התחום הראשון, גם מבחינת סדר העדיפויות של מדיניות החוץ של ביידן, כנראה, ושל ישראל הוא המו״מ המחודש מול איראן. בהנחה שהנושא הזה יהיה אחד הראשונים באג'נדה של ביידן במזרח התיכון, ובכלל, ישראל יכולה וצריכה לשקם את מערכת היחסים דרך העבודה עליו. זה יצריך את שיקום האמון ברמה הפרסונלית, מנתניהו וביידן ומטה, וגם עבודה משותפת בזירה התקשורתית, כדי להראות שהפעם ישראל לא תצא נגד הנשיא בפומבי אם התוצאות לא יתאמו ב-100% את דרישותיה.
גם התחום השני הוא בגזרת היחסים – מדינת ישראל צריכה לעבוד עם הארגונים בשטח בארה״ב, ובצנעה, ללמוד מהם מחדש מה עובד ולא עובד בניסיון לחבר אותם לישראל. האם לריב על ״חופש דיבור בקמפוסים״ בפאנלים באוניברסיטאות הגדולות זה המעשה הנכון? האם לדבר בלי סוף על ה-BDS, ולתת להם יותר כוח ממה שבאמת יש להם, הוא צעד משתלם?
ישנם אנשים שעובדים בתוך הקהילות הללו, שמנסים לשמר את ישראל כנושא שחשוב להם ומנוסים בעבודה מול מתנגדים. מדינת ישראל יכולה לבוא בצניעות ולנסות לתמוך בהם, במקום לנהל מדיניות עצמאית במקביל. ניתן להפנות את המשאבים העצומים שמוקדשים ל״הסברה״ בחו״ל למסרים ולמטרות שתהיה להם השפעה בשטח, חוץ מאשר להודעות לעיתונות בישראל גופא.
מעין אפרת עוסקת בקידום ובניית מותגים במדיה החברתית. בעבר שימשה עיתונאית בגל״צ, "הארץ" ו"מעריב" וכיום מסקרת באופן עצמאי את הפוליטיקה האמריקאית עבור מגוון פלטפורמות. היא בעלת תואר שני במדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב עם התמחות בתקשורת פוליטית.
(צילום: באדיבות המחברת)