות 15 שנה) יצרו לעצמן זהות על-לאומית כמעט עצמאית, המשוחררת מתלות בממשלות כלשהן. לאור זאת, היו מדינות, כמו צרפת, שבחרו לייצר במסגרת שירות החוץ שלהן משרה של "שגריר מיוחד לדיגיטליזציה".[5] למרות המלצות בנדון בתהליכי הערכת מצב במשרד החוץ, הבחירה היתה שלא ללכת בנתיב זה, כיוון שהניסיונות של מדינות אלה טרם הוכיחו את עצמם.

 

יש מי שיטענו – וד"ר צזנה רמז זאת – שבעולם הדינאמי עד כדי כאוטי של ענקיות הרשת, אבד הכלח על הכללים הנוקשים והאנכרוניסטיים של הדיפלומטיה הקלאסית. אני מסכימה לחלוטין – הם אינם נשמרים שם, כיוון שמלכתחילה אין מקומם כלל בשיח של הדיפלומטיה הציבורית. התאמות נדרשות קיימות דווקא בקשר מול העולם העסקי. זאת, במיוחד כאשר ממשלות נכנסות חזק ולעומק לסוגיה של הסדרת היחסים עם ענקיות רשת בכל הקשור לשאלות אתיות מהותיות, כמו שמירה על הפרטיות של אזרחיהן ותושביהן, דרישות להתנהלות אחראית ואתית בכל הנוגע לסוגיות של הפצת שנאה, שימוש בבוטים וקידום פייק ניוז ואלמנטים אחרים שיוצרים הקצנה ומקטבים חברות. ככלל, אנחנו נמצאים כבר היום בעידן של ניהול משאים ומתנים לא פשוטים בין מי שאמונים על עשיית רווחים מצד אחד, לאלה שמייצגים ואמונים על רווחת אזרחיהם ותושביהם.[6]

דווקא מול עומס המידע, התקצרות הטווחים בין המנהיגים והשינויים המשמעותיים, המהירים והגלובליים בעולם - עולה ערכם של הדיפלומטים המקצועיים

תובנה שנייה של ד"ר צזנה, שעמה אני מסכימה לחלוטין, הוא הצורך לרתום את החידושים הטכנולוגיים האלה לטובת קידומה של הדיפלומטיה והעמדתם, כולל ההכשרה הרלבנטית הנדרשת, לרשות הדיפלומטים העתידיים. כאמור, עד היום השכיל שירות החוץ להכשיר קאדר מכובד של דיפלומטים בשימוש ברשתות החברתיות והוא ממשיך לפתח תורה וכלי עבודה, כולל בהקשרים הללו, גם בעת הנוכחית, תוך התייחסות להתפתחויות הטכנולוגיות.

 

תכונה אחת שד"ר צזנה דורש מהדיפלומט העתידי כבר קיימת: הדיפלומטים הישראלים ידועים בקרב עמיתיהם הזרים כ"מולטי-טאסקרז" (Multi-taskers). הם נוכחים במספר פלטפורמות בו זמנית ומתקשרים עם הקהלים שלהם ללא התייחסות לגבולות, שבמרחב המקוון אינם קיימים. דווקא בהקשר הזה באות שוב לידי ביטוי החוזקות המשמעותיות של הדיפלומטים בשטח – ידיעת השפה והתרבות ומציאת הדרך האפקטיבית ביותר להעביר דרכם את המסרים הנדרשים.

 

מול האתגר העצום ובאמצעים שאין לכנותם אלא זעומים, ניתן לומר, בצניעות הראויה, שהנוכחות הדיפלומטית הישראלית הרשמית ראויה לציון. זאת, גם במדינות שבהן אין לישראל יחסים דיפלומטיים עמן ו/או שיח ישיר עם הציבורים שלהן. לבסוף, מדינת ישראל צריכה למצוא את הדרך להקדיש חלק לא מבוטל מהמאמץ הנעשה היום בהכנה לקראת העתיד ביחס לבינה מלאכותית – לא רק בהקשרים הביטחוניים-צבאיים והתעשייתיים, אלא גם להעמדת הכלים הנדרשים לטובת הדיפלומטים של העתיד.

 

אז מי בכלל צריך דיפלומטים במאה ה-21? דווקא מול עומס המידע, התקצרות הטווחים בין המנהיגים והשינויים המשמעותיים, המהירים והגלובליים בעולם, עולה לדעתי ערכם של הדיפלומטים. יותר מאי פעם, כוחם של הדיפלומטים ושל הדיפלומטיה במאה ה-21 צריך לעבור למרכז הכובד של ניתוח השינויים הגיאו-פוליטיים והצבעה על המגמות האסטרטגיות ומשמעויותיהן עבור מקבלי ההחלטות במדינותיהם. הדבר נכון שבעתיים עבור מדינת ישראל – לטובת קידום האינטרסים הכוללים של אזרחיה ותושביה בעולם, לביצור מעמדה כחברה מן המניין במשפחת העמים ועל מנת לתקשר ישירות עם העמים שסביבה.

 

 

הערות

 

[1] https://www.britannica.com/topic/diplomacy

 

[2] הראשונה היתה הקונסוליה הישראלית בסן-פרנסיסקו, ואחריה עשה זאת מטה המשרד בירושלים.

 

[3] בזמן מלחמת לבנון הראשונה השנייה נעשה שימוש מסיבי ברשתות ובבלוגוספרה.

 

[4] הקונסוליה הכללית של ישראל בניו-יורק היתה הראשונה לקיים מסיבת עיתונאים ואירוע ציבורי בטוויטר, במהלך מבצע עופרת יצוקה.

 

[5] בצרפת ממלא את התפקיד הזה Henri Verdier, מי שעמד בזמנו בראש מערכת החדשות של סוכנות AFP. התפקיד עצמו קיים כבר חמש שנים, ומופקד עליו בדרך כלל בכיר במערך שירות החוץ הצרפתי. בין היתר, הוא אמון הן על השיח עם ענקיות הרשת והן על ייצוג מדיניות הסייבר של מדינתו בפורומים בינלאומיים.

 

[6] כל זאת בהינתן המשך קיומן של מדינות ריבוניות, שאחת המגמות חזקות שאנחנו רואים בעולם כיום הוא איתגורן של מדינות אלה, עד כדי אפשרות להתפרקותן בעתיד. במקרה שעתיד זה מתממש, יהיה צורך לחזור ולבדוק כאינדיווידואלים כיצד אנחנו מגנים על זכויותינו מול ענקיות-הרשת.

 

רונית בן דור היא דיפלומטית ישראלית ותיקה, הנמצאת כיום בשנת שבתון. עד לאחרונה שימשה ציר-יועצת מדינית בשגרירות ישראל בפריז. מאמר זה מייצג את דעתה האישית בלבד.

(צילום באדיבות המחברת)

 

 

 

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו בגוגל
Please reload

  • facebook
  • Twitter
חיפוש ב"זירה"
הירשמו ל"זירה"
ניווט בזירה

ותישארו מעודכנים בכל המאמרים, הסקירות והטורים שעולים לאתר, מפי מיטב המומחים בארץ ומחו"ל