עם שוך המולת הבחירות וכאשר אין יותר ספק כי כהונתו של דונלד טראמפ הסתיימה, ישראל, בראשות ממשלת ימין, עומדת בפני הצורך בשינוי מדיניות, לפחות באופן מוצהר, לגבי יחסיה עם ארה"ב. שיתוף הפעולה וההזדהות החד-משמעיים של ההנהגה הישראלית עם המפלגה הרפובליקנית בארבע השנים האחרונות אינם יכולים להימשך, ולו רק מכיוון שהשוליים הרדיקליים של המפלגה הדמוקרטית, שהופכים כיום להיות יותר ויותר חלק מהמרכז, כבר לא יתנו לזה לעבור בשקט.
קשה לשכוח את הנאום הלעומתי המפורסם שנשא נתניהו ב-2015 בבית הנבחרים, שהיה אז בשליטת הרפובליקנים, שבו יצא נגד מדיניות החוץ של אובמה בנוגע לאיראן. אקט כזה, שהפך את ישראל ממדינה עם בעלי ברית בשתי המפלגות לכזו המזוהה עם הרפובליקנים, כבר לא יחזור על עצמו.
מעבר לכך, הרכב המפלגות והקולות הדומיננטיים בהן שונים כיום ממה שהיו בכהונת אובמה. הרפובליקנים המתאוששים כיום מהפסדו של טראמפ בבחירות, מההתמודדות הכושלת שלו עם הקורונה ומהניסיונות שלו לערער על תוצאות הבחירות, מנסים למצב את עצמם שוב כמפלגה שאיננה תלויה אך ורק בכריזמה של טראמפ.
עליית ה-Squad
מהעבר השני של הקשת הפוליטית, המפלגה הדמוקרטית גם היא שונה היום מהמפלגה בתקופתו של אובמה. הקו הרדיקלי (לפחות במונחים אמריקאיים) של ברני סנדרס, וחברות הקונגרס הפרוגרסיביות הנקראות ה״היחידה״ (The Squad) – אלכסנדריה אוקזיו קורטיז, אילהאן עומאר, איאנה פרסלי ורשידה טלייב – הם קול חדש שדורש היום צדק חברתי ושוויון בין-גזעי וכלכלי. יחד הם מהווים כוח נגד רציני לקולות המרכזיים במפלגה.
הבעיה, מבחינת ממשלת ישראל הנוכחית, היא שהשיח החדש של מי שהיו בשוליים עד לא מזמן אינו מתמקד רק בהבטחת ביטוח בריאות ממלכתי או במחיקת חובות של סטודנטים. אחרי ארבע שנות כהונת טראמפ, שבהן היתה התעלמות כמעט מוחלטת מהקול (ויש שיאמרו גם מהאינטרסים) הפלסטיני, ה"סקווד" מנכיחות אותם מחדש. ייתכן שממשל ביידן יאות לתזוזות בנושא זה כדי "לרצות" את האגף הפרוגרסיבי של המפלגה, בתמורה להסכמתו לדחיית הרפורמות הרדיקליות-יחסית שחברותיו וחבריו מציעות ומציעים.
חשוב לזכור שב-50 השנים האחרונות, חרף עימותים על מדיניות ובין מנהיגים, מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב נותרה כמעט תמיד חמה וקשה לדמיין מצב בו היא תהיה פחות מפושרת. עם זאת, המשך התעלמות ישראלית מהפלסטינים יגרום להעמקת המתיחות, ואולי אף לקרע מוצהר, בין ממשלת הימין הישראלית לחלקים במפלגה הדמוקרטית.
חשוב לזכור שגם בישראל יש זרמים פרוגרסיביים שדוגלים בשיחות שלום עם הפלסטינים ובסיום הכיבוש, אך לא ברור אם הם ייתפסו כחלק אינהרנטי מישראל בעיני דמוקרטים כמו חברות ה"סקווד", כל עוד ההנהגה תתעלם מהבעיה הפלסטינית. כדי לשקם את הדו-מפלגתיות, אם כן, יש להחזיר לשולחן המשא ומתן את פלסטינים כשותפים טבעיים וחשובים.
התחום השני בו על ישראל לפעול אינו נוגע ישירות למפלגות עצמן, אלא דווקא לקהילה היהודית האמריקאית, אשר כמעט 80% ממנה תומכים במפלגה הדמוקרטית. טראמפ נהנה מתמיכת הימין הרדיקלי, שבחלקו הינו אנטישמי, ואותו הוא נמנע לעיתים מלגנות. רוב יהודי ארה"ב תופסים את הנשיא היוצא כמנהיג המלבה אנטישמיות וכמי שהחיה את דמותה של ״אמריקה הלבנה״ המדומיינת ששנאה זרים, שחורים ויהודים. בזירה הישראלית, שותפות האינטרסים של הימין האמריקאי והישראלי מתערבב עם ההגמוניה האורתודוכסית בישראל והאפליה נגד היהדות האמריקאית הפלורליסטית, שרובה קונסרבטיבית ורפורמית.
לפיכך, כאשר ההנהגה הישראלית מגנה פעולת טרור אנטישמיות כמו הירי על בית הכנסת "אור החיים" בפיטסבורג, אך נמנעת מלומר שהאנטישמיות בארה"ב במגמת עלייה עקב חשש ליחסיה עם טראמפ, זה מלבה את הסלידה העמוקה מהברית שלה עם הנשיא היוצא, אותו ראו רוב היהודים האמריקאים כמנהיג בלתי יציב ומסוכן לארה"ב ולעולם.
אולי, אם כך, יש לראות את תוצאות הבחירות כהזדמנות בלתי חוזרת להחזיר לישראל את מעמדה הדו-מפלגתי, שותפה וידידה של שתי המפלגות ולא כמדינה שהפכה לכלי להתנגחות ביניהן.
ד״ר הדס כהן הינה פוסט דוקטורנטית בפקולטה למשפטים בבר אילן וחוקרת אורחת במכון דייויס באוניברסיטה העברית. היא משפטנית ובעלת דוקטורט במדעי המדינה ומתראיינת וכותבת על נושאים הקשורים לפוליטיקה האמריקאית, יחסי ישראל ויהדות ארה״ב, יחסים בין-גזעיים ומגדר.