עוצמת הרשות המחוקקת בארה"ב, השווה לזו של הנשיא ומרסנת את כוחו, הופכת את הבחירות הקרובות לסנאט ולבית הנבחרים לחשובות במיוחד עבור טראמפ. מרחב התמרון שלו בהמשך הקדנציה תלוי רבות בהצלחת הדמוקרטים לנצח במשאל העם הבלתי רשמי על תפקודו ותדמיתו. גם בירושלים מחכים בדריכות לתוצאות
הנשיא טראמפ בנאום לאומה בקונגרס, בינואר | צילום: Official White House Photo by D. Myles Cullen
בחירות אמצע כהונת הנשיא דונלד טראמפ, שייערכו בארה"ב ב-6 בנובמבר 2018, צפויות לקבוע את מרחב התמרון של הנשיא בשנתיים הקרובות ואולי אף מעבר לכך. הן גם יעצבו את תפישת העולם של הרשות המחוקקת החזקה בעולם, הקונגרס, שעוצמתה שקולה לזו שבה מחזיקה הרשות המבצעת, ובראשה הנשיא. הרשות המחוקקת היא גם בעלת-הברית העקבית והיעילה ביותר של ישראל, במיוחד מול לחצים שהופעלו על ידי כל נשיאי ארה"ב - מטרומן ועד אובמה.
אף שטראמפ עצמו אינו עומד לבחירה בחודש הבא, הבחירות לבתי המחוקקים – ברמה הפדרלית והמדינתית - יהוו משאל עם בלתי רשמי על תפקוד/תדמית הנשיא טראמפ בעיני הבוחר האמריקאי (49% תמיכה ו-50% התנגדות לפי סקר "ראסמוסן" מ-17 באוקטובר, 44% תמיכה ו-51% התנגדות לפי סקר "גאלופ" מ-14 באוקטובר, ו-43.3% תמיכה ו-52.4% התנגדות לפי ממוצע הסקרים של RealClearPolitics).
האם התדמית של טראמפ תפעל כרוח גבית ותסחוף את המפלגה הרפובליקאית להישגים בבחירות אמצע הכהונה בבית הנבחרים ובסנאט, כפי שהיה - באופן חריג - ב-1934 (רוזוולט), 1998 (קלינטון) ו-2002 (בוש הבן)? או האם תפעל דווקא כרוח נגדית - כפי שמתרחש בדרך כלל בבחירות אמצע כהונת נשיא - ותגרום לנסיגה רפובליקאית בבתי המחוקקים, ואולי אף לאיבוד הרוב של מפלגת הנשיא בשניהם, כמו שארע בבחירות אמצע כהונת הנשיאים אובמה (2010 ו-2014), בוש הבן (2006), קלינטון (1994), בוש האב (1990), רייגן (1982 ו-1986), קארטר (1978), פורד/ניקסון (1974), ועוד.
חלוקת המושבים בבית הנבחרים (מימין) ובסנאט (משמאל)
מאז 1950 מפסידה מפלגת הנשיא בבחירות אמצע כהונה 24 מושבים בממוצע בבית הנבחרים, המונה 435 צירים המתמודדים מדי שנתיים. כיום מכהנים בו 241 צירים רפובליקנים ו-194 דמוקרטים (למעשה, בסיום הקדנציה עומדים 7 מושבים פנויים), והמינימום הדרוש ב-2018 ל"גל כחול" בבית הנבחרים הוא זכיית הדמוקרטים ב-24 מושבים נוספים.
משוכה גבוהה יותר עומדת בפני מהפך דמוקרטי בסנאט, המונה 100 סנאטורים הנבחרים ל-6 שנים, כאשר מדי שנתיים עומדים שליש מהמושבים לבחירה. 35 הסנאטורים שיתמודדו בנובמבר 2018 כוללים 26 דמוקרטים (חלקם ממדינות שהצביעו עבור טראמפ ב-2016) ורק 9 רפובליקאים.
שמירה על הרוב הרפובליקני בשני הבתים תאפשר לנשיא טראמפ חופש פעולה יחסי. לעומת זאת, איבוד הרוב באחד או מבתי המחוקקים או שניהם יכביד על כושר התמרון של הנשיא בזירה הפנימית והבינלאומית – ואולי אף ישתקו אותו. זאת, כתוצאה מעוצמת הרשות המחוקקת, שנתפשה בעיני האבות המייסדים של ארה"ב כבלם בפני רודנות אפשרית של הרשות המבצעת.
עוצמת הבוחר והמחוקקים
עוצמתם הייחודית של בית הנבחרים והסנאט נקבעה בחוקת 1789, המקדשת את עיקרון החירות ופועלת להבטיחו על ידי העצמתה ועצמאותה המוחלטת של הרשות המחוקקת, שלה מוקדש פרק הפתיחה של החוקה. במקביל, החוקה מגבילה את עוצמת הנשיא, שאינו מחוקק-על, אינו קובע את סדר היום התחיקתי ואף לא את זהות המחוקקים והנהגותיהם במליאה ובוועדות. נשיא יכול לחתום על הסכמים בינלאומיים, אך אישרורם מחייב תמיכת שני שלישים מהסנאט. מינוי שגרירים על ידו כרוך באישור רוב הסנאטורים.
שאפתנות הרשות המבצעת נבלמת על ידי הפרדה מוחלטת בין שלוש הרשויות השקולות בעוצמתן; מיסוד מערכת איזונים וריסונים; הענקת "כוח הארנק" (תקציב) וסמכות הפיקוח (oversight) על הרשות המבצעת למחוקקים; הקמת שיטת ממשל פדרלית מבוזרת סמכויות (שלטון מרכזי בוושינגטון לצד 50 רשויות מחוקקות ומושלים מדינתיים); והענקת עוצמה רבה לבוחר, שהוא – אף יותר ממנהיגי המפלגות – קובע את את מאזן הכוחות ואת מרחב התמרון של הנשיא.
שיטת הממשל בארה"ב תוכננה כך שנאמנות המחוקקים נתונה לבוחרים במחוזות הבחירה שלהם או במדינות, יותר מאשר למפלגותיהם ולנשיא
מסיבות אלה, נאמנות המחוקקים נתונה בראש ובראשונה לבוחרים במחוזות הבחירה שלהם (צירי בית הנבחרים) ובמדינות (סנאטורים), יותר מאשר למפלגותיהם ולנשיא. התעלמות מהבוחרים מובילה לעתים לסיום פתאומי של קריירה פוליטית, כפי שארע ב-1994 ליו"ר בית הנבחרים הדמוקרט, תום פולי, וב-2014 למנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, אריק קנטור. השניים התמקדו בקידום אינטרסים כלל-ארציים, אך התרחקו מ-700,000 תושבי מחוזות הבחירה שלהם, ולבסוף הובסו על ידי יריבים עלומי-שם.
לפיכך, התנהלות מחוקקים לפי העיקרון "מה שרואים מכאן (וושינגטון) לא רואים משם (במחוז הבחירה ובמדינה)" נחשבת להתאבדות פוליטית. כוחם של הבוחרים הביא להתנגדות צירי בית הנבחרים הדמוקרטים מאזורי בחירה העלולים להיפגע מיבוא להסכמי הסחר החופשי שחתם הנשיא קלינטון עם סין (שני שלישים מהצירים הדמוקרטים התנגדו) ועם קנדה (יותר ממחציתם התנגדו). ההסכמים אושרו רק בסיוע מחוקקים רפובליקאים.
החוקה מעניקה לקונגרס את הכוח להגביל מדיניות של הנשיא (כולל בריתות ואמנות), לחקור, לשנות, להשעות, לבטל, לממן או ליבש אותה; להקים או לבטל סוכנויות ממשלה (ב-1947 הקים הקונגרס את ה-CIA וב-2001 הקים ואת המשרד לביטחון המולדת), ליזום או לבטל פיתוח מערכות נשק, לאשר או לדחות מינויים בכירים, לאשרר או לדחות אמנות, בריתות והסכמים, להטיל או לבטל סנקציות על מדינות זרות, ועוד.
את חוקת ארה"ב אפשר לשנות או לתקן רק ברוב של שני שלישים בבית הנבחרים ובסנאט, בנוסף לשלושה רבעים של בתי המחוקקים ב-50 המדינות. רוב מאסיבי זה קשה מאד לגבש, ולכן רק 27 תיקונים לחוקה אושררו עד היום.
ואמנם, המחוקקים מעדיפים לרוב להתמקד בנושאי פנים – המעסיקים את בוחריהם – ולא בנושאי חוץ וביטחון, הזוכים להתעניינות מצומצמת של הבוחרים. אבל כאשר נשיא מתנהג כשליט יחיד, מתעלם בבוטות מהרשות המחוקקת, מיישם מדיניות כושלת, או סוטה משמעותית מדעת הקהל - שני בתי הקונגרס (ובמיוחד הסנאט) מסוגלים להפגין שריר חזק ולכפות רצונם על הנשיא ואף לשתקו, גם בתחומי חוץ וביטחון. הרחבת והשרשת תופעת הגלובליזציה מגבירה את תלות אזורי הבחירה בזירה הבינלאומית, ומכאן הזינוק במספר המחוקקים המעורבים בתחיקות העוסקות בסחר בינלאומי וגם בענייני חוץ וביטחון - בניגוד למספר המצומצם מאד (חד-ספרתי בסנאט) שהיה מעורב בנושאים אלו עד שנות השמונים של המאה הקודמת.
לרסן את המפקד העליון
הנשיא אמנם מכונה "מפקד על" (Commander-in-Chief), אך חופש פעולתו – גם בנושאי חוץ וביטחון - נתון בידי הקונגרס. לדוגמה, ב-1974 אישר הקונגרס את "תיקון ג'קסון-ואניק", שהביא לעליית מיליון יהודי ברית המועצות, למרות התנגדות הנשיא ניקסון ו...ממשלת ישראל, שחששה מהקצנת מצד מוסקבה, גם בתחום האנטישמיות. ב-1964 העניק הקונגרס לנשיא לינדון ג'ונסון אישור לצאת למלחמה בווייטנאם ("תיקון מפרץ טונקין"). עם זאת, ב-1973 הביאו שני בתי הקונגרס – למרות התנגדות הנשיא ניקסון – לסיום המעורבות הצבאית של ארה"ב בווייטנאם, לאוס וקמבודיה ("תיקון איגלטון" ו"תיקון קייס-צ'רץ'" – 1973), וכך גם באנגולה ("תיקון קלארק" – 1976) וניקרגואה ("תיקון בולנד" – 1984).
ב-1973 דחה הקונגרס וטו של הנשיא ניקסון ואישר את "חוק סמכויות המלחמה", המגביל את יכולת הנשיא להיכנס למלחמה ארוכה. ב-1976 צמצם הקונגרס את עיסקת טילי "הוק" ו"סיידווינדר" עם ירדן וסעודיה. ב-1977 החמיר הקונגרס את הפיקוח על סוכנויות המודיעין ("תיקון צ'רץ'-פייק") ומנע מכירת מטוסי התראה מוקדמת מסוג AWACS לאיראן. ב-1986 הדף הקונגרס וטו של הנשיא רייגן, והאיץ את הפלת המשטר הלבן בדרום אפריקה על ידי אישור "החוק נגד אפרטהייד". ב-1999 חתם הנשיא ביל קלינטון על הסכם בינלאומי לצמצום ניסויים גרעיניים, שעד היום לא אושרר על ידי הסנאט.
הנשיא ניקסון בקונגרס, 1971. הווטו שלו לא הצליח למנוע את חקיקת "חוק סמכויות המלחמה" ב-1973 (צילום)
בעשור הנוכחי, הקונגרס – בניגוד לעמדת הנשיא אובמה - קיצץ 450 מיליון דולרים מסיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים ב-2012. ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) שנחתם על ידי הנשיא אובמה, ובכך איפשר לנשיא טראמפ לפרוש ממנו ב-2018. בספטמבר 2016 נחקק חוק – שהתגבר על וטו של הנשיא אובמה - המאפשר לאזרחי ארה"ב לתבוע ממשלות זרות בגין פעולות טרור. מ-2009 ועד 2016 מנע הקונגרס מאובמה לסגור את מתקן הכליאה של טרוריסטים אסלאמים בגואנטנמו.
בעידן טראמפ אישר הקונגרס, ברוב סוחף ובניגוד לעמדת הנשיא, את "חוק הסנקציות נגד יריבי ארה"ב", המטיל סנקציות על רוסיה בגין פעילותה העוינת בתחום הסייבר, ומקשה על הנשיא למתן או לבטל אותן.
הקונגרס וישראל
בהיותה הנציגה האותנטית ביותר של ציבור הבוחרים, הרשות המחוקקת מבטאת את היחס המיוחד של הציבור האמריקאי למדינה היהודית מהמאה ה-17 ועד היום. לפי סקר שנתי של "גאלופ", ב-2018 ישראל נהנית מ-74% תמיכה, לעומת 71% ב-2016 ו-2017. רוב הציבור האמריקאי ונבחריו אינם רואים בישראל נושא חוץ שגרתי, אלא בעלת-ברית ייחודית, ערכית ואסטרטגית, באזור חיוני לביטחונה הלאומי ולכלכלתה של ארה"ב.
לדוגמה, כבר ב-1891 – שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון – נמנו מנהיגי בית הנבחרים והסנאט על 431 אישים אמריקאים (כולל נשיא בית המשפט העליון מלוויל פולר) שחתמו על "עצומת בלאקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1948 פעלו מחלקת המדינה, הפנטגון, ה-CIA וה"ניו יורק טיימס" למניעת הקמת המדינה היהודית, בניגוד לעמדת הציבור ונציגיו בקונגרס.
מספר רב יחסית של מחוקקים פרו-ישראלים, חלקם בכירים, פורש בחודש הבא - בעוד מספר מחוקקים ביקורתיים או עוינים כלפי ישראל צפויים להיבחר
ב-1957 הצליחו מנהיגי הקונגרס – ובראשם הסנאטורים לינדון ג'ונסון ו-וויליאם נולאנד - להניא את הנשיא אייזנהאואר מכוונתו להפעיל לחץ כלכלי ומדיני רב עוצמה על ישראל כדי להביא לסגת מחצי-האי סיני, אך ממשלת ישראל היא שהסכימה לנסיגה מלאה. בשנים 1992-1990 יזם הקונגרס (ובמיוחד הסנאטור דניאל אינוייה) שורת תיקוני חוק שהרחיבו את שתוף הפעולה עם ישראל, למרות התנגדות הנשיא ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר.
באוקטובר 1995 ויולי 1999 התכוון הקונגרס האמריקאי לממש את העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, אך ראשי ממשלת ישראל דרשו לאפשר לנשיא האמריקאי לדחות זאת. ב-2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", סיכל הקונגרס את כוונת הנשיא אובמה לעכב את מימון הרכש של מערכת היירוט "כיפת ברזל" (225 מיליון דולרים) כאמצעי לחץ על ישראל.
עם זאת, ב-2016 ספג הקונגרס סטירת לחי מהנשיא אובמה ומישראל, עם חתימת ההסכם להגדלת סיוע החוץ השנתי לישראל ל-3.8 מיליארד דולר מדי שנה, לעשר השנים הבאות. זאת, כיוון שבמסגרת ההסכם התחייבה ישראל להימנע מפנייה לקונגרס לצורך הרחבת שתוף הפעולה עם ארה"ב - אף שהקונגרס הוא רשות ממשל שקולת כוח לנשיא, בעלת "כוח הארנק" ויוזמת סדרתית בהקשר ישראל.
חברת בית הנבחרים הפורשת איליאנה רוס-לטינן בביקור בישראל, החודש
תשתית האהדה למדינה היהודית בקרב הבוחרים מהווה קרקע פוריה להמשך דבקות הקונגרס בשידרוג יחסי ישראל-ארה"ב. זאת, למרות פרישת מספר רב יחסית של מחוקקים ותיקים שתרמו רבות להשבחת יחסי ישראל-ארה"ב (הסנאטורים אורין האץ' ות'אד קוקראן, וחברי בית הנבחרים איליאנה רוס-לטינן, אד רויס, טד פו, טרנט פרנקס, דניס רוס, וכו'); בחירתם הצפויה של מספר מחוקקים ביקורתיים/עוינים כלפי ישראל (דוגמת אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, אילהאן עומר ורשידה טאלב); וחוסר הוודאות האופף את מערכת הבחירות ואת דפוסי הצבעתם של מחוקקים חדשים שיצטרפו לקונגרס בינואר 2019.
על אף האמור לעיל, אין להתייחס לאהדת הבוחר/ת והמחוקק/ת האמריקאים כמובנת מאליה. תחת זאת, יש להעמיק ולהרחיב באופן משמעותי את פעילות ישראל ברחבי ארה"ב (ובמיוחד מחוץ לערים הגדולות), אך גם במסדרונות הקונגרס (ובמיוחד בקרב המחוקקים החדשים) - בעל הברית העקבי והפורה ביותר של ישראל בארה"ב.
השגריר (בדימוס) יורם אטינגר הוא מומחה לענייני ארה"ב והמזרח התיכון. היה אחראי על הקשר עם הקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, קונסול כללי בדרום מערב ארה"ב ומנהל לישכת העיתונות הממשלתית. פרסומיו מופיעים ב: www.TheEttingerReport.com
(צילום לשימוש חופשי מוויקיפדיה)