פומפאו מול אובמה: אתגר עשר השנים
המאמרים המומלצים
Please reload

פומפאו מול אובמה: אתגר עשר השנים

בתוך כעשור נשאו שני בכירים בממשל האמריקאי נאומים מכוננים בקהיר על מדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון. נאומו האחרון של מזכיר המדינה מייק פומפאו עסק בנושאים דומים לנאומו ההיסטורי של הנשיא ברק אובמה מ-2009 ומלמד הרבה על השוני, וגם – אולי באופן מפתיע - על הדמיון בין תפישת מדיניות החוץ של שני הממשלים האחרונים

 מימין: מזכיר המדינה האמריקאי, מייק פומפאו; משמאל: נשיא ארצות הברית לשעבר, ברק אובמה |
Photos: Pompeo: US Department of State/United States government work (picture cropped); Obama: Obama White House/Official White House Photo by Chuck Kennedy/United States government work (picture cropped)

 

ב-10 בינואר נשא מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו נאום באוניברסיטה האמריקאית בקהיר על מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון – כמעט עשור לאחר "נאום קהיר" המפורסם של הנשיא לשעבר ברק אובמה. כמו הנשיא לשעבר בשעתו, גם פומפאו ניצל את הבמה כדי להציג את החזון האמריקאי ביחס לעתיד האזור ומקומה של ארצות הברית בו, ולצד זה, לשכנע עד כמה החזון של הממשל הקודם היה שגוי ומזיק. 

 

"נאומי קהיר" של הנשיא האמריקאי לשעבר ומזכיר המדינה בהווה שונים מאוד אחד מהשני – בעיתוי, בסיטואציה הגאופוליטית, ולרוב גם במסרים – אך הם גם חלקו נקודות דמיון לא מעטות. "הזירה" השווה בין השניים וניתח אותם כדי לעמוד על הדומה והשונה, ולשקול – האם פומפאו באמת שטח מדיניות אמריקאית חדשה כלפי המזרח התיכון, או למעשה עטף מדיניות ישנה בעטיפה חדשה ובטון תקיף?

 

הרקע הגאופוליטי

כחצי שנה לאחר שנכנס לבית הלבן, הגיע הנשיא אובמה לקהיר ביוני 2009 במטרה "להתחיל מחדש" את מערכת היחסים של ארצו עם העולם הערבי והמוסלמי. זו התדרדרה משמעותית במהלך שתי כהונותיו של קודמו, הנשיא הרפובליקאי ג'ורג' בוש הבן (2009-2001), שיצא לשתי מלחמות – אפגניסטאן (2001-) ועיראק (2003-2011) – שעיצבו את התפישה הרואה באמריקאים פולשים אימפריאליסטיים בלתי רצויים, ובמידה רבה עדיין ממשיכות להשפיע עלהמציאות באזור.

 

ה״מלחמה בטרור״, כפי שכונתה על ידי הנשיא בוש, הביאה עמה את פרשיית ההתעללויות בכלא אבו-גרייב, מחנה המעצר גוואנטנמו, מתקני חקירה ומעצר סודיים ברחבי הגלובוס, עשרות עד מאות אלפי הרוגים, ומסר ברור שרואה במזרח התיכון כמקור לטרור אידאולוגי נגד המערב. אובמה הגיע ביוני 2009 לקהיר עם מסר של פיוס, ולא בכדי הכתיר את נאומו בשם "התחלה חדשה" (A New Beginning) – להראות שמעכשיו עניינים יתנהלו אחרת.

 

כיצד נראה המזרח התיכון בעת נאום אובמה? במצרים שלט הנשיא הוותיק חוסני מובארכ, אשר איש לא דמיין שיודח על ידי אזרחיו כעבור כשנה וחצי במסגרת מהפכות "האביב הערבי"; בסוריה טרם החלה מלחמת האזרחים; ארצות הברית החלה לשנות את סדר העדיפות שלה באזור – לדלל כוחות מעיראק ולתגבר את המאבק באל-קאעדה והטאליבן באפגניסטאן, תוך שהיא מנסה לחזק את הצבא העיראקי החדש וזורעת מבלי משים את הזרעים שיובילו להקמת דעאש; וה"מהפכה הירוקה" באיראן תחל מספר ימים לאחר הנאום ותדוכא במהרה ובאכזריות על ידי השלטונות האיראניים, אשר במקביל יקדמו בשקט את תכנית הגרעין שלהם. 

כפי שאובמה ביקר את המדיניות של קודמו ג'ורג' בוש, נאומו של פומפאו תקף את המדיניות האפולוגטית (לדבריו) של אובמה והבטיח שארה"ב היא שוב "כוח למען הטוב" במזרח התיכון

בדומה לאובמה, גם פומפאו הגיע לקהיר כאשר הוא נושא מסר של שינוי. כפי שאובמה ביקר את המדיניות של קודמו, נאומו של פומפאו תקף את המדיניות האפולוגטית (לדבריו) של הממשל הקודם והבטיח להראות שוב למזרח התיכון שארצות הברית בראשות הנשיא דונלנד טראמפ היא - כפי שהעידה כותרת הנאום - "כוח למען הטוב" (A Force For Good). גם המיקום היה שונה באופן סמלי: אובמה בחר לשאת את נאומו באוניברסיטת קהיר הציבורית, באירוע משותף עם אוניברסיטת אל-אזהר – המוסד הוותיק ביותר ללימודי דת בעולם הסוני. פומפאו, לעומתו, נאם באוניברסיטה האמריקאית בקהיר – מוסד אקדמי פרטי ויוקרתי, שהלימודים בו מתקיימים באנגלית והוא נחשב לאחת האוניברסיטאות הטובות במצרים.

 

מזכיר המדינה פומפאו הגיע למזרח תיכון שבהחלט נראה שונה לחלוטין ממבט ראשון: קרוע בין השפעות של מעצמות אזוריות, שהעימות ביניהן הופך בכל יום לגלוי יותר ואלים יותר; ומפוכח יותר לאחר התנפצות החלום האידאי של "האביב הערבי". מצד שני, במצרים שוב שולט דיקטטור שנתמך על ידי הממסד הצבאי; סוריה - בתמיכת איראן ורוסיה - מתחילה להתגבש אט-אט מדחש למדינה הנתונה לשליטה יציבה של המשטר העלווי; ארצות הברית, בדומה למגמה שהחלה ב-2009, מצמצמת את נוכחותה הצבאית באזור עיראק-סוריה; היציבות שנרשמה ביחסים בין איראן לעולם שוב בנסיגה, לאחר שהנשיא טראמפ הורה על נסיגת ארצות הברית מהסכם הגרעין והשיב את משטר הסנקציות; ובגזרה הישראלית-פלסטינית, כידוע, דבר לא השתנה.

 

אסלאם והעולם הערבי

אובמה ופומפאו התייחסו בנאומיהם ליחסי ארצות הברית עם מדינות ערב והעולם המוסלמי משתי זוויות שונות. אובמה בחר טון פייסני והדגיש את מה שלדבריו הם הערכים המשותפים שעל הצדדים לקדם: "ארצות הברית והאסלאם אינם נפרדים זה מזה... אלא משלימים זה את זה ובעלי עקרונות משותפים של צדק וקידמה, סובלנות וכיבוד הזולת...", טען. "זהות האינטרסים האנושיים בין האסלאם לבין ארצות הברית חזקה יותר מהכוחות המפרידים בינינו.... מאז ומתמיד מפגין האסלאם, במלל ומעש, סובלנות דתית ושוויון בין הגזעים".

 

דבריו כללו גם מעין הכאה על חטא היסטורית, לנוכח העוולות שגרם המערב לעולם הערבי. אובמה טען כי הקולוניאליזם המערבי ויחס המעצמות כלפיהן במהלך המלחמה הקרה "מנע ממוסלמים רבים זכויות והזדמנויות שהגיעו להם" – אך גם העיר למאזיניו על חלקם בליבוי העוינות בין הצדדים. הוא קרא להעמקת שיתוף הפעולה כדי לקדם את אותם ערכים משותפים במטרה להוביל לצמיחה במזרח התיכון כולו, וכדי להילחם במה שהוא הגדיר "הקיצוניות" וה"קיצונים האלימים" שבו. בנאומו הציג אובמה את השיח שילווה את שתי כהונותיו בבית הלבן – האויב אינו ״הטרור האסלאמי״ אלא ה"קיצוניות" (extremism), תופעה שיכולה תיאורטית להתרחש בכל חברה דתית או אתנית.

 

לעומת אובמה, מזכיר המדינה פומפאו הגיע הציג טון שאינו מתנצל או מתפשר. לדבריו, בקבלת האשמה מצד ממשל אובמה היה כדי להחליש את ארצות הברית ובעלות בריתה באזור. "בכך שראינו בעצמנו באופן שגוי כגורם שפוגע במזרח התיכון, חששנו להפגין את כוחנו כאשר התקופה – ובעלות הברית שלנו – תבעו זאת מאיתנו", קבע. בנאומו ניסה להסביר מדוע הנוכחות והמעורבות האמריקאית היא אינטרס ערבי מובהק, וגייס לעזרתו את הרכיבים החיוביים במעורבות האמריקאית באזור. "במלחמת העולם השנייה, חיילים אמריקאים שחררו את צפון אפריקה מהכיבוש הנאצי. כעבור 50 שנה, הרכבנו קואליציה לשחרור כוויית מ[ידיו של] סדאם חוסיין. האם הרוסים או הסינים היו באים לעזרתכם באותו אופן שבו עשינו זאת אנחנו?", שאל פומפאו בצורה רטורית.  

 

 מייק פומפאו בפגישה עם מקבילו, שר החוץ המצרי סאמח שוקרי, ינואר 2019 |
 
Photo: U.S. Department of State/United States government work

 

בעוד אובמה הדגיש את הצורך להגביר את שיתוף הפעולה עם העולם הערבי תוך הקטנת המעורבות האמריקאית בו, פומאפו שידר מסרים סותרים. מצד אחד, הוא תקף את הקו שהוביל אובמה וטען: "כאשר ארצות הברית נסוגה, לעתים קרובות הכאוס משתלט. כאשר אנחנו מזניחים חברים, נוצר מרמור. וכאשר אנחנו חוברים לאויבים, הם מתקדמים". מנגד, כמו ממשל אובמה לפניו, גם ממשל טראמפ מנסה לצמצם את הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון, מתוך תפישה עקבית הגורסת כי על כל מדינה לקבל אחריות על גורלה. העדות הברורה ביותר לכך היתה הצהרת הנשיא טראמפ על נסיגת הכוחות מסוריה, שצויצה בטוויטר רק כמה שבועות קודם לכן. אחד הדברים הבודדים שלשני הנואמים היה חשוב להדגיש הוא כי ארצות הברית איננה, ולא תהיה לעולם, כוח כובש או אימפריאלי. פומפאו אף הוסיף: "אתם יכולים לומר דבר דומה על איראן?".

 

אובמה ניסה לצייר את הצורך להגביר את שיתוף הפעולה כדרך להגביר את הביטחון המשותף, וגם פומפאו ציין שיש להניח בצד יריבויות ישנות כדי לקדם את השגשוג המשותף "לטובת האזור כולו". אבל אליבא דפומפאו, ארצות הברית "הזניחה" את הצורך לבנות קואליציות ועליה לשוב לעשות זאת – אף שלא הסביר למה התכוון ובמה התבטאה ההזנחה הזו. הוא הודיע על כוונת ארצות הברית לנסות ולייסד מעין ברית נאט"ו מזרח תיכונית בשם "הברית הביטחונית של המזרח התיכון" (MESA – Middle East Security Alliance) – מה שבוודאי הזכיר לכמה מהנוכחים את "ברית בגדאד" הבלתי אפקטיבית מהמאה הקודמת. אך פומפאו הדגיש כי "מילת המפתח היא 'לסייע'... אנו מבקשים מכל אומה החותרת לשלום במזרח התיכון לקחת חלק פעיל יותר בהבסת האסלאם הקיצוני, היכן שיימצא", אמר. פומפאו דחק בעולם הערבי לקחת חלק גדול יותר במאמצים שמקדמים האמריקאים במזרח התיכון למיגור הטרור האסלאמיסטי, מונח שכאמור נזנח לחלוטין על ידי הנשיא אובמה. 

 

איראן

המילה "איראן" מופיעה שבע פעמים בנאום אובמה, בהקשר יחיד – נשק גרעיני. אובמה ציין שהמשטר האיראני הוא מקור לטרור ולקיחת בני ערובה נגד העולם המערבי וארצות הברית, וכי לעולם ארצות הברית לא תרשה למשטר שכזה לפתח נשק גרעיני. לצד זאת, נאומו כלל גם הושטת יד לאיראן, בין היתר כאשר הכיר בזכותה להשתמש בכוח גרעיני אזרחי וכאשר הודה שארצות הברית הנדסה (יחד עם בריטניה) את הפלתו של השליט הנבחר מוחמד מוסאדק ב-1953.

 

לעומת ההתייחסות המצומצמת יחסית של אובמה לאיראן, הרפובליקה האסלאמית היתה מוטיב מרכזי בנאומו של פומפאו. המילה "איראן" מופיעה בנאומו לא פחות מ-25 פעמים. מזכיר המדינה האמריקאי תקף ישירות את הנשיא הקודם על ניסיונותיו להושיט יד לטהראן, וטען בפני הקהל כי "הרצון שלנו [האמריקאים] לשלום בכל מחיר הוביל אותנו לכרות הסכם עם איראן, האויב המשותף שלנו". ההססנות האמריקאית, לדבריו, סייעה למשטר האייתולות לדכא את אזרחי איראן ולהרחיב את השפעתו ההרסנית ברחבי המזרח התיכון.

 

בשנים האחרונות, טען פומפאו, הניסיון האמריקאי לייחס לאיראן כוונות שלום שמעולם לא היו לה אפשר לה להתבסס בסוריה ולחמש את ארגון חיזבאללה ב-130 אלף רקטות וטילים, שלרבים מהם מערכות הנחיה מדויקות מתוצרת איראן. "זה בלתי מתקבל על הדעת", קבע. "איראן חושבת שהיא בעלת הבית בלבנון. איראן טועה". הוא הבטיח שארצו תמשיך לפעול להפחתת איום הטילים של חיזבאללה, מבלי לפרט כיצד.

 

אחרי שסיים להוכיח את אובמה, פומפאו פנה לשבח את מדיניות הנשיא טראמפ ביחס לרופובליקה האסלאמית. טראמפ, התעקש פומפאו, הפסיק לעצום עין לנוכח ההתפשטות האיראנית ההרסנית. הוא נסוג מהסכם הגרעין, החזיר את הסנקציות "שלא היו צריכות להיות מוסרות מלכתחילה", פועל נגד מקורות המימון של הטרור האיראני ומשכנע מדינות בכל העולם לבלום את "גל ההשמדה האזורי של איראן וקמפיין הטרור הגלובלי שלה".  

 

סוריה

סוריה לא היתה נושא על סדר היום האמריקאי או הבינלאומי כאשר אובמה נשא את נאומו בקהיר ב-2009, אך היא רדפה את כהונתו השנייה, לאחר שנכשל ב-2013 באכיפת ה"קו האדום" שהציב למשטר אסד – שימוש בנשק כימי. פומפאו ניצל את האירוע כדי לחבוט בנשיא הקודם בכל הכוח. "כאשר [שליט סוריה] בשאר אל-אסד השתמש בטרור נגד אזרחיו והפציץ אותם בגז סארין... גינינו את מעשיו אבל היסננו להשתמש בכוח ולא עשינו דבר", אמר. עתה, הוא קבע, "עידן הבושה שהמטנו על עצמנו [כלומר, תקופת אובמה], הסתיים", תוך שהוא רומז לשתי ההתקפות הממוקדות שערך הנשיא טראמפ, יחד עם בעלות ברית של ארצות הברית, על משטר אסד בעקבות דיווחים על שימוש בנשק כימי. 

 

בהצהרה מעניינת, פומפאו התחייב שארצו לא תאפשר ל"מגף איראני אחד" להישאר על אדמת סוריה, וזאת באמצעות "עבודה דיפלומטית ויחד עם שותפינו". הבטחה זו, כפי שציין השגריר לשעבר של ארצות הברית בישראל, מרטין אינדיק, רוקנה מתוכן זמן קצר לפני כן, כשהנשיא טראמפ הודיע בטוויטר על נסיגת כוחות ארצות הברית מסוריה. לדברי אינדיק, "דיפלומטיה דורשת מינוף (leverage), שאותו הנשיא טראמפ בזבז כשהחליט להסיג את הכוחות האמריקאים מסוריה. [כתוצאה מכך,] ארצות הברית נמצאת בעמדה גרועה להשפיע על המציאות הפוליטית במדינה שלאחר תום מלחמת האזרחים שלה, במיוחד בכל הנוגע לאיראן".

 

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא איראן חסן רוחאני ונשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן בטהראן, ספטמבר 2018 | צילום: Kremlin.ru (CC BY 4.0)

 

טרור

כאשר אובמה נשא את נאומו, איש עוד לא ידע לחזות את היקף הטרור שישליט הארגון האסלאמיסטי דאעש על חלקים גדולים מהמזרח התיכון, וכיצד יגיע ויפגע גם באירופה. גם המעורבות האיראנית בסוריה לא התקיימה עדיין באופן כה משמעותי ועמוק, וחיזבאללה עוד עסק בבנייה מחדש של מערך הנשק הרקטי שלו, שרובו שוגר או הושמד במלחמה מול ישראל בקיץ 2006. כחלק מניסיונו להושיט יד ולהימנע מלעורר אנטגוניזם, המילה "טרור" על הטיותיה לא הופיעה ולו פעם אחת בנאום אובמה. כפי שצוין לעיל, נשיא ארצות הברית נמנע באופן מופגן מלהשתמש בביטוי "אסלאם רדיקלי" והסתפק בהאשמת "קיצונים אלימים", שמהווים "מיעוט קטן אך פוטנטי" מהמוסלמים, בביצוע מעשי טרור בעולם. אפילו מבצעי מתקפות הטרור בארצות הברית ב-11 בספטמבר 2001 נקראו בפיו "קיצונים".

 

לעומת הנשיא לשעבר, מזכיר המדינה האמריקאי לא היסס לקרוא לילד בשמו: אסלאם רדיקלי וטרור אסלאמיסטי. פומפאו ביקר ישירות את אובמה (אותו כינה "אמריקאי אחר"), ש"עמד לפניכם לפני עשור וסיפר לכם שטרור איסלאמיסטי רדיקלי אינו נובע מאידאולוגיה". נאומו של פומפאו רווי אזכורים לטרור ולצורך להילחם בו – וכיצד ארצות הברית עושה זאת בסיוע "ידידותיה" באזור ובעולם כולו. הוא לא שכח להודות לנשיא מצרים א-סיסי על התגייסותו למען הלחימה בטרור האיסלאמיסטי (וזכה למחיאות כפיים מהקהל). פומפאו הדגיש כי ארצות הברית תמשיך במאבק למיגור דאעש (אף שטראמפ הודיע כאמור שהוא נגמר), ושהתקיפות האוויריות נגד הארגון יימשכו כרגיל, אך אמר שעל מדינות האזור להמשיך במאמציהם ולתרום ללחימה.

 

ישראל

בניסיון "לאתחל מחדש" את היחסים המרירים בין ארצות הברית לעולם הערבי והמוסלמי, אובמה הקפיד בנאומה ב-2009 להתייחס בצורה מאוזנת לאחת הסוגיות האזוריות הבוערות ביותר – הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא תיאר את הסכסוך במושגים של התנגשות בין "שני עמים בעלי שאיפות לגיטימיות", התקועים במאבק דמים ללא מוצא.

 

הנשיא האמריקאי הדגיש את זכותה של ישראל להתקיים בשלום וללא איום מצד שכנותיה, הזכיר את השואה ("שאותה לא ניתן להכחיש") כסיבה מרכזית להקמת מדינת ישראל, וקרא לפלסטינים לחדול משימוש באלימות כלפיה. מנגד, הוא הכיר בזכות של הפלסטינים למולדת משלהם ובסבל שהם עוברים בדרך להשגתה. הוא הודיע כי ארצות הברית אינה רואה בהתנחלויות ובבנייה בהן כלגיטימיות, שכן הן "מפרות החלטות קודמות ופוגעות במאמצי השלום".

לעומת אובמה, שהקפיד על איזון בין הצדדים, פומפאו המשיך את הקו הפרו-ישראלי המובהק של ממשל טראמפ ושיבח את ההתקרבות של מספר מדינות ערב לישראל

פומפאו, לעומת אובמה, המשיך את הקו הפרו-ישראלי המובהק של ממשל טראמפ. הוא הזכיר בקצרה את המחויבות של הממשל לקידום שלום "אמיתי ומתמשך" בין ישראל והפלסטינים (מבלי להזכיר את "דיל המאה" – התכנית להשכנת שלום בין שני הצדדים, שהנשיא הבטיח שישיג). עם זאת, ואולי באופן תמוה, הוא טען כי הכרת הממשל בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה היוו חלק ממאמצי הממשל לקידום שלום באזור. פומפאו שיבח את ההתקרבות של מספר מדינות ערב לישראל וציין את ניגון ההמנון הישראלי בתחרות ג'ודו באיחוד האמירויות ואת הגעת שרת התרבות והספורט מירי רגב לתחרות באבו-דבי. "ההתקרבות הזו נחוצה למען הביטחון האזורי לנוכח האיומים המשותפים, ורומזים על עתיד טוב יותר עבור האזור", אמר.

 

גם בהקשר הישראלי חזר מזכיר המדינה האמריקאי לאיראן: "אני חושב שזה ברור, אבל ראוי לחזור על כך שוב: ארצות הברית תומכת באופן מלא בזכותה של ישראל להגן על עצמה נגד [...] המשטר האיראני", אמר. "נמשיך להבטיח שלרשות ישראל תעמוד היכולת הצבאית לעשות זאת". עוד הוסיף כי ארצות הברית תומכת במאמציה של ישראל "למנוע מאיראן מלהפוך את סוריה ללבנון".

 

ניתוח וסיכום

נאומו של מזכיר המדינה מייק פומפאו התכתב בצורה מודעת ובכוונת מכוון עם הנאום המפורסם של הנשיא לשעבר אובמה, וניסה לבדל את מדיניות החוץ של הממשל הנוכחי מקודמו. ואכן, הניגודים ברורים: אובמה אפולוגטי, פומפאו תקיף ובטוח בעצמו; אובמה מושיט יד כלפי איראן, פומפאו מנסה לבסס אינטרס אמריקאי-ערבי משותף לצמצום השפעתה במזרח התיכון; אובמה מאמץ גישה מאוזנת כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פומפאו מדגיש  את הברית החזקה בין ישראל וארצות הברית; אובמה פונה לערכים המשותפים כגשר לשיתוף פעולה, פומפאו מדבר על אינטרסים. 

 

אין להכחיש שהעולם עבר כברת דרך בעשור שמפריד בין נאום אובמה לנאום פומפאו – מ"האביב הערבי", דרך הנסיגה מעיראק, החזרה אליה בעקבות עליית דאעש, מלחמת האזרחים בסוריה והשימוש בנשק כימי בידי אסד, הסכם הגרעין עם איראן ואז הנסיגה האמריקאית ממנו, העמקת המעורבות האיראנית בסוריה, הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל ועוד. אולם, כאמור, רבות מהבעיות שאפיינו את המזרח התיכון ב-2009 שבות והופכות לנושא מרכזי במזרח התיכון של 2019.

 

החזון האידאלי שניסה אובמה להביא למזרח התיכון מעולם לא התממש והוא מהווה את הבסיס לגישה המפוכחת לכאורה שפומפאו ניסה להדגיש בנאומו. מזכיר המדינה פרט היטב על החששות מפני איראן, שהתגברו ברחבי העולם – ובמזרח התיכון בפרט – מאז נאום אובמה. גם הגברת שיתוף הפעולה עם ישראל, שפומפאו רמז כי היא תנאי להמשך הקשרים הטובים עם ארצו, מתרחשת במידה רבה בגלל אותו איום מטהראן. אלא שדבריו על הגברת המעורבות האמריקאית והצלחות הממשל הנוכחי כללו סתירות שבוודאי לא נעלמו מאוזניהן של בירות במזרח התיכון ומעבר לו. בראש ובראשונה, קשה לראות כיצד הוראת טראמפ על הסגת הכוחות האמריקאים באופן חד-צדדי מסוריה מעידה על העמקת המעורבות האמריקאית במזרח התיכון ועל מאמציה לעמוד בחזית המאבק נגד החדירה האיראנית אליו – וללא כל תמורה מדינית או צבאית עבור כך.

קשה להתווכח עם טענתו של פומפאו שמדינות רבות במזרח התיכון משתפות כיום פעולה עם ישראל יותר מאי פעם. אולם, לא ברור מדוע האזכור החוזר לישראל, המחויבות האמריקאית אליה וזכותה להגנה עצמית אמורים לשכנע את קהל המאזינים לתמוך בממשל האמריקאי

פומפאו אמר שארצו תפעל יחד עם "ידידותיה", בעלות בריתה נגד הטרור האסלאמיסטי להבטחת הביטחון המשותף באזור, אבל הדגיש את המילה "לסייע" – לא להוביל, אלא לפעול לצדן. הוא חזר מספר פעמים על הצורך של מדינות האזור הפרגמטיות להגביר את מעורבותן בהבטחת הביטחון המדיני והכלכלי שלהן. יש להניח שחלק לא שמעו בכך את הצהרת פומפאו על הגברת המעורבות האמריקאית, אלא דווקא הד להכרזתו של אובמה מתחילת המערכה בלוב ב-2011, על כך שארצות הברית "תוביל מאחור" – רמז עבה לאי-נכונותה להשתתף בלחימה אז.

 

יחד עם הנסיגה מסוריה; הצהרת הנשיא טראמפ שאיראן "יכולה לעשות מה שהיא רוצה" במדינה; הנטישה דה-פקטו של בעלי בריתם הכורדים; וטענתו כי הסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל אמור להבטיח שבעלת הברית הקרובה ביותר של ארצו במזרח התיכון "תדע לדאוג לעצמה" – קשה להאמין כי הם נטעו תקווה למעורבות אמריקאית הדוקה באזור.

 

ולבסוף, קשה להתווכח עם טענתו של פומפאו שמדינות רבות במזרח התיכון משתפות כיום פעולה עם ישראל, בגלוי ובעיקר בחשאי, יותר מאי פעם. אולם לא ברור מדוע דווקא האזכור החוזר לישראל, המחויבות האמריקאית אליה וזכותה להגן על עצמה אמורים לשכנע את קהל המאזינים לתמוך כעת באמריקאים. מצד שני, אם הכוונה של ממשל טראמפ היא שישראל תיקח על עצמה חלק גדול יותר בשימור הסדר שארצות הברית רוצה לשמור במזרח התיכון, בעוד שהיא עצמה נסוגה ממנו בהדרגה, הרי שרבים באולם ודאי הנהנו בהסכמה.

 

אם ניתן לסכם בצורה זהירה את נאום מזכיר המדינה, הרי ש"אחד בפה ואחד בלב": הצהרות גדולות על מעורבות גוברת ומחויבות עמוקה, בעוד בשטח הנוכחות מצטמצמת והמעורבות דועכת. ספק אם מנהיגי האזור הערבים בוטחים כיום יותר בממשל האמריקאי.

 

סייע בהכנת המאמר: אילן הולקובר

 

עודד רענן הוא העורך הראשי של מגזין "הזירה" ועמית במכון אבא אבן. הוא דוקטורנט ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת (CEU - Central European University) בבודפשט ובעל תואר שני בלימודי המזרח התיכון מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בעבר עבד בדסק חדשות החוץ של עיתון "הארץ".

 

 

 

 

 

 

תמר הרן היא עוזרת עורך ראשי של מגזין "הזירה" ופרויקטורית במכון אבא אבן. בעלת תואר שני בדיפלומטיה ויישוב סכסוכים מהמרכז הבינתחומי הרצליה, MBA מהאוניברסיטה העברית וכן תואר ראשון ביחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית. בעבר עבדה כיועצת פרלמנטרית וראש לשכה. 
(צילום באדיבות המחברת)

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו בגוגל
Please reload

  • facebook
  • Twitter
חיפוש ב"זירה"
הירשמו ל"זירה"
ניווט בזירה

ותישארו מעודכנים בכל המאמרים, הסקירות והטורים שעולים לאתר, מפי מיטב המומחים בארץ ומחו"ל