איך מכוננים יחסים דיפלומטיים עם מדינה שרק נולדה
המאמרים המומלצים
Please reload

איך מכוננים יחסים דיפלומטיים עם מדינה שרק נולדה

ב-2011 יצאה דרום סודאן לעצמאות לאחר עשורים של מלחמה עם מדינת האם סודאן. חיים קורן, השגריר הראשון של ישראל בג'ובה הבירה, מתאר איך רוקמים קשרים דיפלומטיים עם מדינה שרק החלה להקים את מוסדותיה

 שגריר ישראל לדרום סודאן לשעבר חיים קורן (שני מימין) ברחובות הבירה ג'ובה | צילום: באדיבות המחבר

 

באחד מימי ינואר 2012 קיבלתי שיחת טלפון מפתיע מג'ובה, בירת דרום סודאן, שבה הודיעו לי כי אני מתבקש להתייצב תוך שלושה ימים לטקס מסירת כתב האמנה שלי. זמן קצר קודם לכן מוניתי לשגריר ישראל הראשון במדינה החדשה, שיצאה כמה חודשים קודם לכן לעצמאות. חיכינו, אך הזמנה רשמית כתובה בוששה להגיע למשרדי משרד החוץ, כמקובל. עמיתיי במשרד נדהמו ותהו אם ניתן לסמוך על הזמנה שהגיעה בשיחת טלפון, אך מניסיוני ומהיכרותי עם הדרום סודאנים חשתי שכן. כך הגעתי כעבור שלושה ימים לג'ובה לטקס - שהיה מאורגן למופת, על פרטיו ודקדוקיו.

 

המעמד הבלתי שגרתי היה אירוע מני רבים בחוויה שמעטים זוכים לה: להישלח לשמש השגריר הראשון של מדינת ישראל במדינה חדשה – אירוע שלא קרה מאז יצאו הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר לעצמאות עם התפרקותה. ישראל הייתה בין המדינות הראשונות בעולם שהכירו בדרום סודאן – יום בלבד לאחר ההכרזה ב-9 ביולי 2011. ב-15 ביולי הכריזה דרום סודאן על כוונתה לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, שכעבור 13 יום מסרה ישראל בתגובה על כוונתה הדומה. בשנת 2014 מינתה דרום סודאן לראשונה שגריר לישראל.

 

תהליך בניית קשרים בין שתי מדינות הוא מאתגר לכשעצמו, אך כאשר מדובר במדינת לאום מבוססת ומולה חברה שבטית בעיצומה של הבניית זהותה, אשר נעדרת מוסדות ומסורת דיפלומטיים רשמיים, התהליך מורכב עוד יותר. כדי להסביר כיצד התפתחו היחסים ההדוקים בין השתיים, יש להבין את תהליך ההתנתקות של דרום סודאן ממדינת האם שלה סודאן, שהחל למעשה עוד בטרם זו האחרונה קיבלה את עצמאותה ב-1956.[1] במאמר זה אסקור תחילה בקצרה את ההיסטוריה של דרום סודאן ומערכת היחסים הארוכה שלה עם ישראל, ואדון בהיבטים השונים של הקמת נציגות רשמית במדינה שאך נולדה.

 

רקע היסטורי

לאורך מרבית שנות קיומה הורכבה סודאן המודרנית מחיבור הטריטוריות של פונג' (Funj) ודאר פור (Dar Fur), המהוות את נדבכי סודאן הצפונית והמערבית עם הטריטוריה שהיא כיום דרום סודאן. שטחה של סודאן המודרנית - כמו גם את זהותה המורכבת – עוצבו בתקופת הכיבוש התורכו-מצרי (1885-1821), דרך תקופת המהדיה (1881-1889) ותקופת השלטון הקולוניאלי האנגלו-מצרי (1889-1956).[2] ההרכב האתני בשלוש הטריטוריות שהרכיבו את מדינת הלאום סודאן היה מגוון. צפון המדינה אוכלס בערבים מוסלמים, אשר מהווים את האליטה שלה. במערב המדינה ישנו רוב לאפריקאים שהתאסלמו במהלך שלוש מאות השנים האחרונות. בדרום המדינה האוכלוסייה אפריקאית ורובה הגדול נוצרי, לאחר שקודם לכן הייתה אנמיסטית (ייחוס נשמה לטבע, כולל החי והדומם המרכיבים אותו).[3]

 

ההבדלים הדתיים, האתניים והגזעיים, בנוסף לפריסה השבטית, יצרו עימותים שהביאו למלחמת אזרחים בין הצפון הערבי-מוסלמי לדרום האפריקני-נוצרי ב-1955, עוד לפני שסודאן הפכה עצמאית.[4] המלחמה, שנמשכה מ-1955 עד 1972 והתחדשה לאחר הפוגה מ-1983 עד לחתימת הסכם השלום ב-2005, גבתה כשני מיליון קורבנות, למעלה משלושה מיליון פצועים והפכה כארבעה מיליון בני אדם לפליטים.[5]

האליטה הסודאנית עיצבה במדינה זהות ערבית-מוסלמית שמדיניותה היא מזרח תיכונית ולא אפריקנית - והגדירה בהתאם את ישראל כמדינת אויב

בסוף שנות ה-60 גבר הלחץ של הצפון על הדרום. מליציות של המשטר, ה"מראחלון" (ערבית: "המגרשים"), פשטו על כפרי הדרום, שדדו, בזזו, אנסו ורצחו. אנשי הדרום ניסו להתנגד באמצעות ארגון הגרילה שהקימו, ה"אניה-ניה" ("ארס הצפע"), ללא הצלחה רבה. בצר להם, פנו לכל גורם בינלאומי כדי שיסייע בידם, ללא הועיל.[6] בתקופה זו עסקה הצמרת המדינית-ביטחונית של מדינת ישראל, שחשה תחת מצור אזורי מאז הקמתה, בחיפוש אחר דרכים לפרוץ אותו. המדינות השכנות לישראל שהכריזו עליה מלחמה היו ערביות-מוסלמיות, וישראל החליטה לחפש בעלות ברית אזוריות פוטנציאליות שאינן מזוהות ככאלה, במה שכונה "ברית הפריפריה".[7]

 

האליטה הסודאנית השלטת מאז תקופת המהדיה עיצבה זהות ערבית-מוסלמית שמדיניותה היא מזרח תיכונית ולא אפריקנית, והגדירה בהתאם את ישראל כמדינת אויב. לעומתה, האוכלוסייה הדרום סודאנית ראתה בישראל שותפת גורל. לדידה, על שתי החברות המוקפות אוכלוסיה ערבית-מוסלמית המאיימת להשמידן, להילחם על קיומן. הרצון הישראלי ביצירת קשרים בינלאומיים ודילוג מעל טבעת החנק הערבית-סונית, לצד הצורך של דרום סודאן בסיוע במלחמתה, הובילו אחת לזרועותיה של השנייה.

 

כינון היחסים הדיפלומטיים

 נשיא המדינה ראובן ריבלין (משמאל) ושגריר דרום סודאן בישראל רובן מריאל בנג'מין | צילום: מרק ניימן, לע"מ

 

אחד ממנהיגי מיליציית ה"אניה-ניה", ג'וזף לאגו, הגיע לשגרירות ישראל בניירובי ב-1969 ונפגש שם עם ראובן מרחב, שכיהן כאיש המוסד בקניה ולימים שימש מנכ"ל משרד החוץ. לאחר שלאגו שטח את סיפורו, זוהה מפגש אינטרסים והוא הובא ארצה ונפגש עם ראשת הממשלה גולדה מאיר. מאיר נענתה לבקשתו ושלחה קבוצה קטנה בראשות איש המוסד דוד בן עוזיאל, הידוע בכינויו "טרזן", לאמן את המורדים במלחמת גרילה. לאחר עבודה צמודה עמם, רשמו המורדים הצלחות במאבקם וחשו שההכשרה הישראלית אפקטיבית ותורמת רבות לביטחון העצמי שלהם.[8]

 

הנצרות היא הדת הפופולארית בקרב השבטים השונים בדרום. בעיניהם, התנ"ך הוא מקור השראה מרכזי (בדומה לנוצרים האוונגליסטים) - עובדה המעצימה את החיבור עם ישראל. התפישה שהשתרשה בקרב אנשי הדרום הייתה שאין מדובר רק בארץ הקודש, אלא שישראל הייתה המדינה היחידה בעולם שנחלצה לסייע להם במצוקתם. מכאן נובעת האהדה העמוקה בקרב כל אוכלוסיית הדרום כלפי ישראל.

 

תחת שלטון הנשיא ג'עפר אל-נמיירי (1985-1969) קופח הדרום באופן קבוע ורבים מתושביו הגיעו לסף רעב. עם זאת, בין 1972 ל-1983 נרשמה הפוגה במלחמת האזרחים, והקשרים עם דרום סודאן נחלשו אך לא נפסק. אחת הסיבות לכך היתה תמיכתו של אל-נמיירי בנשיא מצרים אנואר סאדאת ויוזמת השלום שלו עם ישראל - מהמנהיגים הערביים הבודדים שעשו כן. לאחר רצח סאדאת ב-1981, מעמדו של אל-נמיירי נחלש מאוד.

בזמן המהפכה הצבאית בסודאן, שיתוף הפעולה הישראלי עם דרום סודאן התחזק שוב, והמדיניות הרשמית אך החשאית היתה להמשיך ולספק למורדים נשק

עם תחילת סבב הלחימה השני ב-1983 נגד משטר נמיירי, שינתה תנועת ה"אניה-ניה" את שמה ל-SPLA - "התנועה העממית לשחרור סודאן". הזרוע הצבאית שלו נקראה SPLM - "הצבא העממי לשחרור סודאן". בראש ה-SPLA עמד ג'ון גראנג, איש שבט הדינקה (הגדול בשבטי דרום סודאן), שראה בחזונו את מדינת סודאן מאוחדת ודמוקרטית בהנהגת הדרום. גראנג המשיך את הקשר עם ישראל ואף ביקר בה יותר מפעם אחת. ב-1989 הוביל הקולונל עומר אל-בשיר מהפכה צבאית והפך לדיקטטור של סודאן. במהלך שנות ה-90 הוא החיל את ההלכה המוסלמית (שריעה) על סודאן והפך אותה למדינה אסלאמיסטית רדיקלית ותומכת טרור. בנסיבות האלה, שיתוף הפעולה הישראלי עם דרום סודאן התחזק שוב, והמדיניות הרשמית אך החשאית היתה להמשיך ולספק למורדים נשק.

 

ב-1991 הקים סגנו של גראנג, ראיק מצ'אר, בן שבט הנואר (השני בגודלו בדרום סודאן), סיעה מתחרה בשם "הצבא הלבן", שדגלה בעצמאות מלאה של הדרום ולחמה לשם מטרה זו. ב-2005 נהרג גראנג בהתרסקות מסוק באוגנדה ויורשו משבט הדינקה, סלבה קיר מיארדיט, צידד דווקא בהיפרדות הדרום מסודאן וחתירה לעצמאותו. בכך, חברו קיר ומצ'אר, מנהיגי שני השבטים הגדולים והחשובים בדרום סודאן, למאמץ מדיני משותף.[9]

 

"הסכם השלום הכולל" (CPA) בין ממשלת סודאן לדרום סודאן נכנס לתוקפו ב-2005 כתקופת מעבר של שש שנים (2011-2005), שבמהלכן ישמשו מנהיגי דרום סודאן כחלק מהנהגת סודאן רבתי – עם קיר כסגן של הנשיא אל-בשיר. ב-2010 נערכו בחירות, כחלק מהסכם ה-CPA, שבהן זכה קיר ב-99% מהקולות וברוב מכריע של מושבי המועצה המחוקקת של הדרום. בינואר 2011 הצביעו 98.93% מתושבי דרום סודאן בעד עצמאות החבל, שנכנסה לתוקפה ב-9 ביולי באותה שנה.[10] בדצמבר 2013 העימותים בין הנשיא קיר לסגנו מצ'אר התדרדרו למלחמת אזרחים עקובה מדם, שהסתיימה רק בספטמבר האחרון.[11]

 

נציגות במדינה חדשה

ממשלת ישראל עקבה בעניין רב אחר ההתפתחויות בסודאן בשנות ה-2000. השחקנים הדרום סודאנים היו מוכרים לה היטב והיה לה עניין רב בכך שדרום סודאן הנוצרית תיפרד ממדינת האם המוסלמית שלה ותזכה בעצמאות. לישראל (ולמדינות המערב) אינטרסים אסטרטגיים ברורים באזור הים האדום, ובמיוחד ביצירתו של "פרוזדור" ידידותי מהים לתוך יבשת אפריקה, העובר דרך מדינות שאוכלוסייתן, בחלקה או כולה, איננה מוסלמית קיצונית. על מדינות אלה ניתן למנות את אתיופיה, קניה, טנזניה, אוגנדה וכעת גם דרום סודאן. נוסף על הצורך האסטרטגי, דרום סודאן עתירת המשאבים (מים, קרקע טובה, נפט, אורניום ומחצבים אחרים) אטרקטיבית עבור אנשי עסקים ישראלים. לאור הקשרים המתמשכים והאינטרסים המעורבים, היה ברור שישראל תהיה אחת המדינות הראשונות שתכיר במדינה החדשה ותירתם לסייע לה.

 

ב-2006 החלו להגיע לישראל מבקשי מקלט מסודאן, שברחו מרצח העם שביצעה ממשלתו של בשיר באזרחיה בחבל דאר פור בשנים 2005-2003.[12] אליהם הצטרפו אזרחים נוספים מכל רחבי סודאן שחצו את הגבול לישראל בסיוע מבריחים בדואים מסיני לנגב, ובהיעדר מעמד ומחשש לגורלם נשארו בארץ. ביניהם היו כמה אלפי דרום סודאנים. עד קבלת עצמאות דרום סודאן שהו חלק מאזרחיה בארץ מספר שנים.

 

 קורן (משמאל) ונשיא דרום סודאן סלבה קיר מאיארדיט (מימין), בג'ובה | צילום: באדיבות המחבר

 

עם הכרזת העצמאות, ממשלת ישראל גיבשה ב-2011 מדיניות של החזרת השוהים הדרום סודאנים לארצם, שכן לאחר ההכרזה לא נזקקו עוד להגנה. כך, שבו באותה עת לארצם דרום סודאנים ששהו באוסטרליה, אירופה, ארה"ב וקנדה. בפברואר 2012, הכריז שר הפנים דאז אלי ישי שאזרחי דרום סודאן השוהים בישראל חייבים לחזור למולדתם עד מארס 2012. לדבריו אז, כל אדם שיחזור מרצונו החופשי למדינתו יקבל כרטיס טיסה ו-1,300 דולר, ואלו שלא יעשו זאת מרצונם החופשי - יגורשו.[13]

 

אף שבאותה עת לא מוניתי עדיין לשגריר באופן רשמי, לאור היכרותי האקדמית והמעשית עם דרום סודאן התבקשתי ב-2011 על ידי מנכ"ל משרד החוץ רפאל ברק לסייע בתהליכי ההחזרה מול השלטונות בג'ובה. נסעתי עם נציגי דרום סודאן לפגוש את אנשיהם בתל אביב, ערד, אילת וירושלים, ולבסוף זכיתי באמונם. לאחר תהליך ההחזרה הודו הנשיא סלבה קיר ונציגים רשמיים נוספים למדינת ישראל על האופן המכובד והמתחשב שבו הושבו אזרחיו לארצם.[14]

 

שגריר על הקו

בדומה להנהגת היישוב שהפכה עם הקמת המדינה לממשלת ישראל, גם בדרום סודאן יסודותיהם של המוסדות הפוליטיים הונחו עוד לפני עצמאותה, כחלק מהסכם ה-CPA. עם קבלת העצמאות ב-2011, מנהיגות ה-SPLA הפכה להנהגת המדינה והתקבלה בציבור בהסכמה ובברכה. לאחר מכן הוקמו גם פרלמנט, בתי משפט, תפקיד של נגיד בנק (שהיה אורח בארץ) ומוסדות נוספים.

 

בהיעדר מסורת של מוסדות מדינתיים, היחסים הדיפלומטיים עם שלטונות דרום סודאן התנהלו באופן התואם תרבות שבטית - בעל פה. הקודים ההתנהגותיים הרווחים במגעים בין האנשים והגופים השונים לא רק מסתמכים על מקורות שבעל פה אלא נוהגים לפיהם, במקרים רבים. לפיכך, אמון הנבנה במגעים מתמשכים לא יסולא בפז, ויעיל יותר מאשר התחייבות חוזית בכתב. זה נוצר דרך מגעים ישירים או באמצעות שיחות טלפון יומיומיות.

 

שגריר של מדינה משמש כחוליה מרכזית בבניית קשרים בין שתי מדינות – ובמקרה הזה, בין שתיים שאנשיהן קיימו קשרים בלתי פורמליים במשך עשורים. הרקורד החיובי של ישראל וההערכה שלה אנו זוכים במדינה פתח בפניי דלתות עד לשכת הנשיא. העבודה הדיפלומטית התבצעה במישרין ובאינטנסיביות מול קיר, סגנו מצ'אר ומספר שרים מרכזיים ומשרדי מששלה שונים. שגרירים של מדינות אחרות, לצורך השוואה, לא נהנו מנגישות כה גבוהה להנהגה בג'ובה.

 

לצורך ביסוס מסגרת עבודת השגריר, גייסתי למשימת רקימת היחסים את כל מי שאפשר. התייעצתי רבות עם "טרזן" ועבדתי בצמוד עם שוהים בארץ משבטי הדינקה, הנואר, המורלה ואחרים. מתוך הכרה במורכבות העבודה במדינה חדשה ונטולת תשתיות, מינה משרד החוץ פרויקטור מיוחד שישמש לי לעזר - ד"ר יוסי ברץ ממש"ב (המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ). תפקידו היה לסייע בהוצאה לפועל של מיזמים שונים, שהיו חשובים לרווחת אזרחי דרום סודאן ולקידום כלכלתה.

כאשר השגרירה האמריקנית בג'ובה ביקשה פגישה עם הנשיא סלבה קיר ונאלצה להמתין, היא שחה לי: "זו מדינה שאוהבת אותנו וגם אתכם, אך אתכם מעט יותר..."

התנאים הפיזיים היו יוצאים דופן. ראשית, כיוון שישראל לא פתחה שגרירות בדרום סודאן, ביליתי רבות על הקו ירושלים-ג'ובה. בנוסף, עבודה בדרום סודאן מחייבת כל אדם ליטול כדורים נגד מלריה, שהיא המחלה הממיתה אנשים בשיעור הגבוה ביותר בדרום סודאן. במדינה אין תשתית דרכים ותקשורת, והגעה למחוזות השונים היא משימה מאתגרת. בעוד שרוב הדיפלומטים הזרים נוטים להישאר בבירה ג'ובה, הפרויקטים שלנו חייבו אותנו לצאת לשטח ולעבוד מול הקהילות במקום ולעתים במשותף עם גופים בינלאומיים.  

 

עיקר העבודה בשנים הללו היתה בהעברת סיוע ישראלי – ידע ומשאבים – להנחת תשתיות חיוניות והאצת החקלאות המקומית. הפרויקטים הראשונים שישראל יזמה בדרום סודאן היו הקמת חוות הדגמה חקלאית (שמהווה מרכז קהילתי קטן הכולל משפחות, בית ספר ומוסדות קהילתיים נוספים) במזרח אקווטוריה. כמו כן, קידמנו את  שיפוץ חדר המיון והטראומה בבית החולים המרכזי בג'ובה, שיתוף פעולה עם אוניברסיטאות בג'ובה ובמלאקאל (בירת מחוזUpper Nile ) ותרומת ספרים מאוניברסיטאות בארץ לספריות של אוניברסיטאות אלו. התושבים והשלטונות הודו לנו והיו מלאי הערכה על מיזמים אלו ועל הדרך בה הוקמו.

 

היחסים ארוכי השנים שנרקמו בין ישראל ודרום סודאן והאמון שנבנה בינינו במהלכן, העניקו לנו יתרון על פני שגרירים אחרים שנשלחו לדרום סודאן לאחר עצמאותה, והתקבלנו במהרה ובמאור פנים אצל שרים ומנכ"לים בממשלת דרום סודאן. הדבר אפשר זירוז תהליכים ביורוקרטיים, קידום מפגשים עם אנשי עסקים ישראלים ובניית בית חולים שדה במהירות שיא. במספר מקרים אף זכינו לליווי ואבטחה של המשמר הנשיאותי במסעות למחוזות המסוכנים יותר במדינה, שאליהם העזו שגרירים זרים מעטים להגיע. במקרה שלנו, הממשל תמיד סייע לד"ר ברץ ולי לפקוד כל מקום ולהיפגש עם אנשיו. שגריר צרפת בג'ובה, שאת רוב שירותו העביר באפריקה, אמר לי לא אחת שרק הוא ואני יוצאים ללא חשש, לכל רחבי המדינה.

 

ליחסים הקרובים היו גם יתרונות עבור גורמים שלישיים: במספר הזדמנויות אפשרה לי נגישותי המהירה לנשיא ולשריו להעביר מסרים מהאמריקאים ובחזרה אליהם (בדרך כלל, במצבי משבר, אנו אלה הזקוקים למעורבות אמריקנית). כאשר השגרירה האמריקנית בג'ובה ביקשה פגישה עם הנשיא סלבה קיר ונאלצה להמתין, היא שחה לי: "זו מדינה שאוהבת אותנו וגם אתכם, אך אתכם מעט יותר..."[15]

 

סיכום

כושרה של מדינה במינוף יחסי החוץ שלה נבחן גם בזיהוי הזדמנויות. במקרה של דרום סודאן, התפתחה מערכת יחסים ארוכת שנים כתוצאה ממפגש אינטרסים - תפישת "ברית הפריפריה" שגיבשו מקבלי החלטות ישראלים וצורך חיוני של מיעוט אתני ודתי מקופח ומודר במדינת אויב. מערכת היחסים הבלתי פורמלית נשמרה בשקט במשך זמן רב ולשמחתי הבשילה ליחסים גלויים ורשמיים בתקופתי, שחלקם התנהלו בתנאי מלחמת אזרחים ומול כל הצדדים – רשמיים ומורדים – בו זמנית. אך חרף התבססות היחסים הבינ"ל על אינטרסים והתנהלות צינית לפרקים, ממקרה דרום סודאן ניתן, לדעתי, ללמוד גם יש משמעות אמיתית גם לסיוע שמגיע בעת מצוקה, מהלב ובגובה העיניים.

 

כיום, דרום סודאן היא מהתומכות העקביות בישראל בפורומים בינלאומיים, כמו האו"ם, ומיקומה הגיאו-אסטרטגי חשוב מאוד לישראל. ישראל מנסה לקדם הכרה בינלאומית רחבה בדרום סודאן על רקע קשייה לאחר מלחמה ממושכת ומלחמת אזרחים קשה. עם מדינה עתירת משאבים, שעודנה מתמודדת בבעיות חבלי לידתה - ולא רק כחברה שבטית - יש לנהוג בסבלנות ובאמפתיה. מדינות שעברו מלחמות אזרחים קשות, ואף רצח עם כמו ברואנדה, מוכיחות שהן יכולות להתאושש בצורה מרשימה ולשוב מחוזקות למשפחת העמים. היכרות עמוקה עם חברה ותרבות היא כר נוח לדיפלומט לקיים קשר הדוק עם גורמים שונים (ולעתים אף עוינים) ולהביא לידי קירוב ביניהם, גם לטובת האינטרס של מדינתו.

 

העובדה שישראל זוכה להוקרה על מעורבותה בפרויקטי פיתוח במדינות אפריקה, במיוחד באזורים פריפריאליים, מקנה לה מוניטין של מדינה הרוצה לסייע, ובמיוחד - כזו שגם יודעת לעשות זאת. 

 

 

הערות שוליים: 

 

[1] חיים קורן, "דרום סודאן בסבך הזהויות: אתגרים לבניית מדינת הלאום", אפריקיה, מרכז דיין,אוניברסיטת ת"א, כרך 1, גיליון 1, מרץ 2015.

 

[2] חיים קורן ,"סודאן ונתיבותיה: בין הזירה הפנימית, שכנותיה באפריקה והטלטלה במזרח התיכון", אפריקיה, כרך 2, גיליון מס' 32, פברואר 2017.

 

[R. O. Collins, History of Modern Sudan, Cambridge: Cambridge UP, 2008, pp. 21-32 [3

 

[4]  P.M. Holt, A Modern History of the Sudan: From the Funj Sultanate to the present Day ,London, 1961, pp. 171-191. 

 

[5]   H. Koren, "Sudan's Policy in the Era of Arab Upheaval: For Good or for Evil?", BESA, Bar Ilan

University, April 13, 2018.

 

[6] Joseph Oduho and William Deng, The Problem of the Southern Sudan, London: Oxford

 University press, 1963. 

 

[7] על "מדיניות הפריפריה" של ישראל, ראו: Michael Bar Zohar,"David Ben-Gurion and the Policy of the Periphery 1958: Analysis", in: Itamar Rabinovich and Jehuda Reinharz (eds.) Israel in the Middle East: Documents and Readings on Society, Politics and Foreign Relations, pre- 1948 to the present, Waltham, Mass. 2008, pp. 23-39; Noa Schonmann, "The Phantom Pact: Israel's Periphery Policy in the Middle East", Ph.D. Dissertation, University of Oxford, 2009, 191-197

 

[8] דוד בן עוזיאל, בשליחות המוסד לדרום סודאן 1969-1971: יומן מבצע, תל אביב: טבע הדברים, 2015, ע"ע 112-98.

 

[9] קורן, דרום סודאן בסבך הזהויות.

 

[10] קורן, שם.

 

[11] ידיעות אחרונות, כתבת יניב חלילי, 27/9/2018.

 

[12] לפירוט על כך, ר': חיים קורן, "דאר פור במרקם הסודאני: היבטים גיאוגרפיים, היסטוריים, אתנולוגיים, דתיים ופוליטיים", בתוך: ארנון סופר (עורך), פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה, חיפה ותל אביב: קתדרת חייקין לגיאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה ומרכז המחקר של המכללה לביטחון לאומי, דצמבר 2009, ע"ע 80-67.

 

[13] South Sudanese refugees must leave Israel", The Global News Service of the Jewish People, 5/2/2012". 

 

[14] 23.2.2012, Dan Williams Reuters. 

 

[15] מפגש עם שגרירת ארה"ב בג'ובה, סוזן פייג' ,ב-12 באוגוסט, 2013.

השגריר ד"ר חיים קורן הצטרף למשרד החוץ ב-1983 ושימש במגוון תפקידים בארץ ובחו"ל, בהם שגריר בדרום סודאן ובמצרים. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת באיסלאם במערב סודאן בין המאה ה-18 למאה ה-20. תחומי ההתמחות האקדמית שלו הם המזרח התיכון, העולם הערבי ודת האסלאם.

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו בגוגל
Please reload

  • facebook
  • Twitter
חיפוש ב"זירה"
הירשמו ל"זירה"
ניווט בזירה

ותישארו מעודכנים בכל המאמרים, הסקירות והטורים שעולים לאתר, מפי מיטב המומחים בארץ ומחו"ל